|
העמדה והערכה הגדרה[1] - עמידתם של קדשים בעלי חיים בשעת שומת שוויים כדי לפדותם גדרה ודינהקודם שפודים הבהמה מקדושתה צריכים להעמידה על רגליה (רש"י שבועות יא ב ד"ה העמדה), שנאמר: וְהֶעֱמִיד אֶת הַבְּהֵמָה לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ הַכֹּהֵן אֹתָהּ (ויקרא כז יא-יב), מלמד שצריכה העמדה והערכה (מדרש הגדול שם) בפני בית-דין (ראה ערכו. רמב"ם ערכין ה יב; מנחת חינוך שנג ה). מהות ההעמדההעמדה שאמרו, נחלקו בה הדעות:
הכל מודים בבהמה שנשברו או נחתכו רגליה, שאף על פי שאינה יכולה לעמוד הרי היא בכלל ראויה להעמדה והערכה, כדרך שאמרה תורה בערכין שבן חודש נערך, אף על פי שאינו יכול לעמוד על רגליו, והרי אף בערכין נאמר והעמיד והעריך (תוספות סוטה כז א ד"ה רב). לעיכוב או מצוהנחלקו ראשונים אם דין זה של העמדה והערכה נאמר אף לעכב, שאם עבר ופדה בלי העמדה והערכה כשמת אין פדיונו פדיון (תוספות זבחים קג א ד"ה לא, לפי שער המלך בכורים י ב); או שלא נאמר אלא למצוה לכתחילה, אבל בדיעבד אם עבר ופדה, אפילו כשמת, הוא פדוי (רמב"ם מעילה ו ו, לפי שער המלך בכורים שם, וקרן אורה ושפת אמת מעילה יט ב). כשהבהמה מתהכל שטעון העמדה והערכה, כשמת אינו נפדה, הואיל ואינו ראוי לעמוד, שנאמר וְהֶעֱמִיד (ויקרא שם יא) וְהֶעֱרִיךְ (שם יב), את שיש לו העמדה יש לו הערכה, ואת שאין לו העמדה אין לו הערכה (תורת כהנים בחוקותי פרשה ג יג; ילקוט שמעוני שם תרעז), ולאחר מיתה אינה יכולה לעמוד (רש"י חולין פד א ד"ה בעינן)[2]. כשלא נפדתה מחייםהעמיד והעריך ולא הספיק לפדותה עד שמתה, נחלקו ראשונים:
בהמה מפרכסתבהמה ששחט בה שני הסימנים - הקנה והושט - או רובם, ועדיין היא מפרכסת, הרי היא חשובה כמו חיה לדין העמדה והערכה עד שתמות (חולין ל א; רמב"ם ערכין ה יג). לפיכך בהמת קדשים שהוממה אם נשחטה קודם שתיפדה הרי זו נפדית כל זמן שהיא מפרכסת (רמב"ם איסורי מזבח א יא)[4]. עוף מפרכסבעוף אם אמרו בו מפרכסת כחיה להעמדה והערכה, נחלקו ראשונים:
בימינובזמן הזה, שאם הקדיש יש אף לכתחילה לחלל שוה מנה על שוה פרוטה (ראה ערך פדיון הקדש. כן משמע מערכין כט א), יש מהראשונים שכתב שאין דין העמדה נוהג כלל (חינוך שנג). בקדשי מזבחכשנפל מום קבוע בבהמההמקדיש בהמה למזבח ונפל בה מום קבוע, נחלקו תנאים אם צריכה העמדה והערכה:
וכתבו ראשונים שההלכה כדעה הראשונה, ואם מתה הבהמה קודם שתיערך ותיפדה - תיקבר (רמב"ם ערכין ה יב, ואיסורי מזבח א יא; חינוך שנג; סמ"ג עשין קכט), וכן כשנשחטה אינה נפדית (רמב"ם איסורי מזבח שם), וכן אם הקדיש תמימה הראויה להיקרב - שהקדיש תמימים לבדק הבית (שער המלך ערכין שם), או שהקדיש קדשי מזבח לבדק הבית, שמדברי סופרים צריכים פדיון (ראה ערך הקדש. מרכבת המשנה שם; אור שמח שם) - הרי היא צריכה העמדה והערכה (רמב"ם ערכין שם)[5]. כשקדם מומה להקדשהקדשי מזבח שקדם מומם להקדשם, שהקדיש בעל מום למזבח, נחלקו תנאים:
להלכה נחלקו הדעות:
חיה ועוףהמקדיש חיה או עוף - אווזים ותרנגולים שאינם ראויים למזבח (רש"י שם ד"ה ואפי' חיה)[6]; ויש מפרשים בעופות הראוים למזבח, אלא שקדם מומם[7] להקדשם (תוספות מנחות ק ב ד"ה העופות) - למזבח, הרי דינו תלוי במחלוקת הקודמת:
בהמה טמאההמקדיש בהמה טמאה למזבח, נחלקו בו הדעות:
בהמה שאינה רואיה לקרבן זההמקדיש זכר - לעולה (רש"י תמורה יא ב ד"ה דהא) - לדמיו, כיון שחל עליו קדושת הגוף (ראה תמורה שם) הרי הוא טעון העמדה והערכה אם נפל בו מום (חק נתן בכורות כו ב ד"ה התולש; יום תרועה ראש השנה כח א ד"ה אמנם), אבל אם הקדיש בהמה לדמי נסכים, הרי זו כבעל מום מעיקרו, שאינו צריך העמדה והערכה (תוספות שבועות יא ב ד"ה אי). הקדיש נקבה לעולתו ולפסחו ולאשמו, נחלקו בו הדעות:
בקדשי בדק הביתבקדשי בדק הבית נחלקו תנאים אם צריכים העמדה והערכה:
קדם מומם להקדשםאף על פי שבקדשי מזבח יש הבדל בין קדם מומם להקדשם לקדם הקדשם למומם (ראה לעיל: בקדשי מזבח) מכל מקום בקדשי בדק הבית אין הבדל ביניהם, ולדעת הסוברים - וכן הלכה - שקדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה, אף אם היו בעלי מומים מעיקרם צריכים, שהרי בקדשי בדק הבית שוים תמימים לבעלי מומים, שאף על עצים ואבנים חלה קדושת בדק הבית (רש"י תמורה לב ב ד"ה ודברי הכל, ושם לג א ד"ה בבעל מום מעיקרו; תוספות שם לב ב ד"ה ודברי; שיטה מקובצת בכורות יד ב אות י; כסף משנה ערכין ה יב), וכן אם הקדיש חיה ועוף לבדק הבית (מאירי חולין פד א, על פי הגמ' שם). בהמה תמימה שמתההקדיש בהמה תמימה לבדק הבית ומתה הבהמה כשהיא תמימה, לדברי הכל תיקבר, מפני שהיתה ראויה להקרבה, שכל המתפיס תמימים לבדק הבית כשהם נפדים אינם נפדים אלא למזבח, שכל הראוי להיקרב למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם (תמורה לג א-ב), ועשו חכמים מעלה שיקברו, הואיל והיו ראויים להקרבה (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה משום דחזו). בהמה טמאההקדיש בהמה טמאה לבדק הבית, נסתפקו אמוראים אם היא צריכה העמדה והערכה, ואף על פי שהמקדיש בעל מום לבדק הבית צריך העמדה והערכה, אפשר מפני שבעל מום יש במינו קרבן ונתפס בתמורה (ראה ערכו), אבל הטמאה, כגון סוס או חמור, שאין להם שום צד מזבח, הרי הם כמו עצים ואבנים, ואינם צריכים העמדה והערכה (רבי ירמיה בירושלמי מעשר שני ג ו, לפי ר"ש סיריליאו ור"א פולדא שם); והסיקו שצריכה העמדה והערכה, כשם שהחיה צריכה העמדה והערכה, אף שגם החיה אינה בתמורה (רבי זעירא בירושלמי שם, לפי ר"ש סיריליאו ור"א פולדא שם). ועוד שנאמר: וְאִם בַּבְּהֵמָה הַטְּמֵאָה וּפָדָה בְעֶרְכֶּךָ (ויקרא כז כז), ושנינו: מה בהמה טמאה מיוחדת ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, אף אני ארבה את המקדיש מתה ששוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, ומוציא אני את המקדיש חיה ומתה שלא שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, הרי שהטמאה צריכה להיות שוה שעת פדיונה לשעת הקדשה, ואם היתה חיה בשעת הקדשה הרי היא צריכה להיות חיה גם בשעת פדיונה, ולפיכך צריכה העמדה והערכה (רבי הילא בירושלמי שם, לפיר"ש סיריליאו ור"א פולדא שם)[9], וכן הלכה (רמב"ם ערכין ה יב; כן משמע מהסמ"ג עשין קכט; חינוך שנג). צבי שלקחו בכסף מעשר שניצבי שלקחו בכסף מעשר שני ומת, נחלקו תנאים אם יקבר עם עורו (תנא קמא במעשר שני ג יא); או שיפדה (רבי שמעון במשנה שם). וביארו בירושלמי מחלוקתם שצבי זה עשו אותו כקדשי בדק הבית, ולכן לסוברים שקדשי בדק הבית צריכים העמדה והערכה (ראה לעיל), אף הוא טעון העמדה והערכה, וכשמת יקבר; ולסוברים שאינם בכלל העמדה והערכה - יפדה (רבי יוסי בשם רבי יוחנן בירושלמי שם ג ו, ופני משה שם; ר"ש שם). ואם לקחו חי ושחטו ונטמא, לשתי הדעות הללו יפדה, שלא עשו שחוט כמת, אלא כפירות, הואיל והוכשר לאכילה, ואינם בכלל העמדה והערכה (תנא קמא במשנה שם, לפי הר"ש שם); ויש הסוברים שיקבר, שעשאוהו כמת (רבי יוסי במשנה שם). ואם לקחו שחוט, הכל מודים שהוא כפירות, שלא שייך בהם העמדה והערכה (סתם משנה שם, לפי הר"ש שם). בגיזה וחלבגיזת קדשיםגיזת בהמת קדשים, שהקדישה לבדק הבית, צריכה העמדה והערכה (חולין קלה א), ואינה דומה לעצים ואבנים שהקדישם לבדק הבית, שאינם צריכים, מפני שהגיזה היתה מחוברת בשעת הקדשה אל הבהמה, שהיא בת העמדה והערכה, ולפיכך אף הגיזה צריכה (תוספות שם ד"ה והא), וכיון שהקדיש הבהמה כולה עם גיזתה, כל הטפל לבהמה הרי הוא כמוה (ריטב"א שם), וכשם שהבהמה צריכה העמדה והערכה, אף כל שבבהמה צריך (ר"ן שם). ואם גזז את הבהמה אי אפשר לפדות את הצמר, כיון שאי אפשר עוד בהעמדה והערכה (ריטב"א שם; מאירי שם, לדעת הפוסקים), ואין מועיל לצמר העמדת הבהמה (תוספות בכורות כו א ד"ה התולש)[10]. שער העומד להגזזשֵׂעָר העומד להיגזז, אף לדעת הסוברים שלענין מעילה (ראה ערכו) דינו כתלוש, צריך העמדה והערכה (אור שמח מעילה ה י). גיזה ללא בהמההקדיש את הגיזה בלבד, אף על פי שהיא על גבי הבהמה, אינה צריכה העמדה והערכה (חולין קלה א), שאין העמדה והערכה כתובה אלא במקדיש בהמה עצמה (רש"י שם ד"ה סלקא דעתך). חלבחָלב בהמת קדשי בדק הבית, אף על פי שאינו ראוי להעמדה והערכה, יש לו פדיון (ירושלמי מעשר שני ג ו, על פי משנה מעילה יב ב), ונחלקו המפרשים בטעם הדבר:
בערכי אדםהעמדה והערכה במובן אחר נאמרה באדם שהעריך את עצמו או את אחר, ואמר ערכי או ערך פלוני עלי, שאין העמדה והערכה זו לשם שומת שוויו, שדמיו כבר קצובים בתורה (ראה ערך ערכין), אבל מדין הערכין הוא, שבשעת נדרו יהיה הנערך ראוי לעמידה, ואף על פי שפשטות לשון הכתוב משמע שהעמדה והערכה זו על המעריך נאמרה, שכן כתוב: וְאִם מָךְ הוּא מֵעֶרְכֶּךָ וְהֶעֱמִידוֹ לִפְנֵי הַכֹּהֵן וְהֶעֱרִיךְ אֹתוֹ הַכֹּהֵן (ויקרא כז ח), מכל מקום מפרשים אותו על הנערך (ראה רש"י על התורה שם), שסוף הכתוב: עַל פִּי אֲשֶׁר תַּשִּׂיג יַד הַנֹּדֵר יַעֲרִיכֶנּוּ הַכֹּהֵן (ויקרא שם) מורה שקודם לכן מדבר בנערך (הרחב דבר שם; רש"ש ערכין ד א). ולפיכך הגוסס אין לו ערך, וכל האומר ערך גוסס עלי אינו חייב כלום[12], שנאמר: והעמידו והעריך, כל שאינו בהעמדה אינו בהערכה (תורת כהנים בחוקותי פרשה ג ו; ערכין ד א)[13]. העמדה בדין העמדה זו יש מן הראשונים סוברים שהיא העמדה בדין של הנערך, ואם מת הנערך קודם שעמד בדין פטור המעריך, שאין ערך למת, והנערך צריך עמידה בדין (רמב"ם ערכין א כג), שנאמר: והעמידו לפני הכהן והעריך אותו הכהן (כן משמע מהרמב"ם שם כא); ויש חולקים וסוברים שלא אמרו העמדה בדין אלא במעריך, כדי שהיורשים יתחייבו לדעת הסוברים שמלוה על פה אינו גובה מן היורשים (ראה ערך שעבוד), אבל הנערך אין צריך אלא שיהיה ראוי להעמדה והערכה בשעת הנדר, פרט לגוסס, ולא שיעמוד בדין כלל (ראב"ד שם). הערכת הגילהערכה שאמרו בערכין יש מפרשים שהכהן יעריכנו אם הוא בן עשרים או בן ששים וכיוצא (רדב"ז ערכין א כא, וצפנת פענח שם א א, בדעת הרמב"ם), ושיאמר הכהן זה ערכו כך, וזה ערכו כך - אפילו כשידוע מספר השנים שלו - שנאמר: כאשר יעריכנו הכהן, ואף שהדמים של הערכין מפורשים בתורה, מכל מקום גזרת הכתוב היא (רדב"ז שם כא)[14]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
