|
הפקר הגדרה[1] - נכסים שאין להם בעלים, אם מתחילתם או על ידי שלילת בעלותם הקודמת הפקר ישנו בשלשה אופנים:
הפקר מתחילתוהמדברות והנהרות והנחלים, כל שבהם הפקר, וכל הקודם וזוכה בהם - זכה (רמב"ם זכיה א א, על פי בבא בתרא נד ב; טוש"ע חו"מ רעג יב), שמקומות אלה הם מופקרים ועומדים מאליהם (סמ"ע שם סק"א; שלחן ערוך הרב הפקר ב) מששת ימי בראשית, לפי שעדיין לא החזיק בהם אדם בחזקה המועלת על פי התורה לקנות בה מן ההפקר (שלחן ערוך הרב שם). וכן הדגים מן הימים ומן הנהרות, או חיות ועופות מן המדברות והיערות, הם הפקר, וכל הקודם וצד אותם זכה בהם, אבל לא יצוד דגים בשדה חברו (רמב"ם שם; טוש"ע שם) - שאין לו רשות להיכנס בשדה חברו שלא מדעתו (מגיד משנה שם ב) - ואם צד שם קנה (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם יג), שבעל השדה לא קנה אותם בקנין חצר (ראה ערך חצר ב), שהחצר אינה משתמרת, וצריך שיעמוד בתוך שדהו כדי שתזכה לו חצרו (מגיד משנה שם; סמ"ע שם ס"ק יח). בארץ ישראלודוקא בחוץ לארץ, אבל המדברות והנהרות שבארץ ישראל אינם הפקר לכל, אלא הם בחזקת אותו השבט שנפלו בחלקו (רמב"ם וראב"ד שם א, לפי המגיד משנה שם), שכן מהתנאים שהתנה יהושע (ראה ערך תקנות יהושע) היה שיהא כל אדם מותר לצוד בחכה בימה של טבריה, שהוא בחלקו של נפתלי, ובלבד שלא יפרוס קלע (בבא קמא פא א), היינו לתקוע יתדות וגדרי קנים במים ללכוד שם דגים, מפני שמעמיד ומעכב את הספינה (רש"י שם ד"ה שלא יפרוס), ולאותו השבט מותר גם לפרוס קלע (רמב"ם נזקי ממון ה ג)[2], הרי שאינם הפקר לכל בשוה, אלא שלאותו שבט הוא שהותר לגמרי (כן משמע מהלחם משנה זכיה שם א). וכלל אמרו: תלושים שבהרים בחזקת כל השבטים הם עומדים - וכל מי שירצה יטול, שהם כמטלטלים ושאר השלל והמלקוח (רש"י שם ב ד"ה בחזקת) - ומחוברים בחזקת אותו השבט (רבי שמעון בן אלעזר בגמ' שם). טעם החילוקבטעם החילוק בין ארץ ישראל לחוץ לארץ נאמרו שני הסברים באחרונים:
כיבוש במלחמהבמה דברים אמורים שהמדברות והנערות והיערות בחוץ לארץ הפקר, כשהם של הדיוטות, אבל מלך, אפילו נכרי, שכבש איזו מדינה במלחמה, קונה אותה עם כל הנהרות והיערות שבה (ראה ערך כבוש), ואם מכר או נתן יער ממנה לאחד מעבדיו, נקנה לו קנין גמור, שזהו ממשפטי וחוקי המלכות שכל הארץ כולה עם הנהרות והיערות היא ברשות המלך, בין מדינתו ובין מדינה שכובש במלחמה (שלחן ערוך הרב שם ג, על פי בבא מציעא קז ב). שהופקר ממילאגר שמת ללא יורשיםגר שמת ואין לו יורשים, שלא הוליד ישראל אחר שנתגייר, כל נכסיו הפקר, וכל הקודם זכה (משנה בבא בתרא מב א, וגיטין לט א; רמב"ם זכיה א ו; טוש"ע חו"מ רעה א). אבדה האבודה מכל אדםאבדה שהיא אבודה ממנו ומכל אדם - כגון שנמצאת בזוטו של ים ,או בשלוליתו של נהר שאינו פוסק, שהיא של מוצאה, אפילו אם יש בה סימן (וראה ערך אבדה), נחלקו בה ראשונים:
אווזים ותרנגולות שמרדווכן אווזים ותרנגולים שמרדו בבעליהם והלכו להם, הרי הם הפקר, וכל המחזיק בהם זכה בהם (תוספות חולין קלט א ד"ה כיון, על פי הגמ' שם; רמ"א חו"מ רנט ז) כשאי אפשר לבעליהם להחזירם (רמ"א שם). איסורי הנאהנחלקו ראשונים אם יש זכות בעלות על דבר האסור בהנאה: יש אומרים שאיסורי הנאה הם כהפקר, ואינם של הבעלים (רש"י סוכה לה א ד"ה לפי; ריטב"א שם, בשם הראב"ד)[3]; ויש אומרים שהם שלהם (ריטב"א שם. וראה קצות החושן תו סק"ב)[4]. שהופקר מדעת האדםכל האומר נכסי אלו הפקר לכל, הרי הם הפקר, בין במטלטלים ובין בקרקעות (רמב"ם נדרים ב יד, על פי נדרים מג א; טוש"ע חו"מ רעג ג), וכל הקודם וזכה בהם קנה אותם לעצמו ונעשים שלו, ואפילו זה שהפקירם דינו בהם כדין כל אדם, שאם קדם הוא וזכה בהם, קנה אותם (רמב"ם שם, על פי נדרים מד א; טוש"ע שם ד). מקור הדיןלפי משפטי הקניינים לא מצינו שיהא דבר יוצא מרשות בעלים בדיבור בלבד, בלא מעשה קנין, ולכן הוצרכו ללימוד מיוחד מכתוב ללמד דין הפקר (ערוך השלחן או"ח רעג ג; שערי יושר ה כג), ונחלקו תנאים מהו אותו לימוד:
מתי יצא ההפקר מרשות הבעליםביציאה מרשות הבעלים נחלקו תנאים:
ידות הפקרהפקיר לא בלשון גמורה ושלמה אלא בלשון של ידות - שהתחיל במקצת הדיבור ולא גמר (ראה ערך ידות) - הדבר ספק אם יש יד להפקר, או אין יד להפקר (נדרים ז א). ולפיכך האומר הרי זה הפקר וזה - ולא אמר וגם זה - הרי השני ספק הפקר (רמב"ם נדרים ב טז; טוש"ע חו"מ רעג ח), ומכיון שהדבר ספק אנו הולכים בו להקל, כדין כל ספק-ממון (ראה ערכו), ואין מוציאים אותו מיד הבעלים (ר"ן שם ד"ה ולענין הלכה; סמ"ע שם ס"ק יב), ומכל מקום אם עדיין לא זכה בו אחר, אין מניחים לזכות בו, אבל אם קדם וזכה בו אחר אין מוציאים אותו ממנו (מאירי שם). כשספק זה נוגע לאיסור, כגון לענין מעשר, שההפקר פוטרו (ראה ערך טבל) יתחייבו הבעלים לעשר, כדין ספק איסור של תורה שהולכים בו להחמיר (לחם משנה שם). ואם אמר "זה כמו זה" או "וגם זה", הרי התפיס גם את השני, והוא הפקר ודאי (רמב"ם שם, על פי נדרים שם; טוש"ע שם). על ידי שליחראשונים כתבו שהפקר על ידי שליח, שאמר לחברו הפקר נכסי, אינו כלום (ר"ן פסחים ז א), ונחלקו אם הטעם הוא שהפקר הוא בתורת נדר, ואין שליחות מועילה בנדר (ראה ערך נדרים וערך שליחות. בית יוסף או"ח תלד ד); או לפי שהפקר הוא בדיבור בלבד, ואין דברים נמסרים לשליח (בית מאיר אבן העזר קכ)[5]. הפקר בלבהפקר בלב אינו הפקר (רמב"ן ור"ן פסחים ד ב), שדברים-שבלב (ראה ערכו) אינם דברים (ר"ן שם). ואפילו כשידועה לנו הסיבה שהפקיר, שהיא מצד שמירה מנדנוד עבירה, אף זה צריך הפקר בדיבור בפה דוקא (מאירי בבא מציעא ל ב, ומגן אבות יח). כשמפקיר מצד חומר האיסור כמו ביטול חמץ, לסוברים שעניינו הפקר (ראה ערך בטול חמץ), נחלקו ראשונים: יש אומרים שאף זה אינו מועיל בלב (רמב"ן ור"ן שם); ויש אומרים שלחומר איסורו עשו בו מחשבה כמעשה ומועיל בלב (מאירי שם ושם; מחנה אפרים, זכיה מהפקר ג). הפקר בטעותהפקר בטעות אינו הפקר, כגון שהפקיר לישראל ולא לנכרים, לדעת הסוברים שהפקרו הפקר (ראה להלן: הפקר שאינו לכל), מכל מקום אם זכה בו נכרי, הרי זה הפקר בטעות ואינו הפקר (תוספות גיטין מז א ד"ה אדעתא; ר"ש פאה ו א). הפקר אונסיןהפקר אונסין אינו הפקר (חכמים בתוספתא פאה (ליברמן) ב ה, לגירסת הירושלמי מעשר שני ה א). נכרי שהפקרגוי שהפקיר - הפקרו הפקר (תוספתא שם יא)[6]. בפני אחריםהמפקיר צריך שיפקיר בפני אנשים אחרים, ונחלקו תנאים ואמוראים בפני כמה בני אדם צריך להפקיר:
בטעם ההבדל לדעה זו בין שלשה לשנים, נחלקו ראשונים:
בינו לבין עצמולהלכה שאפילו בפני אחד הרי זה הפקר מדאורייתא, נחלקו ראשונים כשהפקיר בינו לבין עצמו אם מן התורה הוא הפקר, ונפקא מינה לענין פטור ממעשרות:
מטלטליםלהלכה שהחיוב בשלשה הוא מדרבנן, נחלקו ראשונים במטלטלים:
על ידי מכירה ומתנהקניית קרקע מגויישראל שלקח קרקע מן הגוי ונתן את הדמים, ועדיין לא החזיק בה וגם לא קיבל השטר, הרי היא הפקר, וכל המחזיק בה זכה בה (בבא בתרא נד ב; רמב"ם זכיה א יד; טוש"ע חו"מ קצד ב, ושם רעד א), שאם בא ישראל אחר והחזיק בה כדרך שמחזיקים בנכסי הפקר, זכה בה האחרון (רשב"ם שם ד"ה אמר רב יהודה; רמב"ם שם; טוש"ע שם)[7], מפני שהגוי משהגיע הכסף לידו נסתלק לו, וישראל לא קנה עד שיגיע שטר לידו, ונמצאו הנכסים הפקר כמדבר (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו שכתב לו את השטר אחר שקיבל הכסף - אינו מועיל, שמכיון שכבר נסתלק עם קבלת הכסף הרי הוא כאחר, ואין שטרו מועיל, אלא צריך שיכתוב לו שטר קודם הכסף (רא"ש שם ג סה; נמוקי יוסף שם; טוש"ע שם ג)[8]. קבלת מתנה מגויגוי שהיה לו משכון - או פקדון (רבנו ירוחם מישרים כב, בשם הרשב"א; רמ"א שם ב) - ביד ישראל, ונתנו הגוי לישראל אחר בשטר מתנה, זכה ישראל הראשון במה שבידו, שכיון שנתנו הגוי בשטר מתנה - נסתלק לו, ומקבל המתנה לא קנה עד שימשוך, שמטלטלים נקנים במשיכה, והרי הוא כהפקר, וזכה ישראל הראשון מן ההפקר (שו"ת הרשב"א א לב; רמ"א שם). הנותן מתנה לחברו ואינו חפץ בההנותן מתנה לחברו, ואמר הלה אי אפשי בה, כל המחזיק בה זכה בה (כריתות כד א). שהפקר הוא (רש"י שם ד"ה כל המחזיק). ונחלקו ראשונים בטיבו של הפקר זה:
הפקר שאינו לכלהפקר לענייםהמפקיר לעניים ולא לעשירים, נחלקו תנאים בדבר:
הפקר שאינו לכללהלכה שהפקר לעניים אינו הפקר, אף אם הפקיר לבהמה ולא לאדם, לגוים ולא לישראל, לעשירים ולא לעניים, לאדם ולא לבהמה, לישראל ולא לגוים, לעניי אותה העיר ולא לעניי עיר אחרת - אינו הפקר (ירושלמי שם, לפי שושנים לדוד שם; נודע ביהודה קמא אה"ע נט, על פי בבא מציעא ל ב, ובדעת הרמב"ם שם יד-טו ושו"ע שם ג,ה). הפקר לזמןהאומר שדה זו מופקרת ליום אחד, לשבת - שבוע - אחת, לחודש אחד, לשנה אחת, לשבוע - שמיטה - אחד, משזכה בו, בין הוא בין אחר, אינו יכול לחזור בו (נדרים מד א; רמב"ם נדרים ב יח; טוש"ע חו"מ רעג י), ואם הפקיר לזמן, וזכה בו אחר בתוך הזמן, הרי הוא שלו לעולם, אלא שאחר הזמן הזה אם עדיין לא זכה בו אדם הרי הוא שלו כבתחילה (פירוש הרא"ש נדרים מד א ד"ה אמר תהא)[9]. הפקר זה הוא הפקר גמור מן התורה, ונלמד משמיטה, שאף הוא הפקר לזמן (קרית ספר שם; סמ"ע שם ס"ק יד), ואף שבשביעית הפירות מופקרים לעולם, ואותם שלאחר שביעית מעולם לא הופקרו כלל, מכל מקום מצינו בשביעית הפקר לזמן, שהקרקע עצמה הופקרה לילך בה לצורך לקיטת הפירות, והפקר זה הוא לזמן (שערי יושר ה כג, על פי נדרים מב ב). הפקר לאחר זמןהמפקיר דבר שיחול מעכשיו ולאחר זמן, כגון שאמר שדה זו מופקרת מעכשיו ולאחר שלשים יום, הדבר תלוי במחלוקת תנאים:
בשבתאם הפקר דומה למקח וממכר שאסור בשבת, נחלקו ראשונים:
ומכל מקום גם אם אסור להפקיר בשבת, מותר לזכות מן ההפקר בשבת (עבודת הגרשוני שם, על פי שבת קכ א; שו"ת רבי עקיבא איגר שם). בתרומות ומעשרותהפקר פטור מתרומות ומעשרות (חלה א ג; רמב"ם תרומות ב יא; טוש"ע יו"ד שלא טז), ומספר למודים לדבר:
הפקיר וחזר וזכה בוהמפקיר כרמו והשכים בבוקר ובצרו, פטור מן המעשרות (בבא קמא כח א; רמב"ם מתנות עניים ה כז), שאף כשהפקיר וחזר וזכה בו הוא עצמו, פטור מן המעשרות מכח הלמוד של "ובא הלוי", שהרי ידך וידו שוים בו (ר"ש פאה א ו). הפקיר וחזר וזכה והפרישהפקיר קמה, וחזר וזכה בה, ועבר והפריש ממנה תרומה, הרי זו תרומה (רב חסדא בירושלמי מעשרות א א; רמב"ם תרומות ב יב), אבל הפקיר שבלים, וחזר וזכה בהם, ועבר והפריש מהם תרומה - אינה תרומה (ירושלמי שם, לגירסת הר"ש סיריליאו; רמב"ם שם). מה בין קמה לשבלים, קמה עד שלא הפקירה, עבר והפריש ממנה תרומה אינה תרומה, שבלים עד שלא הפקירם, עבר והפריש מהם תרומה הרי זו תרומה (ירושלמי שם), שתרומה אינה חלה במחובר לקרקע (ראה ערך הפרשת תרומות ומעשרות) ולכן כשהפקירה לא הוציאה מכלל חיוב, אלא היא פטורה ועומדת, ואם אחר כך קצרה, ועבר והפריש הרי זו תרומה, אבל השבלים, אף על פי שאין חיוב תרומה אלא אחר המירוח (ראה ערך גמר מלאכה), אם קרא עליהם שם תרומה, התרומה חלה, ולכן כשהפקיר הוציאם מכלל חיוב ונפטרו לגמרי, שאפילו אם עבר והפריש אינה חלה כלל (פני משה שם). הזורע בשדה הפקרהזורע בשדה הפקר, חייב במעשרות (ירושלמי מעשרות א א; רמב"ם תרומות ב יא; טוש"ע יו"ד שלא טז), ונחלקו בפירוש הדבר אם בזריעתו זכה בשדה, ולכן חייב (פני משה שם); או שלא זכה בשדה - שאילו זכה בשדה הרי אין זה זורע בשדה הפקר אלא בשלו (חזון איש שביעית ב סק"ד) - אלא שהשדה נשארה הפקר, ומכל מקום כיון שהפירות הם שלו חייב במעשר (כן משמע מהרדב"ז שם; ש"ך שם ס"ק כז; חזון איש שם). כשעשאו גורןהפקר, אף על פי שפטור מן המעשרות, מכל מקום אם הזוכה בו עשאו גורן, חייב לעשר מדרבנן (ברכות מ ב; ראב"ד תרומות ב יב ומעשר ב ב), לפי שהרואה יחשוב שתבואת קרקעו היא (רש"י שם ד"ה הלקט). ואפילו עשה גורן בעיר חייב (ראב"ד תרומות שם). חלההפקר חייב בחלה (חלה א ג; רמב"ם בכורים ו ג) - אף על פי שבתרומות ומעשרות הפקר פטור, וחלה הוקשה לתרומה (ראה ערך חלה) - ולכן אם הפקיר עיסתו קודם שנתגלגלה וזכה בה, ואחר כך גלגלה, או הפקירה אחר שגלגלה וזכה בה - חייב בחלה (רמב"ם שם ח ו; טוש"ע יו"ד של ז). במתנות ענייםאין חייב בפאה אלא דבר הנשמר (תורת כהנים קדושים פרק א ז; פאה א ד; רמב"ם מתנות עניים ב א), למעט הפקר, שפטור מן הפאה (שבת סח א; פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש וברטנורא פאה שם; רמב"ם שם ב), שאין לו שומרים (רמב"ם שם, ובפירוש המשניות שם; ברטנורא שם). המפקיר את כרמו וזכה בו אחרהמפקיר את כרמו וזכה בו אחר, לא המפקיר בעצמו, נחלקו ראשונים אם האחר חייב בלקט שכחה ופאה (ר"ש פאה א ו); או שפטור ממנו (רמב"ם שם; כן משמע מרש"י חולין קלד ב ד"ה חייב). בחמץ, בכורה, שביעית ועודחמץחמץ שהפקירו לפני הפסח, קודם שהגיע זמן איסורו, אין עוברים עליו בבל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו), שהרי אמרה תורה וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ (שמות יג ז), שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים (פסחים ה ב), וההפקר יצא מרשותו (תוספות שם ד ב ד"ה מדאורייתא), ואפילו לסוברים שלא יצא מרשותו עד שיזכה בו אחר (ראה לעיל: שהופקר מדעת האדם), מכל מקום אינו עובר על בל יראה כשהפקירו, מפני שמן התורה כבר אינו ברשותו בפסח (מקור חיים תמח); ויש מי שכתב שלשיטות ראשונים שהפקר עדיין שלו אלא שחייב מדין נדר, הרי הוא עובר בבל יראה גם אם הפקיר את החמץ (קצות החושן רעג סק"א, לשיטות רש"י והרמב"ם). ואם החמץ מותר באכילה לאחר הפסח, נחלקו אמוראים: יש מתירים (רבי שמעון בן לקיש בירושלמי פסחים ב ב); ויש אוסרים, ולא מצד הדין, אלא שחוששים להערמה (רבי יוחנן בירושלמי שם, לפי מסקנת הירושלמי, לפי פירוש הרמב"ן שם, ושו"ת הרשב"א א ע). בכורהבחיוב הפקר בבכורה, נחלקו אחרונים:
שביעיתשדה הפקר אם נוהג בה שביעית, נחלקו אחרונים:
ציציתטלית של הפקר פטורה מן הציצית, שאם הפקיר את בגדו אינו חייב להטיל בו ציצית (שבת קלא ב), ואפילו לתנאים הסוברים שהפקר לא יצא מרשות המפקיר כל זמן שלא זכה בו אחר, והוא שלו עדיין (ראה לעיל: שהופקר מדעת האדם), מכל מקום כיון שאסור לחזור בו משום נדר (ראה להלן: חזרה מהפקר), הרי זה נקרא דבר שאינו ברשותו, וחשוב כאינו שלו, ופטור מציצית (קצות החושן רעג סק"א). בנזקיןשור של הפקר שהזיק - פטור (משנה בבא קמא ט ב, ורש"י ד"ה ונכסים; תוספתא שם (ליברמן) א א; רמב"ם נזקי ממון ח ד; טוש"ע חו"מ תו ב), שנאמר: שׁוֹר אִישׁ (שמות כא לה. רשב"א שם יג ב; באור הגר"א חו"מ תו סק"ב), והפקר אינו שור של איש (באור הגר"א שם)[12], ולכן אם קדם וזכה בו אחר - לאחר שהזיק (רש"י שם יג ב ד"ה בשקדם), קודם שיתפוס אותו הניזק (רמב"ם שם; טוש"ע שם) - פטור (גמ' שם יג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). כשהמית אדםשור של הפקר שהמית אדם, נחלקו בו תנאים:
חזרה מהפקראיסור חזרהאף על פי שאין ההפקר נדר, מכל מקום כתבו ראשונים שהרי הוא כנדר שאסור לחזור בו (רמב"ם נדרים ב יד, על פי נדרים ז א; טוש"ע חו"מ רעג ב), שחלות הפקר היא כמו חלות של נדר, וכמו שבנדרי מצוות חלה התפסה בדיבורו על הדבר שנתייחד לצדקה, כך ההפקר הוא שבדיבורו נתפסה על החפץ חלות של הפקר, ונתייחד לכל אדם להשתמש בו בלי רשות הבעלים (שערי יושר ה כג), ואם חוזר וזוכה בחפץ, אינו בתורת חזרה אלא בתורת זכייה כמו אחרים (שו"ת חתם סופר או"ח סב, ויו"ד שטז; ערוך השלחן שם ד; שערי יושר שם. וראה קצות החושן רעג ס"ק יא)[13]. היתר חזרה תוך שלשה ימיםשנינו: המפקיר שדהו, כל שלשה ימים יכול לחזור בו, מכאן ואילך אינו יכול לחזור בו (תוספתא מעשרות (ליברמן) ג יא; נדרים מג ב; רמב"ם נדרים ב יז), ומתקנת חכמים היא, ואפילו לסוברים שההפקר יצא מרשות המפקיר מהרגע שהפקירו (ראה לעיל) התקינו חכמים שלא יהיה הפקר עד שלשה ימים, מפני הרמאים (רבה בגמ' שם מד א), שהיו מפקירים את שדותיהם כדי לפטרן מן המעשרות (ראה לעיל: בתרומות ומעשרות), וחוזרים וזוכים בהן מיד (פירוש הרא"ש שם מג ב ד"ה מכאן ואילך; ר"ן שם ד"ה תניא המפקיר), ולאחר שלשה ימים אין לחוש לרמאים, שכל שנעשה ההפקר ברמאות אין הבעלים מאחרים לזכות בו יותר משלשה ימים (ר"ן שם)[14]. עיקר תקנה זו לא היתה שיכול לחזור בו, אלא שלא יפטר מן המעשר, והשוו חכמים בה מידותיהם אף לענין חזרה, שלא יהא כחוכא ואיטלולא (מאירי שם). ונחלקו אמוראים:
כשאין בו צד מעשרותבהפקר שאין בו צד מעשרות, נחלקו ראשונים:
הפקר לזמןבהפקר לזמן אין הבדל בין תוך שלשה ימים לאחר שלשה, ומשזכה בו אחר, שאינו יכול לחזור בו (ראה לעיל: הפקר לזמן), הרי זה אפילו זכה בו בתוך שלשה ימים, אפילו לסוברים שבתוך שלשה ימים כשהפקיר סתם יכול לחזור גם לאחר שזכה בו אחר (ר"ן שם מג ב ד"ה תניא המפקיר)[15]. לא זכה בו אחר, נחלקו בו אמוראים:
תוך כדי דיבורתוך-כדי-דבור (ראה ערכו) של ההפקר, אף על פי שבכל מקום כדיבור הוא ויכול לחזור בו, כאן יש שכתבו שאסור לחזור בו (שו"ת רבי בצלאל אשכנזי טו; מחנה אפרים שם ח, בשמו), שהוא כנדרי מצוה, שאסור לחזור אף בתוך כדי דיבור, אלא שבדיעבד אם חזר - חזרתו מועילה (מחנה אפרים שם)[16]. שאלת חכםשאלה לחכם כתבו ראשונים שאינה מועילה בהפקר (ר"ן נדרים פה א ד"ה ואני מסתפק); ויש שכתבו שאם כבר זכה בו אחר, אין השאלה מועילה, כדרך שאין שאלה מועילה בתרומה אחר שבאה ליד הכהן (נמוקי יוסף שם)[17]. קנין מהפקרקנין המועיל בהפקרזוכים מן ההפקר בקניינים שאדם זוכה בהם במקח וממכר (רמב"ם נדרים ב יט; טוש"ע חו"מ רעג יא), היינו משיכה (ראה ערכו), הגבהה (ראה ערכו), וחצר (ראה ערכו) במטלטלים, וחזקה (ראה ערכו) בקרקע (מאירי בבא מציעא קיח א; טוש"ע שם, וסמ"ע ס"ק טז)[18]. מלבד קנייני כסף במטלטלים, וכסף ושטר בקרקע, שאינם שייכים בהפקר, ומלבד קנין מטלטלים אגב קרקע, שנחלקו בו אחרונים אם קונים בו מההפקר (ראה ערך אגב וערך דעת אחרת מקנה). בשני קניינים מצינו מחלוקת אם יש בהם עדיפות בהפקר לגבי מקח וממכר: הבטה וארבע אמות. הבטההבטה - שאינה קנין במכירה ומתנה - כגון שהיה מונח דבר המופקר, ובא אדם ושמרו (רש"י בבא מציעא קיח א ד"ה כאן בהגבהה), והיה מביט בו שלא יטלנו אחר (רמב"ם שם; טוש"ע שם)[19], נחלקו בו בהפקר:
הכל מודים שהבטה בהפקר בשביל לזכות לחברו אינה קונה, שאפילו הסוברים הבטה קונה - אינו אלא כשרוצה לזכות בהבטה זו לעצמו, אבל לאחרים לא קנה, ואף על פי שלהלכה המגביה מציאה לחברו קנה חברו (ראה ערך מגביה מציאה לחברו), אין הדברים אמורים אלא כשעושה מעשה בקנינו, כמגביה וכיוצא, אבל ביושב ומשמר בהבטה, מכיון שהלכה משמר אינו כעושה מעשה (ראה רמב"ם שכירות יב ט, וטוש"ע חו"מ שלז ו), אין תורת שליחות על דבר שממילא, שאין בו מעשה, ודין של מגביה מציאה לחברו הוא בתורת שליחות (קצות החושן שלו סק"א). ארבע אמותארבע אמות של אדם, שקונות לו דבר של הפקר הנמצא שם (ראה ערך ארבע אמות א), נחלקו בהם ראשונים:
חזקהבקנין חזקה כתבו ראשונים שיש דברים רבים שאם החזיק בהם הלוקח לא קנה עדיין, ואם החזיק באחד מהם בנכסי הפקר - קנה, כגון סיוד וכיור וציור בבניינים ועוד (רמב"ם זכיה ב ג; טוש"ע חו"מ רעה ג). לעומת זה יש עדיפות בקנין חזקה במכירה ומתנה לגבי הפקר באכילת פירות, שהלוקח קרקע מחברו, והחזיק בה באכילת פירות - קנה, אבל בנכסי הפקר לא קנה גוף האילן או גוף הקרקע עד שיעשה מעשה בגוף הארץ, או יעבוד עבודה באילן (רמב"ם שם ב; טוש"ע שם יב. וראה סמ"ע שם ס"ק יז). וכן מצינו עדיפות במכירה ומתנה לגבי הפקר, שהקונה עשר שדות בעשר מדינות, שכיון שהחזיק באחת מהן - קנה כולן (ראה ערך דעת אחרת מקנה), אין הדברים אמורים אלא בדעת אחרת מקנה אותו, אבל בהפקר כשהחזיק באחת - לא קנה חברתה (בבא בתרא נג א; רמב"ם שם א ז; טוש"ע שם ח). וכן בהפקר אין חצרו של אדם קונה לו, כשאינה משתמרת, אלא אם כן הוא עומד בצד החצר, אבל במתנה, שדעת אחרת מקנה אותו, קונה אפילו כשאינו עומד בצדה (בבא מציעא יא ב). וכן התופס במוסירה - חבל שהבהמה נמשכת על ידו - במכירה ומתנה קנה את הבהמה, ובהפקר לא קנה, שאין דעת אחרת מקנה אותו (בבא מציעא ח ב, ושיטה מקובצת שם, בשם הריב"ש; רמב"ם גזלה יז ו, ומגיד משנה שם; טוש"ע חו"מ רעא ב). הפקר מדעתהפקר מדעת, על ידי אדם שהפקיר לכל מי שירצה לזכות, נחלקו ראשונים אם הוא נקרא דעת אחרת מקנה אותו, והזוכה קנתה לו חצרו כמו במתנה, אף כשאינה משתמרת ואינו עומד בצדה (רש"י בבא מציעא יב א ד"ה גבי מתנה; רא"ש שם א לא; נמוקי יוסף שם, בשם רב יהודאי גאון); או שאינו נקרא דעת אחרת מקנה אותו (תוספות שם ד"ה חצר; שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד ועוד ראשונים). כונה לקנותהזוכה בהפקר צריך שיתכוין לקנות, אבל המחזיק בנכסי הפקר והוא אין דעתו לקנות - לא קנה (רמב"ם זכיה ב יב, על פי יבמות נב ב, ובבא קמא מט ב; טוש"ע חו"מ רעה כד), וכן המחזיק בנכסי הפקר וכסבור שהם שלו - לא קנה, מפני שלא נתכוין לקנות (יבמות נב ב; רמב"ם שם יג; טוש"ע שם כה). אבל המחזיק בנכסי הגר שמת ואין לו יורשים, שהם הפקר (ראה לעיל: שהופקר ממילא), וכסבור שהם של גר אחר - קנה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם כו), הואיל ונתכוין במעשיו אלו לזכות מההפקר (רש"י שם ד"ה וכסבור; רמב"ם שם; טוש"ע שם)[22]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
