|
גלוי עריות הגדרה[1] - איסור ביאה על אחת מן העריות האסורות האיסור והחיובמקורומלבד האזהרות המיוחדות לכל איסור ערוה בפני עצמו (ראה ערך עריות פירוט כל העריות, וראה על כל איסור ערוה ביחוד בערכו) נאמר בתורה: אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (ויקרא יח ו), והוא איסור כללי על כל העריות, אם על קורבה של גילוי עריות (רבי פדת בשבת יג א. וראה להלן: קריבה לעריות; קריבה ללא ביאה, דעת ראשונים שאין שאר האמוראים חולקים על רבי פדת), היינו תשמיש ממש (רש"י שם ד"ה גילוי), שכל קריבה שבמקרא ענינה ביאה, כמו: וָאֶקְרַב אֵלֶיהָ (דברים כב יד) וכיוצא (רמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה שנג), או על קירוב בשר (ראה להלן, שם). אף האשה מוזהרת בכךהאשה מוזהרת בלאו של גילוי עריות כמו האיש, מפני שהשוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין שבתורה (יבמות פד ב), ויש אומרים לפי שנאמר: לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה בלשון רבים, לומדים מכך לרבות אף הנשים (תורת כהנים שם; ירושלמי סנהדרין ז ז, וכפירוש השיטה מקובצת כריתות ג א), אבל מהכלל של השוה הכתוב אשה לאיש לכל עונשין לא היינו יודעים לאו לנשים בעריות, לפי שאין המעשה שוה באיש ובאשה, שזה שוכב וזו נשכבת (שיטה מקובצת כריתות שם, בשם ה"ר ברוך), ועוד שכיון שכתוב בפסוק הנ"ל: אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ וגו', הרי זה כמו מיעוט להוציא נשים (ראה תוספת בבא קמא טו א ד"ה השוה. וראה ערך איש) אם לא היה ריבוי מיוחד (רבי אליהו מזרחי פרשת אחרי). חיובוהבא על אחת מכל העריות האמורות בתורה במזיד חייב כרת (משנה כריתות ב א; רמב"ם איסורי ביאה א א), שנאמר: כִּי כָּל אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה מִכֹּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה וְנִכְרְתוּ הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת מִקֶּרֶב עַמָּם (ויקרא יח כט. גמרא שם ב; רמב"ם שם), ואם בא בשוגג חייב חטאת (משנה כריתות שם; רמב"ם שם ושגגות א ד), כדין כל חייבי כריתות שעשו בשוגג (ראה ערך חטאת). בהעלם אחדאף שנכללו כל העריות בכרת אחת, אם עבר על כולן בהעלם אחד חייב חטאת על כל אחת ואחת, שנאמר בנדה (ראה ערכו): וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב (ויקרא שם יט), ולא נאמר ולנדה לא תקרב, לחלק על כל אשה ואשה של עריות (כריתות ב ב למסקנא ורש"י), שהמילים ואל אשה סמוכות לפרשת עריות (פירוש רבינו גרשום שם[2]). הנאת האשה כמעשהבין האיש ובין האשה חייבים כרת - וחטאת (משנה כריתות י ב; רמב"ם איסורי ביאה א א) - שנאמר: הַנְּפָשׁוֹת (ויקרא יח כט), הרי כאן שנים, הבועל והנבעלת (תורת כהנים שם; רמב"ם שם). ואף שהאשה אינה עושה מעשה, וקרקע עולם היא, ואין חיוב חטאת אלא על מעשה (ראה סנהדרין סה א, ורש"י ד"ה ריש לקיש, וראה ערך חטאת), החשיבה תורה הנאתה כמעשה, שנאמר: הַנְּפָשׁוֹת הָעֹשֹׂת (שם. תוספות בבא קמא לב א ד"ה איהו. וראה רש"י כריתות ג א ד"ה דא"ר אבהו). על עריות שבמזיד ובהתראה חייבים עליהן מיתת בית דין, ראה ערך עריות. על גדר הביאה בעריות, ועל זמן הגדלות של הבועל והנבעלת, ראה ערך ביאה. אופני החיוב והפטורכל העריות שהיה אחד - או האיש או האשה - גדול, ואחד - או האיש או האשה - קטן, לפני שהגיע לכלל חיוב במצות (ראה ערך גדול וערך גדולה), הקטן פטור והגדול חייב; אחד ער ואחד ישן, הישן פטור; אחד מזיד ואחד שוגג, המזיד חייב, והשוגג מביא קרבן (משנה כריתות יא א; רמב"ם איסורי ביאה א יח; טור אבן העזר כ. וראה משנה נדה מה א); אחד אנוס ואחד ברצון, האנוס פטור (רמב"ם שם; טור שם. וראה ערך אונס בועל). יש מי שכתב שכיוון שהמתעסק בעריות חייב (כריתות יט ב), אין בעריות דין ריבוי בשיעורים כשאר התורה, אלא הוא חיוב גמור כיוון שנהנה יותר (טוב רואי שבת נספח ענייני שבת חלק א אות ג). על גילוי עריות כאחת משבע מצות שבני נח נצטוו בהן, ראה ערך בן נח. במקום אונסיהרג ואל יעבורכל עברות שבתורה אם אומרים לאדם עבור ואל תיהרג, יעבור ואל יהרג, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שיהרג ואל יעבור (סנהדרין עד א; רמב"ם יסודי התורה ה ב; טוש"ע יורה דעה קנז א). ומתרפאים בכל איסורים שבתורה במקום סכנה, חוץ מעבודה זרה וגילוי עריות ושפיכות דמים, שאפילו במקום סכנה אין מתרפאים בהם (תורת כהנים דיבורא דחטאת א; פסחים כה א; רמב"ם שם ו), שעריות הוקשו לנפשות, שנאמר: כִּי כַּאֲשֶׁר יָקוּם אִישׁ עַל רֵעֵהוּ וּרְצָחוֹ נֶפֶשׁ כֵּן הַדָּבָר הַזֶּה (דברים כב כו), מה רוצח - כשאומר לו נכרי הרוג או תיהרג - יהרג ואל יעבור (וראה ערך שפיכות דמים מנין לנו), אף נערה המאורסה כן (פסחים כה ב ורש"י ד"ה יהרג; רמב"ם שם ז. וראה ערך בא זה ולמד על זה. וראה שאילתות וארא שאילתא מב, ועמק שאלה שם). ויש מי שכתב שספק גלוי עריות נדחה מפני פקוח נפש (שו"ת דעת כהן פד). האם יש חילוק בכוונת המאנסאין הבדל בגילוי עריות בין בצנעא לבפרהסיא, ובין בשעת השמד ושלא בשעת השמד, בין שנתכוין המאנס להעבירו על דת ובין שנתכוין להנאת עצמו, ובכל אופן יהרג ואל יעבור (מלחמות לרמב"ן סנהדרין יז ב ד"ה אמר; ר"ן פסחים ו א ד"ה חוץ, ובחידושים סנהדרין סוף פרק ח; רמב"ם יסודי התורה ה ב; טוש"ע יו"ד קנז א), שמשום חומר העברה של גילוי עריות אין חילוק למה נתכוין המאנס, ועוד שהוקש גילוי עריות לשפיכות דמים, ושם ודאי אף להנאת עצמו אסור (רמב"ן ור"ן שם). ויש מהראשונים סוברים שאם המאנס נתכוין להנאת עצמו - יעבור ואל יהרג (המאור סנהדרין יח ב ד"ה אביי[3]), ואף שהוקש גילוי עריות לשפיכות דמים, ובשפיכות דמים אף להנאת עצמו אסור (ראה ערך שפיכות דמים), אין זה היקש גמור לכל דבר (המאור שם). באשהאשה, אם היא מחוייבת למסור נפשה שלא לעבור על גילוי עריות, נחלקו ראשונים:
גוי הבא על בת ישראלנחלקו ראשונים באופן שגוי בא על בת ישראל אם נחשב כגילוי עריות לענין יהרג ולא יעבור:
בבהמהיש מהראשונים שנסתפק אם ביאת בהמה היא בכלל גילוי עריות לענין יהרג ואל יעבור (חידושי הר"ן סנהדרין עד א ד"ה חוץ[4]), ויש מהאחרונים שכתב שביאת בהמה אינה בכלל גילוי עריות, שאף שאשה המביאה בהמה עליה חייבת מיתה, הרי זה מגזרת הכתוב, אבל לא בתורת גילוי עריות (פני יהושע כתובות ג ב בתוספות ד"ה ולדרוש). בחייבי לאויןלא נתרבה גילוי עריות לומר בו יהרג ואל יעבור אלא כעין נערה המאורסה, שלמדים ממנה (ראה לעיל: יהרג ואל יעבור), וכגון חייבי כריתות ומיתות בית דין (ראה ערך עריות. מלחמות לרמב"ן סנהדרין יז ב ד"ה אביי ונמוקי יוסף שם), אבל בחייבי לאוין שקדושין תופסים בהם (ראה ערך חייבי לאוין) - יעבור ואל יהרג (חידושי הר"ן סנהדרין עד א ד"ה חוץ; חינוך רצו), וכן בערוה דרבנן (ראה ערך שניות. ש"ך שם); ויש חולקים, כיון שאיסור ביאה הוא (שו"ת הרא"ם נט, הביאו במשנה למלך יסודי התורה ה ב. וראה מנחת חינוך רצו שדחה). בגילוי עריות של חייבי כריתות ומיתות בית דין, אפילו במעשה שיש בו רק לאו, כגון אביזרייהו - פרטי דינים השייכים לאיסור גילוי עריות ונמשכים ממנו - (ראה ערכו) של גילוי עריות, יהרג ואל יעבור (מלחמות ונמוק"י ור"ן שם; רמ"א בשו"ע יו"ד קנז א), כגון אותו אדם שנתן עיניו באשה וחלה ונטה למות, ואמרו הרופאים אין לו רפואה עד שתיבעל לו, ואמרו חכמים ימות ואל תיבעל לו; תעמוד לפניו ערומה, ימות ולא תעמוד לפניו ערומה (סנהדרין עה א), אף שאין לו בזה אלא הנאה מועטת (מאירי שם)[5]. כשעבר אדם על גילוי עריות במקום פקוח נפש, ועבר ולא נהרג, אם חייב על זה, ראה ערך אונס הכרח. קריבה לעריותקריבה ללא ביאהקריבה לעריות בלי ביאה נחלקו בה אמוראים: רבי פדת אמר לא אסרה תורה אלא קריבה של גילוי עריות בלבד, שנאמר: אִישׁ אִישׁ אֶל כָּל שְׁאֵר בְּשָׂרוֹ לֹא תִקְרְבוּ לְגַלּוֹת עֶרְוָה (ויקרא יח ו. שבת יג א), והיינו תשמיש ממש (רש"י שם ד"ה גילוי), אבל שאר קורבה, ואפילו קירוב בשר, אינה אסורה אלא מדרבנן (רש"י שם), ונחלקו אמוראים על רבי פדת (שבת שם: ופליגא דרבי פדת), ובפירוש מחלקותם נחלקו ראשונים:
חיבוק ונישוק בקרובותיוהמחבק והמנשק אחת מהעריות, כגון אחותו הגדולה ואחות אביו וכיוצא בהן, שאין לו שום הנאה כלל - ולדברי הכל אין בו לאו גמור - מכל מקום הרי זה מגונה ביותר ודבר איסור (רמב"ם איסורי ביאה כא ו; טוש"ע אהע"ז כא ז), אלא אם כן הוא צדיק גמור, ויודע בעצמו שלא יבוא לידי הרהור, שמותר לנשק לאחותו (חלקת מחוקק שם סק"ח). בבתו ובנהישן אדם עם בתו ואמה עם בנה בקירוב בשר, כל זמן שהם קטנים (משנה קדושין פ ב; רמב"ם איסורי ביאה כא ז; טוש"ע אהע"ז כא ז); הגדילו - זה ישן בכסותו, והיא בכסותה (שם ושם). ודוקא לישן בקירוב בשר אסור משהגדילו, אבל חיבוק ונישוק מותר (פרישה שם; בית שמואל שם ס"ק טו). שיעור גדלותםנחלקו אמוראים בשיעור גדלותם לענין זה של איסור קירוב בשר:
וזה וזה כדי שיהיו שדים נכונו ושערך צמח (גמרא שם). ונחלקו בפירושו:
כשמתביישותהיתה הבת בושה לעמוד ערומה לפני אביה, וכן האם בושה לעמוד ערומה לפני בנה, אף שהם קטנים, אין ישנים עמהם אלא בכסותם (גמרא שבת פא ב; רמב"ם איסורי ביאה כא ז; טוש"ע אהע"ז כא ז). נתקדשה הבתנתקדשה הבת על ידי אביה, והרי היא אשת איש, אסור אפילו היא קטנה (גמרא שבת פא ב; רמב"ם איסורי ביאה כא ז; טוש"ע אהע"ז כא ז. וראה מגיד משנה שם שנישאת שכתב הרמב"ם לאו דוקא, והוא הדין נתקדשה[7]). בת בתו וכן אחותו קטנה דינן כבתו (ב"ח שם, וחלקת מחוקק שם סק"י, ובית שמואל שם ס"ק יד). הרחקה מעריותהוא בבגדו והיא בבגדהחכמים גזרו להתרחק מן העריות אפילו בלי קירוב בשר, ולכן אסור לישן עם אשת איש אפילו אם הוא בבגדו והיא בבגדה (שבת יג א), שיצרו תוקפו ויתגבר עליו ביותר (תוספות שם ד"ה מה, וראה שם שהאיסור מדרבנן. וראה באור הגר"א אהע"ז כא ס"ק יט), והוא הדין שאר עריות, שנאמר: וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב (יחזקאל יח ו), הוקשה נדה לאשת איש (שבת שם. וראה ערך נדה). אמנם יש סוברים שרבי פדת (הובא לעיל: קריבה לעריות; קריבה ללא ביאה) חולק ומתיר בשאר עריות כשהוא בבגדו והיא בבגדה, ואינו אוסר אלא באשת איש (ר"י בתוספות שם ד"ה ופליגא; רמב"ן בהשגות לספר המצות לא תעשה שגג). הסתכלות או הנאהצריך אדם להתרחק מן הנשים מאד מאד (טוש"ע אהע"ז כא א), שנפשו של אדם מחמדתן (בית שמואל שם סק"א, על פי משנה מכות כג ב), ואסור לאדם לקרוץ בידיו או לרמוז בעיניו לאחת מן העריות, או לשחוק עמה או להקל ראש, ואפילו להריח בשמים שעליה, או להביט ביפיה - אסור (רמב"ם איסורי ביאה כא ב; טוש"ע שם), ואסור להסתכל בנשים בשעה שעומדות על הכביסה (בבא בתרא נז ב; רמב"ם שם כא; טוש"ע שם), ואפילו להסתכל בבגדי צבעונים של אשה שהוא מכירה - אסור, שלא יבוא לידי הרהור (עבודה זרה כ ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם). פגע באשה בשוק - אסור להלך אחריה, אלא רץ לצדדים או לאחריו (ברכות סא א; רמב"ם שם כב; טוש"ע שם), והמסתכל אפילו באצבע קטנה של אשה ונתכוין ליהנות הרי זה כמי שנסתכל במקום התורף (שבת סד ב; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם), ואפילו לשמוע קול הערוה, או לראות שערה - אסור (ברכות כד א. וראה שם ברש"י ד"ה שוק וד"ה ערוה; רמב"ם שם; טוש"ע שם), והמתכוין לאחד מאלה הדברים מכים אותו מכת-מרדות (ראה ערכו. רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואלו הדברים אסורים גם בחייבי לאוין (רמב"ם שם ג; טוש"ע שם). בפנויהיש סוברים שאסור מן התורה להסתכל באשת איש ובשאר עריות, שנאמר: וְלֹא תָתֻרוּ אַחֲרֵי לְבַבְכֶם וְאַחֲרֵי עֵינֵיכֶם (במדבר טו לט), ומנו האיסור בין הלאוין במנין המצות (רבנו יונה באגרת התשובה; ספר חרדים מצות לא תעשה פרק ב. וראה ארחות חיים ביאות אסורות יג, והביאו הבית יוסף אהע"ז כא). אבל מותר להסתכל בפני הפנויה ולבדקה, בין בתולה ובין בעולה, כדי שיראה אם נאה היא בעיניו וישאנה, ואין בזה צד איסור, ולא עוד אלא שראוי לעשות כן (רמב"ם איסורי ביאה כא ג; טוש"ע שם ג). ויש חולקים וסוברים שמכל מקום אין דרך תלמידי חכמים בכך (הראב"ד בהשגות שם, וראה שם במגיד משנה), ולדברי הכל לא יסתכל דרך זנות, שהרי הוא אומר: בְּרִית כָּרַתִּי לְעֵינָי וּמָה אֶתְבּוֹנֵן עַל בְּתוּלָה (איוב לא א. רמב"ם שם; טוש"ע שם). השתמשות באשהבאיסור וגדרי השתמשות באשה נחלקו הפוסקים: * יש שכתבו שאין משתמשים באשה, בין גדולה בין קטנה, בין שפחה בין משוחררת (שמואל בקדושין ע א, וראה ירושלמי כתובות א ו; רמב"ם איסורי ביאה כא ה; טוש"ע אהע"ז כא ה), באיזה שימוש אמרו, ברחיצת פניו ידיו ורגליו, ואפילו ליצוק לו מים לרחוץ פניו ידיו ורגליו, ואפילו אינה נוגעת בו, והצעת המטה בפניו ומזיגת הכוס (שם ושם).
לכוף יצרו ולקדש עצמואין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות, לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה, וינהג להתרחק מן השחוק ומן השכרות, שאלו גורמים גדולים לאיסור עריות, ויפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה (רמב"ם איסורי ביאה יח - כא; טוש"ע אהע"ז כה א. וראה ביאור הגר"א ס"ק ח שציין מכמה מקומות ומאבות דרבי נתן כ). דרישה בסתרי עריותאין דורשים בסתרי עריות בשלשה, מפני שהאחד טרוד בשאלת הרב, והשנים נושאים ונותנים זה עם זה, ואין דעתם פנויה לשמוע, ולפי שדעתו של אדם קרובה אצל עריות אם נסתפק לו דבר ששמע - מורה להקל (משנה וגמ' חגיגה יא ב; רמב"ם כב יז. בטוש"ע השמיטו). ובימינו יש מי שכתב שנהגו היתר לדרוש בעריות בלא שום הגבלה כלל, ואפשר שהטעם הוא שכיוון שדינים אלו כבר נכתבו בספרים - כבר חדלו להיות נסתרים, אך אולי באמת ראוי להתעורר על זה ולגדור את דרשות אלו ברבים (אגרות הראי"ה ה עמוד ע תיד), ועוד יש מי שכתב שלא ראוי לכתוב בדברים אלה, אבל מכיוון שיש בענייני עריות וצניעות טועים בין להקל בין להחמיר, שגורם לחסרון שלום והאהבה הנחוצה ביותר, תורה היא ומוכרחים לכתוב בזה (שו"ת אגרות משה אבן העזר ד סו). אין לך דבר בכל התורה כולה שהוא קשה לרוב העם לפרוש אלא מן העריות והביאות האסורות, לפיכך ראוי לו לאדם לכוף יצרו בדבר זה ולהרגיל עצמו בקדושה יתרה, וינהג להתרחק מן השחוק ומן השכרות ומדברי ענבים, שאלו גורמים גדולים ומעלות של עריות, ויפנה עצמו ומחשבתו לדברי תורה וחכמה, שאין מחשבת עריות מתגברת אלא בלב פנוי מן החכמה (רמב"ם שם יח - כא; טוש"ע כה א. ועי' באור הגר"א שם ס"ק ח). על הרחקות מאשתו כשהיא נדה, ראה ערך נדה. על איסור יחוד, ראה ערך יחוד. על איסור הרהור באשה, אפילו פנויה, ראה ערך הרהורי עברה. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
