|
הענקה הגדרה[1] - חובת נתינת מתנה לעבד עברי או לאמה העבריה, כשהם יוצאים לחירות חיובה וגדרהעבד עברימצות עשה על האדון להעניק[2] לעבד עברי היוצא ממנו לחירות, ולא יצא בידים ריקניות, שנאמר: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ תִּתֶּן לוֹ (דברים טו יד), ונמנית המצוה במנין המצות (ספר המצוות מצות עשה קצו; סמ"ג עשין פד; חינוך תפב)[3]. אמה העבריהוכן חייב הוא להעניק לאמה העבריה, כשיוצאה לחירות, שנאמר: וְאַף לַאֲמָתְךָ תַּעֲשֶׂה כֵּן (דברים שם יז), ולהענקה הדברים אמורים (קדושין יז ב), ומפי השמועה למדו שלא נאמרו הדברים לרציעה האמורה בפרשה, אלא להענקה, וכשם שמצות עשה להעניק לעבד עברי, כך מעניק לאמה העבריה (רמב"ם עבדים ג יג), והענקתה לאביה (קדושין טז ב; רמב"ם שם טו) כמעשי ידיה (ראה ערך אב א), שהרי הענקה זו היא חלף עבודתה (ראה להלן. משנה למלך שם טו). ואם יצאה בסימני בגרות, כגון שהיתה אילונית (ראה ערכו וערך אמה העבריה), נחלקו אחרונים אם הענקתה לעצמה (עצמות יוסף קדושין שם ד"ה אידי ואידי; משנה למלך שם, בשמו); או שהענקתה לאביה, שהענקה היא בעד זמן העבודה, והרי עבודתה היתה בשעת קטנותה, והיא היתה עדיין ברשות האב (משנה למלך שם)[4]. לא תשלחנו ריקםכל המשלח עבדו ואמתו ריקם - מלבד מה שמבטל מצות עשה - הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ לֹא תְשַׁלְּחֶנּוּ רֵיקָם (דברים שם יג. רמב"ם שם יד), ונמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה רלג; סמ"ג לאוין קעח; חינוך תפא), והוא לאו הניתק לעשה, שהרי ניתקו הכתוב לעשה: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ (שם יד. רמב"ם שם), ולפיכך אין לוקים על לאו זה (משנה למלך שם, על פי מכות טז א, ורמב"ם סנהדרין ט א), ועוד שהרי זה לאו שאין בו מעשה, שאין לוקים עליו, ולפיכך אפילו אם שרף את הנכסים שהוא חייב להעניק מהם, וביטל בידים את העשה שלא יוכל לקיים עוד, ששוב אינו חייב בתשלומין אחרים, מכל מקום אינו לוקה, מפני שהלאו אין בו מעשה (משנה למלך שם)[5]. אפילו מאה פעמיםמנין שאם הענקת לו פעם אחת, תעניק לו אפילו מאה פעמים, תלמוד לומר: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק (ספרי ראה קיט), ונחלקו אם פירוש הדבר שזו הבטחה, שאם קיימת מצות הענקה תזכה להעניק יותר ויותר, מאה פעמים (ספרי דבי רב שם, בפירוש הראשון); או שזהו ציווי, שאם חזר עבד זה כשיצא לחירות לגנוב לאיש אחר ונמכר שוב לאותו אדון, אינו נפטר בהענקה ראשונה, אלא אפילו מאה פעמים חייב (ספרי דבי רב שם, בפירוש השני)[6]. בתורת צדקהבגדרה של הענקה כתבו הפוסקים שאינה בתורת חיוב, אלא מתורת ויתור ומתנה (סמ"ע פו סק"ב; גדולי תרומה נא א ה), ובאה כצדקה (ש"ך שם סק"ג)[7]. טעם המצוה טעם המצוה מפורש בתורה: וְזָכַרְתָּ כִּי עֶבֶד הָיִיתָ בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם וַיִּפְדְּךָ ה' אֱלֹהֶיךָ עַל כֵּן אָנֹכִי מְצַוְּךָ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה הַיּוֹם (דברים טו טו), ואמרו: מה במצרים הענקתי לך ושניתי לך - הענקתי לך מביזת מצרים, ושניתי לך מביזת הים (רש"י עה"ת שם) - אף אתה העניק לו ושנה לו (ספרי ראה קכ; רש"י עה"ת שם). כפיה אם לא רצה האדון להעניק לו, נחלקו אחרונים אם בית דין כופים אותו על כך:
זמן ההענקהחובת הענקה היא ביום יציאתו לחירות, שנאמר: כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ (ויקרא כה מ), מה שכיר ביומו תתן שכרו (ראה ערך בל תלין), אף זה ביומו תתן שכרו (תורת כהנים בהר פרק ז ג), ובהענקה הדברים אמורים (רבנו הלל לתורת כהנים שם; פירוש הראב"ד שם, בפירוש הראשון; ר"ש שם, בפירוש הראשון), ומכל מקום אם לא העניקו בשעת היציאה, לעולם חייב להעניקו, שהרי זה לאו הניתק לעשה של הענק תעניק (משנה למלך שם). החייבים במצוהמצות הענקה נוהגת בין בזכרים ובין בנקבות (חינוך תפב), שאם אשה קנתה עבד, אף היא חייבת בהענקה (מנחת חינוך מב ט)[8]. מתי נוהגת המצוהאין המצוה נוהגת אלא בזמן שהיובל נוהג, שהרי אין דין עבד עברי נוהג אלא בזמן היובל, ומכל מקום אף בזמן הזה ישמע חכם ויוסיף לקח שאם שכר אדם מישראל ועבד אצלו זמן מרובה, או אפילו זמן מועט, שיעניק לו בצאתו מאתו, כאשר ברכו ה' (חינוך תפב). ברכה על המצוהאין מברכים על מצות הענקה, לפי שאינה תלויה בדעת הנותן לבד, שאפשר שהעבד לא ירצה לקבל ההענקה ותתבטל המצוה (ראה ערך ברכת המצוות. תשובת ר"י בן פלט בשו"ת הרשב"א א יח). שחייבים בהענקתםמכרוהו בית דיןעבד עברי שמכרוהו בית דין בגנבתו (ראה ערך גנבה וערך עבד עברי) - מעניקים לו (קדושין יד ב; רמב"ם עבדים ג יב), שנאמר בפרשת הענקה: כִּי יִמָּכֵר לְךָ (דברים טו יב), והיינו שמכרוהו בית דין (גמ' שם), ש"כי ימכר" על ידי אחרים משמע (רש"י שם ד"ה מכרוהו). מוכר עצמוהמוכר עצמו לעבד עברי, נחלקו בו תנאים:
להלכה נחלקו ראשונים: יש הפוסקים כדעה הראשונה (תוספות שם טו א ד"ה אידך, בשם ר"י, ורבנו תם לאחר שחזר בו; רשב"א שם, בשם ר"י; ריטב"א שם, בשם רבנו תם); ויש הפוסקים כדעה השניה (רמב"ם עבדים ג יב; סמ"ג עשין פג; מאירי שם יד ב). אמה עבריהלסוברים מוכר עצמו אין מעניקים לו, אמה העבריה שמעניקים לה (ראה לעיל: חיובה וגדרה) אף על פי שאין אמה עבריה נמכרת בבית דין (ראה ערך אמה העבריה), הרי זה מפני שגזרת הכתוב היא להעניק לה (משנה למלך שם יג וגנבה ג יב), או לפי שאף הנמכרת על ידי אביה (ראה ערך הנ"ל) דומה למכרוהו בית דין (מעין החכמה קכ, על פי תוספות סוטה כג ב ד"ה בגנבתו; תועפות ראם ליראים קלט). יוצא ביובל ומיתת אדוןאף על פי שבפרשת הענקה נאמר: וַעֲבָדְךָ שֵׁשׁ שָׁנִים (דברים טו יב), ולמדנו שהיוצא בשש מעניקים לו, נתרבו להענקה אף היוצא ביובל, ובמיתת האדון (ראה ערך עבד עברי), ואמה העבריה בסימני נערות (ראה ערך אמה העבריה), שנאמר: תְּשַׁלְּחֶנּוּ וגו' וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ (דברים שם יב-יג. ספרי ראה קיט; קדושין טז ב) - לרבות שאר שילוחים להענקה (רש"י קדושין שם ד"ה תשלחנו)[10]. וכשמת האדון, הטילה התורה את חובת ההענקה על היורשים, ולא שהם חייבים מחמת חוב אביהם, ולכן אפילו לא הניח האדון נכסים כלל, חייבים היורשים להעניק מנכסיהם (קצות החושן לט סק"א; מנחת חינוך שם). בורחהבורח בתוך שש - ותפסוהו - שצריך להשלים, לאחר שהשלים מעניקים לו (קדושין טז ב - יז א), אבל קודם שהשלים אין מעניקים לו, אפילו כשהענקתו מרובה מכל השיעור שיש לו לעשות עמו, ולא עוד אלא שכופים אותו להשלים שש, ואין אומרים תצא עבודה בהענקה, שלא נתחייב בהענקה כלל עד שישלים (שיטה לא נודע למי שם טז ב). ואף על פי שפגע בו היובל כשהוא בורח ויצא לחירות, אין מעניקים לו, שנאמר: וְכִי תְשַׁלְּחֶנּוּ חָפְשִׁי מֵעִמָּךְ (דברים טו יג), מי ששילוחו מעמך, יצא בורח שאין שילוחו מעמך (קדושין טז ב - יז א; רמב"ם עבדים ג טו). יוצא בגרעון כסףהיוצא בגרעון-כסף (ראה ערכו וערך עבד עברי), נחלקו תנאים בו תנאים:
בשיעבוד, ירושה ותנאיבעל חובהענקת עבד עברי לעצמו, ולא לבעל חובו (קדושין טז ב; רמב"ם עבדים ג טו), ואף על פי שלהלכה כל הנושה בחברו מנה וחברו בחברו, מוציאים מזה ונותנים לזה (ראה ערך שעבודא דרבי נתן), בהענקה אין נותנים לבעל חובו, שנאמר: הַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ (דברים טו יד), "לו", ולא לבעל חובו (קדושין טו א וטז ב). יורשי העבדמת העבד, לאחר שיצא לחירות, וכבר נתחייב האדון בהענקה (רש"י קדושין טו א ד"ה ולא ליורשיו), נחלקו הדעות:
להלכה לא נפסק דין זה (ראה רמב"ם עבדים ג טו), ומכל מקום כתבו האחרונים שהעיקר כדעה הראשונה (כן משמע ממטה אפרים עבדים שם; מנחת חינוך תפב א), ומה שלא נזכר הוא מפני שהוא דין פשוט, כי ההענקה היא חוב, והיורש יורש החובות שחייבים למורישו (מנחת חינוך שם). כשמת אבי אמה העבריההענקת אמה העבריה שהיא לאביה (ראה לעיל: חיובה וגדרה), אם מת אביה - קודם שבא לידו (רמב"ם שם) - הרי זו לעצמה, ואין אחיה יורשים, שאין אדם מוריש זכות שיש לו בבתו לבניו (קדושין טז ב; רמב"ם שם), אך כשבא לידה הרי זה כבא לידו, והאחים יורשים (כסף משנה שם). המינים והשיעורהמיניםהַעֲנֵיק תַּעֲנִיק לוֹ מִצֹּאנְךָ וּמִגָּרְנְךָ וּמִיִּקְבֶךָ (דברים טו יד), בשר לחם ויין (חזקוני שם). יכול אין מעניקים אלא מצאן גורן ויקב, תלמוד לומר: אֲשֶׁר בֵּרַכְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים שם. ספרי ראה קיט, לגירסת ספרי דבי רב והגהות הגר"א שם; קדושין יז א)[12], מכל מה שברכך בוראך (רש"י עה"ת שם ד"ה מצאנך). אם כן למה נאמר מצאנך מגרנך ומיקבך, מה צאן גורן ויקב מיוחדים שישנם בכלל ברכה - שהצאן פרה ורבה, וכן גידולי קרקע (רש"י שם ד"ה בכלל ברכה) - אף כל שישנם בכלל ברכה (ספרי שם; גמ' שם), שיש כאן כלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו) - העניק תעניק הוא כלל, צאן גורן ויקב פרט, אשר ברכך חזר וכלל, ודורשים כעין הפרט שישנו בכלל ברכה (רמב"ן ורשב"א וריטב"א שם), ונחלקו תנאים אם בא למעט כספים שאינם ראוים לברכה (רבי שמעון בספרי ובגמ' שם); או פרדות שאינן יולדות (רבי אליעזר בן יעקב בספרי ובגמ' שם). ונחלקו ראשונים אם ההלכה כדעה הראשונה, אלא שממעטים גם בגדים, שאינם משתבחים מחמת עצמם (רמב"ם עבדים ג יד)[13]; או שההלכה כדעה השניה (כן משמע מרש"י עה"ת שם ד"ה מצאנך; משנה למלך שם, בדעתו)[14]; או שמסקנת התלמוד שאין כלל מחלוקת להלכה בין הדעות, וחייבים להעניק גם מכספים וגם מפרדות (ריטב"א שם, לגירסתו בגמ'). ונחלקו אחרונים אם המחלוקת היא על עצם חיוב ההענקה, שאם אין לו אלא דברים שנתמעטו מההענקה - נפטר לחלוטין מההענקה (משנה למלך שם; מנחת חינוך תפב ד); או שהמחלוקת היא רק על מה שחייב להוסיף כפי השיעור אשר ברכו ה' (ראה להלן), ואפילו אין לו אלא הדברים הללו - חייב ליתן כשיעור שחייבה תורה (ראה להלן. חידושי מהרי"ט לקדושין שם, במהדורה בתרא; משנה למלך שם, בשמו). השיעורבשיעור ההענקה נחלקו תנאים:
כשלא נתברך הביתכשלא נתברך הבית, נחלקו תנאים:
הוספה
כשעבד זמן מועטלא עבד אלא זמן מועט, כגון שפגע בו היובל מיד, או שיצא במיתת האדון מיד, לא יאמר הואיל ועבד מעט - אמעט בהענקה, אלא מעניקים לו כל השיעור (רדב"ז שם, בדעת הרמב"ם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
