|
הקטרה-קרבנות הגדרה[1] - מצות שריפת הקרבנות, או חלקי הקרבנות, על המזבח[2] הקטרת הקרבנות על גבי המזבח ישנה בקרבנות של בעלי חיים ובקרבן של מנחות. בבעלי חיים העולה (ראה ערכו) נקטרת כולה, ובשאר הקרבנות נקטרים האמורים (ראה ערכו), והם בשור ועז - החלב שעל הקרב ושתי הכליות והחלב שעליהן עם החלב שעל הכסלים ויותרת הכבד, ובכבש - מוסיף עליהם את האליה (ראה ערך הנ"ל), ובמנחות - נקטרים הקומץ והלבונה במנחות הנקמצות ונקטרת כל המנחה במנחות הנשרפות (ראה ערך מנחות). כל ההקטרות נקראות אכילת-מזבח (ראה ערכו). אברי עולהקרבן העולה מצותה, אחר שניתח את כל אבריה (ראה ערך הפשט וניתוח), להקטיר את כל נתחיה על גבי המזבח, שנאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַכֹּל הַמִּזְבֵּחָה עֹלָה אִשֵּׁה רֵיחַ נִיחוֹחַ לַה' (ויקרא א ט. רמב"ם מעשה הקרבנות ו א). ולא נמנה ענין זה במנין המצות למצות עשה מיוחדת, לפי שהרי זו מכלל מצות עשיית העולה כמשפטה (רמב"ם שם; סמ"ג עשין קפ; חינוך קטו)[3]. הראשאף הראש, למרות שאינו בכלל הנתחים שהופשטו (ראה ערך הפשט וניתוח) ריבתה התורה אותו להקטרה, שנאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן וגו' אֶת הָרֹאשׁ (ויקרא א ח. תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרק ו ג; חולין כז א). הצמר והעצמות והגידיםהצמר שבראשי כבשים, ושער שבזקן תיישים, והעצמות והגידים והקרניים והטלפיים, בזמן שהם מחוברים יעלו - על המזבח להקטרה - שנאמר: והקטיר הכהן את הכל (משנה זבחים פה ב; רמב"ם שם ב), ודוקא הצמר והשער שבראש ובזקן, לפי שהראש אינו בכלל הפשט וקרב עם עורו (ראה ערך הנ"ל. רש"י שם ד"ה הצמר). ונחלקו תנאים:
להלכה פסקו ראשונים שמחוברים יקטירו את הכל, ואם פירשו לא יעלו (רמב"ם מעשה הקרבנות ו ב), ואם עלו - ירדו (רמב"ם פסולי המוקדשין ג טז). גיד הנשהבגיד הנשה של עולה נחלקו תנאים ואמוראים כשהוא מחובר בירך אם מותר להקריבו (ראה ערך גיד הנשה), וההלכה שאחר העלאת כל האברים לראש המזבח מסירים את גיד הנשה בראש המזבח, ומשליכים אותו על גבי הדשן שבאמצע המזבח (ראה ערך הקריבהו נא לפחתך. רמב"ם מעשה הקרבנות שם). סדר ההקטרהאף על פי שהקטרת האימורים צריכה להיות כולם כאחד (ראה להלן: אימורים), באברי עולת בהמה אינו כן, אלא מקטיר הנתחים זה אחר זה, כמו ששנינו: הושיט לו הראשון הראש והרגל וזורקן, הושיט לו השני וכו' (משנה תמיד לג ב. פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם פרשה יד י)[4], ומכל מקום אינו מפסיק ביניהם ברחיצה (רמב"ן עה"ת ויקרא א ו). ובעולת העוף מקטיר את הראש בפני עצמו, ואת הגוף בפני עצמו, שנאמר: וְהִקְטִיר אֹתוֹ הַכֹּהֵן הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא א יז), הרי הקטרת הגוף אמורה, הא אינו אומר אֶת רֹאשׁוֹ וְהִקְטִיר (שם טו) אלא זו הקטרת הראש לעצמו (תורת כהנים שם פרשה ז ו; זבחים סה א). כיצד עושה, נוטל את הראש וזורקו על גבי האשים, ואחר כך מסיר את המוראה ואת הנוצה (ראה ערך עולת העוף) ובני המעים מן הגוף, וזורקו על גבי האשים (משנה זבחים סד ב; רמב"ם שם כא-כב). עיכוב הכפרההקטרת אברי העולה אינה מעכבת את הכפרה, שאין כפרה אלא בעבודת הדם, ועבודה שאחר זריקת הדם אינה מעכבת (כן משמע מזבחים ו א, ושם יג א, ורמב"ם פסולי המוקדשים יג ג). אימוריםהמפורש בכתובקרבן חטאת (ראה ערכו) מצותו להקטיר את האימורים (ראה ערך אמורים) על גבי המזבח, בין בחטאת הנאכלת, ובין בחטאת הנשרפת (רמב"ם מעשה הקרבנות ז א-ב), שנאמר לגבי חלבי החטאות: וְהִקְטִירָם הַכֹּהֵן (ויקרא ד י). וכן באשם (ראה ערכו) מצותו להקטיר אימוריו על המזבח (רמב"ם שם ט א), שנאמר בהם: וְהִקְטִיר אֹתָם (ויקרא ז ה). וכן בשלמים (רמב"ם שם ט ד,יא), שנאמר לגבי אימוריהם: וְהִקְטִירוּ (ויקרא ג ה). וכן בבכור נאמר: וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר (במדבר יח יז). הנלמד מדרשהמעשר-בהמה (ראה ערכו) והפסח, אף על פי שלא נאמר בהם בפירוש להקטיר אימוריהם, למדנו דין זה מדרשת הכתוב, ומספר למודים לדבר:
פסח מצריםפסח מצרים לא היתה בו הקטרת חלבים למזבח (תוספתא פסחים (ליברמן) ח יד), שכן לא היה בו מזבח כלל (פסחים צו א, ורש"י ד"ה שלשה מזבחות), ואמרו בתלמוד שעשאום בשר צלי בשפוד (גמ' שם, ורש"י ד"ה שויסקי), ונחלקו בפירושו, אם צלאום ואכלום (רבנו חננאל שם ד"ה בעי רבי זירא; חסדי דוד לתוספתא שם); או שצלאום ושרפום לשם גבוה (מאירי שם). במנין המצוותהקטרת האימורים של הקרבנות אינה נמנית למצוה מיוחדת, אלא נכללת בכלל מעשה כל קרבן וקרבן (רמב"ם מעשה הקרבנות ז א, ושם ט א,יא; סמ"ג עשין קפב וקפג; חינוך קלח וקמ וקמא)[6]. זמן ההקטרהכל הזבחים מקטירים אימוריהם על גבי המזבח אחר שזורקים הדם תחילה (רמב"ם מעשה הקרבנות ה יח), שכן מפורש בתורה (כסף משנה שם) - שכן הסדר מפורש בכמה מקומות בתורה, כגון בשלמים: וְזָרְקוּ וגו' וְהִקְרִיב וגו' (ויקרא ג ב-ג) - וכל הזבחים מפשיטים אותם, ואחר כך מוציאים אימוריהם, ואין מפשיטים אותם עד שיזרק הדם, נמצאת אומר זורק תחילה, ואחר כך מפשיט וקורע ומוציא האימורים ומקטיר (רמב"ם שם). עירוב עם קרבן אחרכל החלבים של קרבנות, בין קרבנות ציבור ובין קרבנות יחיד, אין מערבים אותם זה בזה, אלא מקטירים אימורי כל קרבן וקרבן בפני עצמו (רמב"ם תמידין י טז) ,שנאמר: וְהִקְטִירוֹ (ויקרא ג יא) - ולא "והקטיר", ומשמע שיקטירו לבדו (רש"י כת"י מנחות פט ב ד"ה והקטירו) - שלא יערב חלבים בחלבים (תורת כהנים שם פרק יז י; פסחים סד ב, ומנחות שם; ירושלמי פסחים ה י), ואפילו של כבש בשל כבש (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם), ואם נתערבו מקטיר הכל כאחד (רמב"ם שם, על פי מנחות פט ב), שכן הכל בדין אחד להעלאה (מאירי פסחים שם). הקרבה כאחדנאמר: וְהִקְטִירָם (ויקרא שם טז), ודרשו: כולם כאחת (תורת כהנים שם; פסחים שם; ירושלמי שם), ונחלקו בביאור הדבר:
עיכוב הכפרההקטרת האימורים אינה מעכבת את הכפרה (זבחים יג א), והקרבן כשר אפילו לא הקטירו את האימורים (גמ' שם ה ב), שאין כפרה אלא בדם (רש"י שם ד"ה ההוא, על פי גמ' שם ו א); ועוד, שהרי למדנו שאף אם נטמאו האימורים או שאבדו מותרים הכהנים בחזה ושוק (ראה להלן. תוספות יומא ה א ד"ה סמיכה). אכילת החזה והשוקקודם הקטרת האימורים אין הכהנים רשאים לאכול בחזה-ושוק (ראה ערכו) של שלמים, שנאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן אֶת הַחֵלֶב הַמִּזְבֵּחָה (ויקרא ז לא), ואחר כך: וְהָיָה הֶחָזֶה לְאַהֲרֹן וּלְבָנָיו (שם), מכאן שאין הכהנים זכאים בחזה ושוק אלא לאחר הקטרת חלבים (תורת כהנים צו פרק טז ד; פסחים נט ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ט יא). ואף על פי שאין לוקים על אכילת הבשר לאחר זריקת הדם, מכל מקום איסור - עשה (עמק הספרי קרח א) - יש על אכילתו קודם הקטרה (משנה למלך שם יא ד), וכן אין הכהנים רשאים לאכול מבשר החטאת והאשם אלא אחר הקטרת האימורים (משנה למלך שם), וכן הבעלים אינם רשאים לאכול מבשר השלמים לפני הקטרת האימורים (רש"י קדושין נב ב ד"ה כי קא זכו, וסוכה ט א ד"ה על בשלמי חגיגה; תוספות ביצה כ ב ד"ה מאי; פירוש הרא"ש נדרים יא ב ד"ה כבשר; משנה למלך שם, בדעת הרמב"ם)[7], ושם שמים חל עליהם לאסרם עד לאחר הקטרת אימורים, שזוכים בהם אחר כך משולחן גבוה כעבד הנוטל פרס מרבו (רש"י סוכה שם), ולפיכך נחשבים האימורים מתירים, שמתירים את הבשר לאכילה (פירוש המשניות לרמב"ם זבחים מב ב). נטילת הכהנים חלקםאף לזכות בחלקם אין הכהנים רשאים קודם הקטרת האימורים, שנאמר במנחה: חֶלְקָם נָתַתִּי אֹתָהּ מֵאִשָּׁי (ויקרא ו י), אינם רשאים ליטול אלא מותר מן האשים; אין לי אלא בה בלבד, מנין לרבות את כל הקדשים - שאינם רשאים ליטול חלקם קודם הקטרת האימורים (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם פרק ג ב) - תלמוד לומר: קֹדֶשׁ קָדָשִׁים הִיא (ויקרא שם. תורת כהנים שם). ואם זכו בחזה ושוק קודם הקטרת האימורים נושאים עון, שנאמר: וְאַתָּה וּבָנֶיךָ אִתָּךְ תִּשְׂאוּ אֶת עֲוֹן כְּהֻנַּתְכֶם (במדבר יח א), וכן הוא אומר בבני עלי: גַּם בְּטֶרֶם יַקְטִרוּן אֶת הַחֵלֶב וּבָא נַעַר הַכֹּהֵן וְאָמַר לָאִישׁ הַזֹּבֵחַ תְּנָה בָשָׂר לִצְלוֹת לַכֹּהֵן וגו' וַתְּהִי חַטַּאת הַנְּעָרִים גְּדוֹלָה מְאֹד (שמואל א ב טו,יז. ספרי קרח קטז). מנחותכל המנחות הקרבות על גבי המזבח[8] - נקמצות (ראה ערך מנחות וערך קמיצה), ומקטיר הקומץ כולו על גבי המזבח, והשאר נאכל לכהנים (ראה ערך אכילת קדשים), חוץ ממנחת זכרי כהונה שאינה נקמצת, ומקטירים אותה כולה, שנאמר: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה לֹא תֵאָכֵל (ויקרא ו טז), הא למדת שמנחת-חינוך (ראה ערכו), וחביתין (ראה ערכו), וכהן שהביא מנחת נדבה - כולן נשרפות על גבי המזבח ואינן נקמצות (רמב"ם מעשה הקרבנות יב ט), שכשם שכליל האמור במנחת חביתין: כָּלִיל תָּקְטָר (ויקרא שם טו) הוא בהקטרה, כך כליל האמור בכל מנחת כהן הוא בהקטרה, שלמדים "כליל" "כליל" בגזרה-שוה (ראה ערכו. תורת כהנים צו פרק ה ד; מנחות עד א). מנחת חוטא של כהןבמנחת חוטא - בקרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו), שמביא בדלי דלות מנחה - של כהן, נחלקו תנאים:
נשות הכהניםהנשואות לכהנים, בין כהנת ובין ישראלית, מנחותיהן - בין מנחת-סוטה (ראה ערכו) ובין מנחת נדבה (רש"י סוטה כג א ד"ה מנחותיהן נשרפות; מראה הפנים לירושלמי שם ג ו, בדעת הירושלמי והרמב"ם)[9] - נשרפות, שאין שייריהן נאכלים מפני חלק הבעל, שהוא מקריבה משלו, ואינה כולה לאשים מפני חלק האשה, ולכן אף כאן הקומץ קרב לעצמו, והשיריים מתפזרים על בית הדשן (גמ' שם; רמב"ם שם יב). בת כהןכהנת - בת כהן (רש"י שם ד"ה כהנת) - שנישאת לישראל, מנחתה נאכלת (משנה שם; תורת כהנים צו פרק ה ד; רמב"ם וראב"ד שם י), והוא הדין אם היא פנויה (כסף משנה שם), שנאמר: וְכָל מִנְחַת כֹּהֵן כָּלִיל תִּהְיֶה (ויקרא ו טז), מנחת כהן ולא מנחת כהנת (תורת כהנים שם; רש"י סוטה שם ד"ה מנחתה נאכלת). מחשבת פגולהקטרת הקומץ של מנחות היא במקום זריקת הדם בקרבנות (זבחים יג ב; רש"י מנחות יב א ד"ה כל הקומץ)[10], ולפיכך אם חשב בשעת הקטרת הקומץ מחשבת פגול (ראה ערכו) - נתפגלה המנחה, אף על פי שאין מחשבת פגול בקרבנות אחר זריקת הדם (משנה מנחות שם; רמב"ם פסולי המוקדשים יג ו). סדר ההקטרהאחר קידוש הקומץ בכלי שרת (ראה ערך קמיצה) מלקט את הלבונה מן המנחה, במנחות הטעונות לבונה (ראה ערך מנחות), ונותנה על הקומץ, ומעלהו על המזבח (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) א טז; סוטה יד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יג יב), שנאמר: וְהֵרִים מִמֶּנּוּ בְּקֻמְצוֹ מִסֹּלֶת הַמִּנְחָה וּמִשַּׁמְנָהּ וְאֵת כָּל הַלְּבֹנָה אֲשֶׁר עַל הַמִּנְחָה וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחַ (ויקרא ו ח), שילקט את הלבונה ויעלה לאשים (תורת כהנים צו פרשה ב ה), ונאמר: וְקָמַץ מִשָּׁם וגו' עַל כָּל לְבֹנָתָהּ וְהִקְטִיר (ויקרא ב ב), שילקט לבונה ויעלה לאשים (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ט י), שאינו קומץ מן הלבונה, אלא כל הלבונה מקטיר עם הקומץ (רש"י עה"ת שם ו ח; פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם), ושני הכתובים צריכים, ללמד שבכל המנחות עושה כן (רש"י עה"ת שם), והקטרת הקומץ והלבונה היא בבת אחת (רש"י סוטה שם ד"ה ואת כל הלבונה). אכילת השירייםהקטרת הקומץ מתירה את השיריים לאכילה, שנאמר: כָּל זָכָר בִּבְנֵי אַהֲרֹן יֹאכְלֶנָּה וגו' מֵאִשֵּׁי ה' (ויקרא ו יא), אין להם אלא אחר מתן אשים (תורת כהנים צו פרק ג ה), ונחלקו תנאים ואמוראים מאימתי הקומץ מתיר את השיריים:
כפרת הבעליםומאימתי נתכפרו הבעלים, נחלקו אמוראים:
שמןלדעת הסוברים שמתנדבים שמן למזבח (ראה ערך מנחות) יש הקטרה אף בשמן, אלא שנחלקו בדבר אם קומצו ומקטיר הקומץ ושייריו נאכלים (שמואל ורבי זירא בזבחים צא ב), וכן הלכה (רמב"ם שם טז יד); או שמקטיר כולו לאשים (אביי בגמ' שם). ייןהמתנדב יין, אינו קומצו, לפי שיין צלול הוא, ואי אפשר לקומצו (תוספות מנחות עד ב ד"ה קומצו), ונחלקו בו תנאים ואמוראים:
לבונההמתנדב לבונה (ראה ערך מנחות) מקטירה כולה לאשים, שהרי אינה ראויה לאכילה (רמב"שם, וכסף משנה שם)[11]. ההקטרהסדר הקטרת עולת בהמהבקרבנות, אחר ניתוח אברי העולה והוצאת האימורים משאר הקרבנות, ואחרי הולכתם לכבש המזבח (ראה ערך הולכה: הולכת אברים) ומליחתם (ראה ערך מליחה ב), היו מעלים אותם מן הכבש לראש המזבח - דהיינו לסוף הכבש, שהוא קרוב לראש המזבח (כן משמע מרש"י פסחים עז א ד"ה לול; משנה למלך מעשה הקרבנות ו ד)[12], והעלאה זו אינה הקטרה, אלא גמר מצות הולכה (כן משמע מתוספות יומא כו א ד"ה דתנן) - ואחר כך זורק כל האברים על האש (רמב"ם שם), שנאמר: וְעָשִׂיתָ עֹלֹתֶיךָ הַבָּשָׂר וְהַדָּם (דברים יב כז), מה הדם בזריקה אף בשר בזריקה (זבחים סב ב; רמב"ם שם). ואויר מעט היה מפסיק בין הכבש למזבח (גמ' שם, ורש"י ד"ה אויר; רמב"ם בית הבחירה ב יג), כדי ליתן האברים למזבח בזריקה (רמב"ם בית הבחירה שם), שלכך צריך האויר כדי שיזכור על ידי כך לזרוק (תוספות פסחים עז א ד"ה אויר). ואחר שזורקם, חוזר ועורך אותם על האש, שנאמר: וְעָרַךְ הַכֹּהֵן אֹתָם עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל הַמִּזְבֵּחַ ויקרא א יב. תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ד יב; רמב"ם שם). הקטרת אימוריםהקטרת אימורי שאר הקרבנות אף היא בזריקה על גבי המזבח (ראה רמב"ם מעשה הקרבנות ז א-ב, ושם ט א)[13]. סדר הקטרת עולת העוףאף עולת העוף אחרי מיצוי דם הראש על קיר המזבח (ראה ערך מצוי) ואחרי מליחתו (ראה ערך מליחה ב) זורקו על גבי האשים (משנה זבחים סד ב; רמב"ם שם ו כא), וכן הגוף אחרי המיצוי והסרת המוראה והנוצה ושיסועו בכנפיו ומליחתו (ראה ערך עולת העוף) זורקו על גבי האשים (משנה שם; רמב"ם שם כב. וראה מנחת חינוך קטו כז). הקטרת הקומץבקומץ של מנחות מצדדים אחרונים לומר שאין דינו בזריקה כהקטרת אברי עולה (חזון איש מנחות כג ב). צורת הקטרת הקומץבהקטרת הקומץ נחלקו תנאים:
צורת הקטרת איברי העולה והאימוריםהקטר חלבים ואברים שנתנם על גבי האשים, בין ביד בין בכלי, בין בשמאלו בין בימינו, הרי אלו כשרים (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) א יא; רמב"ם פסולי המוקדשים ב כד). קיום מצות ההקטרהמצות הקטרה נתקיימה משהעלה על גבי האשים, שמיד שהעלם נעשית מצותם (רש"י מעילה י א ד"ה שאם נהנה וד"ה פשיטא, ותוספות שם ד"ה הכל מודים), בין בקדשי קדשים ובין בקדשים קלים (תוספות שם). לאחר ההעלאהלאחר שהעלה צריך שיניחנו במזבח עד שתצלנו האש לגמרי, ולא יורידנו כשנצלה מעט, ויהיו חתיכות צלויות בגחלים (זבחים מו ב, ורש"י ד"ה לאפוקי, ושיטה מקובצת שם; רמב"ן עה"ת ויקרא א ט, בפירוש השני), וצריך שיהיו על גבי אש של עצים, ולא על גבי אש של קש וגבבא (רמב"ן שם, בפירוש הראשון) ועל גבי אש בוערת במערכה, ולא על גבי גחלים אוממות שמתכבות והולכות (גמ' שם, לגירסתנו). אימורים ואיברים שלא נתאכלואימורים שלא נתאכלו, מצוה להפוך אותם בצינורא (מעילה י א) - היינו במזלג - על גבי הגחלים, כדי שיתאכלו (תוספות שם ד"ה הכל), וכן באברים של עולה, האמור בכתוב: וְעָרְכוּ וגו' עַל הָאֵשׁ (ויקרא א ח) ואחר כך: וְהִקְטִיר (שם ט), בא ללמד שאחר שיסדרם על האש לא יניחם - לא יעזבם - עד שתבער בהם האש ותאכל אותם, ותעלה מהם הקטורת (רמב"ן עה"ת שם ו), שהמקטיר חייב להפוך בצינורא את האברים כדי שיתעכלו (פנים יפות שם). ואף אותם פסולי קדשים שאם עלו לא ירדו (ראה ערך פסולי המוקדשים) הכהן נזקק להם להפך בצינורא (רש"י זבחים קט א ד"ה תלמוד לומר). בטומאההקטרת אברים ואימורים של קרבנות ציבור אם דוחה את הטומאה, נחלקו אמוראים:
ספקותבשלשה דברים נסתפקו אם חשובים הקטרה:
והלכה בכל שלשה ספקות אלו שלכתחילה אין לעשות כן, ואם עשה - הורצה (רמב"ם פסולי המוקדשין ב כו). חציצההיה דבר שאינו ראוי להקטרה חוצץ בין האימורים למערכה, אין זו הקטרה (זבחים קי א, ורש"י ד"ה והאיכא חציצה), שנאמר: עַל הָעֵצִים אֲשֶׁר עַל הָאֵשׁ (ויקרא א ח. רש"י זבחים שם). היה בשר שאינו ראוי להקטרה חוצץ, נחלקו אמוראים אם אף הוא חוצץ (שמואל ורבי יוחנן בגמ' שם); או שמין במינו אינו חוצץ (ראה ערך חציצה. רבא בגמ' שם). המקטירהכשר ושאינו כשר להקטרהאין הקטרה כשרה אלא בכהן, שנאמר: וְהִקְטִיר הַכֹּהֵן (ויקרא א ט), ואף על פי שאין ההקטרה מעכבת הכפרה, מכל מקום צריכה כהונה (כן משמע מיומא כז א), ואמרו: מקבלת הדם ואילך מצות כהונה (יומא שם). ובהקטרת הקומץ, שמעכבת את כפרת המנחה, שהיא במקום זריקת הדם בקרבנות (ראה לעיל: מנחות), אם לא הקטיר כהן - נפסל הקרבן (כן משמע ממנחות יח ב, ורמב"ם פסולי המוקדשים יא ז)[14]. זר שהקטיר - חייב מיתה (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) יב יז; יומא כד א; רמב"ם ביאת מקדש ט ד) אם הקטיר כזית (רמב"ם שם), בין שהקטיר אברים, או קומץ, או לבונה (רמב"ם שם). ואפילו הפך בצינורא - במזלג - באברים שלא נתעכלו (ראה לעיל: ההקטרה), וקירב שריפתם - חייב מיתה (שבועות יז ב; רמב"ם שם). ואשה, אפילו כהנת, פסולה להקטרה (משנה קדושין לו א, ותוספות שם ד"ה הקבלות; רמב"ם ביאת מקדש ט א), שנאמר: וְהִקְטִירוּ אֹתוֹ בְנֵי אַהֲרֹן (ויקרא ג ה) - ולא בנות אהרן (גמ' שם; רמב"ם שם)[15]. מיהו המקטיר בתמידונחלקו ראשונים מי היה המקטיר בתמיד:
כהן גדולבזמן שכהן-גדול (ראה ערכו) רוצה להקטיר, היה הוא לבדו מקטיר את כל האברים, כסדר העלאתם, והכהן הראשון שבידו הראש והרגל (ראה ערך הנ"ל) מושיטם לכהן גדול, והוא סומך עליהם וזורק לאש, ושאר הכהנים נותנים כל אחד האברים שבידו לכהן הראשון והוא מושיטם לכהן גדול וסומך עליהם וזורקם לאש, ובזמן שהוא רוצה הוא סומך - על האברים (רש"י מנחות צד א ד"ה משום יקרא; רמב"ם שם יד, ובפירוש המשניות לתמיד לג ב; פירוש הרא"ש שם ד"ה וסמך) - ואחרים זורקים לאש (תמיד שם; רמב"ם כלי המקדש ה יג-יד), משום כבודו של הכהן הגדול (מנחות שם), שיהא נראה כמו שהקריב הוא את כולן (רש"י שם). מקומהבמערכה הגדולהכל הקרבנות היו מקריבים על המערכה-הגדולה (ראה ערכו) שעל מזבח החיצון (רמב"ם תמידין ב ד), ובשעת עשייתה היתה עשויה בגודל, באופן שתקבל כל העולות - הקרבנות - ולא שיהיה מוסיף בה אלא משעת עשייתה תהיה בזה הגודל (קרבן אהרון לתורת כהנים צו פרק ב ט).
בראש המזבחההקטרה היא בראשו של מזבח (זבחים סה א), ואם שינה ולא עשאה בראשו של מזבח חיסר מצות הקטרה, וכאילו לא הקטיר כלל (תוספות קנים א א ד"ה עולת העוף; שיטה מקובצת זבחים שם ז). בסובב של מזבחבסובב של המזבח (ראה ערך מזבח) אם מותר לעשות שם מערכה ולהקטיר, נחלקו תנאים: יש אומרים שאין מקטירים בסובב (רבי נחמיה ורבי אליעזר בן יעקב בתורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרשה ז ח, לפי הגמ' שם); ויש אומרים שיכול - בשעת הדחק (קרבן אהרן שם) - לעשות מערכה בסובב ולהקטיר שם (תנא קמא בתורת כהנים שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (לקוטי הלכות שם). רצפת העזרהרצפת העזרה נחלקו בה תנאים:
כשהמזבח נעקר ממקומומזבח החיצון שנעקר ממקומו, נחלקו בו ראשונים:
זמנהכל הלילה - שאחר יום שחיטת הקרבן - כשר להקטר חלבים ואברים (משנה מגילה כ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ו), שנשארו מהקרבנות שנזרק דמם ולא הספיקו להקריב (פסחים נט ב, ורש"י ד"ה כשניתותרו), שנאמר: הִיא הָעֹלָה עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה עַד הַבֹּקֶר (ויקרא ו ב. גמ' שם כא א). ואלו הם שמעלים אותם כל הלילה: אברי עולה, ואימורי קדשי קדשים, ואימורי קדשים קלים (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) ו ה). זה הכלל, כל שקרבו מתיריו, ביום מעלים אותו על המזבח כל הלילה (תוספתא שם; רמב"ם שם ד ב). כיצד, זבחים שנזרק דמם ביום - מקטירים אימוריהם בלילה עד שיעלה עמוד השחר, וכן אברי העולות מקטירים אותם בלילה עד שיעלה עמוד השחר (רמב"ם שם). הקטרה ביוםאף על פי שמותר להקטיר אימורים ואברים בלילה, אין מאחרים אותם לדעת, אלא משתדלים להקטיר הכל ביום, שחביבה מצוה בשעתה, שהרי הקטר אימורים ואברים, אף על פי שכשרים בלילה דוחים את השבת בזמנם, ואין מאחרים אותם למוצאי שבת (רמב"ם מעשה הקרבנות ד ג, על פי מנחות עב א); ויש מהראשונים שכתב שעיקר מצותם ביום (מאירי מגילה שם), וכן יש מהאחרונים שכתב שחיוב גמור הוא להקטיר אברי עולת תמיד ביום, ולא אמרו שהקטר חלבים ואברים כל הלילה, אלא שאינם נפסלים בשקיעת החמה, שהרי כתוב: אֶת הַכֶּבֶשׂ אֶחָד תַּעֲשֶׂה בַבֹּקֶר וְאֵת הַכֶּבֶשׂ הַשֵּׁנִי תַּעֲשֶׂה בֵּין הָעַרְבָּיִם (במדבר כח ד), ועשייה זו היא אף ההקטרה (אבני נזר או"ח כג, על פי יומא לג ב). כשלא נתעכלואברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב, מהפך בפדר כל הלילה כדי לשרפם, שנאמר: עַל מוֹקְדָה עַל הַמִּזְבֵּחַ כָּל הַלַּיְלָה (ויקרא ו ב), להביא אברים ופדרים שלא נתעכלו מבערב (פסיקתא זוטרתא ויקרא ו ב). הגיע זמן תרומת-הדשן (ראה ערכו) ולא נתעכלו (גבורת ארי יומא מה א, על פי תמיד כח ב), אם מפני שלא ניתנו על המערכה, או שלא הספיקו להתעכל (רש"י שם ד"ה שלא), נחלקו תנאים:
קרבנות הקרבים בשבתהקטר חלבים ואברים של קרבנות ציבור הקרבים בשבת - וכן של קרבן פסח, כשחל ערב פסח בשבת (ראה משנה פסחים סה ב, ורמב"ם קרבן פסח א יח) - דוחה את השבת (יומא מו א; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ג), וכתבו ראשונים מספר למודים לדבר:
ואף על פי שאפשר להקטיר האימורים בלילה - במוצאי שבת - דוחה את השבת (פסחים סח ב, ומנחות עב א-ב; רמב"ם שם), ואמרו תנאים שני טעמים לדבר:
וכן מהפכים בצינורא - במזלג - כל יום השבת על המזבח שיתעכלו מהר (רש"י סוכה נו ב ד"ה האי תנא). תמיד של ערב שבתבמה דברים אמורים בתמיד של שבת, אבל תמיד של ערב שבת אין מקטירים אלא בחול, שנאמר: עֹלַת שַׁבַּת בְּשַׁבַּתּוֹ (במדבר כח י) , ולא עולת חול בשבת (שבת כד ב), ונחלקו ראשונים:
ליל יום טוב שחל במוצאי שבתחלבי שבת קרבים בלילי יום טוב שחל במוצאי שבת, שנאמר: עולת שבת בשבתו, לימד על חלבי שבת שקרבים ביום טוב (שבת קיד א; רמב"ם שם), שמשמעות הכתוב עולת שבת קרבה בשבת אחרת, והיינו ביום טוב (תוספות שבת כד ב ד"ה ולא ופסחים נט ב ד"ה ולא). וכן אימורי פסח כשחל ארבעה עשר להיות בשבת, מקטירים אותם ביום טוב בלילה (פסחים נט ב; רמב"ם תמידין א ח, וקרבן פסח א ח), והכתוב וְלֹא יָלִין לַבֹּקֶר זֶבַח חַג הַפָּסַח (שמות לד כה), שמשמעו שכל הלילה עד הבוקר יכול להלין, בארבעה עשר שחל בשבת אמור (גמ' שם). יום הכפורים שחל במוצאי שבת, נחלקו בו תנאים (משנה שבת קיג א, ורש"י ד"ה קריבין):
והכל מודים שחלבי יום הכפורים - שחל בערב שבת - אינם קרבים בשבת, שאפילו לדעה שחלבי שבת קרבים ביום הכפורים, מכל מקום בא הוי"ו של "בשבתו" למעט בשבתו, ולא בשבת אחרת (רבי ישמעאל בגמ' שם, ורש"י ד"ה יכול אף). חלבי חול ביום טוב חלבי חול - כגון אברי תמיד של ערב יום טוב שלא הוקטרו מבעוד יום (רש"י שבת כד ב ד"ה עולת חול) - אינם קרבים ביום טוב, שנאמר עולת שבת בשבתו, ולא עולת חול בשבת (ראה לעיל), ולא עולת חול ביום טוב (פסחים נט ב; רמב"ם שם), וכן אימורי פסח כשחל ארבעה עשר בחול, אין מקטירים אותם בליל יום טוב (גמ' שם; רמב"ם קרבן פסח א ח). זמן הקטרת הקומץואין הדברים אמורים שהקטרה זמנה כל הלילה, אלא בהקטר חלבים ואברים (רש"י מגילה כ ב ד"ה לקמיצה), אבל הקומץ של מנחות אין מקטירים אותו אלא ביום (משנה מגילה שם, ורש"י שם; תורת כהנים צו פרק א יג; מנחות כו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ד ד), וכן הלבונה והמנחות הנשרפות כליל במזבח (מנחות שם; רמב"ם שם), שנאמר: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְהַקְרִיב אֶת קָרְבְּנֵיהֶם לַה' (ויקרא ז לח), ולא היה צריך לומר אלא "בצוותו את בני ישראל" ומילת "ביום" יתרה, ומכאן שפירוש הפסוק שציוה ה' שהקרבנות לא יקרבו אלא ביום ולא בלילה (תורת כהנים שם פרק יח ו, וקרבן אהרן שם). ואף הקטרת הקומץ בכלל זה (גמ' מגילה שם), שהקטרתו כזריקת הדם בקרבנות (רש"י שם ד"ה לקמיצה), וכן כל המנחות הנשרפות (כן משמע מרש"י מנחות שם ד"ה קומץ). ומכל מקום מותר להקריבם עם מבוא השמש - קודם ביאת השמש (רש"י שם ד"ה עם בא השמש) - ומתעכלים והולכים כל הלילה כאברי עולה (תורת כהנים שם פרק א יג; גמ' שם; רמב"ם מעשה הקרבנות שם), שנאמר: זֹאת תּוֹרַת הָעֹלָה (ויקרא ו ב) - ריבה (תורת כהנים שם, לגירסת קרבן אהרן שם; מנחות שם), שפירושו: זאת התורה שאני אומר היא לכל העולים על המזבח, בין שיהיו מהקרבנות הקרבים בלילה או מהקרבים ביום, כולם יהיו על מוקדה על המזבח כל הלילה (קרבן אהרן שם), ומשמשלה בהם האור, אף שלא הוצת האור ברובם, קודם ביאת השמש, כשרים לעיכול בלילה ואינם נפסלים בלינה (גמ' שם, ורש"י ד"ה לקלוט). הזמן הכשר להקטרהכל היום כשר להקטרה (משנה מגילה כ ב; רמב"ם שם ו), ולכתחילה מקטירים אחר הנץ-החמה (ראה ערכו), שאין הכל בקיאים בעלות השחר, אבל אם הקטיר משעלה עמוד השחר - יצא (כן משמע מהגמ' שם). מנחהמנחת-נסכים (ראה ערכו), שבאה עם הזבח, אף היא אינה קרבה אלא ביום (תמורה יד א; רמב"ם שם ה), שנאמר: וּלְנִסְכֵּיכֶם וּלְשַׁלְמֵיכֶם (במדבר כט לט), מה שלמים ביום, אף נסכים ביום (גמ' שם). אבל מנחת נסכים שבאה בפני עצמה - שאדם יכול לנדבה ללא זבח (ראה ערך הנ"ל) - קרבה אף בלילה (גמ' שם ב; רמב"ם שם), שנאמר: וּמִנְחָתָם וְנִסְכֵּיהֶם (במדבר כט יח) - אפילו בלילה (זבחים ח א). ואף על פי שפסוק זה נאמר בבאים עם הזבח, והם אינם קרבים אלא ביום, אם אינו ענין בבאים עם הזבח, תנהו ענין לבאים בפני עצמם (ראה ערך אם אינו ענין ל... תנהו ענין ל... תוספות מנחות מד ב ד"ה מנחתם)[18]. שיעורהאבריםהקטרת האברים של עולה ואימורים של שאר הקרבנות שיעורה בכזית (תוספתא פסחים (ליברמן) ו ג, וזבחים (צוקרמאנדל) ד ג; פסחים עט א; רמב"ם פסולי המוקדשים א ל). בעולה, שכולה כליל, חצי זית בשר וחצי זית חלב מצטרפים לכזית (כן משמע מפסחים עט א). קומץבשיעור הקטרת הקומץ נחלקו אמוראים:
מחשבהששה הדברים שצריך לחשוב בשעה זביחת הקרבנות (ראה משנה זבחים מו ב), נחלקו ראשונים כמה מהם צריך לחשוב בשעת הקטרה:
ואף לדעות שצריך לחשוב המחשבות הללו בשעת הקטרה, מכל מקום אינם אלא מצוה לכתחילה, אבל אין הקרבן יכול להיות פסול כשלא חשב, שהרי אפילו נאבדו האימורים הקרבן כשר ועלה לשם חובה (תוספות שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
