|
גלוי דעת הגדרה[1] - התגלות רצונו של אדם על ידי דיבור בלתי מפורש - או על ידי איזה מעשה - המועילה כאילו אמר כן בפירוש גילוי דעת מברר כוונתו של אדם בנוגע לתליית חלותו של מעשה מסויים בתנאי, או בנוגע לביטולו של מעשה מסויים, או לקיומו. בתורת תנאיגילוי דעת של אדם, המגלה שהוא עושה מעשה ידוע, כגון מכירה או נתינה, מפני סיבה מסויימת, הרי זה כאילו התנה מפורש בדרך של תנאי לפי כל משפטי התנאים (תוספות כתובות צז א ד"ה זבין, וגיטין עה א ד"ה לאפוקי, וקדושין מט ב ד"ה דברים; רא"ש כתובות יא ט, וגיטין ו ט, ובבא בתרא ח מח, ושו"ת לד א, ושם פא א; רשב"א כתובות עח ב), וכתבו ראשונים שלש מידות בענייני ממונות:
ובארו:
דברים שגילוי דעת מועיל בהםדברים שגילוי דעת מועיל בהם, כגון מי שמכר את נכסיו ואמר בשעת המכירה שמוכרם מפני שבדעתו לעלות לארץ ישראל, אבל לא אמר בלשון תנאי - על מנת שאעלה לארץ ישראל, או אם אעלה לארץ ישראל תהיה מכירה, ואם לא אעלה יבטל המכר - הרי זה כמוכר על תנאי, ואם אחר כך נאנס ולא עלה, המכר בטל (קדושין מט ב, לפי רש"י שם ד"ה ובעידנא; רמב"ם מכירה יא ח; טוש"ע חו"מ רז ג), שכיון שגילה דעתו שלשם כך הוא מוכרם, הרי זה כאילו אנן-סהדי (ראה ערכו) שדוקא על מנת שיוכל לעלות מכר (תוספות שם ד"ה דברים, בשם ר"י), שכן בצירוף גילוי דעתו מוכיח גם המעשה על מחשבתו, שאין דרך בני אדם למכור כל נכסיהם אם אין בדעתם לעקור דירתם ממקומם (כן משמע משו"ת הרא"ש שם); ואין גילוי הדעת מועיל אלא בשעת המכר, אבל אם בשעת מעשה לא אמר כלום, דברים שבלב אינם דברים והמקח קיים (גמ' שם), אף על פי שגילה דעתו קודם לכן שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל, ומפני כן הוא מחזר למכור את נכסיו (שו"ת הרא"ש שם; רשב"א שם; מגיד משנה מכירה יא ט, בדעת הרמב"ם; טוש"ע חו"מ רז ד), שמא בשעת המכר חזר בו מכוונתו (רשב"א שם), שהמעשה עצמו אינו מוכיח כל כך, שהרבה פעמים אדם מוכר נכסיו, ואין ידוע לשם מה מוכרם (שו"ת הרא"ש שם). הכפלת גילוי הדעתגילוי דעת זה שמועיל במקום תנאי אין צריך להכפילו, כגון לומר: אני מוכר הנכסים מפני שרצוני לעלות לארץ ישראל, ואם לאו לא הייתי מוכרם, ואפילו לסוברים בתנאי שאין אומרים מכלל הן אתה שומע לאו, וצריך לכפול את התנאי (ראה ערך תנאי), גילוי דעת עדיף, והרי זה כמו שהתנה וכפל (רמב"ן ורשב"א קדושין מט ב, בשם יש אומרים; מגיד משנה אישות ו יד, בדעת הגאונים והרמב"ם; המאור ביצה כ א; ר"ן קדושין שם וסא ב); ויש הסוברים שלדעה זו יש צורך בגילוי דעת לכפול את דבריו, ואם לא הכפיל אין זה גילוי דעת כלל, מכיון שמכלל הן אין אתה שומע לאו, אף על פי שכל שאר משפטי התנאים אין צריך (רמב"ן גיטין מו א, וקדושין נ א; ריטב"א גיטין שם, רבנו), ולדעה זו אין גילוי דעת מועיל כלל, אפילו כשיש אומדנא, אלא צריך להתנות תנאי כפול גמור (ריטב"א שם, בשם רבנו; ר"ן שם), אלא שלהלכה אף הם מודים שמועיל גילוי דעת, שאין הלכה כדעה המצריכה תנאי כפול (ראה ערך תנאי. ריטב"א ור"ן שם). מוכר מפני שזקוק למעותוכן המוכר מפני שזקוק למעות לקנות בהן דבר ידוע, כגון לקנות חטים שהוקרו מפני הבצורת וכיוצא בזה, ואחר כך לא הוצרך למעות, כגון שהגיעו חטים והוזלו וכיוצא בזה, המכר בטל (כתובות צז א; רמב"ם מכירה יא ח; טוש"ע חו"מ רז ג) אם גילה דעתו בשעת המכר שמוכר מפני שזקוק למעות לשם כך, והרי זה כמוכר על תנאי (תוספות שם ד"ה זבין; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ויש מהראשונים הסוברים שבמוכר מפני שזקוק למעות אף גילוי דעת אין צריך, והמכר בטל אם לא נזקק אחר כך למעות (רא"ש גיטין ו ט, ושו"ת פא א; מרדכי שם תכו, וכתובות רנד), שיש כאן אומדן דעת (רא"ש גיטין שם. וראה ערך אומדנא), שהדבר ידוע שלאותו צורך שהוצרך אז עשה כן (מרדכי גיטין שם), שסתם מוכרים משום צריכות מעות מוכרים, ואין דרכם לפרש וסתמו כפירושו (מרדכי כתובות שם). מכירה שאין גילוי דעת מועיל בההיתה המכירה באופן כזה שאינה מוכיחה כלל על כוונתו, אף גילוי דעת אין מועיל, אם לא התנה מפורש כמשפטי התנאים, כגון שמכר את כל מלבושיו וגילה דעתו שמוכר על מנת לעלות לארץ ישראל, ונאנס ולא עלה - המכר קיים, שאין דרך אדם למכור מלבושיו לשם כך, ולכן אין גילוי הדעת מועיל, וצריך להתנות תנאי גמור (תוספות כתובות שם; מרדכי שם רנד); ויש אומרים שאפילו במוכר כל מטלטליו אין גילוי דעת זה מועיל, והמכר קיים, לפי שלפעמים אדם מוכר מטלטליו אפילו כשבדעתו להישאר במקומו, ובמוכר קרקעותיו בלבד מועיל גילוי הדעת, שאין דרך אדם למכור קרקעותיו שהוא מתפרנס מהן אלא כשבדעתו לעקור דירתו ממקומו (רא"ש קדושין ב טו, וטור חו"מ רז; רמ"א שם ג). מוכר מטלטלים מפני שזקוק למעותבמוכר מפני שהוא זקוק למעות (ראה לעיל), שמכר מטלטלים, נחלקו הדעות:
גילוי דעת של לוקחיש מהראשונים שמחלק בין גילוי דעת מצד המוכר, לגילוי דעת מצד הלוקח, כגון מי שלקח יין מחברו, וגילה דעתו בשעת המקח שלוקחו מפני שבדעתו להוליכו למקום פלוני, שהיין שם ביוקר, וקודם שהגיע לאותו מקום הוזל שם היין - המקח קיים, ואינו דומה למוכר כדי לעלות לארץ ישראל וכיוצא, שהמוכר מתוך אונסו הוא מוכר, והרי נודע הדבר שלא מכר זה אלא מפני שעלה בדעתו דבר שיהא צריך למכור בשבילו (טור חו"מ רל, בשם רבנו יונה); אבל רוב הראשונים חולקים וסוברים שאין חילוק בין מוכר ללוקח (מגיד משנה מכירה יז ה, ושיטה מקובצת בבא בתרא צח א, בשם רבנו חננאל והראב"ד; טור שם, בשם רבנו חננאל); ויש המחלק בין התנה שלא יתן הדמים עד שיוליכנו למקום פלוני, וקודם שהגיע שם הוזל שהמקח בטל, ובין לא התנה כן (טור שם, בשם רמ"ה). וכתבו אחרונים שלא נחלקו אלא בלוקח מטלטלים, הואיל ויכול להוליכם לכל מקום שירצה, אבל בלוקח קרקע, שאי אפשר להוליכה למקום אחר, הכל מודים שמועיל גילוי דעת, כגון מי שהיתה דירתו בירושלים וקנה בית או חנות בצפת, וגילה דעתו שקונה מפני שרוצה לקבוע דירתו בצפת, ולבסוף לא נסתייע לו לעקור דירתו מירושלים, או שלא הניחוהו אנשי צפת לקבוע דירתו שם, המקח בטל לדברי הכל (נתיבות המשפט רז, ביאורים סק"ג; ערוך השלחן שם יא). מתנהאשה שרצתה להינשא וכתבה נכסיה לאחר, ואמרה בשעת הנתינה שנותנת לו מפני שהיא רוצה להינשא, נחלקו בה אמוראים:
להלכה פוסקים רוב הראשונים שבכל הנכסים אין צריך גילוי דעת, ובמקצת הנכסים צריך גילוי דעת (רי"ף ור"י מיגאש ורמ"ה שם; רא"ש כתובות שם; רשב"א ותוספות רי"ד ומאירי שם; רמב"ם זכיה ו יב); ויש פוסקים שבכל הנכסים צריך גילוי דעת, ובמקצת הנכסים אף גילוי דעת אין מועיל (מרדכי כתובות רח; מאירי שם, בשם גדולי המפרשים)[2]. ודוקא במתנת כל הנכסים אין צורך בגילוי דעת, אבל במכירת כל הנכסים יש צורך בגילוי דעת, שבמתנה יש אומדנא המוכחת שאין אדם נותן כל נכסיו לאחרים ואינו משאיר לעצמו כלום, אבל במכירה אין אומדנא זו, שהרי מקבל מעות עבורם, ולכן אף ברוצה לעלות לארץ ישראל ומכר כל נכסיו, שצריך גילוי דעת בשביל לבטל המכירה (ראה לעיל), אינו אלא במכירה, אבל אם חילק כל נכסיו במתנה, וידוע שנתן מפני רצונו לעלות לארץ ישראל, אם נאנס ולא עלה המתנה בטלה, אף על פי שלא גילה דעתו בשעת הנתינה, ובאשה שמכרה כל נכסיה ולא גילתה דעתה בשעת המכירה שמוכרת מפני שרוצה להינשא, מכרה קיים (תוספות רי"ד קדושין מט ב). יחס בין גילוי דעת לתנאי המפורשאף על פי שגילוי דעת מועיל לבטל את המעשה כתנאי מפורש, מכל מקום אין כחו יפה לגמרי כתנאי מפורש, שבתנאי מפורש יכול לבטל את התנאי כדי לבטל המעשה, ואין כופים אותו לקיימו, כגון שאמר אני מוכר או נותן על מנת כך וכך, יכול לבטל התנאי וממילא מתבטלת המכירה או המתנה, אבל בגילוי דעת כל שלא נאנס ויכול לקיימו אומרים לו שיקיים הדבר כדי שיתקיים המעשה, שהמתנה תנאי לא על דעת קיום התנאי בלבד הוא מתנה אלא אף על דעת ביטולו (רמב"ן ורשב"א ור"ן קדושין נ א, על פי הגמ' שם), אבל כשמגלה דעתו שעושה מפני שברצונו בדבר פלוני, כגון שאומר שמוכר הנכסים מפני שבדעתו לעלות לארץ ישראל, כיון שיכול לעלות הרי מחשבתו מתקיימת (ר"ן שם), ולכן אומרים לו עדיין יכול אתה לעמוד באותה דעת ולגמור מחשבתך (רשב"א שם), ואם לא רצה לעלות - המכר קיים (כן משמע בגמ' שם). כשחזר בו מהמכירהוכן בגילוי דעת שמוכר מפני שזקוק למעות, אין המכר בטל אלא כשלא נזקק למעות משום דבר שנתחדש אחר כך, כגון כשהוזקק לקנות חטים ואחר כך ירד מטר, או הגיעו חטים והוזלו, או שחזר בו המוכר ולא רצה למכור לו החטים, וכיוצא, אבל אם הוא בעצמו חזר בו - המכר קיים (תוספות ר"י הזקן שם; רא"ש כתובות יא ט; טור חו"מ רנ), ואם אינו יכול לקיים את הדבר אלא בטורח:
בגיטין וקדושיןגילוי דעת בגיטין וקדושין נחלקו בו ראשונים אם מועיל כתנאי מפורש כמו בדיני ממונות:
בתורת ביטולבגילוי דעת לבטל מעשה שכבר נעשה נחלקו אמוראים אם מועיל, כגון מי ששלח גט לאשתו, ובא השליח ואמר לו לא מצאתיה או לא רצתה לקבלו, ואמר הבעל ברוך הטוב והמטיב, והרי יש בדברים אלה משום גילוי דעת שאין ברצונו לגרשה שהרי שמח בעיכוב הגט:
ואינו דומה לגילוי דעת בשעת הגרושין שמגרשה משום שם רע או נדר, שגילוי הדעת מועיל לבטל את הגרושין מן הדין אם נמצאו הדברים בדאים, או שהפר לה חכם את הנדר (ראה לעיל), שכאן הרי שלח את הגט בדעה ברורה לגרשה, ואחר כך גילה דעתו שרוצה לבטלו, אבל זה שבתחילה כשנתן לה את הגט גילה בדעתו שנותן לה משום שם רע או משום נדר, יכול אחר כך לטעון שרק על מנת כן נתנו לה ולבטלו (תוספות רי"ד גיטין מו א)[4]. היה מחזר לבטלוהיה מחזר אחר השליח לבטלו, ובעוד שהוא רץ אחריו הגיע הגט לידה ואחר כך ביטלו, אינו בטל (גיטין לב א; רמב"ם שם יז; טוש"ע שם), ואין אומרים שזהו גילוי דעת יותר טוב מברוך הטוב והמטיב, שהרי קודם היה מחזר לבטלו וגם אחר כך ביטלו, ויועיל אפילו לאביי, אלא אפילו לרבא כאן אינו מועיל, שהרי שם על כל פנים אמר ברוך הטוב והמטיב, שמשמעו שאינו רוצה בגט, וכאן בשעה שרץ אחר השליח לא אמר כלום (ריטב"א שם), ואין כאן אלא דברים שבלב בלבד, שאף לרבא אינם דברים (תוספות שם ד"ה מהו)[5]. בטול קניןכשהגילוי דעת בא לבטל חלותו של קנין מסוים, כגון עני שנטל מקצת פאה וזרק על השאר כדי לקנותו, או שנפל עליה, או שפרס טליתו עליה, מעבירים אותו הימנה, ולא זכה בה (פאה ד ג), ואף על פי שארבע אמות של אדם קונות לו בכל מקום (ראה ערך ארבע אמות א), והרי הפאה בתוך ארבע אמותיו, מכל מקום כיון שנפל עליה גילה דעתו שבנפילה הוא רוצה לקנות ולא בארבע אמות (בבא מציעא י א). בתורת קיוםקיום בתרומותהיורד לתוך שדה חברו ותרם שלא ברשות, ובא בעל הבית ואמר לו למה לא הלכת אצל היפות, אם נמצאו שם יפות מאלו שתרם - תרומתו תרומה (תוספתא תרומות (ליברמן) א ה; בבא מציעא כב א), שגילה דעתו שנוח לו במה שתרם (רש"י שם ד"ה אם נמצאו, וקדושין נב ב ד"ה לא אמרו); אבל אם לא נמצאו יפות מהם - אין תרומתו תרומה (תוספתא שם; גמ' שם), שאין זה גילוי דעת שנוח לו, שלא אמר אלא דרך מחאה (רמב"ם תרומות ד ג)[6]. קיום בממונותואין כלך אצל יפות מורה על גילוי דעתו אלא בתרומה (בבא מציעא שם, וקדושין נב ב), משום שמצוה היא (בבא מציעא שם), והפירות עומדים לתרום (רש"י קדושין שם), והמצוה מוטלת עליו (תוספות ר"י הזקן שם; חידושי הר"ן שם), או שרוב בעלי בתים עינם יפה (ר"ן שם), אבל לא בממונות. ולכן אריס שליקט פירות ונתנם לאורחים בלי דעת בעל הבית, אף על פי שבא בעל הבית ומצאו ואמר לו למה לא הלכת אצל יפות, אסורים משום גזל (בבא מציעא שם)[7]. קיום שנוח לו במעשהויש גילוי דעת שנוח לו במעשה של חברו, המועיל לחייב אותו להשתתף בדמים, כגון המקיף את שדה חברו בכתלים משלש רוחותיו, שאין מחייבים את הניקף לתת לו חצי הוצאותיו (ראה ערך שכנים). ואפילו לסוברים שגם אם הקיפו בכתלים מכל ארבע רוחותיו אין מחייבים את הניקף בהוצאות (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום אם עמד ניקף בעצמו וגדר את הרביעית, הרי גילה דעתו שנוח לו במה שהקיפו חברו, מגלגלים עליו את הכל (בבא בתרא ד ב; רמב"ם שכנים ג ד; טוש"ע חו"מ קנח ו). ואפילו לסוברים הדר בחצר חברו, שאינה עומדת להשכיר, פטור מלשלם (ראה ערך זה נהנה וזה לא חסר) אף על פי שגילה דעתו שרוצה בהנאה זו, כאן חייב, שגילוי הדעת כאן הוא שנוח לו להוציא הוצאות על גדר זה (תוספות בבא קמא כ ב ד"ה טעמא; מרדכי שם טז). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
