|
הפשט ונתוח הגדרה[1] - הסרת עור הקרבנות וחתיכת אבריהם לפני הקרבתם מצותםחלק ממצות מעשה קרבן העולה (ראה ערכו) - בעולת בקר וצאן (ראה להלן) - להפשיט את העור, ולנתח את האברים (משנה זבחים נג ב; גמ' שם קג ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ו א), שנאמר: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (ויקרא א ו). העור ניתן לכהנים (ראה ערך עולה וערך מתנות כהונה), והנתחים מקטירים על המזבח (ראה ערך הקטרה א). עולת חובה ועולת צאןאף על פי שהכתוב נאמר בעולת נדבה (קרבן אהרן לתורת כהנים, דבורא דנדבה פרק ה ב) - ובעולת בקר - לא עולת נדבה בלבד, אלא אף עולת חובה - כגון עולת יולדת (ראה ערכו) ומצורע - טעונה הפשט (תורת כהנים שם), ולא עולת בקר בלבד, אלא אף עולת צאן (תורת כהנים שם ג). ואף על פי שעולת חובה אינה כעולת נדבה - שעולת נדבה אין לה חליפין בעוף, ועולת חובה יש לה חליפין בעוף, בקרבן-עולה-ויורד (ראה ערכו) - וכן עולת צאן אינה כעולת בקר - שעולת בקר נסכיה מרובים, ועולת צאן נסכיה מועטים (ראה ערך נסכים) - מכל מקום נתרבו כולם להפשט מהמילה: הָעֹלָה (ויקרא שם) - שהוא מיותר, שהרי בעולה הכתוב מדבר (מלבי"ם שם) - לרבות כל שהיא עולה (פירוש הראב"ד וקרבן אהרן שם). של נשים, גרים, עבדים וגויםמכיון שהקרבן בא לכפר על המקריב, והכפרות אינן שוות, אין מסברא לדמות קרבן הנשים לקרבן האנשים (קרבן אהרן שם ד), ומנין שאף של נשים, גרים, עבדים וגוים טעונה הפשט, שנאמר: הָעֹלָה (ויקרא שם), כל שהיא עולה טעונה הפשט (תורת כהנים שם. וראה קרבן אהרן שם). עולה שנשחטה שלא לשמהאף עולה שנשחטה שלא לשמה טעונה הפשט וניתוח, שאף היא נתרבתה מ'העולה', כל שהיא עולה (תורת כהנים שם ו), ואף על פי שלא עלתה לבעלים לשם חובה (ראה ערך זבחים), הרי שם עולה עליה (קרבן אהרן שם); אבל הפסולה אינה טעונה הפשט וניתוח, שנאמר: אֹתָהּ (ויקרא שם) - כשרה ולא פסולה (תורת כהנים שם ז; זבחים פה א), שאם נפסלה קודם הפשט שורפה בעורה, ואפילו אם עלתה לראש המזבח, שדינה כפסולים שעלו שלא ירדו (ראה ערך פסולי המוקדשים), אבל הפשט וניתוח אינה צריכה (רש"י שם ד"ה ונתח אותה, ושיטה מקובצת שם)[2]. נפסלה העולה אחר זריקת הדם, נחלקו תנאים:
עולת העוףעולת העוף אינה צריכה הפשט (שבת קח א, ורש"י ד"ה להכשיר את העור) ולא ניתוח (תורת כהנים שם פרק ט ד). חטאות הנשרפותחטאות הנשרפות - פר ושעיר של יום הכפורים, פר העלם דבר של צבור ודומיהם - אין מפשיטים אותם, אלא מנתחים אותם כנתחי העולה בעורם (רמב"ם מעשה הקרבנות ז ב, ועבודת יום הכפורים ג ז), וניתוח זה הוא בבית השרפה (ראה ערך בית הדשן) לפני שרפתם, ומכל מקום אף לפני שמוציאם לבית השרפה, אחרי שהוציא את אימוריהם, מחתך שאר בשרם חתיכות גדולות מעורות זו בזו כמין קליעה, ואינו מפרק אותן (רמב"ם עבודת יום הכפורים שם, על פי משנה יומא סז ב וגמ' שם; מאירי יומא שם). ומנין שאין מפשיטים אותם, שנאמר בפר-כהן-משיח (ראה ערכו): וְאֶת עוֹר הַפָּר וְאֶת כָּל בְּשָׂרוֹ עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ וְהוֹצִיא אֶת כָּל הַפָּר וגו' (ויקרא ד יא-יב), מלמד שמוציאו שלם (תורת כהנים ויקרא, דבורא דחובה פרק ה א; יומא סח א וזבחים נ א) ואינו מנתחו, שאילו ינתחו אינו יכול להוציאו בהוצאה אחת (רש"י זבחים שם ד"ה מלמד שמוציא). יכול ישרפנו שלם - ולא ינתחו כלל - נאמר כאן: ראשו וכרעיו - עַל רֹאשׁוֹ וְעַל כְּרָעָיו (ויקרא שם יא) - ונאמר בעולה: ראשו וכרעיו - וְאֶת רֹאשׁוֹ וגו' וְהַכְּרָעַיִם (שם א יב-יג) - מה שם על ידי ניתוח אף כאן על ידי ניתוח (תורת כהנים שם ב; גמ' שם ושם), אבל הפשט אינו צריך כעולה, שנאמר בו: וְקִרְבּוֹ וּפִרְשׁוֹ (ויקרא ד יא. תורת כהנים שם; גמ' שם ושם), כשם שפרשו בקרבו, כך בשרו בעורו (רב פפא בגמ' שם ושם). הנאכל לכהנים ולבעליםחטאת ואשם וזבחי שלמי צבור - כבשי עצרת - שהם מתנה לכהן (ראה ערך מתנות כהונה) רצו - מפשיטים אותם, רצו - אוכלים אותם על גב עורם, וכן קדשים קלים, שהם לבעלים, רצו - מפשיטים אותם, רצו - אוכלים אותם על גב עורם (זבחים קג ב), ומכל מקום בכל הקרבנות היו מפשיטים אותם, ואחר כך מוציאים את אימוריהם (רמב"ם מעשה הקרבנות ה יח). כשלא הפשיט וניתחהפשט וניתוח אינם אלא למצוה, אבל אינם מעכבים, שנאמר: עֹלָה הוּא (ויקרא א יג), עולה אף על פי שלא הפשיט, אף על פי שלא ניתח (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה, פרק ז ו)[3]. מחשבת פסולאין מחשבת פסול בשעת הפשט וניתוח פוסלת, לא מחשבת שינוי השם, ולא המחשבה לאכול או להקטיר חוץ למקומו או חוץ לזמנו (רמב"ם פסולי המוקדשים יג ה,ז). במדבר ובבמהעולות שהקריבו בסיניבעולות שהקריבו ישראל בהר סיני, כמו שכתוב: וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים (שמות כד ה), נחלקו תנאים:
איל המלואיםאיל העולה שהקריבו ביום הראשון להקמת המשכן (ראה ערך מלואים) אף על פי שהיה טעון ניתוח, כמו שכתוב: וְאֶת הָאַיִל תְּנַתֵּחַ לִנְתָחָיו (שמות כט יז), מכל מקום נחלקו תנאים אם היה צריך הפשט: * יש אומרים שכל המפורש בעולת יחיד מפורש כאן, חוץ מהפשט (תנא קמא בתורת כהנים צו, מכילתא דמילואים יז), והיתה הוראת שעה שנקטר עם העור (מלבי"ם שם).
בבמה קטנהלסוברים עולות שהקריבו בסיני צריכות הפשט וניתוח (ראה לעיל), הרי שהיה הדבר בבמה קטנה, ואף מאוהל מועד ואילך צריכה הפשט וניתוח בבמה קטנה (כן משמע מזבחים קכ א); אבל לסוברים שאינן צריכות הפשט וניתוח, נחלקו תנאים ואמוראים אם מאהל מועד ואילך צריך הפשט וניתוח בבמה גדולה בלבד, או אף בבמה קטנה (ראה ערך במה):
בבמת בני נחעולה הקרבה בבמת בני נח, כתבו ראשונים שאינה צריכה הפשט וניתוח (תוספות חולין כב ב ד"ה והביא, על פי ירושלמי מגילה א יא). סדרםזמן ההפשטה והניתוחאין מפשיטים אלא לאחר זריקת הדם (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרק ז ו; זבחים קג ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ה יח)[5], שנאמר: וְזָרְקוּ אֶת הַדָּם (ויקרא א ה), ואחר כך כתוב: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה (שם ו. קרית ספר שם). ולאחר מכן מנתחים אותה, שנאמר: וְהִפְשִׁיט אֶת הָעֹלָה וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (ויקרא שם. כן משמע מקרית ספר שם). ואין מפשיטים אבר אבר ומנתחים, אלא מפשיטה כולה ואחר כך מנתחה, שנאמר: הָעֹלָה (ויקרא שם. תורת כהנים שם פרק ה א), שהיא מיותרת, שהיה לו לומר "והפשיט וניתח אותה", ואמר "העולה" ללמד שיפשיט כולה, ורק אחר כך ינתח (קרבן אהרן שם). וכל הזבחים מפשיטים אותם, ואחר כך מוציאים את אימוריהם (רמב"ם שם), כדי שלא ידבקו נימין של צמר באימוריהם (שבת קטז ב. וראה קרית ספר שם). ונחלקו ראשונים:
הראשהראש אינו בכלל הפשט, שכבר הותז בשחיטה לפני ההפשט (תורת כהנים שם פרק ו ג; חולין כז א), וכל שנחתכו הסימנים נקרא הותז, מפני שכל חיותו תלויה בהם וכאילו הוא כבר מונח בסל, ואינו בכלל הפשט, אלא קרב כמות שהוא (רש"י שם ד"ה מנין לרבות), ולפיכך אף צמר שבראשי כבשים ושער שבזקן תיישים קרבים עם הראש (משנה זבחים פה ב, ורש"י ד"ה הצמר; רמב"ם מעשה הקרבנות ו ב). ומנין שהראש אינו בכלל הפשט, שנאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים (ויקרא שם ח), מה תלמוד לומר אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר (שם), מלמד שאין הראש והפדר מהנתחים (תורת כהנים שם ב, לגירסתנו), ומפרשים שאינם מהנתחים שנאמר עליהם והפשיט וניתח (קרבן אהרן שם; מלבי"ם שם). סדר הפשט עולת הצאןבסדר זה מפשיטים ומנתחים העולה, ואלו הם הנתחים האמורים בתורה: וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (ויקרא א ו. רמב"ם מעשה הקרבנות ו ט). סדר זה אינו נסמך על פסוקים, אלא לפי הסברא, לפי מה שנכון לעשות (המפרש לתמיד לא א ד"ה קרע את הלב; קרית ספר שם)[6]: כשהיו מפשיטים את התמיד, שהוא עולת כבש, היה תולה אותו ברגליו, ולא היה שובר את הרגל אלא נוקב מתוך ערקובו - ארכובו (ראה ערך ארכובה) - ותולה בו ומפשיט (משנה תמיד שם, והמפרש שם ד"ה לא היה; רמב"ם שם ה), שלא כדרך הטבחים ששוברים את הרגל עם העור שבה, ומניחים רגל השבורה ברגל האחרת, מפני שהעולה לאחר שהפשיטה מנתחה אבר אבר, וכשחותך רגל ימין עדיין תלויה הבהמה ברגל השמאלית, ואם היה עושה כמו הטבחים, לאחר שיחתוך ממנה רגל ימין תיפול הבהמה לארץ, לפי שאותה רגל תחובה ברגל האחרת, ולכן נוקב בשתי הרגלים ומניחן באונקליות (ראה ערך בית המטבחים) דרך הנקבים (המפרש שם ד"ה אלא נוקבו; ברטנורא ותוספות יום טוב שם)[7]. היה מפשיט ויורד עד שהוא מגיע לחזה (תמיד שם; רמב"ם שם), שדרך הפשטו היה מצד הרגלים לצד הראש (יומא כה ב, ורש"י ד"ה דרך הפשטו), וכבר הופשטה כל הבהמה, אלא שעדיין תלויה עוד בחזה למטה שעדיין לא הופשטה שם (המפרש תמיד שם ד"ה היה מפשיט), ולפיכך לא היו מפשיטים עכשיו גם את החזה, לפי שקודם שיקרע את הלב צריך לחתוך את הראש, ואם היה מפשיט העור שעל החזה ושלמטה מכנגד החזה היתה הבהמה מתקררת וגם הלב מתקרר בתוך הבהמה, ולא היה דם יוצא מן הלב כשהוא קורעו, שהדם יוצא יותר טוב כשהלב חם מכשנתקרר (פירוש הראב"ד שם (לה ב בדפוס וילנא) ד"ה מירק והפשיט)[8]. סדר ניתוח העולה – מפורט ומפורש במשנה שם והמפרש; וברמב"ם שם. מנין הנתחיםמנין הנתחים עשרה (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרק ו א; קרית ספר שם): הראש, שתי הידים, שתי הרגלים, העוקץ, החזה, הגרה ושתי הדפנות (משנה יומא כה א)[9]. הפשט וניתוח עולת בהמהעל הדרך הזה שמנתחים את עולת התמיד, שהיא כבש, כך מנתחים כל עולת בהמה, ואפילו שור (רמב"ם מעשה הקרבנות ו ט; מאירי תמיד לא ב; תוספות רי"ד יומא כו ב), אלא שאת השור מפשיטים בלא תלייה (רמב"ם שם ה). ואף על פי שבשור יש מהאברים שמוליכים אותם יותר מכהן אחד, כגון רגל הימנית ורגל השמאלית והעוקץ (ראה ערך הולכה), לא שהיו מחתכים אותם האברים לשנים או שלשה חלקים, שהרי אסור לחתכם (ראה להלן), אלא שאבר זה עצמו כשהוא שלם מוליכים אותו שני כהנים (תוספות רי"ד שם), וכן שנינו: שנים אוחזים ברגל - של הפר - ומעלים אותה לגבי מזבח, שלשה אוחזים בגרה ומקריבים אותה לגבי מזבח (תוספתא יומא (ליברמן) א יג)[10]. חלוקת חלקאסור לחלק חלק אחד לשנים, שנאמר: וְנִתַּח אֹתָהּ לִנְתָחֶיהָ (ויקרא א ו), ולא נתחיה לנתחים (תורת כהנים שם פרק ה ז; חולין יא א); וכן נאמר בעולת הצאן: וְנִתַּח אֹתוֹ לִנְתָחָיו (ויקרא שם יב) - אותו לנתחיו, ולא נתחיו לנתחים (תורת כהנים שם פרק ז ג), ואף הראש בכלל איסור זה (גמ' שם, ורש"י ד"ה אתיא) אף על פי שאינו בכלל הפשט (ראה לעיל), שנאמר: וְעָרְכוּ בְּנֵי אַהֲרֹן הַכֹּהֲנִים אֵת הַנְּתָחִים (ויקרא א ח), מה תלמוד לומר: אֶת הָרֹאשׁ וְאֶת הַפָּדֶר (שם), מלמד שאין הראש והפדר מתנתחים (תורת כהנים שם פרק ו ב, לגירסת הראב"ד שם; מדרש הגדול שם), ושכשאמרה תורה וערכו בני אהרן הכהנים את הנתחים את הראש, חזרה ועירבה את הראש בכלל שאר הנתחים לאיסור של ולא נתחיה לנתחיה (תוספות חולין כז א ד"ה מנין)[11]. ואין האיסור אלא כשחותך לגמרי, אבל אם נשאר מחובר מותר לחתוך בו (חולין יא א). אף בקרבן עולה של יחיד אסור לנתח הנתחים (גבורת ארי יומא כו ב; חסדי דוד לתוספתא יומא א יא, בדעת הרמב"ם), שהרי עיקר הכתוב ונתח אותה לנתחיה בעולת יחיד נאמרה (חסדי דוד שם)[12]. העוסקים בהםהפשט וניתוח אינם צריכים כהונה, ואפילו זר כשר (תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה פרק ה ד; משנה יומא כו ב, ורש"י ד"ה הפשטן, וגמ' שם; רמב"ם ביאת מקדש ט ו)[13], ומספר למודים לדבר:
ונחלקו ראשונים:
בתמידבהפשט וניתוח לא היה פייס (מאירי יומא כה א), מפני שכל הזוכים באברי התמיד הולכים אחר השוחט ומפשיטים ומנתחים (רמב"ם תמידין ו ג; מאירי שם כה א, ושם כו א). בקרבנות יחידקרבנות ציבור וקרבנות יחיד שוים בהפשט וניתוח שכשרים בזר (משנה יומא כו ב, וגמ' שם), וכתבו אחרונים שכיון שכשר בזר, מצוה שהבעלים יטריחו עצמם בזה (העמק דבר ויקרא א ו). מקומםמקום ההפשט והניתוח היה בבית-המטבחים (ראה ערכו) שבעזרה, לצפונו של המזבח, ששם שמונה עמודים קצרים ואונקליות של ברזל שבהן תולים את הקרבנות ומפשיטים אותם (משנה תמיד ל ב, ומידות ג ה; רמב"ם בית הבחירה ה יג)[14], ובהפשט הפסחים אמרו: כל מי שלא מצא מקום לתלות ולהפשיט, מקלות דקים וחלקים - מחולקים, מפוצלות קליפותיהם (רש"י פסחים סד א ד"ה חלקין) - היו שם, מניח על כתפו ועל כתף חברו ותולה ומפשיט (משנה פסחים שם; רמב"ם קרבן פסח א יד). כששחט בראש המזבחשחט את העולה בראשו של מזבח, יפשיט וינתח אותה במקומה (משנה זבחים פד א; תוספתא שם (צוקרמאנדל) ט ט; רמב"ם פסולי המוקדשין ג ב), וכן כששחטה למטה והעלה אותה לראש המזבח (תוספתא שם; רמב"ם שם). ומוריד את הקרביים ומדיחן למטה (תוספתא שם; גמ' שם פה א, ורש"י ד"ה אלא היא; רמב"ם שם), ומוריד העור ונותנו לכהנים (תוספתא שם; רמב"ם שם), וכן זבחים - שאר קרבנות, מלבד עולות - שחוטים שעלו על גבי המזבח, מפשיטם ומנתחם במקומם, ומוריד הקרביים ומדיחן וחוזר ומעלה אותן, ומוריד את העור והבשר ונותנם לבעלים, וחוזר ומקטיר את השאר (תוספתא שם; רמב"ם שם ג). ומפני מה לא יוריד הכל, אלא יפשיט וינתח בראש המזבח, שכל הראוי לאשים אם עלה לא ירד (רמב"ם שם, על פי משנה זבחים פג א), ולא עולה בלבד, שהיא כולה ראוייה לאשים, אלא אפילו שאר זבחים, שגוף הזבח אינו עולה לאשים ומפסיק בין האימורים ובין המזבח, לא יורידם אחר שעלו, ולכן מפשיטם ומנתחם בראש המזבח (חזון יחזקאל לתוספתא שם). ונחלקו אמוראים:
בשבתעולות ציבור הנקרבות בשבת, כגון תמידים ומוספים, מותר להפשיטן, כמו בחול (תוספות שבת קטז ב ד"ה פליגי), והרי זה בכלל הקטרת האברים, שדוחה את השבת (ראה ערך הקטרה א), שהרי אי אפשר להקטיר קודם שיפשיט את העור (כן משמע מתוספות פסחים סה ב ד"ה אלו). בקרבן פסחארבעה עשר בניסן שחל להיות בשבת, נחלקו תנאים בהפשטו של קרבן הפסח:
ונחלקו אמוראים למה ההפשט הוא למענהו:
ולדעת המתירים להפשיט כל העור, לא התירו להפשיט כדרכו אלא עד החזה, ושאר העור לא התירו אלא באופן כזה שאין בו משום מלאכה (תוספות פסחים סה ב ד"ה אלו), דהיינו בחתיכות דקות, שמפשיט וחותך, שאין דרך הפשטה בכך, ואין זו מלאכה (שבת קיז א) אלא שבות (רש"י שם), או שאפילו שבות אין כאן, שאינו מפשיט כשיעור חשיבות עור יחד (תוספות שם ד"ה דשקיל, הראשון, בשם ר"י), או שהוא מנקב את העור, ומראה בכך שאינו מתכוין לעור, והרי זה דבר שאינו מתכוין, שמותר (רבנו חננאל שם; ערוך, ברזא). ומכל מקום להלכה מותרת אף הפשטה גמורה (כן משמע מהרמב"ם שם ושם; כן מצדדים תוספות שם ד"ה דשקיל, השני, בשם ר"י; מאירי שם; רשב"א שם קלג ב), ולא אמרו להפשיט באופן האמור אלא בתורת תשובה לחולקים עליהם, שעל כל פנים היה לו להתיר להפשיט בחתיכות דקות, ולמה הוא אוסר לגמרי (תוספות שם, בשם ר"י; מאירי שם; רשב"א שם), וכן אין חילוק בין רוח צפונית והנחה בבזיון (כן משמע מהרמב"ם שם ושם), שלא אמרו הטעם של "כל פעל למענהו", אלא לדחות דברי הסוברים שמפשיטים עד החזה, אבל מצד האמת סוברים לדעה זו שכיון שהותר בתחילתו משום החלבים שמקטירים על גבי המזבח, הותר גם סופו, ואין שום חילוק בזה (כן מצדד בלחם יהודה לרמב"ם שם יד)[16]. בשאר קרבנות ציבורבשאר קרבנות ציבור של שבת - היינו קרבנות הנאכלים, כגון שעירי חטאות של ראשי חדשים ושל רגלים כשחלו בשבת, או כבשי-עצרת (ראה ערכו) - נסתפקו ראשונים אם אף בהם נחלקו האם מפשיטים את כל העור, ולא אמרו התנאים המתירים הפשטה גמורה דבריהם בקרבן פסח אלא לרבות שאפילו לצורך קרבן יחיד התירו (תוספות מנחות סג ב ד"ה מפשיט, בתירוץ הראשון); או שדוקא בפסח נחלקו תנאים, שהפסח עיקרו לאכילה (ראה ערך קרבן פסח), וחשו שלא יתקלקל הבשר, אבל בשאר קרבנות הכל מודים שמפשיטים רק עד החזה (תוספות שם, בתירוץ השני). כשאין לו מקום לתלות הפסחארבעה עשר בניסן שחל בשבת, ואין לו מקום לתלות בו את הפסח ולהפשיטו, נחלקו תנאים:
הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
