הגדרה^[1] - איסורים שמדרבנן, יש שחכמים אסרו אותם אפילו במקום שעל ידי כך תתבטל מצוה מן התורה

יש מקומות שהעמידו חכמים דבריהם במקום מצות עשה, ואפילו במקום כרת, לפי שבית דין מתנים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה (ראה ערך יש כח בידי חכמים לעקור דבר מן התורה); ויש מקומות שלא העמידו. וכתבו ראשונים שאין לנו אלא מה שמנו חכמים, שלעתים הקלו, ולא העמידו דבריהם אפילו במקומות שיראו קלים, ולעתים החמירו והעמידו דבריהם אפילו בדברים החמורים, על כן אין לנו היתר בשבותים (ראה ערך שבות) אלא במה שמנו בפירוש (שו"ת הרשב"א א רצז).

מקומות שהעמידו דבריהם

מקומות שהעמידו דבריהם, כגון באונן, שאף על פי שטובל ואוכל את פסחו לערב (ראה להלן) אינו אוכל בקדשים (משנה פסחים צא ב; רמב"ם ביאת מקדש ב י). ואף על פי שאנינות לילה לאיסור אכילת קדשים היא מדרבנן (ראה ערך אנינות), ואכילת קדשים היא מצות עשה (ראה ערך אכילת קדשים), העמידו דבריהם במקום עשה (גמ' שם צב א, ורש"י ד"ה טובל ואוכל), ואפילו בקדשים שמצותם עוברת, כגון תודה (ראה ערכו) שאינה נאכלת אלא ליום ולילה (תוספות שם ד"ה גבי).

ואפילו במקום כרת יש שהעמידו דבריהם, כגון בגר שנתגייר בארבעה עשר בניסן ומל וטבל כדינו (ראה ערך גרות), יש מהתנאים סוברים - והלכה כמותם - שאין שוחטים עליו את הפסח, שלערב אינו אוכל, לפי שהפורש מן הערלה כפורש מן הקבר שצריך שבעה ימים ואחר כך יטהר (בית הלל במשנה שם צב א, ורש"י ד"ה כפורש; רמב"ם קרבן פסח ו ז), גזרה שמא יטמא גר זה לשנה הבאה בערב פסח ויאמר אשתקד לא טהרתי מכל טומאה עד יום ערב פסח, שנתגיירתי וטבלתי ואכלתי, אף עכשיו אטבול ואוכל, ולא ידע שאשתקד היה גוי שאינו מקבל טומאה בגויותו (ראה ערך גוי), ועכשיו הוא טמא, ואף שגזרה זו מדברי חכמים היא, העמידו דבריהם אף במקום כרת (גמ' שם; רמב"ם שם).

ואף במקום מצוה שיש בה עשה ולא תעשה יש שהעמידו דבריהם, כגון מי שמצא חמץ במועד, אף שלא ביטלו קודם המועד, ויש כאן מצות תשביתו (ראה ערך בעור חמץ), וגם לאו של בל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו), מכל מקום יש מהראשונים הסוברים שאסור לבערו אפילו בבעור שאין בו איסור דאורייתא, אלא איסור דרבנן של טלטול מוקצה (תוספות כתובות ז א ד"ה מתוך), שהעמידו חכמים דבריהם במקום עשה ולא תעשה (שו"ת מהר"ם לובלין כ; מגן אברהם תמו סק"ב ומחצית השקל שם, בשמו; שלחן ערוך הרב שם ה).

מקומות שלא העמידו דבריהם

ויש מקומות שלא העמידו דבריהם, כגון באונן, שטובל ואוכל את פסחו לערב (משנה פסחים צא ב; רמב"ם קרבן פסח ו ט), מפני שאנינות לילה מדבריהם, ולא העמידו דבריהם במקום כרת (גמ' שם צב א; רמב"ם שם), ופסח מצות עשה שיש בה כרת היא, אם עבר ולא עשה הפסח (ראה ערך קרבן פסח. רש"י שם ד"ה לא העמידו).

ושני כללים כתבו ראשונים ואחרונים למקומות שלא העמידו דבריהם:

• לא העמידו דבריהם במקום עשה אלא במקום שהמצוה תוכל להתקיים בזמן אחר, על ידי זה או על ידי אחר, אבל במקום שאם יעמידו דבריהם תתבטל המצוה לעולם מכל ישראל ולא תיעשה כלל, לא העמידו דבריהם. לכן גזרו שלא לעלות באילן או לרכב על גבי בהמה עבור תקיעת שופר (ראה משנה ראש השנה לב ב), שתתבטל אז המצוה, אבל לא גזרו על תקיעת שופר בכל ראש השנה משום השמעת קול בשבת ויום טוב שאסורה משום שבות (ראה ערך שבות), שאם כן תתבטל לגמרי מצות תקיעת שופר מכל ישראל בכל זמן (ריטב"א ראש השנה שם).

• לא העמידו דבריהם במקום שיתבטל דין תורה, אלא במקום שיצטרך לעבור על גוף הגזרה שגזרו חכמים, אבל כשגזרו חכמים וכללו גם דבר היתר בגזרתם מפני שלא חילקו חכמים - "לא-פלוג" (ראה ערכו) - ויצטרך לעבור על ה"לא פלוג" בלבד, לא העמידו דבריהם (פרי מגדים או"ח קכח אשל אברהם סק"ל).

במצוה שאף מלאכה גמורה בשבת נדחית מן התורה מפניה, כל שכן שלא העמידו חכמים דבריהם בגזרה משום מלאכה, אפילו שבמקומות אחרים העמידו דבריהם משום גזרה זו. לכן לא העמידו דבריהם לגזור על מילה בשבת משום שמא יעבירנו ברשות הרבים, כדרך שהעמידו משום גזרה זו בהזאה (ראה ערכו), שהיאך יגזרו בה חכמים משום גזרת הוצאה, שהרי מלאכה גופה אינה דוחה מילה, ואי אפשר שגזרה משום מלאכה אחרת תדחה (ריטב"א ראש השנה לב ב, וסוכה מג א).

כיוצא בדבר כתבו אחרונים בטעם שאין אבלות נוהגת ביום טוב, ולא העמידו דבריהם במקום עשה של שמחת יום טוב (ראה רא"ש מועד קטן ג ג), לפי שאפילו היתה אבלות מן התורה היתה נדחית מפני עשה של רבים כשמחת יום טוב, ולא אמרו העמידו דבריהם אלא שיהיו כשל תורה (ראה שו"ת רבי עקיבא איגר יג, ודרוש וחידוש מועד קטן יד ב, ופסחים צב א. וראה פרי מגדים או"ח שה אשל אברהם ס"ק יא).

הערות שוליים