הגדרה^[1] - התובע דבר, שהוא בחזקת הנתבע, צריך להביא הוכחה לדבריו

הכלל ומקורו

ישנו כלל גדול בדין בדיני ממונות: המוציא מחברו עליו הראיה, וחכמים הזכירו אותו בהרבה מקומות (בבא קמא מו א, ושם לה ב; בבא בתרא קנג א; חולין קלד א; טהרות ד יב, ועוד).

כלל זה הוא מן התורה (רש"י גיטין מח ב ד"ה המוציא). ונחלקו במקור הדין:

• ישנם תנאים שלמדו דין זה מן המקרא: וּשְׁפַטְתֶּם צֶדֶק (דברים א טז), ודרשו: צדיק בצדקו תובע ומביא ראיות, זה עוטף טליתו, וזה אומר שלי היא, זה חורש בפרתו, וזה אומר שלי היא, כלומר שאם התובע מצדיק עצמו ואומר טלית שעליך שלי היא, שפטהו שיביא הראיה שהיא שלו (ספרי דברים טז, ופירוש רבנו הלל). ויש מפרשים הכוונה שאפילו אם הוא צדיק בצדקתו אל תאמינו בתביעתו בלא ראיה ותפסקו לו, שהמוציא מחברו עליו הראיה (פירוש זרע אברהם לספרי שם).

• ישנם אמוראים בגמרא שלמדו דין זה מהפסוק מִי בַעַל דְּבָרִים יִגַּשׁ אֲלֵהֶם (שמות כד יד), ודרשו: יגיש ראיה אליהם, שבעל דברים הוא התובע, שיש לו דין ודברים על חברו (בבא קמא מו ב, ורש"י ד"ה בעל; ירושלמי סנהדרין ג ח, ופני משה), ועליו להביא עדים לברר את הספק (רש"י גיטין מח ב ד"ה המוציא).

• ויש אמוראים שאמרו שאין צריך ללמוד הדבר מן המקרא, שכן סברא היא שהמוציא מחברו עליו הראיה, שמי שכואב לו כאב הולך לבית הרופא (בבא קמא שם).

ספק מחמת טענותיהם

במקום שהספק בא על פי טענות בעלי הדין, ומבלי טענותיהם לא היה שום ספק לבית דין, והדבר עומד בחזקתו של הנתבע, כתבו הראשונים שאין מחלוקת בדבר, והכל מודים שאומרים המוציא מחברו עליו הראיה; ואפילו סומכוס, שאומר ממון המוטל בספק חולקים (ראה להלן), מודה בזה, וכי אם יאמר אדם לחברו טלית זו שאתה לבוש שלי היא נאמר שחולקים (תוס' בבא קמא לה ב ד"ה זאת; מרדכי בבא קמא רמז נ; שיטה מקובצת בבא קמא מו ב, בשם הרא"ה בתירוץ א), שאם כן הרי לא הנחת חיים לכל בריה, שכל אחד יתבע לחברו אלף זוז, ויוציא ממנו חמש מאות (מרדכי שם).

וכתבו האחרונים שבמקום שהספק בא על פי בעלי הדין בלבד, הדבר פשוט מסברא שהמוציא מחברו עליו הראיה, ולדברי הכל אין צריך ללימוד ממקרא על כך, שאם לא כן לא הנחת חיים לכל בריה, וכל אחד יאמר לחברו אתה חייב לי כל אשר לך. ואין אנו צריכים למקרא אלא במקום שבלא טענותיהם יש ספק לבית דין (ראה להלן. תורת חיים בבא קמא מו ב); או שהמקרא בא ללמד שאפילו התובע אומר ברי, והנתבע אומר שמא, או כשיש רוב שמסייע לתובע - אומרים המוציא מחברו עליו הראיה (פני יהושע בבא קמא לה ב, וגיטין מח ב).

ולפיכך כאשר טלית יוצאת מתחת יד אחד, ואין ששניהם אדוקים בה, וזה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה - המוציא מחברו עליו הראיה, ואפילו אם השני מתאבק עמו ונתלה בה (תוספתא בבא מציעא (ליברמן) א א; בבא מציעא ו א; רמב"ם טוען ונטען ט יא; טוש"ע חושן משפט קלח ה), ואף סומכוס מודה בה, שאין זה ממון המוטל בספק (בבא מציעא ו א, ורש"י ד"ה אפילו), שבלי טענת התובע אין מקום לבית דין להסתפק בדבר (ראה תוס' בבא קמא לה ב ד"ה זאת).

ספק בלא טענותיהם

במקום שיש ספק לבית דין אף בלא טענות בעלי הדינים, נחלקו תנאים בדבר לגבי שור שנגח את הפרה ונמצא עוברה בצדה, ואין ידוע אם עד שלא נגחה ילדה, ולא מת הולד מחמת הנגיחה, אם משנגחה ילדה, ומחמת הנגיחה הפילתו:

• סומכוס אומר שמשלם רביע נזק לולד, ששור תם משלם חצי נזק, וזה ספק הוא, ולכן ישלם רביע, שכל ממון המוטל בספק חולקים.

• וחכמים אומרים שהמוציא מחברו עליו הראיה (בבא קמא מו א, ורש"י ד"ה ואין וד"ה אם וד"ה ורביע).

וכן שור שרדף אחר שור אחר והוזק הנרדף, זה אומר שורך הזיק, וזה אומר בסלע לקה, או שהיו אחד תם ואחד מועד, הניזק אומר מועד הזיק, והמזיק אומר תם הזיק, בכולם לדעת חכמים המוציא מחברו עליו הראיה, ולדעת סומכוס חולקים, שלדעתו כל ממון המוטל בספק חולקים (בבא קמא לה א-ב).

דעת סומכוס

בדעת סומכוס הסובר ממון המוטל בספק חולקים, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאפילו בברי וברי, שאף הנתבע טוען ברי לי שאיני חייב לך כלום, אומר סומכוס שחולקים (בבא קמא לה ב; בבא מציעא ק א), כיון שלבית דין יש ספק אם הוא אומר אמת (רש"י בבא קמא שם ד"ה אמר).

• ויש אומרים שלא אמר סומכוס אלא בברי ושמא, או בשמא ושמא, שאז הורע כחו של נתבע כשאומר שמא, אבל בברי וברי אף הוא מודה שהמוציא מחברו עליו הראיה (בבא קמא שם, ורש"י ד"ה רישא; בבא מציעא שם).

יש מהראשונים סוברים שמסקנת הגמרא היא שבברי וברי מודה סומכוס (ר"ח בבא קמא שם; באור הגר"א חו"מ רכג סק"א, בדעת הרי"ף והרמב"ם); ויש סוברים שהמסקנא היא שאפילו בברי וברי סובר סומכוס שחולקים (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם הרשב"א וריטב"א ור"י).

כשהתובע אומר שמא, והנתבע אומר ברי, כגון שטוען הניזק שמא שורך הזיק, והמזיק אומר ברי לי שבסלע לקה, לדברי הכל אף סומכוס מודה שהמוציא מחברו עליו הראיה (בבא קמא לה ב, ורש"י ד"ה רישא נמי). וכתבו הראשונים שזהו דוקא כשהתובע אינו מודה כלל, אבל אם מודה במקצת, כגון שהניזק אומר שמא הגדול הזיק, או שמא המועד הזיק, והמזיק אומר ברי לי שהקטן הזיק, או התם הזיק, שלחכמים המוציא מחברו עליו הראיה (ראה בבא קמא שם), בזה סומכוס חולק וסובר יחלוקו, אף שהתובע טוען שמא והנתבע ברי (תוס' שם ד"ה מדסיפא, לו א ד"ה ראוי).

במקום חזקה

בדין של המוציא מחברו ישנם שני אופנים: כשחברו אף הוא אינו מוחזק עכשיו, אלא שקודם שנולד הספק היה הדבר שלו, והוא הנקרא חזקת מרא קמא (ראה ערכו); וכשחברו הוא מוחזק ממש בדבר שדנים עליו, והוא הנקרא חזקת ממון (ראה ערכו).

ונחלקו הראשונים באיזה אופן היא המחלוקת של חכמים וסומכוס:

• יש סוברים שלא נחלקו אלא במקום שבא להוציא מחזקת מרא קמא, שבזה הוא שאומר סומכוס יחלוקו. כגון המוכר שפחתו וילדה, ואין ידוע אם ילדה קודם המכירה או אחר כך, והשפחה עומדת באגם, ולא ברשותו של אחד מהם, באופן שאין אחד מהם מוחזק בולד, אלא שלמוכר יש חזקה קודמת, שקודם לכן היתה השפחה שלו, וחכמים סוברים שאף בזה המוציא מחברו עליו הראיה; אבל כשבא להוציא מחזקת ממון ממש, כגון שהשפחה עומדת עכשיו ברשות אחד מהם, אף סומכוס מודה שהמוציא מחברו עליו הראיה. אלא שאף לדבריהם אין סומכוס מודה בחזקת ממון אלא כשהנתבע טוען ברי, אבל כשטוען שמא הוא סובר שחולקים אפילו כשאחד מהם מוחזק ממש (תוס' בבא מציעא ק א ד"ה הא מני, בשם רשב"ם; ריטב"א ונימוקי יוסף שם; אור זרוע בבא קמא ריד; באור הגר"א חו"מ רכג א, בדעת הרי"ף והרמב"ם).

• ויש סוברים שסומכוס אומר ממון המוטל בספק חולקים אפילו כשהמוציא בא להוציא מהמוחזק עכשיו (שיטה מקובצת בבא מציעא שם, בשם הרשב"א; מגיד משנה מכירה כ יא, בדעת הרמב"ם).

ולדעה זו יש סוברים שאף חכמים אינם חולקים על סומכוס ואומרים המוציא מחברו עליו הראיה אפילו כשהנתבע טוען שמא, אלא כשבא להוציא מחזקת ממון של עכשיו; אבל במקום שיש רק חזקה קודמת, והנתבע טוען שמא, אפילו גם כשהתובע טוען שמא, אף הם מודים שחולקים (מגיד משנה שם).

ההלכה

במחלוקת חכמים וסומכוס ישנם כמה דעות להלכה:

• רוב הראשונים סוברים שהלכה כחכמים שהמוציא מחברו עליו הראיה (ר"ח בבא קמא לה ב; תוס' בבא קמא מו א ד"ה המוציא, בבא בתרא לה א ד"ה ומאי שנא; רי"ף בבא קמא מו א; רא"ש שם ה א; ריטב"א בבא בתרא לה א; רמב"ם נזקי ממון ט ב,ג,ו, ומגיד משנה שם; טור חו"מ רכג; שו"ע שם ב, בדעה א בסתם; טוש"ע חו"מ שצט ב-ג, ת א).

• יש פוסקים כסומכוס שממון המוטל בספק חולקים (רשב"ם בבא בתרא סג א ד"ה תנו חלק, ושם צב א ד"ה לשחיטה, ושם קסו ב ד"ה תיקו; באור הגר"א חו"מ רכג סק"א, לדעת הרמב"ם).

• ויש מחלקים שנגד חזקת ממון של עכשיו הלכה כחכמים שהמוציא מחברו עליו הראיה, אפילו שהנתבע טוען שמא; ונגד חזקה קודמת, כשטוען הנתבע שמא, אפילו שגם התובע טוען שמא, הלכה כסומכוס שחולקים (ט"ז חו"מ רכג א, בדעת הרמב"ם).

ספק בדין

אף בספק בדין אומרים המוציא מחברו עליו הראיה (תוס' יבמות סה ב ד"ה כי, ושם גיטין יד ב ד"ה וחכמים; טור ורמ"א חו"מ כה ב)^[2].

ויש מהראשונים סוברים שאפילו סומכוס מודה שכל שהספק הוא בדין אין בית דין יכולים להוציא החצי מן המוחזק, ודוקא כשעיקר המעשה אין ידוע לנו איך היה פוסקים להם בית דין שיחלוקו, אבל כשאין הדיינים יודעים לפסוק את הדין, כגון שעלתה ההלכה בגמרא בתיקו, הם שותקים, והמחזיק יחזיק במה שבידו (רשב"ם בבא בתרא קסו ב ד"ה תיקו; תוס' בכורות מח א ד"ה דאמר).

יש מהגאונים שסוברים שממון המוטל בספק בדין - חולקים (רב האי גאון בספר המקח שער מ, ובמשפטי שבועות שער ה, והובא בתוס' יבמות וגיטין שם).

בירושה

כשיש ספק בירושה, לא שייך המוציא מחברו עליו הראיה, שאין זה מוחזק יותר מזה, ואף חכמים מודים שחולקים (תוס' יבמות לז ב ד"ה וממון. וראה ערך ירושה)^[3].

באיש אלם

כשהנתבע הוא איש אלם ותקיף, יש שבית דין מחייבים אותו להביא את הראיה (ראה כתובות כז ב. וראה ערך אלם).

הערות שוליים