הגדרה^[1] - חובת גלות לעיר מקלט להורג נפש בשגגה

החובה וגדרה

מהותה ומקורה

כל ההורג נפש בשגגה^[2] גולה (משנה מכות ז א; רמב"ם רוצח ה א) ממדינה שהרג בה לערי-מקלט (משנה מכות ט ב; רמב"ם שם. וראה ערך ערי מקלט), שנאמר: וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ וגו' וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (במדבר לה כה), ומצות עשה היא, ועל בית דין להגלותו (רמב"ם שם), והמצוה נמנית במנין המצות (ספר המצות עשה רכה; סמ"ג עשין עה; החינוך מצוה תי).

אף ההורג הוא בכלל מצות עשה זו, שנאמר עליו: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (במדבר שם כח. החינוך שם), והוזהרו בית דין שלא יקחו כופר מהרוצח בשגגה כדי לישב בעירו, שנאמר: וְלֹא תִקְחוּ כֹפֶר לָנוּס אֶל עִיר מִקְלָטוֹ (שם לה לב. כתובות לז ב; רמב"ם שם).

גולה אף כשאין גואל הדם

אף כשאין גואל-הדם (ראה ערכו) לנרצח, חייב הרוצח בשגגה לגלות (ספרי דברים יט ה-ו, וראה שם דרשת הפסוק).

הגלות מכפרת

גדרה של הגלות הוא בתורת כפרה, שהגלות מכפרת על חטא הרוצח (ראה מכות ב ב, ותוספות שם יא ב ד"ה מידי, וריטב"א שם^[3]), ואין הגלות מכפרת אלא על החטא, ולא שאפשר לאחר מכן להחזירו לעירו ולפוטרו מגואל הדם, שכפרה זו פועלת מיתת הכהן הגדול (תוספות שם יא ב ד"ה מידי, וריטב"א שם. וראה להלן: מיתת הכהן גדול).

יש מהראשונים שכתבו שגלות אינה כפרה ממש, ומיתת הכהן הגדול בלבד היא שמכפרת עליו, שהרי אם יצא חוץ לתחום - נהרג על ידי גואל הדם, ועוד שדבר המסור לבית דין הוא האם להגלותו (ריטב"א מכות ב ב ד"ה תנו רבנן, בשם התוספות והרמב"ן. וראה ערוך לנר מכות יא ב ד"ה והנלענ"ד).

מת קודם שגלה

רוצח שנגמר דינו לגלות, ומת קודם שגלה, מוליכים עצמותיו לשם (מכות יא ב; רמב"ם רוצח ז ג), שנאמר: לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן (במדבר לה לב), איזוהי ישיבה שהיא בארץ, הוי אומר זו קבורה (מכות שם), ואף שאין כאן משום הצלה מגואל הדם, מכל מקום גולים עצמותיו לשם כפרה (אור שמח שם ו יב; אמבוהא דספרי שם אות טז).

החובל באביו ואמו

לא חייבה תורה גלות אלא להורג נפש בלבד, אבל החובל באביו או באמו בשגגה, אינו חייב גלות, אף שאם חבל בהם בזדון חייב מיתת בית דין (ראה ערך מכה אביו ואמו), שנאמר: רֹצֵחַ מַכֵּה נֶפֶשׁ (במדבר לה יא), לא אמרתי לך אלא רוצח מכה נפש (ספרי שם; רבא במכות ח ב; רמב"ם רוצח ז טו).

בעדים זוממים

לא חייבה תורה גלות לעדים-זוממים (ראה ערכו), שהעידו על איש שהוא חייב גלות, ואין אומרים יגלה זה תחתיו (משנה מכות ב א), שנאמר: הוּא יָנוּס אֶל אַחַת הֶעָרִים (דברים יט ה) - הוא ולא זוממים (גמרא שם ב).

הבית דין והעדים

כדיני נפשות

דין גלות הוא כדיני נפשות, שאין דנים אותם אלא בבית דין של עשרים ושלשה (ראה ערך בית דין), וכן בכל שאר הדברים שיש בין דיני נפשות לדיני ממונות (ראה ערכם) דין גלות כדיני נפשות (סנהדרין לג ב; רמב"ם סנהדרין יא ד), שנאמר בחייבי מיתות בית דין: יוּמַת הָרֹצֵחַ (במדבר לה יז), ונאמר בחייבי גלות: לָנֻס שָׁמָּה הָרֹצֵחַ (שם ו), ולמדים בגזרה שוה רוצח-רוצח שדיני גלות כדיני נפשות (סנהדרין שם, ורש"י ד"ה חייבי).

האם גולה על פי הודאת עצמו

באופן שרצח בשגגה והודה בדבר - האם גולה על פי הודאת עצמו, מצאנו כמה דעות:

• יש מהראשונים שהסתפק האם באופן זה גולה כיון שגלות כפרה היא, או שמכיון שיש בדבר חיוב מיתה, שאם יצא חוץ לתחום עיר מקלטו נהרג על ידי גואל הדם (ראה ערך גואל הדם), אינו גולה על פי עצמו (ריטב"א מכות ב א ד"ה מעידים אנו).

• יש מהאחרונים שכתב שגולה על פי עצמו, ועל פי קרובים ופסולים (מהרש"א מכות י ב בחידושי אגדות).

• ויש שחלקו, שהרי שנינו: מַכֵּה נֶפֶשׁ לְפִי עֵדִים (במדבר לח ל), מנין אף הגולה לפי עדים, תלמוד לומר מכה לפי עדים (ספרי זוטא שם וילקוט שם), ופירשו אחרונים שאינו חייב גלות אלא על פי עדים שראו שהרג, ולא על פי הודאת עצמו (זית רענן שם; אמבוהא דספרי שם).

על קרובי הנרצח אם יכולים להעיד לחייבו גלות, ראה ערך פסולי עדות וערך רוצח.

הגולים

בן שהרג אביו

הבן שהרג את אביו בשגגה - גולה (משנה מכות ח ב; רמב"ם רוצח ה ה)^[4].

אב שהרג בנו

האב שהרג בשגגה את בנו - שלא בשעת לימוד, או שהיה מלמדו אומנות שאינו צריך לה (מכות ח ב. וראה ערך רוצח) - גולה על ידו (משנה שם; רמב"ם רוצח ה ה).

כהן גדול שהרג

כהן גדול שהרג את הנפש בשגגה - גולה (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ד א, וברייתא בסנהדרין יח א; רמב"ם רוצח ז י), ואין אומרים שרק מי שיש לו תקנה בחזרה יגלה, אבל כהן גדול שהרג שאין לו תקנה בחזרה (ראה להלן: מיתת הכהן הגדול) לא יגלה, שנאמר: לָנוּס שָׁמָּה כָּל רֹצֵחַ (דברים יט ג), אפילו כהן גדול (סנהדרין יח ב)^[5].

על גר תושב שהרג ישראל, או גר תושב, או עבד בשגגה, או שהרגו ישראל או עבד בשגגה, ראה ערך גר תושב: ברציחה.

על אלו שאינם גולים מחמת חסרון בגדרי השגגה המחייבת גלות, אם מחמת אונס וקרוב לאונס, או מחמת פשיעה וקרוב למזיד, כגון הסומא והשונא וכיוצא, ראה ערך רוצח.

הגלות

הגולים בתחילה, והאם זו חובה

בתחילת משפטם של כל הרוצחים (ראה רש"י מכות י ב ד"ה בתחלה) נחלקו תנאים:

• רבי יוסי ברבי יהודה אומר בתחילה אחד הרוצח בשוגג ואחד מזיד מקדימים לברוח לערי מקלט (ספרי במדבר פסקא קס, ודברים פסקא קפז; משנה מכות ט ב, וברייתא שם י ב), שנאמר ברוצח במזיד: וְכִי יִהְיֶה אִישׁ שֹׂנֵא לְרֵעֵהוּ וְאָרַב לוֹ וְקָם עָלָיו וְהִכָּהוּ נֶפֶשׁ וָמֵת וְנָס אֶל אַחַת הֶעָרִים הָאֵל (דברים יט יא. ספרי דברים שם^[6]), ובית דין מביאים אותו משם ודנים אותו, שנאמר: וְשָׁלְחוּ זִקְנֵי עִירוֹ וְלָקְחוּ אֹתוֹ מִשָּׁם (דברים שם יב), מי שלא נתחייב – פטרוהו, ומי שנתחייב גלות - מחזירים אותו למקומו, שנאמר: וְהֵשִׁיבוּ אֹתוֹ הָעֵדָה אֶל עִיר מִקְלָטוֹ אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה (במדבר לה כה. ספרי שם; מכות שם).

• רבי אומר מעצמם הם גולים, כי אינם יודעים שערי המקלט קולטות רק את הרוצח בשוגג (ספרי דברים שם, ראה שם הגירסא; ברייתא במכות שם), ולימדך הכתוב שיקחוהו משם, ויהרגוהו אם הוא מזיד (רש"י שם י ב ד"ה רבי).

ובדעת רבי יוסי ברבי יהודה ישנם שתי דעות:

יש מן הראשונים שכתב שהדברים אמורים דוקא כשהרג בשוגג שקרוב למזיד, או שהרג במזיד בלא התראה, אבל אם הרג במזיד ובהתראה - חובשים אותו לאלתר (ראה ערך רוצח), ואין נותנים לו לנוס לערי מקלט (ריטב"א מכות י ב ד"ה אין).

ויש מאחרונים שהוכיח שבמזיד גמור ובהתראה הדברים אמורים, וכגון שמחמת איזו סיבה לא יכלו לחבשו לאלתר (ערוך לנר שם ד"ה אחד, וראה שם בכמה ראיות).

הלכה כרבי יוסי ברבי יהודה (רמב"ם רוצח ה ז; מאירי מכות שם).

מוסרים לו שני תלמידי חכמים

כשמחזירים את הרוצח בשגגה לעיר מקלטו מוסרים לו שני תלמידי חכמים, שמא יהרגנו גואל הדם בדרך (משנה מכות ט ב; רמב"ם רוצח ה ח^[7]), ונחלקו תנאים בדבר:

חכמים סוברים שהם מדברים לגואל הדם דברים הראויים לו, ואומרים לו: אל תנהג בו מנהג שופכי דמים, שבשגגה בא מעשה לידו; ורבי מאיר סובר שהוא בעצמו מדבר אל גואל הדם, שנאמר: וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ (דברים יט ד. משנה ט ב, וברייתא שם י ב), אבל תלמידי החכמים שהולכים עמו אינם נזקקים לדבר אליו (פירוש המשניות לרמב"ם שם, ורע"ב שם לגירסת "הוא מדבר" ולא "אף הוא"^[8]).

לגירסא אחרת אין רבי מאיר חולק על חכמים אלא מוסיף שאף הוא מדבר בעצמו (כן היא הגירסא שלנו במשניות: "אף", וכן הוא בריטב"א שם ד"ה אמרו בשם מקצת נוסחאות, וכן היא גירסת המאירי שם במשנה).

יש מהראשונים שכתב שהם אומרים כן אף לאנשי עיר המקלט כדי שלא ינהגו בו מנהג שופכי דמים לבזותו ולקללו (מאירי שם ט ב ד"ה ומוסרים, וראה שם י ב ד"ה וי"מ).

דבר הגולה כשבא לעיר מקלטו

כשבא הגולה לעיר מקלטו נאמר: וְעָמַד פֶּתַח שַׁעַר הָעִיר וְדִבֶּר בְּאָזְנֵי זִקְנֵי הָעִיר הַהִיא אֶת דְּבָרָיו וְאָסְפוּ אֹתוֹ הָעִירָה אֲלֵיהֶם וְנָתְנוּ לוֹ מָקוֹם וְיָשַׁב עִמָּם (יהושע כ ד), והיינו שצריך לדבר אליהם דברים המתיישבים על הלב שאינו רוצח בזדון ושירחמו עליו (ערוך השלחן חושן משפט תכה נו. וראה ערך ערי מקלט).

רצו אנשי עיר המקלט לכבדו

רוצח שגלה לעיר מקלטו ורצו אנשי העיר לכבדו, יאמר להם רוצח אני - שצריך להודיע ולפרסם שהוא נכנע ונעצב על שבאה תקלה על ידו (מאירי מכות יב ב ד"ה רוצח) - שנאמר: וְזֶה דְּבַר הָרֹצֵחַ (דברים יט ד. ספרי שם פסקא קפא; משנה מכות יב ב; רמב"ם רוצח ז ז), אמרו לו אף על פי כן - אנו רוצים לכבדך (רש"י שם ד"ה אם) - יקבל מהם (משנה שם; רמב"ם שם), ולא יאמר שוב שרוצח הוא, שנאמר: וזה דבר הרוצח, אין לך אלא דבר הראשון (תוספתא מכות ב).

תלמיד או רב שגלו

תלמיד שגלה לעיר מקלטו מגלים רבו עמו, שנאמר: וָחָי (דברים שם ה) - עשה לו כדי שיחיה (ברייתא מכות י א; רמב"ם רוצח ז א), וחיי בעלי חכמה ומבקשיה בלא תלמוד תורה כמיתה חשובים (רמב"ם שם), ואפילו כשיש ישיבה בעיר המקלט, מגלים רבו עמו, שלא מכל אדם זוכה ללמוד תורה (ריטב"א שם ד"ה מגלין).

וכן הרב שגלה, מגלים ישיבתו עמו (מכות שם; רמב"ם שם), שאין לו חיים בלא ישיבה (מאירי שם ד"ה תלמיד).

אינו יוצא משם לכל צורך שהוא

הגולה אינו יוצא מעיר מקלטו לעולם, ואפילו לדבר מצוה, או לעדות ממון ונפשות, ואפילו ישראל צריכים לו (משנה מכות יא ב; רמב"ם רוצח ז ח), וכן אינו יוצא להציל מיד הגוים, או מיד הנהר, או מן הדליקה ומן המפולת (ספרי זוטא פרשת מסעי; רמב"ם שם), ואפילו הוא שר צבא ישראל כיואב בן צרויה שכל ישראל צריכים לתשועתו אינו יוצא משם לעולם עד מות הכהן הגדול (משנה שם, ורמב"ם שם), ואם יצא התיר - הפקיר - עצמו למיתה (רמב"ם שם. וראה ערך גואל הדם^[9]).

ואפילו מת בעיר מקלטו קוברים אותו שם (מכות שם; רמב"ם שם ג) שנאמר: אֲשֶׁר נָס שָׁמָּה (במדבר שם כה) שם תהא דירתו, שם תהא מיתתו, שם תהא קבורתו (משנה מכות שם).

בונים לו בית בעיר ולא בתחומה

בונים לו בית בתוך העיר ויושב בתוכו (תוספתא מכות ב^[10]), אבל לא בתחום העיר, ואף שתחום ערי מקלט קולט את הרוצח בשגגה, ואין גואל הדם יכול להרגו שם (ראה ערך גואל הדם, וערך ערי מקלט), מכל מקום אינו דר בו, שנאמר: וְיָשַׁב בָּהּ (במדבר שם כה) - בה ולא בתחומה (מכות יב א; רמב"ם רוצח ח יא).

על אילן העומד בתוך התחום וגופו חוץ לתחום, או להיפך, אם קולט ובאיזה מקום קולט, ראה ערך ערי מקלט.

הרג בשגגה בעיר המקלט

רוצח שהרג בשגגה בעיר מקלטו, גולה בה משכונה לשכונה (משנה מכות יב ב, ורש"י ד"ה הרג; ספרי במדבר פסקא קס; רמב"ם רוצח ז ה), שנאמר: כִּי בְעִיר מִקְלָטוֹ יֵשֵׁב (במדבר שם כח. ספרי שם; גמרא שם) - עיר שקלטתו כבר (גמרא שם, וראה רש"י שם ד"ה בעיר, ופירוש רבינו הלל לספרי שם).

ונחלקו ראשונים: יש אומרים שאינו יוצא מאותה שכונה שגלה בה (דעה א במאירי שם, וראה תוספות שם ד"ה פלכו בנוגע ללוי); ויש אומרים שלכל העיר יכול לצאת, מלבד לאותה שכונה שהרג בה (דעה ב במאירי שם, וכן מבואר בפירוש ב בתוספות זבחים קיז א ד"ה עיר).

בן לוי שהרג בשגגה

בן לוי שהרג בשגגה בעירו - גולה לעיר אחרת מערי הלוים (ספרי במדבר פסקא קס; משנה מכות יב ב^[11]; רמב"ם רוצח ז ה) שנאמר: וְשַׂמְתִּי לְךָ מָקוֹם (שמות כא יג), אף הלוים גולים (רש"י זבחים קז א ד"ה מכאן, וראה שם בגמרא שמשה היה לוי, ונאמר לו ושמתי לך, וראה ערך ערי מקלט שלמדים מכאן שמחנה לויה קולטת).

ואם גלה לפלכו - פלכו קולטו (ברייתא במכות שם, וזבחים שם), וישנם כמה דעות בראשונים בביאור דין זה:

• יש אומרים שאם גלה בעירו משכונה שהרג בה לשכונה אחרת, הרי היא קולטת אותו (ראה רש"י זבחים שם ד"ה ואם גלה, ותוספות מכות שם ד"ה פלכו, וזבחים שם ד"ה עיר).

• יש אומרים שלכתחילה גולה מעירו לעיר אחרת (פירוש א בתוספות זבחים שם; ריטב"א מכות שם ד"ה מכאן; פירוש רבנו הלל לספרי שם) כדי שיהיה נכנע יותר בגלותו, ובדיעבד הוא שאמרו פלכו קולטו, ואין גואל הדם רשאי להרגו שם (ריטב"א שם, וראה ערך גואל הדם).

• יש אומרים שלא אמרו גולה מעיר לעיר אלא כדי שיוכל לילך בכל העיר האחרת ובתחומה, שאם יגלה בעירו משכונה לשכונה לא יכול לצאת משכונה לשכונה (תוספות מכות שם ד"ה פלכו, ופירוש ב בתוספות זבחים שם).

• יש אומרים שאותה שאמרו פלכו קולטו, היינו שאם גלה פעם אחת לעיר אחרת וחזר והרג שם, הרי היא קולטתו שלא לגלות לעיר אחרת, אלא משכונה שהרג בה לשכונה אחרת (פירוש א בריטב"א מכות שם).

• ויש אומרים שאם הרג בעירו - גולה לעיר אחרת מערי הלוים, ואם הרג מחוץ לערי הלוים וברח לעירו - הרי זו קולטתו (רמב"ם רוצח ז ה, וראה שם במשנה למלך; מאירי שם).

מיתת הכהן הגדול

המקור לכך

מיתת הכהן הגדול מחזירה את הרוצח בשגגה מגלותו, שנאמר: וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל (במדבר לה כה), וְאַחֲרֵי מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ (שם כח), לפיכך אמותיהם של כהנים גדולים היו מספקות לרוצחים מחיה וכסות, כדי שלא יתפללו על בניהם שימותו (משנה מכות יא א).

הכהנים המחזירים

אחד כהן גדול המשוח בשמן המשחה - הם כהנים גדולים שהיו בבית ראשון עד מות יאשיהו (ראה ערך כהן גדול) - ואחד המרובה בבגדים - ששימשו מיאשיהו ואילך ובבית שני, שלא היה אז שמן המשחה (ראה ערך הנ"ל) - ואחד כהן שעבר - שאירע פסול בכהן גדול, ומינו אחר תחתיו ועבר פסולו של הראשון, שחוזר הראשון לעבודתו, והשני נקרא כהן שעבר (ראה ערך הנ"ל) - מחזירים במיתתם את הרוצח (משנה מכות יא א, ורש"י), שנאמר שלש פעמים הכהן הגדול בפרשה הנ"ל.

רבי יהודה אומר אף משוח-מלחמה (ראה ערכו) מחזיר את הרוצח (משנה שם), שנאמר עוד בכתוב: לָשׁוּב לָשֶׁבֶת בָּאָרֶץ עַד מוֹת הַכֹּהֵן (במדבר שם לב. גמרא שם^[12]).

הלכה כחכמים, שמשוח מלחמה הוא ככהן הדיוט (רמב"ם רוצח ז ט. וראה ערך משוח מלחמה, ושם שלכמה דברים דינו ככהן גדול).

האם חוזר דווקא במיתת כולם

נסתפקו בגמרא אם במיתת כולם חוזר, או אף במיתת אחד מהם (בעיא בגמרא מכות יא ב), ונחלקו המפרשים בביאור ספק זה:

• יש מפרשים שהספק הוא אם דוקא במיתת כל שלושת הכהנים הגדולים – המשוח, והמרובה בגדים, והעובר - חוזר, וזה יתכן בדור אחד, עד יאשיהו, כגון שהלך הכהן המשוח למקום אחד ונתעכב שם, שממנים אחר תחתיו ואין מושחים אותו, שאין מושחים שני כהנים גדולים בדור אחד (ראה ערך כהן גדול), ואם אירע פסול בזה השני ממנים אחר תחתיו עד שיעבור פסולו, וכשחזר השני למקומו הרי השלישי כהן שעבר (ריטב"א שם ד"ה ואם^[13]).

• ויש מפרשים שהספק הוא לא על שלושתם, אלא על הכהן העובד והכהן שעבר, אם דוקא במיתת שניהם חוזר, או אף במיתת אחד מהם (מאירי שם).

וכתבו אחרונים שאם לא היו כולם בשעת גמר דינו של הרוצח, בודאי חוזר אפילו על ידי מיתת אחד מהם, היינו זה שהיה לבדו בשעת גמר הדין (גבורת ארי מכות שם ד"ה איבעיא).

להלכה פסקו ראשונים שאף על ידי מיתת אחד מהם חוזר (רמב"ם רוצח ז ט; מאירי שם).

מת הכהן לפני שנגמר דינו ומינו אחר

אם עד שלא נגמר דינו לגלות מת הכהן הגדול, ומינו כהן גדול אחר תחתיו, ואחר כך נגמר דינו, הרי זה חוזר במיתתו של שני (משנה מכות יא ב; רמב"ם רוצח ז יא), שנאמר: וְיָשַׁב בָּהּ עַד מוֹת הַכֹּהֵן הַגָּדֹל אֲשֶׁר מָשַׁח אֹתוֹ בְּשֶׁמֶן (במדבר לה כה), וכי הוא מושחו, אלא ללמד שחוזר במיתת הכהן הגדול שנמשח בימיו (גמרא שם), ואף שבשעת הרציחה עדיין לא היה כהן גדול, מכל מקום נענש כהן גדול זה - שמת ומיתתו מחזירתו - שהיה לו לבקש רחמים שיגמר דינו לזכות ולא ביקש (גמרא שם ורש"י ד"ה מאי).

נגמר דינו ומת הכהן לפני שגלה

נגמר דינו לגלות, ואחר כך מת הכהן הגדול, קודם שיגלה, הרי זה פטור מן הגלות (משנה מכות יא ב; רמב"ם רוצח ז יא), שהדברים קל וחומר, ומה מי שגלה כבר יצא עכשיו, מי שלא גלה אינו דין שלא יגלה (גמרא שם), שכן לא הגלות מכפרת, אלא מיתת הכהן הגדול מכפרת (ראה לעיל: החובה וגדרה; הגלות מכפרת).

ויש מהראשונים שהסביר, שאחר שנגמר דינו הרי הוא כמו שגלה, אף שבפועל לא גלה, שמה שנחקקה בדמיונו גלותו גרם לו להיכנע עד שבכניעתו נתכפר לו במיתת הכהן גדול (מאירי שם. וראה ברטנורא שם: דמשנגמר דינו ועומד לגלות כאילו גלה, וראה תוספות יום טוב שם).

נגמר דינו בלא כהן גדול

נגמר דינו בלא כהן גדול, שמת הכהן לפני גמר הדין, ולא מינו אחר תחתיו עד שנגמר דינו לגלות, גולה ואינו יוצא מעיר מקלטו לעולם (משנה מכות יא ב; רמב"ם רוצח ז י), ואין אומרים קל וחומר שאם מי שגלה כבר חוזר במיתת הכהן, מי שלא גלה לפני מיתתו אינו דין שלא יגלה, שכיון שמיתת הכהן כפרה היא, הרי אין כפרה שייכת אלא בזה שכבר נתחייב כפרה, ולכן כשמת לפני גמר הדין אין מיתתו מכפרת שלא יגלה, שהרי עדיין לא נתחייב גלות, ועכשיו כשנגמר דינו לא תוכל מיתתו לכפר, שאינה מכפרת אלא בשעת מיתה ולא אחר כך (תוספות שם ד"ה אמר)^[14].

ההורג כהן גדול, וכהן גדול שהרג

ההורג את הכהן הגדול, או כהן גדול שהרג בשגגה, גולה ואינו יוצא משם לעולם (משנה מכות יא ב; רמב"ם שם רוצח ז י).

יש סוברים שאין הדברים אמורים אלא כשנגמר דינו קודם שמינו כהן גדול אחר, שדינו ככל רוצח שנגמר דינו בלא כהן גדול (ריטב"א שם ד"ה ההורג, בשם רש"י; תוספות סנהדרין יח ב ד"ה אינו; מאירי מכות שם, בדעת הרמב"ם); ויש סוברים שאפילו אם היה כהן גדול אחר בשעת גמר הדין אינו יוצא משם לעולם (ריטב"א שם; מאירי שם: אנו מפרשים), שגזרת הכתוב היא שלא ניתנה כפרה בכהן גדול אלא כשאין לכהן גדול שייכות ברציחה, ואפשר שטעם הדבר מפני שהעון חמור מאד (ריטב"א שם), או מפני שצריך להיות כהן גדול המכפר שימצא בשעת הרציחה (שם, בשם יש שנתנו טעם).

מולכים עצמותיו לקברי אבותיו

רוצח שמת בעיר מקלטו ונקבר שם (ראה לעיל: הגלות; אינו יוצא משם לכל צורך שהוא), ומת הכהן הגדול, מוליכים עצמותיו לקברי אבותיו (מכות יא ב; רמב"ם רוצח ז ג), שנאמר: יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ (במדבר לה כח), איזוהי שיבה בארץ אחוזתו, הוי אומר זו קבורה (גמרא שם).

האם חוזר לשררתו

רוצח ששב לעירו אחרי מות הכהן הגדול, הרי הוא כשאר כל אדם, ואם הרגו גואל הדם נהרג עליו, שכבר נתכפר בגלותו (רמב"ם רוצח ז יג).

ונחלקו תנאים אם הוא חוזר לשררה שהיה בה קודם גלותו, כגון אם היה נשיא, או ראש בית אב וכיוצא (רש"י יג א ד"ה חוזר): רבי מאיר אומר חוזר לשררה שהיה בה (משנה מכות יג א), שנאמר ברוצח: יָשׁוּב הָרֹצֵחַ אֶל אֶרֶץ אֲחֻזָּתוֹ (במדבר לה כח), ונאמר בעבד עברי: וְאֶל אֲחֻזַּת אֲבֹתָיו יָשׁוּב (ויקרא כה מא), ולמדים בגזרה שוה שיבה-שיבה, מה עבד עברי שב למה שהחזיקו אבותיו (ראה ערך עבד עברי), אף הרוצח שב למה שהחזיקו אבותיו (גמרא שם); ורבי יהודה אומר אינו חוזר לשררה שהיה בה (משנה שם), שנאמר: ישוב הרוצח אל ארץ אחוזתו, לארץ אחוזתו הוא שב, ואינו שב למה שהחזיקו אבותיו (ברייתא שם).

להלכה, אף שנתכפר אינו חוזר לשררתו, אלא הרי הוא מורד מגדולתו כל ימיו, הואיל ובאה תקלה גדולה זו על ידו (רמב"ם שם יד; מאירי שם).

בזמן הזה

בזמן הזה אין גלות נוהגת, שאין עכשיו ערי מקלט ולהיכן יגלה (תשובות והגהות שערי צדק ה שז לח. וראה שו"ת רבי עקיבא איגר תנינא ג. וראה ערך ערי מקלט), ועוד שכשם שאין דנים דיני נפשות בזמן הזה (ראה ערך בית דין, וערך דיני נפשות), כך אין דנים דיני גלות (ראה חינוך סוף מצוה תי, ומנחת חינוך שם, וראה ישועות ישראל חושן משפט ב, ואור זרוע א קיב, בשם רב שרירא גאון שההורג נפש בזמן הזה אין בידינו לעשות לו מאומה כו' ולא להגלותו).

הערות שוליים