|
הקדש הגדרה[1] - הקדשת נכסים, והנכסים שהוקדשו, לצרכי בית המקדש או לצרכי המזבח[2] מהותו וחלותומיני ההקדששני מיני הקדש הם:
יש שהדבר המוקדש גופו ראוי למזבח ולא לבדק הבית, ויש שהוא ראוי לבדק הבית ולא למזבח, ויש שאינו ראוי לא למזבח ולא לבדק הבית (משנה מעילה יג א).
קדושת דמים וקדושת הגוףהקדש בדק הבית קדושת דמים הוא (חולין קלט א; רש"י מעילה יב ב ד"ה אבל; תוספות שם ד"ה אלא; רמב"ם ערכין ה יח), ואפילו אבנים שלקח כדי לשקען בבנין שבמקדש, אם נמלך עליהן לפדותן - יכול לפדותן, וכן כשנפל הבנין - אם רוצה פודה האבנים (תוספות בבא מציעא נה א ד"ה נדמייה), אבל כל שאינו עומד לפדיון, כגון חרמי כהנים (ראה ערך חרמים), אפילו שאין גופו עולה למזבח, הרי זה קדושת הגוף (כן משמע מתוספות ערכין כח א ד"ה דתנו). הקדש מזבח הוא קדושת הגוף, אבל הקדיש להימכר ולהביא בדמיו צרכי מזבח, הרי זה קדושת דמים (מעילה יב ב). תחילת ואמצע וסוף הקדשקדושת דמים שהקדיש בראשונה, נקראת תחילת הקדש, או הקדש ראשון, וכשפדאה על אחר (ראה ערך פדיון הקדש) נקרא האחר אמצע הקדש, או הקדש שני, וזה שמשקיע בבנין המקדש או מקריבו למזבח, נקרא סוף הקדש (בבא מציעא נד ב - נה א), וישנם הבדלים ביניהם בנוגע לתוספת חומש בפדיונו (ראה ערך הנ"ל וערך חומש). חלות ההקדש באמירההקדש חל באמירתו של האדם המקדיש - כשהוא הבעלים של הדבר שהקדיש (ראה ערך דבר שאינו שלו) - אפילו שהדבר הוא בסוף העולם (קדושין כח ב)[3], מפני שאמירה-לגבוה-כמסירה-להדיוט (ראה ערכו), ומספר לשונות של הקדשה הן:
קניית הגזברגזבר שקנה דבר ממעות הקדש - זהו הקדשו (כן משמע מרש"י בבא מציעא נז ב ד"ה דאמר שמואל). לה' עולהכשמקדיש קרבן לא יאמר לה' עולה, לה' מנחה, לה' שלמים, אלא עולה לה', מנחה לה', שלמים לה', שנאמר: קָרְבָּן לַה' (ויקרא א ב. תורת כהנים ויקרא, דבורא דנדבה, פרשה ב ד; ספרי האזינו שו; נדרים י ב), שמא לא יגמור דיבורו אחר שאמר לה', ונמצא מזכיר שם שמים לבטלה (נדרים שם א); או מפני שאמר המקום אל יחול שמי עליהם עד שקדשו (ספרי שם;קרבן אהרן ומלבי"ם שם, בדעת התורת כהנים). חלות ההקדש במחשבההקדש חל אפילו במחשבה, שכיון שגמר בלבו שזה עולה, אף שלא אמר בפיו, הרי זה קדוש, שנאמר: כל נדיב לב (שבועות כו ב; ירושלמי נזיר ה א; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יב).
הקדש במחשבה לבית הכנסתלדעת הסוברים שקדושת בית הכנסת היא מעין קדושת בית המקדש (ראה ערך בית הכנסת), מי שהתנדב לבית הכנסת במחשבה חל ההקדש (מהרי"ק קסא, לצד הראשון בפירושו השני). הקדש רביםהציבור והשותפים מקדישים (משנה תמורה טז ב), ואף אחד מן השותפים שהקדיש חלקו, הרי חלקו הקדש (כן משמע מקדושין ז א). מעלת ההקדשההקדש הוא מצוה (משנה ביצה לו ב; רמב"ם ערכין ח יב) שציוו נביאים: כַּבֵּד אֶת ה' מֵהוֹנֶךָ (משלי ג ט), וראוי לו לאדם להנהיג עצמו בדברים אלו כדי לכוף יצרו ולא יהיה כִילַי - שנותן במידה, לא יותר דבר בשום פנים, ועינו צרה (רד"ק ישעיהו לב ה) - ואף על פי כן אם לא הקדיש מעולם אין בכך כלום, הרי התורה העידה ואמרה: וְכִי תֶחְדַּל לִנְדֹּר לֹא יִהְיֶה בְךָ חֵטְא (דברים כג כג. רמב"ם שם). סתם הקדשהקדיש נכסיו סתםהמקדיש את נכסיו סתם, ולא פירש אם הקדישם לצרכי בית המקדש, הנקרא בדק-הבית (ראה ערכו), או לצרכי קרבנות למזבח, והיו שם בהמות הראויות למזבח, נחלקו תנאים בדבר:
ובטעם דעה זו נחלקו התלמודים:
עור הבהמותהמקדיש נכסיו סתם, אמרו בתלמוד שלדעה השניה, שהראוי למזבח הוא הקדש למזבח לעולות, העור שלהם לבדק הבית, ואינו לכהנים כמו בכל שאר העולות, שנאמר: עֹלַת אִישׁ (ויקרא ז ח) פרט לעולת הקדש (רב המנונא בזבחים קג א). דברים הראויים למזבחהמקדיש נכסיו סתם, והיו בהם דברים הראויים למזבח, והם יינות שמנים ועופות, נחלקו תנאים:
קטורתהמקדיש נכסיו סתם, והיתה בהם קטורת - כגון שהיה זה המקדיש אומן, ונתנו לו בשכרו ממותר הקטורת שנשתייר משנה העברה (ראה ערך קטורת), ולא הספיקו לחזור ולקנות ממנו מתרומה חדשה של הלשכה לצורך קטורת של השנה (ראה ערך הנ"ל) עד שהקדיש כל נכסיו - הרי זו תינתן לאומנים בשכרם, כמו שעושים במותר הקטורת (שקלים ד ה, לפי גמ' כריתות ו א, ורש"י ד"ה באותה, ושיטה מקובצת מא; רמב"ם ערכין ה י, ולחם משנה שם), וכן עושים אם יש בנכסיו אחד מסממני הקטורת (רב יוסף בכריתות שם; רמב"ם שם, ורדב"ז שם). כשאינם ראויים למזבחהמקדיש נכסיו שאינם דברים הראויים למזבח, כגון ביתו, או בהמה טמאה, או שאר מטלטלין - הדמים לבדק הבית (רמב"ם ערכין ה ג), ואפילו אם אמר בית זה קרבן, הוא קדוש לבדק הבית (כן משמע מהמשנה ערכין כ ב, ורש"י שם ד"ה ובית, וחולין קלט א ד"ה ובית), שאף בדק הבית נקרא קרבן, כענין שנאמר: וַנַּקְרֵב אֶת קָרְבַּן ה' אִישׁ אֲשֶׁר מָצָא כְלִי זָהָב וגו' (במדבר לא נ), וקדושת דמים הם (רש"י חולין שם). תמימים לבדק הביתאיסור הקדשהמקדיש בהמה תמימה לבדק הבית, עובר בעשה, שנאמר במקדיש בעל מום: וְשׁוֹר וָשֶׂה שָׂרוּעַ וְקָלוּט נְדָבָה תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ (ויקרא כב כג) - אותו תעשה נדבה, ואי אתה עושה תמים נדבה לבדק הבית (תורת כהנים אמור פרק ז ח; תמורה ז ב; רמב"ם ערכין ה ה-ו), שהרי אין מקריבים בעל מום למזבח (רש"י תמורה שם ד"ה נדבה תעשה; רמב"ם שם ו), ואמרה תורה בעל מום ולא תמים, ולאו-הבא-מכלל-עשה (ראה ערכו) - עשה (רש"י שם ד"ה עובר; רמב"ם שם)[8]. ואין איסור זה אלא בבהמה לבד, שלא למדנו איסור זה אלא מהכתוב שור או שה וגו', ואם כן אינו אלא בבהמה (רמב"ם שם ה, לפי אבן האזל איסורי מזבח ה ט ז; כן משמע מהמאירי פסחים מב א). עשה זה לא נמנה במנין המצות, כדרך כל לאו הבא מכלל עשה שאינו נמנה (כן משמע מהרמב"ן לספר המצוות שורש ו, ומגילת אסתר שורש א). ונחלקו תנאים:
ונחלקו אמוראים בפירוש הלימוד לדעה זו:
כשעבר והקדישאף על פי שאסור להקדיש תמימים לבדק הבית, אם עבר והקדיש - מה שעשה עשוי, וחל ההקדש לבדק הבית (תמורה ו א; רמב"ם ערכין ה ה), ואף לדעת האומרים כל מקום שאמרה תורה לא תעשה, אם עשה אינו מועיל (ראה ערך כל מילתא דאמר רחמנא לא תעביד) כאן ההקדש חל, לפי שנתרבה מן התורה ממקום שנתרבו בעלי מומים למזבח, שהם קדושים אף על פי שאסור להקריבם (ראה ערך בעל מום ב), וכן תמימים לבדק הבית, אף שאסור להקדיש, הרי זה קדוש (גמ' שם, ורש"י ד"ה איתרבו), שמכתוב אחד למדום שאסור להקדישם, לפיכך הוקשו זה לזה שמה שעשה עשוי (רש"י שם). ונפדית כשהיא תמימה והכהן מעריך אותה והדמים יפלו לבדק הבית (רמב"ם שם), והפודה אותה אינו פודה אלא על מנת להקריב למזבח (תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) א יג; מנחות קא א; רמב"ם שם). ונחלקו אמוראים כיצד נפדית:
ונחלקו אחרונים אם ההלכה כדעה הראשונה (מהרי"ט אלגאזי בכורות ה מב, בדעת הרמב"ם); או כדעה השניה (צפנת פענח ערכין ה ה, בדעת הרמב"ם). הטעם שהפודה אותה אינו פודה אלא על מנת להקריב למזבח, שכל דבר הראוי להקרבה על גבי המזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם (גמ' שם; רמב"ם שם). העמדה והערכההראוי למזבח שהקדישו לבדק הבית, לפי שאינו יוצא מידי מזבח, הרי הוא צריך העמדה-והערכה (ראה ערכו), אפילו לסוברים שקדשי בדק הבית אינם צריכים העמדה והערכה (ראה ערך העמדה והערכה), ולכן אם מתו תמימים קודם שנערכו ונפדו - יקברו (תמורה לג ב). מהקדש להקדשהאיסוראחד קדשי מזבח ואחד קדשי בדק הבית, אין משנים אותם מקדושה לקדושה (משנה תמורה לב א; רמב"ם תמורה ד יא), שקדשי בדק הבית אין משנים לקדשי מזבח, ובקדשי מזבח אין משנים מקדושת עולה לשלמים ומשלמים לעולה (רש"י שם ד"ה מקדושה). מקור דין זה, ממה שנאמר בבכור: אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ אִם שׁוֹר אִם שֶׂה לַה' הוּא (ויקרא כז כו), שאי אתה מקדישו הקדש מזבח (רבי ישמעאל במשנה ערכין כט א, לפי רש"י שם ד"ה כתוב אחד וד"ה וכתוב אחד, ותורת כהנים בחוקותי פרשה ה ב; רבי עקיבא בתורת כהנים שם ה; רמב"ם שם), שלא יעשנו עולה או שלמים (רמב"ם שם)[11]. בקדשי בדק הבית, נחלקו ראשונים:
כשעבר ושינהעבר ושינה מהקדש להקדש, עובר בלא תעשה (תמורה שם; רמב"ם שם) מהכתוב הנ"ל, ונמנה לאו זה במנין המצות (ספר המצוות שם; סמ"ג לאוין שמו; חינוך שם), ואין לוקים על לאו זה (רמב"ם שם; החינוך שם), לפי שהוא לאו שאין בו מעשה (חינוך שם; כסף משנה שם), שהרי בדיבורו לא עשה כלום, שהקדושה השניה שרצה לעשות לא חלה כלל (מהר"י קורקוס שם). הקדיש קדשי בדק הבית לקדשי מזבחקדשי בדק הבית שהקדישם לקדשי מזבח, לא עשה כלום (תמורה לב א; רמב"ם ערכין ו ח), ואין הקדש מזבח חל על קדשי בדק הבית, שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (רמב"ם שם; מאירי שקלים ד ד). חרמי כהניםוכן קדשי בדק הבית שהתפיסם לחרמי כהנים (ראה ערך חרם) - לא עשה כלום (תמורה שם; רמב"ם ערכין ו ח), וכן חרמי כהנים שהתפיסם בין לקדשי מזבח ובין לקדשי בדק הבית, לא עשה כלום (גמ' שם), שאין לו שום חלק בחרמי כהנים ואפילו טובת הנאה, שאינו רשאי ליתנם אלא לכהן שבאותו משמר (רש"י שם ד"ה וכן חרמי), וכן אין שום שייכות לבעלים בהם בפדיון, שאין להם פדיון כלל (חסדי דוד לתוספתא ערכין ד יא, לדעת התוספות). קדשי מזבח אחריםקדשי מזבח שהקדיש אותם לקדשי מזבח אחרים, בין שהקדיש קדושה קלה על קדושה חמורה, ובין שהקדיש קדושה חמורה על קדושה קלה, כגון ששינה מעולה לשלמים או משלמים לעולה, אין הקדושה השניה חלה כלל (בכורות נג ב) וכן אם אמר הרי זו תמורת עולה ונמלך ואמר תמורת שלמים, הרי זו תמורת עולה (משנה תמורה כה ב; רמב"ם תמורה ב ד)[12]. הקדש עילויאף על פי שאין משנים מהקדש להקדש, יכול אדם להקדיש קדשי מזבח לבדק הבית בהקדש עילוי (משנה תמורה לב א; תורת כהנים בחקותי פרשה ה ב,ד,ו,ח. וראה שם מחלוקת תנאים במקור הלימוד). עילוי זה נחלקו בפירושו:
מהות העילויעילוי זה של ההקדש הוא, שאם היה ההקדש למזבח נדר, שחייב באחריותו, הרי הוא נותן לבדק הבית דמי אותה הבהמה - שהואיל ואם תמות או תיגנב הוא חייב באחריותה, נמצא שלו היא, לכן נותן כל דמיה, ואת הבהמה יקריב לנדרו (רש"י ערכין כח ב ד"ה שחל החרם); ואם היה ההקדש נדבה, שאינו חייב באחריותו, הרי הוא נותן רק דמי טובת הנאה שיש לו בבהמה זו (משנה שם; רמב"ם ערכין ו יא-יב). בכורהמקדיש בכור הקדש עילוי, נותן טובת הנאה לבדק הבית, והוא כמה יתן אדם בבכור זה שיתנו לבן בתו או לבן אחותו כהן (משנה ערכין שם; רמב"ם שם יד), וכל הנותן אותו שיעור יקח את הבכור ויתננו לכל כהן שירצה, והדמים יפלו לבדק הבית (רמב"ם שם), שהבכור אף הוא אינו חייב באחריותו (משנה למלך שם). עולההמקדיש עולתו לבדק הבית, נחלקו אמוראים:
שקליםהמקדיש שקלו (ראה ערך שקלים) לבדק הבית, הרי זה קודש (רמב"ם ערכין ו טז, על פי שקלים ח ח), לפי שהשקלים הם כקדשי מזבח, לכן יכול להקדישם הקדש עילוי ככל קדשי מזבח שמקדישים לבדק הבית הקדש עילוי (תוספות יום טוב שם; חידושי רבנו חיים הלוי שם), או שמכיון שעד שיגיע ליד הגזבר הוא חייב באחריותו (ראה ערך שקלים) הם כשלו ויכול להקדישם (רדב"ז שם); או שכל זמן שלא בא ליד גזבר עדיין הוא חולין ולכן יכול להקדיש (צפנת פענח שם). הקדש כל הנכסיםהאיסוראין אדם רשאי להקדיש את כל נכסיו (תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ד כג; רמב"ם ערכין ח יג), וכן אין אדם רשאי להחרים - חרמי כהנים (תוספות ערכין כח א ד"ה דתנו) - את כל נכסיו (תוספתא שם; רמב"ם שם). שנאמר בחרם: מִכָּל אֲשֶׁר לוֹ (ויקרא כז כח) - ולא כל אשר לו (תורת כהנים בחקותי פרק יב ג; גמ' שם; רמב"ם שם), היינו ממטלטלים, ולא כל מטלטלים (רש"י שם ד"ה מכל אשר לו), מֵאָדָם (ויקרא שם)- עבדיו הכנענים (רש"י ערכין שם ד"ה מאדם) - ולא כל אדם, מבהמה - דהיינו וּבְהֵמָה (ויקרא שם) שהמ' של "מאדם" מוסב אף עליה (מלבי"ם שם; ביאור החפץ חיים שם) - ולא כל בהמה, מִשְּׂדֵה אֲחֻזָּתוֹ (שם) - ולא כל שדה אחוזה (תורת כהנים שם; גמ' שם). והעושה כן עובר על דעת הכתוב, ואין זו חסידות אלא שטות, שהרי הוא מאבד כל ממונו, ויצטרך לבריות ואין מרחמים עליו (רמב"ם שם). עבר והקדיש והחריםעבר והקדיש את כל נכסיו, הרי הם מוקדשים (תנא קמא בתוספתא שם; רבי אליעזר בתוספתא שם כד, לגירסת דפוס ונציה ודפוס וילנא). עבר והחרים כל נכסיו, נחלקו תנאים:
לפי שבאותו כתוב שלמדנו שאסור להחרים כל נכסיו נאמר: אַךְ כָּל חֵרֶם (ויקרא שם. תורת כהנים שם; רבי אליעזר בגמ' שם), ואכין-ורקין (ראה ערכו) - מיעוטים (רש"י שם ד"ה אך כל חרם), למעט שדוקא אם החרים מקצת אשר לו הוא חרם ולא כל אשר לו (מלבי"ם לתורת כהנים שם), ואפילו שהחרים מין אחד כולו, והשאיר שאר מינים, אינו חרם (גמ' שם), וכל מין בהמה אחד, וכן מין אדם - עבדים ושפחות - אחד (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש). מה נכלל בהקדשהמקדיש כל נכסיו, לוקחים כל מה שיש לו, ואפילו תפילין שבראשו, ואין צריך לומר כלי אומנותו ובגדיו, שהכל הקדש (ערכין כג ב; רמב"ם שם ג), אבל אין בגדי אשתו ובגדי בניו בכלל ההקדש (משנה ערכין כד א; רמב"ם שם ג יד), שאינם שלו (רש"י שם ד"ה אין לו). וכן בגדים שצבעם לשמם, וסנדלים חדשים שלקחם לשמם (משנה שם; רמב"ם שם), שהם בחזקתם משעת לקיחה (רש"י שם ד"ה סנדלים). בטעותהקדש בטעות, כגון שאמר שור שחור שיצא מביתי ראשון הרי הוא הקדש, ויצא לבן, נחלקו בו תנאים:
טעה בדיבורו ונתכוין לחוליןלהלכה שהקדש טעות אינו הקדש, אם נתכוין לומר חולין, וטעה בדיבורו ואמר הקדש - אינו קדוש, שהרי זה הקדש בטעות (כן משמע מהירושלמי נזיר ה א). טעה בדיבורו ונתכוין להקדש אחרהמתכוין לומר עולה ואמר שלמים, שלמים ואמר עולה, לא אמר כלום (תרומות ג ח; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יב), שהרי מה שאמר בפיו הרי זה הקדש בטעות (כן משמע מהירושלמי נזיר שם). הקדש לזמןכשיש פדיוןהמקדיש דבר לזמן ידוע בקדושת דמים, שיש לה פדיון, כגון שאמר נטיעות האלו קרבן - הקדש להימכר ולהביא בדמיהן קרבן (תוספות נדרים כח א ד"ה הרי; פירוש הרא"ש שם ד"ה הרי אלו) - עד שיקצצו, נחלקו בו אמוראים:
פקיעת הקדושההמקדיש דבר לזמן, אם קדושת דמים או קדושת הגוף, נחלקו בו אמוראים אם כשמגיע סוף הזמן נפקעת הקדושה מאליה:
ובדעה זו נחלקו אמוראים:
הקדש לאחר זמןהמקדיש דבר שיחול ההקדש לאחר זמן מסויים, בין קדושת דמים ובין קדושת הגוף, כשיגיע אותו זמן ההקדש חל (כן משמע מנדרים כט א-ב וירושלמי קדושין ג א). שחט בתוך הזמןהאומר שור זה הקדש לאחר שלשים יום, ושחטו בתוך שלשים יום, הרי זה מותר (תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) ג ב; רמב"ם ערכין ו ט) באכילה (תוספתא שם; רמב"ם שם, לפי החסדי דוד לתוספתא שם) ובהנאה (רמב"ם שם), ואם מת מותר בהנאה (תוספתא שם). חזר בו בתוך הזמןלא הקדיש ולא מכר לאחר, אלא חזר בו בתוך שלשים יום, אין חזרתו מועילה, שאמירתו לגבוה כמסירתו להדיוט (נדרים כט ב). מעכשיו ולאחר שלשים יוםאמר שור זה הקדש מעכשיו ולאחר שלשים יום, ושחטו בתוך שלשים יום - הרי זה אסור באכילה; מת - אסור בהנאה (תוספתא תמורה שם), ואם הקדישו לשם קרבן אחר אינו מוקדש (תוספתא שם; רמב"ם שם), וכן אינו יכול לחזור בו בתוך שלשים (ירושלמי קדושין שם, וקרבן העדה ופני משה שם). בבני אדםהמקדיש עבדוהמקדיש את עבדו - הכנעני - נחלקו תנאים ואמוראים איזו קדושה חלה עליו:
להלכה כתבו ראשונים שהמקדיש עבדו או שפחתו הכנענים, או המקדיש כל נכסיו והיו בהם עבדים, הרי גופם קודש, לפיכך אסורים ליהנות מהם עד שיפדו (רמב"ם ערכין ו יז), אלא שאין מועלים בו, ולא בשערו, אפילו שעומד להיגזז, מפני שהוא מחובר לו (רמב"ם מעילה ה י). המקדיש את עצמוהמקדיש את עצמו, עושה ואוכל, שלא הקדיש אלא דמיו (גיטין לט א; רמב"ם שם כ), והרי הוא חייב בדמי עצמו, ולא נתקדש גופו כעבד (רמב"ם שם). בעין יפההמקדיש אם בעין יפה הוא מקדיש דנים בו בשני אופנים: כשיש ספק איזה מהדברים הקדיש, היפה או הרע, וכשיש ספק אם כשהקדיש דבר ידוע נכלל בהקדשו אף דבר שני. כשיש ספק איזה מהדברים הקדישבאופן הראשון לא מצינו מחלוקת, אלא אומרים ודאי מקדיש בעין יפה מקדיש, ולפיכך האומר אחד מכבשי הקדש - למזבח (רש"י מנחות קח ב ד"ה אחד מכבשי) - ואחד משוורי הקדש, והיו לו שנים, הגדול שבהם הקדיש (משנה שם; רמב"ם מעשה הקרבנות טז ח), שמקדיש בעין יפה מקדיש (גמ' שם). היו שלשה, הבינוני שבהם הקדש (משנה שם), היינו שחוששים אף לבינוני שלגבי הקטן הוא עין יפה (גמ' שם; רמב"ם שם), כיצד יעשה - שאחד מהם יהיה מותר (רש"י שם ד"ה היכי עביד) - ימתין עד שיפול מום בבינוני, ויחלל קדושתו על הגדול (גמ' שם; רמב"ם שם), שממה נפשך, אם הקדושה חלה על הבינוני הרי הומם וחיללו על הגדול, ואם הקדושה חלה בתחילה על הגדול, הרי הבינוני חולין מתחילתו (רש"י שם ד"ה ומחיל לקדושתיה), והוא הדין אם הומם הגדול, שיחללו על הבינוני, אלא שצריך להביא גם בדמים היתרים על הבינוני (תוספות יום טוב שם). כשיש ספק אם נכלל בהקדשו דבר אחרבאופן השני של עין יפה, כשיש ספק אם נכלל בהקדשו דבר אחר, נחלקו תנאים:
בשבת ויום טובבמשנה שנינו שאין מקדישים הקדשות ביום טוב, קל וחומר בשבת (משנה ביצה לו ב, ורש"י ד"ה ולא מקדישין; רמב"ם שבת כג יד; טוש"ע או"ח שלט ד, ושם תקכד א), גזרה משום מקח וממכר (גמ' שם לז א; רמב"ם שם; מגן אברהם שלט סק"ו), שדומה למקח וממכר, שמוציא מרשותו לרשות הקדש (רש"י שם ד"ה משום מקח וממכר). ונחלקו אמוראים בפירוש המשנה:
עבר והקדישלהלכה שאסור להקדיש בשבת ויום טוב, אם עבר והקדיש, בין בשוגג בין במזיד, מה שעשה עשוי, ואין צריך לומר ביום טוב (רמב"ם שבת שם טו, על פי תוספתא ביצה (ליברמן) ד ד). לבית הכנסתהקדשות שלנו לבית הכנסת, שאינם לא למזבח ולא לבדק הבית, שלכל ישראל יש להם זכות בהם, וגם המקדיש בכלל, לא יצאו מרשותו, ולכן מותרים בשבת (מגן אברהם שו ס"ק יא). בזמן הזהאין מקדישים ואין מחרימים ואין מעריכים בזמן הזה (יומא סו א; רמב"ם ערכין ח ח), שאין לנו מקדש (רמב"ם שם), כדי שלא יבואו לידי תקלה, ליהנות מן ההקדש ולבוא לידי מעילה (יומא שם). ומטעם זה ביטלו חכמים מעשר-בהמה (ראה ערכו) - מספר דורות (תוספות שם ד"ה אין; תוספות בכורות נג א ד"ה אלא) - לאחר החורבן (בכורות שם; רמב"ם בכורות ו ב). עבר והקדישעבר והקדיש:
פדיון מטלטליםובעיקר דין המקדיש מטלטלים, נחלקו ראשונים:
לדעה הראשונה, נחלקו ראשונים כשהקדיש קרקעות ומטלטלים ביחד - יש סוברים שהקרקעות יפדו והמטלטלים ירקבו (תוספות יומא סו א ד"ה פירות; שיטה מקובצת ערכין כט א, יט); ויש מצדדים לומר שאם הקדישם ביחד מועילה תקנה זו של פדיון גם למטלטלים, שיכול לפדותם ולהשליכם בנהר (תוספות עבודה זרה יג א ד"ה ואם). בכורבכור הקדוש מאליו, ממתין עד שיפול בו מום, שלא אמרו בבהמת קדשים נועל בפניה עד שתמות אלא כשהאדם הקדיש הבהמה, שקנסוהו מפני שעבר על תקנת חכמים שאסרו להקדיש בזמן הזה, אבל בכור, כיון שהוא קדוש מאליו, ולא עבר כלום, לא קנסוהו, ועוד שהבכור נאכל במומו ואין צריך פדיון (ראה ערך בכור בהמה טהורה), מה שאין כן שאר קדשים שצריכים פדיון (תוספות עבודה זרה יג ב ד"ה נועל)[17], ואפילו ירצה הכהן לנעול בפניו עד שימות אסור לו לעשות כן, שיש כאן הפסד קדשים, מה שאין כן בשאר קדשים שההקדש לא מפסיד, שאף אם יפול בו מום טעון פדיון והדמים צריך להשליך לאיבוד (תוספות בכורות נג א ד"ה ואיזהו; רא"ש עבודה זרה א יג; סמ"ג עשין ריא ומרדכי שם תת, בשם ר"י; סמ"ג שם, בשם רבנו אלחנן; טוש"ע יו"ד שט א, וט"ז סק"א). סלע זה להקדשאל יאמר אדם סלע זה להקדש, אלא לצדקה (מרדכי עבודה זרה תשצט; רמ"א יו"ד רנח א), ואם אמר להקדש סתם, אנו אומרים שדעתו לצדקה, כיון שאין לנו בית המקדש (ר"י מיגאש בבא בתרא קב ב; התרומות מו ד ח; מרדכי עבודה זרה שם, על פי תענית כד א; רמ"א שם), אבל אמר מפורש שכוונתו להקדש ממש, הרי הוא הקדש, ודינו כמקדיש בזמן הזה (התרומות שם; רמ"א שם), שיש לו תקנה על ידי שאלת חכם (רמ"א שם). ספר זה להקדשוכן אסור לומר ספר זה להקדש (אור זרוע ד קכח, בשם רבי אליעזר בר יצחק מפרגא; הגהות אש"רי עבודה זרה א יג, בשם האור זרוע, שכתב בשם הרשב"ם), ומכל מקום יש לו תקנה על ידי שאלת חכם (אור זרוע שם; הגהות אש"רי שם, בשמו). בשר זה לפסחוכן אסור לומר בשר זה לפסח (פסחים נג א; טוש"ע או"ח תסט א), אף שהוא שחוט (רש"י שם ד"ה בשר זה), לפי שנראה שהקדישו מחיים ואוכל קדשים בחוץ (תוספות שם ד"ה מפני; טוש"ע שם). חומרוחומר בהקדש משאר איסורים, שכן הוא אסור בהנאה (ראה ערך מעילה), והנהנה בשוגג חייב להביא קרבן מעילה (ראה ערך אשם מעילות), ולשלם קרן וחומש (ראה ערך מעילה). פרישת בני אדם ממנוהחומר שיש בהקדש מחמת איסורו גורם שבני אדם פורשים ממנו ביותר, ולכן אף במקומות שחששו חכמים שמא יבואו לידי תקלה לעבור על איסור, בהקדש יש שלא חששו כן:
בכמה מצוות דנים אם ההקדש חייב בהם או פטור בהם:
במתנות ענייםלקט שכחה ופאההקדש פטור מן הלקט והשכחה והפאה (ראה ערכם), שנאמר בשכחה: כִּי תִקְצֹר קְצִירְךָ (דברים כד יט), קצירך, פרט להקדש (ספרי כי תצא רפב), וכן נאמר בפאה ובלקט: וּבְקֻצְרְכֶם (ויקרא יט ט), וכשם שנתמעט מכאן קציר גוים (ראה תורת כהנים קדושים פרק א ו) כך נתמעט הקדש (ר"ש וברטנורא פאה ד ו). פטור זו אינו אלא כשהיה הקדש בשעת קצירה, לפיכך הקדיש קמה ופדה קמה - חייב (פאה שם; רמב"ם מתנות עניים ב ח), בין בפאה ובין בלקט ושכחה (מלאכת שלמה שם; משנה ראשונה שם), ואינו פטור מטעם הקדש, שכשבא לקצרה כבר פדאה (מלאכת שלמה שם). הקדיש קמה ופדה עומרים - פטורה, שבשעת חובתה - בשעת הקצירה - היתה פטורה (משנה שם; רמב"ם מתנות עניים שם) מפאה (רמב"ם שם) ומלקט (משנה ראשונה שם). בשכחה, הדבר תלוי במחלוקת תנאים:
ואף באילנות פטור הקדש מפאה ושכחה, שנאמר: כִּי תַחְבֹּט זֵיתְךָ (דברים כד כ), זיתך, פרט להקדש (ספרי שם פסקא רפד). עוללותהנוטע כרם להקדש, פטור מן העוללות (ראה ערכו. ירושלמי פאה ז ז), שנאמר בעוללות: כַּרְמְךָ (דברים כד כא) - ולא של הקדש (ר"ש סיריליאו שם). והמקדיש כרמו עד שלא נודעו בו העוללות - שהענבים עדיין קטנים (תפארת ישראל פאה ז ח) - אין העוללות לעניים (משנה שם; רמב"ם מתנות עניים ד כג) מפני שהוא כרם של הקדש (ירושלמי שם; ריבמ"ץ ור"ש שם). הקדיש משנודעו בו העוללות - העוללות לעניים (משנה שם; רמב"ם שם), שאין אדם מקדיש דבר שאינו שלו (ירושלמי שם; פירוש המשניות לרמב"ם ורימב"ץ ור"ש וברטנורא שם), והרי העוללות הן ממון עניים (פירוש המשניות לרמב"ם שם). ואף על פי שאין העניים זוכים ליטול בעוללות עד שיתחיל בעל הבית לבצור (ראה ערך עוללות), מכל מקום אין לבעל הבית זכות בהן, ואינן ברשותו כמו ביתו שהוא ברשותו (קרית ספר שם). ונחלקו תנאים:
פרטהקדש פטור אף מן הפרט (ראה ערכו. ירושלמי פסחים ד ט, לגירסתנו). בתרומות ומעשרות וחלהבתרומות ומעשרותהקדש פטור מתרומות ומעשרות, אם היתה התבואה ביד ההקדש באחד משני הזמנים המחייבים את התבואה במעשרות: בשעת הבאת שליש, והיא הנקראת עונת המעשרות (ראה ערך הבאת שליש וערך עונת המעשרות), או בשעת מירוח, והוא הנקרא גמר מלאכה (ראה ערך גמר מלאכה. ירושלמי פאה ד ד, על פי פאה ד ח, וחלה ג ד), שנאמר: תְּבוּאַת זַרְעֶךָ (דברים יד כב) - ולא של הקדש, למעט הקדש במחובר, בשעת הבאת שליש (קרית ספר מעשר ב; מלאכת שלמה פאה שם), ונאמר: דְּגָנְךָ (דברים יב יז, ושם יד כג) - ולא דיגון הקדש, כלומר מירוח (רש"י מנחות סו ב ד"ה מירוח הקדש, ושם סז א ד"ה התם; פירוש הרא"ש חלה שם). ולפיכך המקדיש פירותיו עד שלא באו לעונת המעשרות, ופדאם קודם שהגיעו לעונה זו - חייבים (פאה שם; רמב"ם מעשר ב ח), ועונת המעשרות זו היא הבאת שליש (ירושלמי שם) שעה שיתחייבו במעשרות, וזמנה משתנה כפי שינוי הזרעים (פירוש המשניות לרמב"ם שם). הקדיש משבאו לעונת המעשרות ופדאם, חייבים (משנה שם; רמב"ם שם). הקובע לטבלהדברים הקובעים לטבל אחר המירוח, כגון ראיית פני הבית או החצר וכיוצא (ראה ערך טבל) כשהם ברשות הקדש אינם קובעים (כן משמע מהירושלמי מעשרות ד א). נכנסה שבת - שהיא מהקובעים לטבל (ראה ערך הנ"ל) - ברשות הקדש, פוטרת, אלא אם כן שלק אחר כך ועשה מעשה בגופו (מקדש דוד מעשרות נו ד). חלההקדש פטור מן החלה, שנאמר: עֲרִסֹתֵכֶם (במדבר טו כ) - ולא של הקדש (מנחות סז א; פירוש הרא"ש וברטנורא חלה ג ג). צירוףעיסת הקדש שהיא בין שתי עיסות, שכל אחת מהן פחותה משיעור של חיוב חלה (ראה ערך הפרשת חלה) מצרפת אותן, ואינה דומה לעיסת פטור המפסקת, לפי שראויה לפדותה ותתחייב בחלה (ירושלמי חלה ד ב; רמב"ם בכורים ז ו). בערלה ושביעיתבערלה ורבעיהנוטע כרם להקדש, פטור מן הערלה ומן הרבעי (תוספתא פאה (ליברמן) ג טו; ירושלמי שם ז ז), שנאמר בערלה: לָכֶם (ויקרא יט כג) - פרט להקדש (ר"ש סיריליאו לירושלמי שם; פני משה שם; חסדי דוד לתוספתא שם, במסקנתו)[19], וכיון שפטור מן הערלה, פטור אף מרבעי, שכל שאין לו ערלה אין לו רבעי (ר"ש סיריליאו ופני משה שם, על פי ירושלמי ערלה א א). בשביעיתהנוטע כרם להקדש, חייב בשביעית (תוספתא פאה שם; ירושלמי שם ז ז), שנאמר: וְשָׁבְתָה הָאָרֶץ שַׁבָּת לַה' (ויקרא כה ב), דבר שהוא לה' שביעית חלה עליו (ירושלמי שם)[20]. בבכורה ומעשר בהמהבבכורהבהמה של הקדש - בין קדשי מזבח, בין קדשי בדק הבית (רמב"ם בכורות א ה) - פטורה מן הבכורה (תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ב ב; רמב"ם שם), ומספר לימודים לדבר:
וכל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשם - והקדישם להימכר ולהביא מדמיהם קרבן למזבח (רש"י בכורות שם ד"ה כל הקדשים) - ונפדו, חייבים בבכורה (משנה חולין שם ובכורות שם; רמב"ם שם ה ח). וכן קדשי בדק הבית שנפדו - חייבים בבכורה (כן משמע מהרמב"ם שם א ה). קדם הקדשם את מומם, או שקדם מום עובר להקדשם, ולאחר מכאן נולד להם מום קבוע, ונפדו - פטורים מן הבכורה (משנה שם ושם; רמב"ם שם ה ח), שנאמר בפסולי המוקדשים - קדשי מזבח שנולד להם מום ונפדו - כַּצְּבִי וְכָאַיָּל (דברים יב טו), מה צבי ואיל פטורים מן הבכורה, אף פסולי המוקדשים פטורים מן הבכורה (בכורות טו א, ורש"י חולין קל א ד"ה פטורין). במעשר בהמה מעשר-בהמה (ראה ערכו) אינו נוהג במוקדשים (משנה בכורות נג א; רמב"ם בכורות ו ב), שהרי מעשר בהמה אינו אלא בבהמות שלו, שהוא חייב לעשרם, ומוקדשים אינם שלו, ואפילו קדשים קלים, לדעת הסוברים שקדשים קלים ממון בעלים הם (ראה ערך קדשים קלים), מכל מקום למדנו מהכתוב שאין מעשר בהמה נוהג בהם, שנאמר: הָעֲשִׂירִי יִהְיֶה קֹּדֶשׁ (ויקרא כז לב) - ולא שכבר קדוש (גמ' שם ב). במתנות כהונהזרוע לחיים וקיבההזרוע והלחיים והקיבה, שהם ממתנות-כהונה (ראה ערכו), אינם נוהגים במוקדשים (משנה חולין קל א; רמב"ם בכורים ט א; טוש"ע יו"ד סא יט), ומספר לימודים לדבר:
ראשית הגזראשית-הגז (ראה ערכו) אינו נוהג במוקדשים (משנה חולין קלה א; רמב"ם בכורים י א), שנאמר בראשית הגז: צֹאנְךָ (דברים יח ד) - ולא צאן הקדש (גמ' שם). ואין הדברים אמורים בקדשי מזבח, שהרי אינם בני גיזה (ראה ערך גזה ועבודה), ואפילו אם הקדיש את הבהמה חוץ מגיזותיה, הרי פשטה קדושה בכולה, כשהקדיש אבר-שהנשמה-תלויה-בו (ראה ערכו וערך גזה ועבודה), אלא הדברים אמורים בקדשי בדק הבית, שאינם אסורים בגיזה אלא מדבריהם (גמ' שם), לפיכך המקדיש בהמות לבדק הבית וגזזן, אינו חייב לפדות וליתן לכהן (גמ' שם; רמב"ם שם ב). בשילוח הקןשלוח-הקן (ראה ערכו) אינו נוהג במוקדשים (משנה חולין קלח ב; רמב"ם שחיטה יג כ), ומספר לימודים לדבר:
וכתבו ראשונים ששני הלימודים נצרכים: שמ"תקח לך" אין ללמוד אלא כשהבנים הם של הקדש, ומ"שלח תשלח" למדים כשהאם היא של הקדש ורובצת על ביצי חולין שאינן שלה (ריטב"א שם) בכיסוי הדםכסוי-הדם (ראה ערכו) אינו נוהג במוקדשים (משנה חולין פג ב; רמב"ם שחיטה יד ב), בין בקדשי מזבח, בין בקדשי בדק הבית (רמב"ם שם), ושני טעמים לדבר:
שחט קדשים בחוץשחט קדשים בחוץ, נחלקו תנאים:
במזוזהבחיוב מזוזה בהקדש דנו התלמודים מכח מחלוקת תנאים:
ונחלקו התלמודים בביאור מחלוקתם:
בנגעיםבתים של הקדש אינם מיטמאים בנגעים (ראה ערך נגעי בתים), ולכן אפילו לסוברים ירושלים נתחלקה לשבטים ומיטמאה בנגעים (ראה ערך הנ"ל), מקום מקדש אינו מיטמא (יומא יב א), שנאמר: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת (ויקרא יד לה), וזה בית של קודש הוא (רש"י מגילה כו א ד"ה אני), או לפי שנקנה מכסף של כל ישראל, ובנגעים כתוב: אֶרֶץ אֲחֻזַּתְכֶם (ויקרא שם לד. רש"י יומא יב א ד"ה אלא)[23]. באכילת אדם ובהמהבאכילת אדם ובהמה, דנו מתי מותר בפירות הקדש ומתי אסור: אכילת אדםפועל העושה במחובר לקרקע, שמותר לו לאכול מן הפירות בשעת גמר מלאכה (ראה ערך פועל), וכן העושה בתלוש מן הקרקע, שמותר לו לאכול עד שלא נגמרה מלאכתו (ראה ערך הנ"ל), כשעושה בשל הקדש אסור לו לאכול, שנאמר: כִּי תָבֹא בְּכֶרֶם רֵעֶךָ (דברים כג כה), רעך ולא של גבוה (ספרי כי תצא רסו, ומשנה מעילה יג א, ורש"י ד"ה הפועלים, ובבא מציעא פז ב; רמב"ם מעילה ח א ושכירות יב ו). ואפילו שפסקו עם הפועל מזונות לא יאכל משל הקדש, אלא ההקדש נותן להם דמי מזונות (רמב"ם מעילה שם). אכילת בהמהבהמה העושה בשל הקדש, אינה אוכלת בשעת מלאכה, כדרך שעושה בשל חולין (משנה מעילה יג א, ורש"י ד"ה וכן פרה), והדש כרשיני הקדש הרי זה חוסם את הפרה (רמב"ם מעילה שם ב), שנאמר: לֹא תַחְסֹם שׁוֹר בְּדִישׁוֹ (דברים כה ד) - דישו שלך, ולא דישו של הקדש (גמ' שם, לפי רש"י ד"ה דישו), שכל הפרשה בחולין נאמרה (רש"י שם); או שדישו משמעו דיש הראוי לו (רמב"ם מעילה שם, ובפירוש המשניות שם), היינו דיש הראוי לו לשור הוא שלא תחסום, אבל בדיש של הקדש שהוא אסור עליו - חוסם (פירוש המשניות לרמב"ם שם). באיסוריםבמספר איסורים דנו אם נוהגים בהקדש: אותו ואת בנולהלכה ששחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה (ראה ערך שחיטה. חולין פ ב) איסור אותו-ואת-בנו (ראה ערכו) נוהג במוקדשים (משנה שם עח א; רמב"ם שחיטה יב ב), בין בקדשים הנאכלים, ובין בקדשים שאינם נאכלים (רמב"ם שם) - כגון שלמים הנאכלים, וכגון עולה שאינה נאכלת (מגיד משנה שם) - שנאמר: שׁוֹר אוֹ כֶשֶׂב אוֹ עֵז כִּי וגו' יֵרָצֶה לְקָרְבַּן אִשֶּׁה לַה' (ויקרא כב כז), וכתוב אחריו: וְשׁוֹר אוֹ שֶׂה אֹתוֹ וְאֶת בְּנוֹ לֹא תִשְׁחֲטוּ בְּיוֹם אֶחָד (שם כח), לימד על אותו ואת בנו שנוהג במוקדשים (גמ' שם), ובין שהיו שניהם קדשים, בין שהיה אחד מהם חולין ואחד קדשים, זה ששחט אחרון לוקה משום אותו ואת בנו (כן משמע מהמשנה שם ורמב"ם שם)[24]. בל יראה ובל ימצאאיסור בל-יראה-ובל-ימצא (ראה ערכו) אינו נוהג בשל הקדש, שנאמר: וְלֹא יֵרָאֶה לְךָ חָמֵץ (שמות יג ז), שלך אי אתה רואה, אבל אתה רואה של אחרים ושל גבוה (פסחים ה ב; רמב"ם חמץ ומצה ד א), שהקדיש לבדק הבית (רש"י שם ד"ה לפי שנאמר)[25]. גיד הנשהגיד-הנשה (ראה ערכו) נוהג במוקדשים (משנה חולין פט ב; רמב"ם מאכלות אסורות ח א), בין בקדשים הנאכלים, ובין בקדשים שאינם נאכלים (גמ' שם צ א; רמב"ם שם). עיר הנדחתאיסור עיר-הנדחת (ראה ערכו) אינו חל על הקדש, שאם היו נכסי הקדש בעיר הנדחת אין דינם בשריפה, כשאר נכסים שבה, שנאמר: וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ (דברים יג יז), שללה, ולא שלל שמים, מכאן אמרו ההקדשות - של בדק הבית (סנהדרין קיב ב; רמב"ם עבודה זרה ד יג) - שבתוכה יפדו (משנה שם קיא ב; ספרי ראה צה; רמב"ם שם). באיסורי ממונותאונאהאם יש להקדשות דין אונאה, נחלקו תנאים:
בפירוש הדין שאין להם אונאה נחלקו אמוראים:
רביתאיסור רבית (ראה ערכו) אינו בהקדש (בבא מציעא נז ב, ורש"י ד"ה ואין רבית; טור יו"ד קס), שנאמר ברבית: אָחִיךָ (ויקרא כה לו) - למעט הקדש (רמב"ן בבא מציעא שם; שו"ת הרא"ש יג ח)[27], ומותר להקדש ליקח רבית (גמ' שם). ואין הדברים אמורים בהלואת כסף, כגון שהלוה גזבר של הקדש מאה במאה ועשרים, שכן גזבר שהוציא מעות הקדש לחולין, ולא הכניס תחתיהן להקדש כלום - מעל (ראה ערך מעילה), ויצאו המעות לחולין, והרי הן של הדיוט, היינו של הגזבר עצמו, ויש בהן רבית (גמ' שם). ולא מעטה התורה רבית בהקדש אלא כגון שהתנדב ליתן מאה סלעים להקדש, ותבען הגזבר ממנו ולא היו בידו מעות, והרויח לו הגזבר זמן כדי שיתן לו מאה ועשרים, שבהדיוט הוא רבית דאורייתא (שיטה מקובצת שם, בשם הרא"ש), או כגון שקיבל עליו לספק סאה לסלע סלתות, וכדי שירויח לו הגזבר הזמן קיבל לתת שתי סאים לסלע, שזו רבית גמורה, אלא שהתורה התירה בהקדש (רמב"ן שם). המלוה להדיוט מאה על מנת שיחזיר להקדש מאה ועשרים, כתבו ראשונים שאפילו מדאורייתא אסור, שהרי זה כאילו המלוה עצמו מקבל את הרבית, שעל פי ציוויו הוא נותן להקדש (תוספות בבא מציעא שם ד"ה לספק, ומנחות צ ב ד"ה מארבע), וכל שכן שאסור להלוות לחברו מאה, על מנת שיחזיר עשרים להקדש ומאה יחזיר לו, שמה שנותן בציוויו להקדש הרי זה כאילו נותן למלוה (מרדכי בבא מציעא שכח). באיסורי מזבחאתנן זונהנתן לזונה קדשים באתננה, הרי אלו מותרים למזבח (משנה תמורה ל ב; רמב"ם איסורי מזבח ד טו), ואין חילוק בזה בין בהמות מוקדשים לעופות מוקדשים (ראב"ד שם), שאין זה ממון שלו, ואין אדם אוסר דבר שאינו שלו (גמ' שם, ושיטה מקובצת יב). מלבד זה נאמר לימוד מיוחד על אתנן-זונה (ראה ערכו) שאינו חל על מוקדשים, שנאמר: לֹא תָבִיא אֶתְנַן וגו' לְכָל נֶדֶר (דברים כג יט), פרט לדבר הנדור (ספרי כי תצא רסא; פסחים צ א, ותמורה ל ב), שאם נתן לה לזונה קדשים אינם נאסרים, שנדורים וקיימים הם מקודם (רבנו הלל לספרי שם). מחיר כלבאף מחיר-כלב (ראה ערכו) אינו חל על מוקדשים (ספרי שם; פסחים שם), שכל דיניו שוים לדין אתנן זונה (מנחת חינוך תקעא ח). מוקצהאיסור מוקצה (ראה ערכו) - שייחדו להקריבו לעבודה זרה - למזבח אינו חל אלא אם הקצהו קודם שהקדישו, אבל אם הקצהו לאחר שהקדישו - מותר למזבח (תוספתא עבודה זרה (צוקרמאנדל) ה ח; זבחים קיד א; רמב"ם איסורי מזבח ד ה), שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (זבחים שם; רמב"ם שם)[28]. נעבדהנעבד (ראה ערכו) - שעשאוהו עבודה זרה ועבדוהו - יש סוברים בין לפני הקדש ובין לאחר הקדש, הרי זה נאסר למזבח (תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) ד א; רמב"ם שם); ויש סוברים שלאחר שהקדישו אין הנעבד נאסר, שאין אדם אוסר דבר שאינו שלו (זבחים קיד א; ראב"ד שם). בנזקיןנזקי שורבדיני נזקי שור, נחלקו תנאים:
הקדש זה שנתמעט מרעהו הוא בין למיתה - שהמית שור[29] - ובין לנזקין, בין קדשי מזבח ובין קדשי בדק הבית (מאירי שם לז ב). הזיק נכסי הקדשנזקין להדיוט, ואין נזקין לגבוה (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ד ג; ירושלמי גיטין ה א), שאם הזיק נכסי הקדש אינו חייב לשלם (רש"י בבא קמא ט ב). ונחלקו ראשונים:
קדשים קליםקדשים-קלים (ראה ערכו), לדעת הסוברים שהם ממון בעלים (ראה ערך הנ"ל), הם בכלל הנזקים (בבא קמא יב ב). שלמים שהזיקושלמים שהזיקו, גובה מבשרם (בבא קמא יג א; רמב"ם נזקי ממון ח ב), ופירשו ראשונים שהדברים אמורים לדעת הסוברים קדשים קלים ממון בעלים הם, אבל לסוברים ממון גבוה הם - פטור (רבנו חננאל שם ד"ה אמר רבא; ראב"ד לבבא קמא שם). פסולי המוקדשים לאחר שנפדופסולי המוקדשים שנפדו, יש בהם דין נזקין (בבא קמא י א, ורש"י ד"ה שור; רמב"ם נזקי ממון ח א), בין שהזיקו ובין שהוזקו, שהרי יצא לפדיון להיותו חולין (רמב"ם שם). בור שהזיק להקדששור פסולי המוקדשין שנפל לבור, בעל הבור פטור, שנאמר בבור: וְהַמֵּת יִהְיֶה לּוֹ (שמות כא לו), במי שהמת שלו, יצא זה שאין המת שלו, שהרי אסור בהנאה (בבא קמא נג ב, ורש"י ד"ה מאי טעמא וד"ה דכתיב וד"ה מי שהמת; רמב"ם שם יב יז), ואף כשנפדה הוא פטור (רש"י שם ד"ה ושור; תוספות שם ד"ה שור; הראב"ד בהשגות שם), שאף לאחר פדיון הוא טעון קבורה ואסור בהנאה (רש"י שם; תוספות שם). שור הקדש שהמית אדםשור של הקדש שהמית את האדם, נחלקו בו תנאים:
שור הקדש שהמית אדם אם חייב כופר (ראה ערכו), נחלקו אמוראים:
בגנבה וגזלהאיסור גנבהאסור לגנוב מנכסי הקדש, והגונב עובר בלאו של לא תגנובו (מנחת חינוך במדבר ב; אור שמח גנבה ב א), וכן אסור לגזול מנכסי הקדש, והגוזל עובר בלאו של לא תגזול (משנה למלך מלוה ד יד)[30]. כפל וארבעה וחמשהההקדשות אין להם תשלומי כפל (ראה ערכו), ולא תשלומי ארבעה-וחמשה (ראה ערכו. משנה בבא מציעא נו א), ומי שגנב נכסי הקדש אינו משלם אלא את הקרן בלבד, ופטור מן הכפל, שנאמר: יְשַׁלֵּם שְׁנַיִם לְרֵעֵהוּ (שמות כב ח), ולא להקדש (מכילתא דרשב"י שם; גמ' שם נז ב; רמב"ם גניבה ב א). וכיון שפטור מכפל, פטור אף מארבעה וחמשה, לפי שתשלומי ארבעה וחמשה אמרה תורה, ולא תשלומי שלשה וארבעה (גמ' שם). והגונב הקדש מבית הבעלים, נחלקו בו תנאים:
בשבועהמדאוריתאאין נשבעים על ההקדשות (משנה בבא מציעא נו א, ושבועות מב ב; רמב"ם טוען ה א; טוש"ע חו"מ צה א, ושם שא א) מן התורה (רמב"ם וטוש"ע שם), בין הקדש מזבח ובין הקדש בדק הבית (שו"ע חו"מ שא א), בין שבועת מודה-במקצת (ראה ערכו) או כופר-הכל (ראה ערכו) ועד אחד מכחישו, או שבועת השומרים (ראה להלן. רמב"ם וטוש"ע שם), שנאמר בשבועת השומרים: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות כב ו), רעהו ולא הקדש (בבא מציעא נז ב, ושבועות מג א; רמב"ם שם). מדרבנןואף על פי שאין חייבים על ההקדשות שבועה מן התורה, תקנת חכמים שנשבעים עליהם, כדי שלא יהיו בני אדם מזלזלים בהקדשות (רמב"ם שם, על פי בבא מציעא נח א; טור שם, בשם הרמב"ם; שו"ע חו"מ שא ג, לפי הסמ"ע שם סק"ו), ושבועה זו היא כעין של תורה (רמב"ם שם; טור שם, בשמו). ואין חילוק בין שבועה שלא פשע השומר, לשבועה שאינה ברשותו, וכל שיש שם טענת ודאי נשבעים כעין של תורה שלא גזל מן ההקדש (ב"ח חו"מ צה יד), ואפילו במקום שבהדיוט אין בו שבועה של תורה, כגון בכופר-הכל (ראה ערכו), בהקדש נשבע כעין של תורה (אור שמח שם, בדעת הרמב"ם). כשאין הפסד להקדשתקנת חכמים שאין הקדש יוצא בלא שבועה, אפילו כשאין הפסד להקדש, כגון בני העיר ששלחו את שקליהם ביד שליח שומר חנם, ונגנבו או אבדו, שהשליח נשבע להם ונפטר, כדין שומר-חנם (ראה ערכו), והם חוזרים ונותנים שקליהם פעם שנית (ראה ערך שקלים). אפילו אמרו בני העיר הואיל ואנו משלמים שקלינו אין רצוננו שישבע השליח, שהוא נאמן לנו, אין שומעים להם, שאין הקדש יוצא בלא שבועה (ירושלמי שקלים ב א, וקרבן העדה שם; רמב"ם שקלים ג ח). כשחייב באחריותםקדשים שחייב באחריותם, יש מהתנאים הסובר שנשבעים עליהם (רבי שמעון במשנה שבועות מב ב), שאם אמר הרי עלי עולה והפריש בהמה לנדרו והפקידה לחברו, נשבע עליה זה שהפקדון בידו, שאנו קוראים בו רעהו, שלדעתו דבר-הגורם-לממון (ראה ערכו) כממון דומה (רש"י שם ד"ה קדשים); ואין הלכה כמותו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; מגיד משנה טוען ה א; דינא דגרמי לרמב"ן, בשם הגאונים; ש"ך חו"מ שפו סק"י, בדעת הרי"ף והרא"ש). קרבן שבועהבהקדשות נחלקו תנאים אם יש חיוב של קרבן שבועה:
שבועת שומריםשלשה הדינים האמורים בשומרים - שומר-חנם (ראה ערכו) שנשבע על הכל ונפטר, שומר-שכר (ראה ערכו) ושוכר (ראה ערכו) שמשלמים על גנבה ואבדה, ושואל (ראה ערכו) שמשלם על הכל (ראה ערך כל אחד מהם) - אינם אלא בשל הדיוט, ולא בשל הקדשות (רמב"ם שכירות ב א; טוש"ע חו"מ שא א), שנאמר בפרשת שומרים: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות כב ו), ולא של הקדשות (רמב"ם שם). לכן שומר חנם אינו נשבע, ושומר שכר - וכן שוכר - אינו משלם (משנה בבא מציעא נו א, ושבועות מב ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר בו: כִּי יִתֵּן אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ (שמות שם ט) - ולא להקדש (בבא מציעא נז ב ושבועות מג א), והשואל לא שייך בהקדש (תוספות שבועות שם ד"ה שומר; נימוקי יוסף בבא מציעא שם). כשעשו קנין על החיובקנו מהשומר בהקדש שיתחייב, הרי הוא חייב (בבא מציעא נח א, לפי רש"י שם ד"ה השוכר את הפועלים; רמב"ם שם א; טור ורמ"א חו"מ צה א), ודוקא קנין על חיוב תשלומים מועיל, אבל אם קנה השומר חנם להתחייב בשבועה - אינו מועיל, שהרי זה קנין דברים שאינו חל (ש"ך חו"מ סו ס"ק קכח; קצות החושן שם ס"ק מז). במקח וממכרקנין בכסףרשות הגבוה בכסף (משנה קדושין כח ב; תוספתא שם (ליברמן) א ט), שאם נתן גזבר מעות של הקדש - במטלטלין (תוספתא שם), או בבהמה (גמ' שם) לקרבן ציבור (רש"י שם ד"ה בבהמה) - קנה הקדש בכל מקום שהוא, אף שבהדיוט לא קנה עד שימשוך (תוספתא שם; גמ' שם), שנאמר: לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד א. ירושלמי קדושין א ו), וקנתה לו חצרו המשתמרת לדעתו (מאירי קדושין כח ב)[31]. וכן הקונה מן הגבוה, קנה בכסף (תוספתא בבא קמא (ליברמן) ד ג), שנאמר: ונתן הכסף וקם לו - דהיינו: וְיָסַף חֲמִשִׁית כֶּסֶף עֶרְכְּךָ עָלָיו וְקָם לוֹ (ויקרא כז יט), אלא שדרכם של חכמים לומר בלשון קצרה (תוספות שבת קכח א ד"ה ונתן) - אם נתן הכסף הרי הוא שלו, ואם לאו - אינו שלו (תוספתא ערכין (צוקרמאנדל) ד ד). נשתנה השערהגזבר שמכר חפץ של הקדש - ונשתנה השער - ידו על העליונה (רמב"ם מכירה ט ב). הרי שמשך ההדיוט את החפץ של הקדש במנה, ולא הספיק לפדותו - ליתן דמיו לגזבר (רש"י קדושין כט א ד"ה ולא הספיק) - עד שעמד במאתים – ולא רצה הלוקח לבטל המקח (מאירי שם) - נותן מאתים, שנאמר: ונתן הכסף וקם לו, והרי לא נתן עדיין הכסף, וכשהוקר - ברשות הקדש הוקר (תוספתא ערכין שם; קדושין שם, ורש"י ד"ה נותן מאתים). משכו במאתים, ולא הספיק לפדותו - ליתן הדמים - עד שעמד במנה, נותן מאתים (תוספתא ערכין שם; קדושין שם; רמב"ם שם ושם; ש"ך שם), שלא יהא כח הדיוט חמור מהקדש (גמ' שם; רמב"ם שם ושם), שאילו משכו מיד הדיוט ישלם כל מעותיו, שקנאו במשיכה וברשות הלוקח הוא שהוזל (רש"י שם ד"ה לא יהא). וכן הגזבר שקנה להקדש - ונשתנה השער - ידו על העליונה, כיצד נתן דמים של הקדש בפירות, אף על פי שלא משך הפירות, אם הוקרו, קנה כדין תורה (רמב"ם מכירה שם, על פי קדושין כח ב). לרווחמקח וממכר בשל הקדש בשביל להרויח, נחלקו בו תנאים:
וכתבו ראשונים שלא אמרו אין משתכרים בשל הקדש, אלא בפירות - וכל דבר שאין בו צורך לציבור (משנה למלך מלוה ד יד) - והוא דרך עניות, אבל נסכים לקרבנות ציבור - שהם צרכי ציבור (משנה למלך שם) - לוקחים, ואם הותירו מוכרים ליחידים (ראב"ד כלי המקדש ז ט). בר מצראהקדש אין בו משום דין של בר-מצרא (ראה ערכו), ומי שהקדיש קרקע או בית אין המצרן יכול לסלק את ההקדש, שדינו של המצרן הוא על הלוקח ולא על המוכר, והקדש אינו מחוייב על 'ועשית הישר והטוב', ועוד שהקדש כמתנה, שאין בה דין בר מיצרא (ריב"ש תקז; שו"ע חו"מ קעה נה). בגביית חובאמר הרי עלי מנההאומר הרי עלי מנה לבדק הבית - ואין לו לפרוע אלא מן הקרקעות (מאירי גיטין מט א) - נחלקו התלמודים בדינו (רשב"א שם):
הגובה מנכסי הקדשהבא לגבות מנכסי הקדש - כגון המקדיש נכסיו והיתה עליו כתובת אשה או בעל חוב - אינו גובה אלא בשבועה, כדרך כל הבא להיפרע מנכסים משועבדים שלא יפרע אלא בשבועה (משנה שבועות לח ב, לפי הגמ' שם מב ב; רמב"ם ערכין ז טז). ואף על פי שאין-אדם-עושה-קנוניא-על-ההקדש (ראה ערכו), לא אמרו כן אלא בשכיב מרע, אבל בבריא חוששים, כדרך שחוששים לקנוניא בכל בעל חוב, שמא הלוה עשה רמאות ואמר אני חייב לפלוני כדי שיטרוף הקרקע ממנו ויחלקו ביניהם (גמ' שם, ורש"י ד"ה אדם עושה). כשיש בני חוריןהקדשות דינם כמשועבדים, ואין נפרעים מהם כל זמן שיש לו בני חורין (שו"ת הרשב"א א אלף קי). משכוןחייבי דמים להקדש שממשכנים אותם, אין חייבים להחזיר להם את המשכון, ביום או בלילה, כדרך שמחזירים לבעל חוב (ראה ערך השבת העבוט. בבא מציעא קיד א; רמב"ם ערכין ג יד; טוש"ע חו"מ צז יב, וסמ"ע שם סק"כ), שנאמר בהשבת העבוט: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה (דברים כד יג), מי שצריך צדקה, יצא הקדש שאין צריך צדקה (בבא מציעא שם), שכל הצדקה שלו (התרומות א ו ה; סמ"ע שם, בשמו). כשאין לוהאומר הרי עלי מנה לבדק הבית, ובא גזבר של הקדש לגבות ממנו, ואין לו כדי כל חובו, דינו שגובים ממנו מה שיש לו והמותר יגבו ממנו לאחר זמן אם יעשיר (רש"י בבא מציעא קיד א ד"ה הרי עלי). ונחלקו אמוראים בדינו:
הפקעת ההקדשהמקדיש תרנגולתו לבדק הבית ומרדה - ברחה - נחלקו אמוראים:
הקדיש עוף הראוי לקרבן, כגון תורים ובני יונה, למזבח, הכל מודים שלא פקעה קדושתם כשמרדו, שקדושת הגוף אינה נפקעת (גמ' שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
