הגדרה^[1] - מצות שריפת הקטורת בהיכל ובקודש הקדשים

שתי הקטרות הן בקטורת: בכל יום בהיכל, וביום הכפורים בקודש הקדשים.

מצותה בכל יום

מצות עשה להקטיר קטורת (ראה ערכו) על מזבח-הפנימי (ראה ערכו), הוא מזבח הזהב שבהיכל, פעמיים בכל יום, בבוקר (ראה ערכו) ובין-הערבים (ראה ערכו)^[2], שנאמר: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה, וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה קְטֹרֶת תָּמִיד לִפְנֵי ה' לְדֹרֹתֵיכֶם (שמות ל ז-ח. רמב"ם תמידין ג א)^[3].

קטורת של שחרית ושל ערבית נמנית במנין המצוות למצוה אחת (ספר המצוות מצות עשה כח; סמ"ג עשין קסז; חינוך קג)^[4].

כשלא הקטירו בבוקר

לא הקטירו קטורת בבוקר, יקטירו בין הערבים (רבי שמעון בספרי פנחס קמג; תנא קמא במשנה מנחות מט א; רמב"ם תמידין שם), ואפילו היו מזידים (רמב"ם שם, על פי גמ' שם נ א), ואף אותם הכהנים שלא הקטירו בבוקר יקטירו בין הערבים (גמ' שם), ולא קנסו אותם, אפילו לסוברים שבתמיד שלא הקריבו בבוקר קנסו אותם שלא יקריבו הם בין הערבים (ראה ערך תמיד), לפי שלא שכיח שאדם אחד יקריב אותה כמה פעמים (ראה להלן: המקטיר), או שלא שכיחה קטורת בכל יום כנדרים ונדבות, אלא שחרית וערבית בלבד (פירוש רבנו גרשום שם), והיא מעשרת את המקטיר (ראה להלן: שם), לכן היא חביבה להם, ולא יבואו לפשוע בה (גמ' שם נ א) שלא להקריבה, אם לא שיהיו אנוסים ביותר (פירוש רבנו גרשום שם), ואין שום אדם מניח אותה במזיד (פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[5].

מהות המצוה

בגדר מצות הקטרת הקטורת יש מהאחרונים שכתב שהיא לא עיכול הסממנים באש, כהקטרה שבמזבח החיצון שמצותה אכילת האש, וכמו שכתוב: אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ (ויקרא ו ג), אבל בקטורת מצותה העלאת עשנה וריחה, כמו שכתוב בקטורת של יום הכפורים: וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת (שם טז יג. חזון איש זבחים כ (א) סק"ג, ושם כ (ב) סק"ג, על פי הירושלמי יומא ב ב); ומהראשונים משמע שהיא עיכול הסממנים (כן משמע מתוספות מעילה י ב ד"ה (י א) ומאימורי).

כפרה

הקטרת הקטורת מכפרת, שנאמר: וַיִּתֵּן אֶת הַקְּטֹרֶת וַיְכַפֵּר עַל הָעָם (במדבר יז יב. יומא מד א), ועל מה קטורת מכפרת, על לשון הרע - שבצנעא (זבחים פח ב)^[6] - יבוא דבר שבחשאי - הקטורת היא מעשה חשאי, שהכהן לבדו שם בהיכל (רש"י שם ד"ה שבחשאי) - ויכפר על מעשה חשאי (יומא שם).

המקטיר

הקטרת הקטורת בכל יום כשרה בכהנים, בין בכהן גדול ובין בכהן הדיוט (כן משמע מהמשנה יומא כו א, ותמיד לג א), וזר (ראה ערכו) שהקטיר את הקטורת חייב עליה מיתה, ומשיקטיר כזית - חייב (רמב"ם ביאת מקדש ט ד, על פי זבחים קט ב).

ואף על פי שנאמר: וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת סַמִּים (שמות ל ז), אין המצוה בכהן גדול בלבד, אלא היא אף בכהנים הדיוטים, ולמדים מהדלקת הנרות שנאמר שם לגביה: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת (שם ח), ובמקום אחר מפורש: יַעֲרֹךְ אֹתוֹ אַהֲרֹן וּבָנָיו (שם כז כא), שאף הדיוטים כשרים (רמב"ן עה"ת שם ל ז; דעת זקנים לבעלי התוספות שם). ולא הוזכר אהרן לבדו לגבי הקטורת, אלא לפי שהכתוב מדבר בחינוך המזבח בקטורת, ולחינוך - המצוה באהרן (כן משמע מהרמב"ן שם; העמק דבר שם).

שבעת ימים קודם יום הכפורים, היה הכהן הגדול מקטיר את הקטורת (משנה יומא יד א; רמב"ם עבודת יום הכפורים א ה), כדי להרגילו בעבודה (רמב"ם שם)^[7].

הפייס

הפייס השלישי מהפייסות שהיו במקדש על הכהנים הזוכים בעבודת היום (ראה ערך פיס) היה על הקטרת הקטורת (משנה יומא כו א; רמב"ם תמידין ד ז), וכשהיו מפייסים על הקטורת היו מכריזים: חדשים לקטורת - מי שלא זכה לקטורת מימיו - בואו והפיסו (משנה שם, ותמיד לב ב; רמב"ם שם), שמעולם לא שנה בה אדם (גמ' יומא שם), מפני שמעשרת, שנאמר: יָשִׂימוּ קְטוֹרָה בְּאַפֶּךָ (דברים לג י), ונאמר אחריו: בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ (שם יא), לפיכך לא היו מניחים אותו לשנות (גמ' שם, ורש"י ד"ה מפני שמעשרת). ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא שנה בה אדם ביום אחר, אבל באותו יום כהן הזוכה בה שחרית, הוא היה זוכה בה ערבית (תוספות ישנים יומא כו א ד"ה מיהא; ריטב"א שם, בתירוץ השני; שיטה מקובצת מנחות נ א, בסתם).

• יש אומרים שכהן הזוכה בשחרית אומר לזה שעמו שיזכה בו ערבית (ריטב"א יומא שם, בשם יש מתרצים).

• יש אומרים שאפילו מבוקר לערב לא שנה בה אדם (שיטה מקובצת מנחות שם, בשם ה"ר יוסף).

• ויש אומרים שאם יש כהנים חדשים מאנשי אותו בית אב (ראה ערך בתי אבות) שלא הקטירו מעולם, מפייסים לה פייס אחר בין הערבים, ואם כבר הקטירו כולם מימיהם אין מפייסים בין הערבים עליה, אלא מי שזכה בה שחרית מקטירה בין הערבים (רמב"ם שם ד ח; מאירי יומא שם).

מספר הכהנים

עבודת הקטורת צריכה שני כהנים - אחד שמקטיר את הקטורת, ואחד שחותה גחלים מעל מזבח החיצון, ומכניס להיכל, ונותן על המזבח הפנימי להקטיר את הקטורת עליהן (ראה להלן: ההקטרה וסדרה. רש"י יומא כה ב ד"ה לא היה). ונחלקו תנאים מי היה הכהן הזוכה במחתה:

• יש אומרים שלא היה פייס למחתה, אלא כהן שזכה בקטורת אומר לזה שעמו - שעומד בימינו (רש"י) - זכה עמי במחתה (רבי יהודה בתוספתא יומא (ליברמן) א יא, ובגמ' יומא כה ב)^[8].

• יש אומרים שהיה פייס מיוחד למחתה (רבי אליעזר בן יעקב במשנה תמיד לב ב, ובתוספתא יומא, לפי הגמ' שם כו א-ב).

• ויש אומרים שמי שזכה במחתה – בתרומת-הדשן (ראה ערכו. רמב"ם תמידין ד ה, על פי סתם משנה תמיד לג א, לפי מרכבת המשנה שם) - הוא זכה במחתה לקטורת (סתם משנה שם), וכן הלכה (רמב"ם שם).

עושר מהבאת הגחלים

הבאת המחתה של גחלים בשביל הקטרת הקטורת אף היא היתה מעשרת (ירושלמי יומא ב ג), ולפיכך אף בה לא שנה אדם, נמצאת אומר שני כהנים היו מתברכים בקטורת בכל פעם, שנאמר: בָּרֵךְ ה' חֵילוֹ וּפֹעַל יָדָיו תִּרְצֶה (דברים לג יא. ירושלמי שם), ברך ה' חילו בקטורת, ופועל ידיו תרצה במחתה (תוספות ישנים יומא כו ב ד"ה דלא, בשם ה"ר יוסף ורבי).

מקומה

הקטרת הקטורת מצותה על מזבח-הפנימי (ראה ערכו), הוא מזבח הזהב שבהיכל (רמב"ם תמידין ג א), שנאמר: וְעָשִׂיתָ מִזְבֵּחַ מִקְטַר קְטֹרֶת וגו' (שמות ל א) וְנָתַתָּה אֹתוֹ לִפְנֵי הַפָּרֹכֶת וגו' (שם ו) וְהִקְטִיר עָלָיו אַהֲרֹן קְטֹרֶת וגו' (שם ז).

כשנעקר

מזבח הפנימי שנעקר, מקטירים קטורת במקומו (זבחים נט א, ורש"י ד"ה מזבח שנעקר; רמב"ם שם ב), וכל שכן כשנפגם המזבח (לקוטי הלכות שם, תורת הקדשים ד), ונסתפקו אחרונים אם במקומו שאמרו הוא דוקא באותו המקום שעמד שם מזבח הזהב, או הכוונה שבכל מקום הראוי לעמידת מזבח הזהב, וכל רצפת ההיכל בכלל (ראה ערך היכל. מקדש דוד קדשים ה).

על גופו של מזבח

בירושלמי אמרו שהקטרת הקטורת צריכה להיות על גופו של מזבח (ירושלמי יומא ב ב), ולא על אפרו, ולא על גחלים שעליו (קרבן העדה ופני משה שם, על פי ירושלמי שם ה ו), שנאמר: וְהִקְטִיר עָלָיו (שמות שם ז), ולמדים בגזרה שוה "עליו" "עליו" מהאמור בהזאת יום הכפורים: וְהִזָּה עָלָיו (ויקרא טז יט. ירושלמי שם, לפי קרבן העדה ופני משה שם), מה הזאה בגופו של מזבח הפנימי - שנאמר: עליו, לא על אפרו ולא על גחלים (ירושלמי שם ה ו) - אף הקטרה בגופו של מזבח (ירושלמי שם ב ב). וכן כתבו ראשונים שאין מקטירים הקטורת בתוך המחתה של הגחלים (ראה להלן: ההקטרה וסדרה) כמו ביום הכפורים (ראה להלן: ביום הכפורים), אלא על המזבח עצמו (תוספות ישנים יומא מז א ד"ה הכא; ברטנורא תמיד ו ב)^[9], שביום הכפורים שההקטרה היא לפני ולפנים, הרי אין שם מזבח, אבל בכל יום מצותה על המזבח הפנימי, ונדב ואביהוא ועדת קרח שהקריבו הקטורת במחתה, הוראת שעה היתה, ועוד שהיתה על מזבח החיצון ולכך היה צריך להיות שם מחתה (תוספות ישנים שם).

על המזבח החיצון

קטורת שעלתה על מזבח החיצון - תרד (משנה זבחים פה ב; רמב"ם פסולי המוקדשים ג טז), שאין הקטורת ראויה למזבח החיצון כלל, ואין המזבח מקדשה (רש"י שם ד"ה ואלו וד"ה והקטורת).

שיעורה

כמה מקטירים בכל יום, משקל מאה דינרים, חמשים בבוקר וחמשים בין הערבים (רמב"ם תמידין ג ב, על פי כריתות ו א), ואם לא הקטיר אלא כזית נחלקו אמוראים בדעת אחד האמוראים: יש אומרים שאפילו בפחות מכזית יצאו ידי חובתם (רבי זעירא בשם רבי ירמיה בירושלמי יומא ד ה, לפי הפני משה שם); ויש אומרים שבפחות מכזית לא יצאו ידי חובה (רבי יוסי בי רבי בון בשם רבי ירמיה בירושלמי שם), וכן הלכה (תוספות כריתות ו ב ד"ה המפטם; משנה למלך שם)^[10].

שיעור זה של מחצית מנה בבוקר ומחצית בין הערבים, נחלקו ראשונים אם הוא מדרבנן, ומן התורה די בכזית (רש"י זבחים קט ב ד"ה אמר רבה); או שהוא הלכה-למשה-מסיני, אלא שבדיעבד אם לא הקטירו אלא כזית שחרית וכזית בין הערבים - יצאו (תוספות כריתות שם, על פי זבחים שם).

נתן מנה בכלי אחד

נתן כל הקטורת, היינו שני חצאי הפרס - המנה - בכלי אחד, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שנחלקו תנאים בדבר: יש אומרים שקביעות הכלי דבר הוא, והואיל ונתן הכל בכלי אחד קבעתם הכלי, ואם חסר כל שהוא נפסל, ואין הציבור יוצאים ידי חובתם עד שיקטיר הכל (רבי אליעזר במשנה שם קט ב, לפי רבא בגמ' שם קט ב - קי א, לגירסתנו, ורש"י שם קט ב ד"ה אלא אמר); ויש אומרים שקביעת הכלי לא כלום הוא, ודי אם הקטיר כזית (תנא קמא במשנה שם קט ב, לפי רבא בגמ' שם קי א, ורש"י שם ד"ה ורבנן סברי).

• ויש אומרים שלא נחלקו התנאים כלל בקביעת כלי, ולדברי הכל אין הכלי קובעתם (רב אשי בגמ' שם, לפי לקוטי הלכות שם, בזבח תודה).

כשלא הקטירו בבוקר

כשלא הקטירו הקטורת בבוקר, ומקטירים אותה בין הערבים (ראה לעיל: מצותה), נחלקו תנאים:

• יש אומרים שכולה היתה קריבה בין הערבים (רבי שמעון במשנה מנחות מט א ותוספתא שם (צוקרמאנדל) ז ה; סתם תוספתא שם א), דהיינו מנה שלם (רש"י שם ד"ה וכולה, ושיטה מקובצת שם ט, בשם ספרים אחרים), לשם חובת בין הערבים (סתם תוספתא שם א), שלא יקטירו אותה בשתי פעמים, אחת לשם קטורת של שחר, ואחת לשם קטורת של בין הערבים (חסדי דוד שם. וראה מאירי יומא נג א).

• ויש אומרים שאם לא הקטיר בבוקר לא יקטיר בערב אלא המחצית שמקטירים בכל יום בין הערבים (תנא קמא במשנה שם, לפי פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[11].

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כדעה הראשונה (חינוך קג); ויש הפוסקים כדעה השניה (רמב"ם תמידין שם, לפי הלחם משנה שם, ופירוש המשניות לרמב"ם שם).

ההקטרה וסדרה

קטורת של שחר

קטורת של שחר קריבה בין זריקת הדם להקטרת האברים של התמיד (סתם משנה יומא לא ב; גמ' שם לד א, שהוא בין לתנא קמא ובין לאבא שאול), ונחלקו תנאים:

• יש אומרים שהקטרת הקטורת היתה לאחר הטבת חמש נרות ולפני הטבת שתי הנרות (ראה ערך הטבת הנרות), וזו היתה העבודה שצריכים להפסיק בה בין הנרות (ראה ערך הטבת הנרות. תנא קמא ביומא יד ב, לפי הגמ' שם, ורש"י ד"ה לא ייטיב), שנאמר: בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר בְּהֵיטִיבוֹ אֶת הַנֵּרֹת יַקְטִירֶנָּה (שמות ל ז), שבשעת הטבה תהא נקטרת קטורת (יומא טו א), שתהא הקטרה קודמת להטבת שתי נרות, עד שבשעת ההטבה תהא התימורת עולה (מאירי שם), וכן הלכה (רמב"ם תמידין ו ד; מאירי שם)^[12].

• ויש אומרים שהקטרת הקטורת היתה לאחר הטבת שתי נרות (ברייתא ביומא יד ב), שנאמר: בבקר בבקר בהיטיבו את הנרות, ואחר כך כתוב: יקטירנה (גמ' שם).

קטורת של בין הערבים

הכל מודים שהקטרת הקטורת של בין הערבים היתה לפני הדלקת הנרות, שנאמר: וּבְהַעֲלֹת אַהֲרֹן אֶת הַנֵּרֹת בֵּין הָעַרְבַּיִם יַקְטִירֶנָּה (שמות שם ח), ואין לומר שמקודם מדליק ואחר כך מקטיר, שאין שום עבודה אחר הנרות (ראה ערך הדלקת הנרות), אלא פירושו שבשעת הדלקה תהא נקטרת קטורת (יומא טו א) והתימורת עולה (מאירי שם), אלא שנחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהיתה לפני הדלקת כל הנרות (מאירי שם; השואל רב ששת בשו"ת הרשב"א א עט).

• ויש אומרים שלהלכה שקטורת של שחר היתה לאחר הטבת חמש נרות ולפני הטבת שתי נרות, אף קטורת של בין הערבים היתה לאחר הדלקת חמש נרות ולפני הדלקת שתי נרות (הרשב"א בשו"ת שם).

קטורת של בין הערבים היתה בין אברים - של תמיד - לנסכים (משנה יומא לא ב), שנאמר: כְּמִנְחַת הַבֹּקֶר וּכְנִסְכּוֹ תַּעֲשֶׂה (במדבר כח ח), מה מנחת הבוקר קטורת קודמת לנסכים, אף בין הערבים קטורת קודמת לנסכים. ואף על פי שבבוקר קטורת קודמת לאברים, מכל מקום כמנחת הבוקר תהא מנחת הערב נאמר, ולא כאברי הבוקר אברי הערב (גמ' שם לד א).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהלכה כן (סמ"ג עשין קצב).

• ויש אומרים שאין הלכה כן, אלא דינה בערב כבשחרית (כן משמע מהרמב"ם תמידין ו יא; מאירי שם לא ב), ולא נאמר דין זה בכל יום, אלא ביום הכפורים בלבד (מרכבת המשנה שם, בדעת הרמב"ם).

נתינת הקטורת בכף

כיצד סדר הקטרת הקטורת בכל יום, אחרי שמי שזכה בדישון מזבח הפנימי היה חופן האפר והפחם שבמזבח ונותן לתוך הטני (ראה ערך דשון מזבח) היה מי שזכה בקטורת (ראה לעיל: המקטיר) נוטל את הכף, והכף דומה לתרקב גדול של זהב, מחזיק שלשה קבים (משנה תמיד לב ב). ומיד אחר שהפיסו לקטורת היה מתעסק הזוכה להכין צרכי הקטורת, כדי שיהא מזומן הכל שלא יצטרך המקטיר כי אם להקטיר (פירוש הראב"ד שם (לה ב בדפוס וילנא) ד"ה היה נוטל). והבזך - כף קטנה (פירוש הרא"ש שם ד"ה והבזך; ברטנורא שם ה ד) - היה בתוך הכף מלא וגדוש קטורת (משנה שם לב ב - לג א; רמב"ם שם), והכהן המקטיר הוא שהיה נותן את הבזך לתוך הכף (רמב"ם שם), והיו עושים אותו מלא וגדוש כדי להרבות כלי הברכה (פירוש הראב"ד שם ד"ה והבזך). וכיסוי היה לו (משנה שם) לבזך (פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם), לפי שהקטורת היא דבר דק, ויש לחוש שמא יפלו לתוכה אבק או עפר קודם שיגיע למזבח ויתערב בתוכה ותיפסל, לפיכך היה צריך לכסות (פירוש הראב"ד שם)^[13]. וכמין מטוטלת היה עליו - על המכסה (ברטנורא שם) - מלמעלה (משנה שם לג א, לגירסתנו; ערוך, מטוטלת; פירוש הרא"ש שם ד"ה כמין, בשם אית דגרסי), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהוא כיסוי זהב הדומה לחתיכת בגד שאין לו שפה (ערוך, מטוטלת).

• יש מפרשים שהוא חתיכה קטנה של בגד (המפרש שם ד"ה מטוטלת; פירוש המשניות לרמב"ם שם; ברטנורא שם, בשם הערוך) לנוי (ברטנורא שם).

• יש מפרשים שהוא כמין כר של עור נתון עליה לכיסוי מלמעלה כדי שלא יצא ריח הקטורת, ויהיה ריחו נודף וחזק (פירוש הרא"ש שם, לגירסא זו).

• ויש מפרשים שהוא כעין טבעת שהיה לכסוי מלמעלה שעל ידה מטלטל הכיסוי ומסירו מעל הבזך (ברטנורא שם, בשם רבותיו).

לאחר שנתן את הבזך לכף היה אוחז הכף בידו ונכנס עמו אחד במחתה של אש בידו (רמב"ם שם).

נתינת הגחלים במחתה

מי שזכה במחתה נטל מחתת הכסף ועלה לראש המזבח (משנה תמיד שם; רמב"ם שם ה) החיצון (רמב"ם שם). מחתה זו שהיה נוטל בה את הגחלים לא היתה של זהב, לפי שהתורה חסה על ממונם של ישראל (יומא מד ב), וחתיית גחלים שוחקת את הכלי ומחסרתו (רש"י שם ד"ה חסה על ממונן).

מחתה זו נחלקו בה תנאים אם היתה של ארבעה קבים (תנא קמא במשנה יומא מג ב), וכן הלכה (רמב"ם עבודת יום הכפורים ב ה; מאירי יומא שם); או של סאה (רבי יוסי במשנה שם), והיינו של ששה קבין (ראה ערך סאה).

פינה בראש המזבח את הגחלים - שבמערכה השניה (רמב"ם שם)^[14] - אילך ואילך וחתה (משנה תמיד שם; רמב"ם תמידין שם), ונחלקו הגירסאות:

• יש גורסים שחתה מן המאוכלות הפנימיות (משנה תמיד שם, במשנה שבגמרא; משנה יומא מג ב, במשנה שבגמרא ובמשנה שבמשניות; פירוש הראב"ד לתמיד שם ד"ה נטל מחתת; תוספות ישנים יומא מד ב ד"ה גחלים, בשם רבנו שמואל; מאירי תמיד שם ופסחים עה ב), ומפרשים מאוכלות שכלתה מהן השלהבת, לפי שנאמר ביום הכפורים: וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ (ויקרא טז יב), ודרשו מנין שתהא האש בטלה מעל גבי הגחלים, תלמוד לומר גחלי (תורת כהנים אחרי מות פרק ג ה), שיהיו גחלים ולא שלהבת, והוא הדין בקטורת של כל יום; ומה שהוצרכו לפנות הגחלים העליונות הוא כדי שלא יהיו עוממות, שכן שנינו: גחלי, יכול עוממות, תלמוד לומר: אש, אי אש יכול שלהבת, תלמוד לומר: גחלי, הא כיצד מן הלוחשות הללו (תורת כהנים שם. תוספות ישנים יומא שם; מאירי פסחים שם).

• יש שגורסים מן המאוכלות, ואין גורסים הפנימיות (רמב"ם תמידין ג ה, לפי תוספות יום טוב יומא ד ג), והם גחלים בוערות מאד, ואינם קרובים להיות דשן כמו הפנימיות (תוספות יום טוב שם).

• ויש שאין גורסים כלל מן המאוכלות הפנימיות (משנה תמיד שם, במשנה שבמשניות; כן משמע מהראב"ד בהשגות שם, בשם נוסחא המדויקת; תוספות ישנים יומא שם, ותוספות זבחים סד א ד"ה מן, בשם רבנו תם; פירוש הרא"ש תמיד שם ד"ה ול"ג; ברטנורא שם ה ה), ומפרשים לפי שצריכות להיות דוקא גחלים ולא דשן, והמאוכלות חשובות כדשן במצות תרומת הדשן (תוספות זבחים שם, בשם רבנו תם; פירוש הרא"ש שם).

עירוי הגחלים

ירד - מן המזבח - ועירה את הגחלים לתוך כלי של זהב (משנה תמיד שם; רמב"ם שם), שכדי להוליכה מלאה היה מערה באחרונה, אחר שירד, ולא בעודו על המזבח אחר שחתה, שזהו דרך כבוד של מעלה, ולא יתפזר בירידתו בשיפוע הכבש (ברטנורא ותוספות יום טוב שם ה ה).

מחתה זו נחלקו בה תנאים אם היתה מחזקת שלשה קבים (תנא קמא ורבי יוסי במשנה יומא מג ב), וכן הלכה (כן משמע מהרמב"ם שם); או קביים (רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה בגמ' שם מד ב)^[15].

לפי שהיה חותה - להלכה - בשל ארבעה קבים (ראה לעיל), ומערה לתוך של שלשה (פירוש המשניות לרמב"ם וברטנורא תמיד שם), נתפזר ממנה קב גחלים, והיה מכבדו לאמה (משנה תמיד שם; רמב"ם תמידין שם). ואם נתפזר יותר על קב היה חוזר וחותה (רמב"ם שם; מאירי שם).

בשבת - שגורם כיבוי האסור בשבת (פירוש הראב"ד שם ד"ה אבל בשבת, בפירוש השני; ברטנורא שם; תוספות יום טוב שם)^[16] - היה כופה עליהן פסכתר (משנה שם; רמב"ם שם), והוא כלי גדול מחזיק לתך (משנה שם), ומכסן, שלא יכוו בהן רגלי הכהנים (פירוש הרא"ש שם ד"ה פסכתר).

השמת הגחלים על גבי המזבח

מי שזכה במחתה צבר את הגחלים על גבי המזבח - הפנימי (רמב"ם שם ז) - ומרדדן בשולי המחתה (משנה תמיד שם; רמב"ם שם ז), שלאחר שהיה צוברם, שוב (פירוש הראב"ד שם (לו א בדפוס וילנא) ד"ה ורדדן) היה מפזרן על המזבח, כדי להשליך הקטורת עליהן כשהיא דקה ולא עבה, כדי שתהיה נשרפת מהר ולמעט העשן (פירוש הרא"ש שם (לג ב בדפוס וילנא) ד"ה ורידדן), והשתחוה ויצא (משנה שם; רמב"ם שם), כי עתה גמר עבודתו (פירוש הרא"ש שם ד"ה והשתחוה).

השמת הקטורת על גבי המזבח

מי שזכה בקטורת היה נוטל את הבזך מתוך הכף ונותנו לאוהבו או לקרובו (משנה שם; רמב"ם שם ז) שבא עמו להיכל לצורך כך (ברטנורא שם ו ג), שבדבר זה היתה טובת הנאה לכהן שזכה בקטורת שיתננו לכל מי שירצה, ולא היה על זה פייס (פירוש הראב"ד שם ד"ה ונותנו). ורואה אם נתפזר ממנו לתוכו - לתוך הכף - נותנו לו בחפניו (משנה שם; רמב"ם שם. וראה ברטנורא שם), והשתחוה ויצא (רמב"ם שם).

ונותן הקטורת על מזבח הזהב (ראה לעיל: מקומה).

ומלמדים אותו הוה זהיר שמא תתחיל לפניך שלא תיכוה (משנה שם; רמב"ם שם ח), שהקטורת שצברת לצדך בוערת וזרועך המתפשטת והולכת להלן נכוה בתימור העולה (רש"י יומא נג א ד"ה שמא תכוה), ולכן לא יפזר הקטורת על הגחלים שלפניו, אלא מתחיל ברחוק ממנו ומושך ידו אליו (פירוש הרא"ש תמיד שם ד"ה ומלמדין), ולפי שלא הקטיר מעולם, שהרי היו מפייסים חדשים לקטורת (ראה לעיל: המקטיר), לפיכך הוצרכו ללמדו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; פירוש הרא"ש שם).

התחיל מרדד - שמתחיל ומשליך את הקטורת על האש בנחת כמי שמרקד סולת עד שתתרדד על כל האש (רמב"ם שם) - ויוצא (משנה שם, לגירסתנו), דהיינו שלאחר שרידד יצא מן ההיכל (ברטנורא שם)^[17].

ולא היה המקטיר מקטיר עד שהממונה - שהיה לכל בית אב (ראה ערך בתי אבות) - אומר לו הקטר (משנה שם; רמב"ם שם ט), כי הממונה היה מזהיר את כולם לפרוש בשעת הקטרה, ואז אומר למקטיר הקטר (פירוש הראב"ד שם; פירוש הרא"ש שם ד"ה עד שהממונה). ואם היה המקטיר כהן גדול, הממונה אומר לו אישי כהן גדול הקטר (משנה שם; רמב"ם שם).

פרשו העם והקטיר המקטיר, והשתחוה ויצא (משנה שם; רמב"ם שם), והיה יוצא יחד עם מדשן המנורה, שהטיב את שתי הנרות אחרי ההקטרה (רמב"ם שם ו ד), ועומד על מעלות האולם, הוא ואחיו הכהנים (רמב"ם שם, על פי משנה תמיד לג ב) אותם שגמרו עבודתם תחילה, ועמדו שם עד שיגיעו שאר הכהנים העוסקים בהעלאת אברי התמיד (פירוש המשניות לרמב"ם שם). ובין הכהנים שעמדו שם היו אחד והמחתה שהכניס בה הגחלים בידו, ואחד בידו הבזך, ואחד בידו הכף וכיסויה (משנה שם).

קיום המצוה

הקטורת לאחר שעלתה תמרתה - עמוד עשנה (רש"י כו א ד"ה תמרתו) ונפסקה מלעלות (חזון איש זבחים כ (א) סק"ג וכ (ב) סק"ג) - נעשית מצותה (פסחים כו א וכריתות ו א), ואין בה עוד צורך גבוה (רש"י פסחים שם ד"ה וריח).

קטורת שפקעה

קטורת שפקעה - הועפה (פירוש המשניות לרמב"ם זבחים פו א) - מעל גבי המזבח, אפילו קרטים - שלמים וחשובים שבה (רש"י מנחות כו ב ד"ה אפי') - אין מחזירים אותם (מנחות כו ב; רמב"ם תמידין ג ב), שנאמר: אֲשֶׁר תֹּאכַל הָאֵשׁ אֶת הָעֹלָה עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ג), עיכולי עולה אתה מחזיר (ראה ערך הקטרה א: זמנה), ואי אתה מחזיר עיכולי קטורת (גמ' שם) שאינה על מזבח החיצון כעולה, אלא על מזבח הפנימי (תוספות שם ד"ה ואי).

ביום הכפורים

ביום הכפורים הכהן הגדול מקטיר קטורת מיוחדת - מלבד הקטורת בהיכל, שמקטירים ביום הכפורים כמו בכל יום - לפני ולפנים, בקודש הקדשים (משנה יומא נב ב; תוספתא שם (ליברמן) ב יא,יג), שנאמר: וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' (ויקרא טז יב-יג). עבודה זו אינה נמנית למצוה מיוחדת במנין המצות, אלא היא כלולה בכל עבודות יום הכפורים, שנחשבות למצוה אחת (ראה ערך עבודת יום הכפורים. כן משמע מספר המצוות מצות עשה מט, וסמ"ג עשין רט, וחינוך קפה). עבודה זו, ככל עבודות היום, אינה כשרה אלא בכהן גדול, וככל עבודות המיוחדות ליום הכפורים היא נעשית בבגדי לבן (כן משמע מיומא לב א –ב, ורמב"ם עבודת יום הכפורים ב א).

השינויים מההקטרה של כל יום

כמה שינויים מנו חכמים בהקטרה זו מהקטרה בהיכל של כל השנה:

• בכל יום היה חותה - הגחלים - בשל כסף, ומערה בשל זהב (ראה לעיל: ההקטרה וסדרה), והיום חותה בשל זהב, ובה היה מכניס (תורת כהנים אחרי מות פרק ג ב; משנה יומא מג ב; רמב"ם שם ה), משום חולשתו של כהן גדול (יומא מד ב) שלא לייגעו בתוספת עבודה (רמב"ם שם), שטורח הוא לערות מכלי אל כלי (רש"י יומא שם), ולא חששו להפסד מועט בשחיקת הזהב של יום אחד בשנה (ראה לעיל: שם. מאירי שם).

• בכל יום היה חותה - להלכה (ראה לעיל: שם) - בשל ארבעה קבים, ומערה לתוך של שלשת קבים, והיום חותה בשלשת קבים, ובה היה מכניס (תורת כהנים שם ג; משנה ורמב"ם שם).

• בכל יום היתה - המחתה - כבידה, והיום היתה קלה (משנה שם; תוספתא שם יא; רמב"ם שם), שהיה דופנה דק (גמ' שם מד ב), שלא לייגעו (ירושלמי שם ד ד), כדי להקל בטרחו (מאירי שם).

• בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה (משנה ותוספתא ורמב"ם שם) אמה ומחצה (ירושלמי שם) כדי שתהא זרועו של כהן גדול מסייעתו (תוספתא וירושלמי שם; גמ' שם מד ב), שיניח בית היד תחת אצילי ידיו, וזרועו שטוח תחתיה (מאירי שם), כדי להקל על כהן גדול שלא לייגעו (ירושלמי ורמב"ם שם).

• יש מהתנאים הסובר שבכל יום זהבה ירוק, והיום אדום (רבי מנחם במשנה שם מג ב), שדומה לדם הפרים (גמ' שם מה א), ומצות היום להביא דם הפר לפני ולפנים ולפני הפרוכת ועל מזבח הפנימי (תוספות יום טוב שם ד ד). להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כן (רא"ש שם, הלכות סדר עבודת יום הכיפורים); ויש שהשמיטו (רמב"ם שם).

• ויש מהתנאים הסובר שבכל יום לא היה ושתיק (בן הסגן בתוספתא שם) - ויש גורסים: ניאשתיק (בן הסגן בגמ' שם מד ב)^[18] - והיום היה לה (בן הסגן שם ושם). ונחלקו ראשונים בפירושו:

יש מפרשים שהוא נרתיק (תוספות שם ד"ה בכל, ותוספות ישנים שם מה א ד"ה בכך, בשם רבנו חננאל וריב"א), וכן אמרו: בכל יום לא היה בה נרתיק, והיום היה בה נרתיק כדי שלא יכווה (ירושלמי שם, לגירסת התוספות ותוספות ישנים שם), דהיינו שהיה כעין נרתיק של עור עשוי סביב ידה של מחתה לאחוז בה כדי שלא יכווה, שכלי מתכות חם מקצתו חם כולו, ולפי שביום הכפורים היו הגחלים שוהות במחתה זמן מרובה עד שהיתה חמה הרבה, היתה צריכה לנרתיק (תוספות שם, ותוספות ישנים שם, בשם רבנו חננאל וריב"א. וראה עוד ריטב"א יומא שם מד ב);

יש המפרשים שהוא נרתיק של עור (ריטב"א שם, בסתם), אבל גורסים: כדי שלא תיכבה (ירושלמי שם, לגירסתנו ולגירסת הריטב"א שם), דהיינו שהוא כיסוי על המחתה שלא תיכבה האש מהגחלים (ריטב"א שם, בסתם);

יש מפרשים שהוא טבעת בראש המחתה שמקשקשת ומשמיעה קול, משום: וְנִשְׁמַע קוֹלוֹ בְּבֹאוֹ אֶל הַקֹּדֶשׁ (שמות כח לה. רש"י יומא שם ד"ה ניאשתיק; מאירי שם, בשם יש מפרשים);

ויש מפרשים שהוא בסיס תחתיה, לפי שההקטרה לפני ולפנים שביום הכפורים היתה על המחתה עצמה (ראה להלן), והיו צריכים שתשב על בסיסה, שלא תתנדנד ותתפזר הקטורת (מאירי שם).

אף הושתיק יש מהראשונים שפסקו כן (רא"ש שם); ויש שהשמיטו (רמב"ם שם).

שיעור ההקטרה

שיעורה של ההקטרה ביום הכפורים היה מלא חפניו (משנה שם; רמב"ם שם ד א), הגדול לפי גדלו, והקטן לפי קוטנו (משנה שם מז א; תורת כהנים אחרי מות פרק ג ט), שנאמר: וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים (ויקרא טז יב). ובכל יום היתה דקה, והיום דקה מן הדקה (משנה ורמב"ם שם), שנאמר ביום הכפורים: דַּקָּה (ויקרא שם), והלא כבר נאמר: וְשָׁחַקְתָּ מִמֶּנָּה הָדֵק (שמות ל לו), אלא להביא דקה מן הדקה (תורת כהנים שם; יומא מה א). ושלשה מנים יתרים, שמהם מכניס כהן גדול מלא חפניו ביום הכפורים (ראה ערך קטורת), היה נותנם למכתשת בערב יום הכפורים, ושוחקם יפה יפה כדי שתהא דקה מן הדקה (תורת כהנים שם; כריתות ו ב; ירושלמי יומא ד ה; רמב"ם כלי המקדש ב ג), עד שמוציא ממנה מלא חפניו להקטיר ביום הכפורים (ירושלמי שם; רמב"ם שם).

נטילת הגחלים

סדר ההקטרה ביום הכפורים היה: לאחר שחיטת הפר וקבלת דמו (ראה ערך עבודת יום הכפורים) נטל מחתה ועלה לראש המזבח, ופינה גחלים אילך ואילך (משנה יומא מג ב; רמב"ם עבודת יום הכפורים ד א), והוא מזבח החיצון, שנאמר: וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ מֵעַל הַמִּזְבֵּחַ מִלִּפְנֵי ה' (ויקרא טז יב), איזהו מזבח שמקצתו לפני ה' ואין כולו לפני ה', הוי אומר זה מזבח החיצון (יומא מה ב). ומצד מערב של המזבח היה נוטל, שנאמר מעל המזבח, יכול כולו, תלמוד לומר: מלפני ה', הא כיצד, הסמוך למערב (תורת כהנים שם ו; יומא מה א; רמב"ם שם). ומערכה מיוחדת היו עושים ביום הכפורים לקטורת זו, מלבד המערכות הקבועות בכל יום (משנה שם מג ב; גמ' מה ב; רמב"ם שם), שנאמר: וְהָאֵשׁ עַל הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ה), והוי"ו והה"א של והאש באו לריבוי מערכה זו (גמ' שם).

ונחלקו הגירסאות:

• יש גורסים שהיה חותה מן המאוכלות הפנימיות (משנה יומא מג ב, לגירסתנו; תוספות זבחים לד א ד"ה שקדש).

• יש שאין גורסים הפנימיות, אלא המאוכלות בלבד, שכבר כלתה מהם השלהבת (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם ה, בסתם), שנאמר: גַּחֲלֵי אֵשׁ (ויקרא טז יב), ודרשו: לא גחלים עוממות ולא שלהבת, אלא גחלים לוחשות (תורת כהנים שם; פסחים עה ב), אבל הפנימיות קרובות להיות דשן ואינן בכלל גחלים (פירוש הראב"ד שם).

• ויש שאין גורסים כלל מן המאוכלות (פירוש הראב"ד שם, בשם יש נוסחאות; תוספות זבחים סד א ד"ה מן, בשם רבנו תם).

ולא יטול מחצה גחלת ומחצה שלהבת, ועד שיכניס לפני ולפנים יהיה כולו גחלת, שנאמר: ולקח מלא המחתה גחלי אש, שמשעת לקיחה יהיו גחלים (רבא בפסחים שם).

הנחת הגחלים

ירד - מהמזבח - והניחה על הרובד - הרביעי (משנה יומא מג ב, לגירסתנו, וגירסת רש"י שם ד"ה על הרובד) - שבעזרה (משנה שם; רמב"ם עבודת יום הכפורים ד א), והוא הרביעי שמן ההיכל ולחוץ, והוא אותו הרובד שהיה ממרס בו את דם הפר (ראה ערך עבודת יום הכפורים. תוספות יום טוב ומלאכת שלמה ותפארת ישראל שם ד ג)^[19], והניחם שם עד שיחפון הקטורת ויתן לתוך הכף, ואחר כך יכניס כף ומחתה לפנים (רש"י שם ד"ה מחתה).

חפינת הקטורת

הוציאו לו את הכף ואת המחתה (משנה שם מז א; רמב"ם עבודת יום הכפורים ד א), כף ריקנית מלשכת הכלים, ומחתה גדושה של קטורת מלשכת בית-אבטינס (ראה ערכו. גמ' שם; רמב"ם שם), ומוליך אותן למקום שהניח מחתת הגחלים (מאירי שם).

חפן מלא חפניו (ראה להלן: החפינה) ונתן לתוך הכף (משנה שם; רמב"ם שם). ואף על פי שבתורה נאמר מלא חפניו והביא - וְלָקַח וגו' וּמְלֹא חָפְנָיו קְטֹרֶת סַמִּים דַּקָּה וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת (ויקרא טז יב) - אי אפשר שיביא בחפניו בלי כף, שהרי הוא צריך להכניס גם את המחתה עם הגחלים, והבאה אחת אמרה תורה ולא שתי הבאות, וכן אי אפשר שישים את המחתה עם הגחלים על חפניו שהן מלאות קטורת ויכנס לפנים, שאם כן יצטרך לקחת את המחתה בשיניו ולהורידה, ואין זה דרך כבוד, שלפני מלך בשר ודם אין עושים כן, לפני מלך מלכי המלכים הקדוש ברוך הוא על אחת כמה וכמה, וכיון שאי אפשר עושים בכף, כמו שמצינו בנשיאים: כַּף אַחַת וגו' מְלֵאָה קְטֹרֶת (במדבר ז יד. גמ' שם, ורש"י ד"ה לעייל וד"ה כדאשכחן).

נתינה על האש

אין נותנים את הקטורת על האש אלא בקודש הקדשים, שנאמר: וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' (ויקרא טז יג), שלא יתקן מבחוץ ויכניס מבפנים (תורת כהנים שם יא; גמ' שם נג א; רמב"ם שם א ז). ובימי בית שני שצצה המינות בישראל ויצאו הצדוקים, שהיו אומרים קטורת של יום הכפורים מניחים אותה על האש בהיכל מחוץ לפרוכת, וכשיעלה עשנה מכניס אותה לפנים לקודש הקדשים, והיו חוששים שמא כהן גדול זה נוטה לצד מינות (רמב"ם שם), היו משביעים אותו בערב יום הכפורים שלא ישנה בעבודת הקטורת (משנה שם יח ב, וגמ' שם יט ב), שבאותה שעה לא יוכל שום אדם לדעת מה שהוא עושה (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

הכנסה לקודש הקדשים

נטל את המחתה - של גחלים - בימינו ואת הכף בשמאלו (משנה שם מז א; רמב"ם שם ד א), ואף על פי שהקטורת היא עיקר העבודה, וראוי ליתנה בימין, מכל מקום לפי שהמחתה של גחלים מרובה וכבידה יותר, לוקח אותה בימין; ואפילו בזמן ששתיהן שוות, כגון שהכהן היו חפניו גדולים וחופן שלשת קבים, מכל מקום זו חמה וזו צוננת (גמ' שם; רמב"ם שם), ואינו יכול לסבלה בשמאלו עד הארון (רמב"ם שם)^[20].

ובבית שני שלא היתה אמה כותל מפסיק בין הקודש לקודש הקדשים אלא שתי פרוכות (ראה ערך אמה טרקסין), היה מהלך בהיכל עד שמגיע לבין שתי הפרוכות (תנא קמא במשנה שם נא ב; רמב"ם שם), והלוכו היה בדרום בין המזבח למנורה (רבי יהודה בגמ' שם; רא"ש שם, הלכות עבודת יום הכיפורים; לקוטים למשניות יומא ה א, בדעת הרמב"ם), לפי שפתח הפרוכת בדרום היה (ראה ערך הנ"ל), ובין המנורה לכותל אינו מהלך שלא ישחרו בגדיו מעשן המנורה שמשחיר את הכותל (גמ' שם נא ב - נב א, בדעת רבי יהודה)^[21].

הגיע לבין שתי הפרוכות, היה מהלך ביניהן עד שמגיע לצפון, הגיע לצפון נכנס לפנים, שהפריפה של הפרוכת הפנימית היתה בצפון (ראה ערך אמה טרקסין), והופך פניו לדרום, ומהלך לשמאלו עם הפרוכת, שהמהלך מצפון לדרום שמאלו למזרח, עד שמגיע לארון (סתם משנה שם נב ב; רמב"ם שם), היינו למקום הארון, שבמקדש שני ששם היו פרוכות, לא היה הארון (גמ' שם). כשהיה מהלך בין שתי הפרוכות, היה דוחק באצילי ידיו, כדי שלא ישרפו הפרוכות מהגחלים שבמחתה (ירושלמי שם ה ב, וקרבן העדה שם; רא"ש שם).

וכשהגיע לפנים נתן את המחתה בין שני הבדים (משנה שם; תוספתא שם (ליברמן) ב יג), ובבית שני, שלא היו ארון ובדים, הוא המקום כבין שני הבדים (גמ' שם), כאילו היו שם ונותנה ביניהם (רש"י שם ד"ה כבין), ואבן היתה שם מימות נביאים הראשונים ושתיה היתה נקראת (ראה ערך אבן שתיה), ועליה היה נותן בבית שני (משנה שם נג ב; רמב"ם שם), וחוזר וחופן מהכף את הקטורת לתוך חפניו (ראה להלן: החפינה. גמ' שם מט ב; רמב"ם שם), ונותן את הקטורת על גבי הגחלים (משנה שם נב ב; רמב"ם שם).

ונחלקו תנאים בנתינה זו:

• יש אומרים מפזרה, כדי שיהא עשנה ממהר לבוא (יש אומרים בגמ' שם מט ב), וימהר לצאת ולא יזונו עיניו מבית קודש הקדשים (מאירי שם נב ב).

• ויש אומרים צוברה (סתם משנה שם נב ב; תנא קמא בגמ' שם מט ב), כדי שיהא עשנה שוהה לבוא (תנא קמא שם) ולא ימות בעשן (מאירי שם מז א), וכן הלכה (רמב"ם שם).

ולדעה זו נחלקו תנאים:

• יש אומרים שצוברה פנימה, שהיא חוצה לו (ברייתא ראשונה בגמ' שם נב ב), שמתחיל לצברה בראש המחתה של צד פנים, שאינה לצד ידו, והולך ומושך ידו אליו, וצובר תמיד במשיכה עד ראש המחתה השני (רש"י שם ד"ה תני חדא), שאם יתחיל לצבור אצלו, כשהולך אחר כך לצבור הלאה תיכוה זרועו מן הקטורת (גמ' שם נג א, ורש"י ד"ה שמא תכוה, על פי משנה תמיד לב ב), וכן הלכה (אביי בגמ' שם נב ב - נג א; רמב"ם שם).

• ויש אומרים שצוברה חוצה שהיא פנימה לו (ברייתא שניה בגמ' שם נב ב), שמתחיל לצברה בראש הפונה חוצה לצד ההיכל, שהוא פנימה לו בצד גופו, והולך וצובר תמיד הלאה עד ראש המחתה השני (רש"י שם ד"ה ותניא אידך; מאירי שם), שלא להעביר על הגחלים, אלא לצבור עליהם ראשון ראשון (מאירי שם)^[22].

יציאה מקודש הקדשים

לאחר נתינת הקטורת על גבי הגחלים, ממתין שם עד שנתמלא עשן (רמב"ם שם, על פי המשנה שם נב ב), ויצא ובא לו דרך בית כניסתו (משנה שם), שהוא מהלך אחורנית מעט מעט, פניו לקודש ואחוריו להיכל, עד שיצא מן הפרוכת (רמב"ם שם), וכשם שנכנס כשהולך לדרום עד שהגיע לארון פניו כלפי דרום, כך כשיצא לא היסב את פניו לצאת אלא יוצא דרך אחוריו ופניו לארון (רש"י שם ד"ה דרך כניסתו), שזה גדולה וכבוד למקום (פירוש המשניות לרמב"ם שם), ומתפלל תפלה קצרה בבית החיצון – בהיכל (רש"י שם ד"ה בבית החיצון) - ולא היה מאריך בתפלתו, שלא להבעית את ישראל (משנה שם; רמב"ם שם), שמא יאמרו מת בהיכל (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם; מאירי שם), כי הרבה כהנים גדולים היו מתים בקודש הקדשים אם לא היו ראויים, או אם שינו דבר במעשה הקטורת (פירוש המשניות לרמב"ם ומאירי שם)^[23].

זר שהקטיר

זר (ראה ערכו) שהקטיר קטורת ביום הכפורים - חייב מיתה, ומשיקטיר מלא חפניו, כשיעור המפורש בתורה בכהן גדול המקטיר - חייב (רמב"ם ביאת מקדש ט ד, על פי זבחים קט ב)^[24].

החפינה

החפינה מהמחתה לכף

מלא חפניו שאמרו בחפינת הקטורת מהמחתה לתוך הכף (משנה יומא מז א; רמב"ם עבודת יום הכפורים ד א) הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו (ראה לעיל: ביום הכפורים), הגדול אפילו כרבי ישמעאל בן קמחית שהיתה ידו מחזקת כארבעה קבים והקטן אפילו כבן גמלא שלא היתה ידו מחזקת אלא כשני זיתים (ירושלמי שם ה א) ולא היו מחוקות ולא גדושות אלא טפופות (יומא מח א; רמב"ם שם) כדבר הצף בגובה מעט (רש"י שם ד"ה טפופות; ריטב"א ומאירי שם)^[25]. ולא היו עושים בכל פעם כף אחרת, שתהיה כשיעור חפניו של כהן גדול, הגדול לפי גודלו והקטן לפי קוטנו, שיותר טוב אם הכף היתה גדולה יותר, שאם היא שוה למלא חפניו, כשמערה מחפניו לתוכה אי אפשר שלא יתפזר ויפול לארץ מעט (תוספות שם מז א ד"ה וכך)^[26].

עשיית מידה

נשאלה שאלה מהו שיעשה מידה לחפינה, ולא נפשטה (יומא מז א; ירושלמי שם), ונחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שהספק הוא אם יכול לעשות כלי למידת חפניו, ואין צריך כלל לחפון בחפניו ממש (רבנו חננאל שם ד"ה איבעיא להו; רש"י שם ד"ה אבל הכא), ועיקר הספק אם מלא חפניו שאמרה תורה הוא שיעור, שכשיעור זה יקטיר, ואם כן אפשר גם לעשות מידה כשיעור זה, או שמעשה החפינה הוא העיקר, שזוהי עבודה, וצריך שיחפון בחפניו (רידב"ז לירושלמי שם).

• ויש מפרשים שבודאי צריך שיחפון דוקא, והספק הוא אם יכול לתת מידת חפניו בכלי ואחר כך יחפון משם, או שבחפינתו דוקא יש לו למוד (תוספות ישנים שם ד"ה שלא, בשם רבנו שמואל; ריטב"א שם).

להלכה אין עושים מידה (מאירי שם; לקוטי הלכות שם, שכן משמע מהגמ' שם ב, ובעין משפט שם ג, בדעת הרמב"ם).

בין האצבעות

בין הביניים של מלא חפניו - מה שנכנס בין האצבעות (רש"י יומא מז ב) - הדבר ספק אם הוא בכלל חפניו ונקטר, שהרי לא כתוב "ולקח מלא חפניו", שנצטרך לקיחה ביד דוקא, אלא וּמְלֹא חָפְנָיו וגו' וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת (ויקרא טז יב), והרי יש מלא חפניו, או שמא ולקח שכתוב בראש המקרא - וְלָקַח מְלֹא הַמַּחְתָּה גַּחֲלֵי אֵשׁ (שם) - מוסב גם על מלא חפניו, ובין האצבעות נכנס ממילא ולא דרך לקיחה (גמ' שם).

צורת החפינה

מלא חפניו צריך שיהיה כדרך שבני אדם חופנים (גמ' שם), שמכניס צידי אצבעותיו - של שני ידיו (כן משמע מהגמ' שם) - ודוחק בקמח והקמח נכנס בתוך ידו (רש"י מנחות יא א ד"ה כדקמצי).

ומספר ספיקות בחפינות מסוימות אם הן דרך חפינה או לא (תוספות יומא שם ד"ה חפן):

• חפן בראשי אצבעותיו (גמ' שם; רמב"ם עבודת יום הכפורים ה כח) היינו שפס ידו למטה ותחב אצבעותיו בקטורת וחפן עד שמילא כל חפניו (רש"י יומא שם ד"ה בראשי).

• חפן מלמטה למעלה (גמ' שם; רמב"ם שם) היינו שהפך גב ידו למטה והעלה הקטורת בראשי אצבעותיו לתוך חפניו (רש"י שם ד"ה מלמטה).

• חפן מן הצד (גמ' שם; רמב"ם שם), שהכניס קטורת בחפניו דרך בין גודל לאצבע (רש"י מנחות שם ד"ה מן הצדדין, בסתם)^[27].

• חפן בזו ובזו - בכל יד בנפרד - וקרבן זו אצל זו (יומא שם; רמב"ם שם).

ולהלכה כתבו ראשונים בכל הספיקות הללו שלא יקטיר, ואם הקטיר הורצה (רמב"ם שם)^[28].

חפן בפנים

חפן בפנים, פטור (ירושלמי יומא ד ג), ונחלקו אחרונים:

• יש מפרשים שלא חפן בעזרה, כפי הסדר, אלא לאחר שנכנס בהיכל (פני משה שם).

• ויש מפרשים שלא עשה כלל חפינה הראשונה שבחוץ, אלא חפינה השניה (ראה להלן) שלפני ולפנים, והוא פטור שחפינה שבחוץ אינה אלא למידה בעלמא (קרבן העדה שם).

• ויש מפרשים שהכוונה שחפן זר (ראה ערכו) בפנים, שאף על פי שהעבודה פסולה, אבל אין חייב מיתה עליה, מפני שאינה גמר עבודה (נועם ירושלמי שם; גליון הש"ס שם).

• ויש מפרשים שחפן הכהן לפני ולפנים בין שני בדי הארון פטור ממיתה (אור שמח שם).

מחשבה להקטיר למחר

חפינת הקטורת היא עבודה, ומחשבה - על מנת להקטיר חוץ לזמנה (ראה ערך פגול), היינו למחר (רש"י יומא מח א ד"ה חישב; ריטב"א ומאירי שם) - פוסלת בה (יומא מח א; רמב"ם שם ה כז).

החפינה מהכף לחפניו

חוזר וחופן לפני ולפנים מן הכף לתוך חפניו (יומא מט ב; רמב"ם שם ד א), לפי שכתוב: וּמְלֹא חָפְנָיו וגו' וְהֵבִיא מִבֵּית לַפָּרֹכֶת (ויקרא שם), שמשמעו במלא חפניו יש לו להביא ולא בכלי, אלא לפי שאי אפשר התירו להביא בכלי (ראה לעיל: ביום הכפורים), ולכן צריך לחפון עוד הפעם בפנים ולהניחו בחפניו (תוספות ישנים יומא מז א ד"ה שלא).

כיצד הוא עושה בחפינה השניה שבפנים (יומא מט ב, ורש"י ד"ה כיצד), אוחז את הבזך - הוא הכף - בראשי אצבעותיו (תנא קמא בגמ' שם; רמב"ם שם)^[29], ומעלה בגודלו עד שמגעת לבין אצילי ידיו וחוזר ומחזירה לתוך חפניו (גמ' שם; רמב"ם שם), שלאחר שמניח את המחתה בארץ וידו של בזך כלפי בין זרועותיו מעלה בשני גודליו ומושך את ידו בגודליו לצד גופו מעט מעט עד שמגיע ראש ידו לבין אצילי ידיו וראש הבזך מגיע לגובה פס ידו וחוזר ומחזירו דרך צידו לתוך חפניו וצוברה על הגחלים (רש"י שם), וזו היא עבודה קשה שבמקדש (גמ' שם; רמב"ם שם).

הקטרות אסורות

כשלא נתן מעלה עשן

הקטיר קטורת ולא נתן בה מעלה עשן, עובר בלאו, שנאמר: וְאַל יָבֹא וגו' כִּי בֶּעָנָן אֵרָאֶה עַל הַכַּפֹּרֶת (ויקרא טז ב), והרי זו אזהרה אם בא והקטיר שלא בענן. ומלבד זאת חייב מיתה, שנאמר: וְכִסָּה עֲנַן הַקְּטֹרֶת אֶת הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָעֵדוּת וְלֹא יָמוּת (שם יג) והרי זה עונש מיתה (רבא ביומא נג א)^[30].

כשחיסר אחת מסממניה

והוא הדין אם חיסר בה אחד מכל סממניה שחייב מיתה (ראה ערך קטורת. גמ' שם; תורת כהנים אחרי מות פרק ג יא)^[31], שנאמר: וכסה ענן הקטורת (ויקרא שם. גמ' שם) ו"הקטורת" (ויקרא שם) משמעה שלימה ולא חסרה (רש"י שם ד"ה או שחיסר); או מפני שנאמר: כי בענן וגו' (תורת כהנים שם; רמב"ם עבודת יום הכפורים ה כה).

מתי חייב מיתה

בחיוב המיתה כשלא נתן מעלה עשן וכשחיסר אחד מסממניה, נחלקו ראשונים:

• יש מחלקים בחיוב מיתה בין יום הכפורים לשאר ימות השנה, וסוברים שאין חייבים מיתה בחיסר אחד מסממניה אלא ביום הכפורים, משום ביאה ריקנית - שרק אז יש חיוב מיתה (ראה ערך ביאת מקדש) - ולא בשאר ימות השנה (רש"י כריתות ו א ד"ה חייב מיתה; מהר"י קורקוס ואבן האזל כלי המקדש ב ח ורדב"ז שם יא, בדעת הרמב"ם), ואף על פי שאף בלא ביאה ריקנית חייב משום קטורת חסרה (ראה לעיל מגמ' יומא שם) מכל מקום אף זה אמת, שאם הקטורת חסרה יש בה חיוב מיתה גם משום ביאה ריקנית, ואם שגג בקטורת והזיד בביאה חייב משום ביאה ריקנית (אבן האזל שם)^[32].

• ויש אומרים שבחיסר מעלה עשן בלבד הוא שאינו חייב אלא ביום הכפורים, שבו הוא שהוזכר מעלה עשן, ולא בשאר ימות השנה (תוספות ישנים יומא שם ד"ה ותיפוק, בשם ה"ר מנחם, על פי ירושלמי שם ד ה; בית יוסף או"ח קלג א, על פי יומא לח א; פרי חדש שם קלב א ומשנה למלך שם, בדעת הרמב"ם), אבל חיסר אחד משאר כל סממניה חייב מיתה אף בשאר ימות השנה (פרי חדש שם ומשנה למלך שם, בדעת הרמב"ם והבית יוסף).

• ויש שאינם מחלקים כלל בין יום הכפורים לשאר ימות השנה, וסוברים שאף בחיסר מעלה עשן חייב בכל ימות השנה (תוספות ישנים שם, בשם ה"ר אלחנן; מאירי שם; כלבו לח), שכשם שלמדים עיקר דין מעלה עשן בכל השנה מיום הכפורים (ראה ערך קטורת) כך למדים משם גם חיוב מיתה לכל השנה (תוספות ישנים שם, בשם ה"ר אלחנן).

נתן קטורת אחרת

מזבח הזהב שבהיכל אין מקטירים עליו קטורת אחרת, שאינה כזו שחייבים להקטירה, וכן אין מקטירים עליו קטורת כזו, אם התנדב אותה יחיד או רבים, שנאמר: לֹא תַעֲלוּ עָלָיו קְטֹרֶת זָרָה (שמות ל ט. מנחות נ ב; רמב"ם כלי המקדש ב יא), ונמנה איסור זה במנין הלאוין (ספר המצוות ל"ת פב; סמ"ג לאוין רצה; חינוך קד), ואם עבר והקטיר לוקה (רמב"ם שם). ושיעור האיסור הוא בכזית (מנחת חינוך שם ה), ודוקא כהנים הם שעוברים על לאו זה (חינוך שם) שהם ראויים לעבודה, אבל לא זרים (מנחת חינוך שם)^[33].

הקטיר על מזבח החיצון

ואף על מזבח החיצון אין מקטירים, לא יחיד ולא רבים, שנאמר בו: וְאֵת שֶׁמֶן הַמִּשְׁחָה וְאֶת קְטֹרֶת הַסַּמִּים לַקֹּדֶשׁ - לצורך הקטרת ההיכל שהוא קודש (רש"י עה"ת שמות לא יא) - כְּכֹל אֲשֶׁר צִוִּיתִךָ יַעֲשׂוּ (שמות שם), אין לך אלא מה שאמור בענין (גמ' שם).

הקטיר הקטורת של קודש הקדשים בהיכל

הקטיר מן הקטורת של קודש הקדשים כזית בהיכל, חייב מיתה (רמב"ם עבודת יום הכפורים ה כו), אם מפני שחיובו משום קטורת חסרה, והכוונה שכזית ממלוא חפניו שמקטיר בקודש הקדשים הקטיר בהיכל, ונמצא שכזית זה חסר בקטורת שלפני ולפנים, ומשמיענו שאין הכזית שבהיכל מצטרף לשאר שמקטיר בקודש הקדשים להשלים השיעור של מלא חפניו (רדב"ז שם); או לפי שנאמר: וְנָתַן אֶת הַקְּטֹרֶת עַל הָאֵשׁ לִפְנֵי ה' וגו' וְלֹא יָמוּת (ויקרא טז יג), אבל אם נתנו בהיכל ימות (אור שמח ואבן האזל שם, על פי ירושלמי יומא ד ג)^[34].

הערות שוליים