|
הפרשת חלה הגדרה[1] - מצות הרמת חלק מהעיסה, או מהלחם, לשם חלות קדושת תרומה עליו ולהתרת הנשאר באכילה המצוההמצוה ומקורהמצות עשה להפריש תרומה מן העיסה לכהן, שנאמר: רֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם חַלָּה תָּרִימוּ תְרוּמָה (במדבר טו כ. רמב"ם בכורים ח א; טוש"ע יורה דעה שכב א). מצוה זו נמנית במנין המצות (ספר המצות עשה קלג; סמ"ג עשין קמא; חינוך שפה)[2]. יש מהראשונים שסוברים שההפרשה והנתינה לכהן (ראה ערך חלה) הם מצוה אחת, כי היות הכהן לוקח מה שיש לו לקחת הוא חלק מחלקי המצוה (רמב"ם בספר המצות שורש יב)[3]; ויש מהראשונים סוברים שהפרשת חלה ונתינתה נחשבות לשתי מצות (רמב"ן בהשגות לספר המצות שם). גדרההפרשת חלה יש סוברים שאינה מצוה המוטלת על האדם, אלא אם כן רוצה לאכול מהעיסה, ודומה לשחיטה, שאם אינו רוצה לאכול בשר אין כאן מצוה לשחוט (מגן אברהם ח סק"ב). ויש חולקים וסוברים שמצוה חיובית היא, כשאר המצות, ואפילו אם אינו רוצה לאכול מהעיסה חייב להפריש חלה (ט"ז יו"ד א ס"ק יז). חומרתההאוכל מהעיסה קודם הפרשת חלה - חייב מיתה, לפי שהיא טבל (חלה ג א; רמב"ם בכורים ח ה).לנשיםמצות חלה היא אחת משלש המצות שנמסרו לנשים (ירושלמי שבת ב ו; בראשית רבה יז. וראה שבת לא ב). ואף על פי שהאנשים חייבים בה כנשים, מכל מקום נתייחדה המצוה לנשים, ועיקר המצוה מוטלת עליהן (יפה תואר על בראשית רבה שם), לפי שמצרכי הבית היא והאשה מצויה בבית (רבי עובדיה מברטנורא שבת ב ו). ואמרו חכמים: מצות חלה מנין שנצטוותה האשה עליה, שכשם שהאשה מקשקשת עיסתה במים ואחר כך היא מגבהת חלתה, כך עשה הקדוש ברוך הוא לאדם הראשון, שנאמר וְאֵד יַעֲלֶה מִן הָאָרֶץ וְהִשְׁקָה (בראשית ב ו), ואחר כך וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה (שם ז), והיא גרמה לו מיתה, לפיכך מסרו מצות חלה לאשה (ירושלמי שם)[4]. נאמנות אשהבדרך כלל האשה נאמנת לומר שתיקנה את האיסור, אם הדבר היה בידה לתקנו, ולכן נאמנת על הפרשת חלה (תוס' פסחים ד ב ד"ה הימנוהו; רמ"א יו"ד קכז ג). הברכהזמנההמפריש חלה מברך תחילה, כדרך שמברכים על כל המצות עובר לעשייתן (רמב"ם בכורים ה יא; טוש"ע יו"ד שכח א. ראה ערך ברכת המצות). ויש סוברים שאם עתיד לקרות לה שם (ראה להלן) צריך לברך אחר ההפרשה קודם שיקרא לה שם (שאילתות עג)[5]. לא בירךהפריש ולא בירך, אינו חוזר ומברך (רמב"ם ברכות יא ו); ויש סוברים שבכל המצות אם לא בירך עובר לעשייתן, מברך אחר כך (ראה ערך ברכת המצות). מספקאם מפריש מספק - אינו מברך, שספק ברכות להקל (משנה ברורה סז סק"א, רטו ס"ק כ)[6]. נוסחהבנוסח הברכה נחלקו הפוסקים:
יש מוסיפים לומר: מן העיסה, ואין צורך בכך (ט"ז שם). בחוץ לארץכשם שמברך על חלת ארץ ישראל, כך מברך על חלת חוץ לארץ, אף על פי שאינה אלא מדבריהם (ראה ערך חלה; בחלת חוץ לארץ), כשם שמברכים על כל מצוה מדבריהם (רמב"ם בכורים ה יא, ומגיד משנה). וכשם שמברך על חלה טהורה, כך מברך על הטמאה (רמב"ם שם). קריאת שםהראשונים נחלקו אם צריך לקרוא שם לחלה:
אף המצריכים לקרות לה שם מודים שאם הפריש, ואינו עתיד לקרות לה שם, כיון שהפרישה - נתקדשה (רמב"ן סוף הלכות חלה; מאירי חלה ב ג), ואין צריך לקרות שם אלא למצוה (ראה שערי צדק י ג). אבל יש מהראשונים שנראה מדבריהם שאם לא קרא שם לתרומה לא עשה כלום בהפרשתו ולא הותר הטבל (ראה רשב"א חולין צד א, בשם הראב"ד). מיושבברכת הפרשת חלה אפשר לברכה מיושב (חלה ב ג; רמב"ם בכורים ה יא; טוש"ע יו"ד שכח א; מג"א או"ח ח סק"ב. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: הברכה).השיעורמהתורה ומדרבנןרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵכֶם, שאמרה תורה, אין לה שיעור מן התורה, ואפילו הפריש כשעורה פטר את העיסה (רמב"ם בכורים ה א; טוש"ע יו"ד שכב א). אף על פי שאין שיעור להפרשת חלה מן התורה, מפרישים אחד מעשרים וארבעה מן העיסה (ספרי במדבר קי; חלה ב ז; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם), שנאמר: תִּתְּנוּ לַה' תְּרוּמָה (במדבר טו כא) - עד שיהא כדי מתנה לכהן (ספרי שם; רש"י שם), ושיעור זה הוא מדברי סופרים (רמב"ם וטוש"ע שם; יראים השלם קפג; חינוך שפה), ואין הדרשה מהכתוב אלא אסמכתא בעלמא (יראים וחינוך שם). ויש מי שכתב ששיעור זה הוא מן התורה, ואף על פי שבכל שהוא נפטרה העיסה, אבל מצוה כתיקונה לא קיים אלא בכדי נתינה, ושיערו חכמים שיעור נתינה אחד מעשרים וארבעה (רדב"ז בכורים ה ב; נודע ביהודה תניינא יו"ד רא. וראה ספר הכתב והקבלה במדבר טו כא, שחולק). הנחתום, שהוא עושה למכור בשוק, מפריש אחד מארבעים ושמונה (ספרי במדבר קי; חלה ב ז; רמב"ם בכורים ה ב; טוש"ע יו"ד שכב א). הפריש כל עיסתוהעושה כל עיסתו חלה, לא עשה כלום, עד שישייר מקצת (חלה א ט; רמב"ם בכורים ה א; טוש"ע יו"ד שכב א), שנאמר: מֵרֵאשִׁית עֲרִסֹתֵיכֶם (במדבר טו כא) - מקצתה ולא כולה (ספרי שלח קי), או מֵרֵאשִׁית - ולא כל ראשית (ירושלמי חלה א ו). שיעור השיור אפילו כל שהוא (משנה ראשונה חלה שם); ויש שנסתפקו אם צריך לשייר כזית כדי שהחלה תתיר לאכילה שיעור שהיו חייבים עליו מלקות (מהרי"ט אלגזי חלה ח). באומדהשיעור של חלה אינו ניטל במידה, אלא באומד כתרומה (שנות אליהו דמאי ה א. וראה מעדני ארץ תרומות ג ד). בזמן הזהבזמן הזה שאין עיסה טהורה, מפני שכולנו טמאי מתים כיון שאין לנו אפר פרה להזאה, נחלקו הדעות:
המנהג פשוט כדעה האחרונה, שאין מפרישים רק חלה אחת. חלה זו אין לה שיעור, ושורפים אותה (רמ"א שם; של"ה שער האותיות דף עח, וכתב שכן המנהג בארץ ישראל; ספר חרדים הקדמה למצות התלויות בארץ; שו"ת מבי"ט ג מז; שו"ת מהרי"ט א פה), ומכל מקום נוהגים ליטול כזית (כלבו פט; תרומת הדשן קפח (בהגהה); מהרי"ל חלה א. וראה משפטי ארץ חלה ה ט ובהערות שם). הראוי להפרישחלה ותרומהכל שאמרו בתרומה לא יתרום ואם תרם תרומתו תרומה, אף בחלה כך, וכל שאמרו בתרומה לא יתרום, ואם תרם אינה תרומה, אף בחלה כך (ראה רמב"ם בכורים ה יד, שו"ע שכג א), שהרי החלה אף היא נקראת תרומה (כסף משנה ורדב"ז שם. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות על הראויים להפריש). קטןקטן אינו רשאי להפריש חלה גם מעיסה של עצמו (תרומות א א,ג; רמב"ם תרומות ד ב; טוש"ע יו"ד שלא ל; גידולי הקדש יו"ד שכח ב). אבל קטן שהגיע לעונת הנדרים, אף על פי שלא הביא שתי שערות ולא נעשה גדול, אם תרם - תרומתו תרומה (טוש"ע יו"ד שלא לג). שליחיכול אדם לעשות שליח להפריש חלה (קידושין מא ב לגבי תרומה), ואם אמר לחברו שיפריש חלה מן הסתם כוונתו בתורת שליחות, ויכול להפריש למרות שלא עשאו שליח בפירוש. אם חברו אמר לו אני אפריש חלה מבצקך, ובעל הבית הרכין בראשו - נחשב שמנהו שליח (חזון איש מעשרות ז ס"ק טו; משפטי ארץ חלה ד ד). כשהשליח מפריש הוא מברך על הפרשת חלה (מאירי קידושין מא א; מגן אברהם תלב סק"ו; משנה ברורה שם ס"ק י)[8]. סומא ושיכורהסומא והשיכור מפרישים חלה לכתחילה אף על פי שאין תורמים לכתחילה, מפני שאין בעיסה רע ויפה כדי שיכוונו ויפרישו מן היפה כמו בתרומה (רמב"ם בכורים ה טו; טוש"ע יו"ד שכח ב, וש"ך סק"ד); וכל שכן בזמן הזה, שהחלה עומדת לשריפה (באור הגר"א יו"ד שכח סק"ה). שלא ברשותאין מפרישים חלה בלא רשות בעל העיסה, כשם שהתורם שלא ברשות אינה תרומה (טוש"ע יו"ד שכח ג ובית יוסף). אשהאשה רשאית להפריש חלה מהבצקות והמאפים שבביתה כל עוד לא מיחה בה בעלה (רמב"ם תרומות ד יב), וכן רשאית לעשות שליח לתרום (אור זרוע רכה; תרומת הדשן קפח; חלת לחם ז ז). וכן רשאית להפריש חלה מבצקות ומאפים שקונה אף שהתחייבו בחלה אצל המוכר (משפטי ארץ חלה ד ה והערה 15. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות). בן משפחהבן גדול האוכל אצל אביו רשאי להפריש חלה מהמאכלים המשותפים לכל בני הבית אם אביו אינו מקפיד; ואם אוכל בנפרד משאר בני הבית יכול להפריש רק ממה שאוכל. וכן שכיר יכול להפריש חלה ממה שאוכל (רמב"ם תרומות ד יב; דעת קדושים שכח ב; משפטי ארץ חלה ד יד). משרתתהאחרונים נחלקו אם המשרתת שבבית יכולה ליטול חלה בלי רשות בעלת הבית:
וכתבו האחרונים שבערב שבת, כשמנהג הנשים להקפיד על זה שכל אחת תיטול חלה, ונחשב בעיניהן לחיוב לעשות לחמים לכבוד שבת, לא תפריש המשרתת בלא ציווי בעלת הבית, אם אין חשש קלקול (ט"ז שם).
שותפיםהעושים עיסה בשותפות, אינם צריכים ליטול רשות זה מזה, אלא כל המפריש חלה מהם הרי זו חלה, כדין תרומה (בית יוסף ורמ"א יו"ד שכח ג). אם אחר מפריש להם, כתבו הראשונים שצריך ליטול רשות מכל בעלי העיסה (סמ"ג עשין קמא; ספר התרומה פג; בית יוסף ורמ"א שם). מן המוקףהדיןהחלה אינה ניטלת אלא מן המוקף (חלה א ט; רמב"ם בכורים ה ג; שו"ע יו"ד שכג א), דהיינו שתהא החלה הניטלת סמוכה לעיסה שמפריש עליה (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: מן המוקף), לפי שהחלה נקראת תרומה, והתרומה אינה ניטלת אלא מן המוקף (רמב"ם שם). בשעת הפרשההראשונים נחלקו האם ההקפה צריכה להיות בשעת קריאת השם:
אלא שיש מהם סוברים שזהו דוקא אם לא הפסיק כלי בשעת קריאת השם בין החלה לעיסה (ר"ש ורא"ש טבול יום ד ב). קרא שם מן המוקף על מנת שחלות קדושת החלה תהיה אחר כך, כשכבר אינה במוקף, הרי זה נחשב שהפריש מן המוקף (ר"ש חלה ג א; רא"ש חלה ה). גדר מוקףבגדר מן המוקף בחלה נחלקו הראשונים:
אלא שיש מהם סוברים שדוקא באינו מקפיד על תערובתם, אבל אם מקפיד, כטמאה וטהורה, צריך נגיעה (רשב"א ורא"ש ור"ש ורבי עובדיה מברטנורא שם); ומהם שאינם מחלקים במוקף בין מקפיד לאינו מקפיד (רבנו ירוחם וטור ושו"ע ורמ"א שם, ראה בנקודות הכסף שם בדעתם)[9]. בדיעבדבדיעבד שהפריש שלא מן המוקף, ההפרשה חלה והעיסה מתוקנת (פסקי חלה לתשב"ץ ז; ברכי יוסף יו"ד שכג ד; שו"ע הרב או"ח תנז יג; משנה ברורה שם שער הציון ס"ק יג)[10]. הפרשה בטהרהלא יעשה אדם עיסתו בטומאה לכתחילה, אלא יזהר וישתדל ויטהר הוא וכליו כדי להפריש חלה טהורה (חלה ב ג; רמב"ם בכורים ח יא). בזמן הזה שכולנו טמאי מתים ואין לנו עיסה טהורה, יש מהאחרונים שכתב שמכל מקום מה שאפשר לתקן יש לתקן, ויטהר עצמו משאר טומאות, אלא שאם אינו יכול ליטהר יעשנה בטומאה, ולא יעשנה פחות מכשיעור, ולא אמרו הלכה כחכמים שיעשנה פחות מכשיעור, אלא בזמן שהיתה טהרה מטומאת מת (רדב"ז שם). ולא נראה כן מהפוסקים, שיצטרך לשמור בטהרה אף בזמן הזה (ראה ברא"ש הלכות חלה, ובטור ושו"ע שהשמיטו כל הדין שישמור בטהרה; רשב"א בפסקי חלה שער ב, והביאו בבית יוסף יו"ד שכד יד). בעיסות שונותשני מיניםכל שבתרומה לא יתרום, ואם תרם אינה תרומה, כך בחלה, וכל שבתרומה לא יתרום מזה על זה כך בחלה, שנאמר: כִּתְרוּמַת גֹּרֶן כֵּן תָּרִימוּ אֹתָהּ (במדבר טו כ) - שניהם שוים (רמב"ם בכורים ה יד; שו"ע יו"ד שכג א, וביאור הגר"א ס"ק טו). אין מפרישים חלה ממין על שאינו מינו (תוספתא חלה (ליברמן) ב ד, והביאו בתוס' מנחות ע ב ד"ה תנא, ור"ש כלאים א א, ורא"ש חלה א), כדרך שאין תורמים תרומות ומעשרות מזה על זה (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בשני מינים). לפיכך אם לש עיסה מכל מין ומין מחמשת המינים החייבים בחלה, שהם חטים ושעורים וכוסמין ושבולת שועל ושיפון (ראה ערכים: חלה; דגן), ויש בכל אחת מהעיסות כשיעור של חיוב חלה ורוצה להפריש מזו על זו, אין מפרישים אלא על מינו (תוס' ור"ש ורא"ש שם; טוש"ע יו"ד שכד ב). כיצד, אין מפרישים חטים על שום אחד משאר המינים, ולא מאחד משאר המינים על חטים; וכוסמין ושיפון מפרישים מזה על זה, וכן שבולת שועל ושעורים מפרישים מזה על זה (טוש"ע שם). ואף על פי שאם אין באחד מהמינים לבד כשיעור, ולׇשׇם ביחד, מצטרפים יותר מזה, כגון חטים שמצטרפים עם כוסמין, וכוסמין עם כולם וכיוצא (ראה ערך חלה), הרי זה לפי שהחיוב תלוי בעיסה, וכל שהעיסות דומות - מצטרפות; אבל כשיש בכל אחת מהעיסות כשיעור, ובא להפריש מזו על זו, צריך שיהיה דומה לתרומה, שאין מפרישים ממין על שאינו מינו, אפילו שהעיסות דומות (ט"ז יו"ד שכד סק"ג, וש"ך סק"ח). חדש וישןאין מפרישים מן החדש על הישן, דהיינו מעיסה של תבואת שנה זו על עיסה של תבואת שנה שעברה, ולא מן הישן על החדש (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בחדש וישן)[11]. איזהו חדש וישן שבחלה, שתי שדות - אחת הביאה שליש לפני ראש השנה (ראה ערך הבאת שליש), ואחת לא הביאה שליש לפני ראש השנה, לענין חלה חשובה שנה אחת (ירושלמי חלה א ג. וראה באור הגר"א שם). מהפטור על החיובאין מפרישים מן הפטור על החיוב, ומן החיוב על הפטור, כדרך שאין מפרישים בתרומה ומעשרות (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בפטור וחיוב). שעת ההפרשהזמן ההפרשהמפרישים חלה מתחילת הלישה, שהיא כשיתן את המים ויתערב הקמח במים, שנאמר: ראשית עריסותיכם (רמב"ם בכורים ח ב; שו"ע יו"ד שכז ב). ואף על פי שאין עיקר חיוב חלה אלא אחר הגלגול בחטים, שהוא לדעת כמה ראשונים גמר הלישה (ראה ערך גמר מלאכה), מכל מקום מפרישים אחר הנתינה והעירוב במים, שזו כבר ראשית עריסותיכם (ראה ריבמ"ץ ור"ש חלה ג א, וראה ראב"ד בהשגות שם). ובגדר הדבר נחלקו המפרשים:
ומהם שכתבו שזו תקנת חכמים בעיסה טהורה שתמהר להפריש כדי שלא תיטמא העיסה (ר"ש ורא"ש שם). ויש שכתבו שבדיעבד אם עשה כן קיים ראשית עריסותיכם, אבל לכתחילה אין יפה לעשות כן (הראב"ד בהשגות בכורים ח ב).
הניח העיסה עד שֶלׇש הכל ועירבה, ואחר כך הפריש - אין בכך כלום, ואף על פי שיש לחוש שמא תיטמא העיסה ונמצא מפריש חלה בטומאה (רמב"ם בכורים ח ג, ורדב"ז). בזמן הזהבזמן הזה שכל העיסות טמאות הן, ולא קיים החשש שתיטמא העיסה, טוב להמתין מלהפריש חלה עד אחר גמר לישה, שתיעשה כל העיסה גוף אחד (ספר התרומה פח; רשב"א פסקי חלה ג; שו"ע יו"ד שכז ג). לאחר אפיהאם לא הפריש החלה בצק, אלא אפה הכל, הרי זה מפריש מן הפת אחר האפייה (רמב"ם בכורים ו טז, ח ג; טוש"ע יו"ד שכז ה). ובצורת ההפרשה נחלקו הפוסקים:
הפריש מהקמחהמפריש חלתו מהקמח אינה חלה, ושאר העיסה חייבת בחלה; ואותו הקמח שהפריש לשם חלה אם יש בו כשיעור חיוב חלה ועשהו עיסה, הרי זה מפריש ממנו חלה, כשאר כל קמח חולין (חלה ב ה; רמב"ם בכורים ח א; טוש"ע יו"ד שכז א). במה דברים אמורים, כשאמר שיחול עליה שם חלה בעודו קמח, אבל המפריש קמח ואומר כשתיעשה עיסה יחול עליה שם חלה - דבריו קיימים (סמ"ג עשין קמא, בשם הרא"ם; טור יו"ד שכז, בשמו; שו"ע שם א). שריפת החלהאת החלה צריך לשרוף (רמב"ם בכורים ה ט; שו"ע יו"ד שכב ד), אם קשה לו לשרפה יכול לקברה או לעטפה היטב ולהשים בפח האשפה (שו"ת הרדב"ז ב תשלא; חזון איש מעשרות ז ס"ק יג; מצות הארץ יב ב, בשם החזון איש; משפטי ארץ חלה ה כ)[13]. בשבת ויום טובבשבתאסרו חכמים להפריש חלה בשבת, כדרך שאסרו להפריש תרומות ומעשרות בשבת (ראה ביצה לו ב, לז א. וראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות: בשבת ויום טוב). לפיכך יש מהראשונים שהיו אומרים לאנשי ביתם בערב שבת עם חשכה: הפרשתם חלה? (תשב"ץ קטן ב, בשם מהר"ם מרוטנבורג; טור ושו"ע או"ח רס ב). וכתבו האחרונים שבימינו אין נוהגים כן בחוצה לארץ, לפי שחלת חוץ לארץ אוכל והולך ואחר כך מפריש, מלבד בערב פסח שחל להיות בשבת, שאי אפשר בתקנה זו, שהחלה שישאיר היא חמץ, לכן צריך בערב שבת להזהיר בני ביתו על כך (שו"ת כנסת יחזקאל כג, וראה משנה ברורה רס ס"ק יג). ומכל מקום כיון שכבר נהגו כל ישראל מדורות ראשונים להפריש דוקא קודם אכילה, שמא ישכח אחר כך (ראה ערך חלה: בחלת חוץ לארץ), לכן טוב ליזהר ולשאול אם הפרישו חלה (שו"ע הרב או"ח רס ה, ובקונטרס אחרון שם)[14]. ביום טובביום טוב מותר להפריש חלה מעיסה שנילושה היום (ביצה לז א; רמב"ם יום טוב ג ח; טוש"ע או"ח תקו ג), שכיון שהיום חל חיובה, וחכמים התירו ללוש עיסה ביום טוב ולאפותה כדי לאכול פת חמה, לא גזרו על הפרשת חלה (רש"י שם ט א ד"ה גלגל). החלה שמפריש ביום טוב היא מוקצה ואסור לטלטלה, ומכל מקום בעודה בידו יכול להניחה בכל מקום שירצה. ואסור לשרוף את החלה ביום טוב אלא יניחנה עד אחר יום טוב, ואז ישרוף אותה או יאבדה (שו"ע תקו ד, ומשנה ברורה ס"ק כט, לא). נילוש מאתמולגלגל עיסה בערב יום טוב נחלקו אמוראים אם יכול להפריש ממנה חלה ביום טוב: רבה אמר שמפריש ממנה חלתה ביום טוב; ואבוה דשמואל אמר שאין מפריש ממנה חלתה ביום טוב (ביצה ט א). בדעת רבה נחלקו הראשונים:
לדעה זו יש מפרשים שלא התיר רבה אלא בגלגל עיסה מערב יום טוב ולא גמר לישתה עד שחשכה, אבל אם גמר לישתה מבעוד יום אף הוא מודה שאסור (תוס' שם; ספר התרומה פד; רשב"א ביצה ט א). להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים כרבה (תוס' ביצה שם; המאור שם; ספר התרומה פד; ראבי"ה יום טוב תשל; ראב"ד יום טוב ג ח); ויש פוסקים הלכה כאבוה דשמואל (ר"ח ביצה יג א; רי"ף ביצה ט א; רמב"ן במלחמות שם; רשב"א שם; שו"ע או"ח תקו ג). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
