הגדרה^[1] - ביצת עופות ודגים, טהורים וטמאים, במעי אמה ולאחר שנולדה

ביצת עוף טהור

ביצי עוף טהור מותרות באכילה, ואף על פי שבאו מן החי אין בהן איסור משום אבר-מן-החי, ומספר לימודים בדבר:

• שלפיכך אמרה תורה שביצת עוף טמא אסורה (ראה להלן), להורות ששאר ביצים מותרות (הלכות גדולות, חולין פרק ד, עמ' תרלח במהדורת מכון ירושלים; תוספות חולין סד א ד"ה שאם, השני, בהסבר הראשון).

• שנאמר בשלוח-הקן: וְהָאֵם רֹבֶצֶת עַל הָאֶפְרֹחִים אוֹ עַל הַבֵּיצִים שַׁלֵּחַ תְּשַׁלַּח אֶת הָאֵם וְאֶת הַבָּנִים תִּקַּח לָךְ (דברים כב ו-ז), ודרשו: "לך", ולא לכלביך, להוציא עוף טהור שרובץ על ביצי עוף טמא (חולין קמ א), הרי שביצי עוף טהור מותרות (תוספות שם סד א ד"ה שאם, השני, בהסבר השני; רא"ש בכורות א ה; רשב"א ורמב"ן ור"ן ומאירי חולין שם).

• שהתירה התורה עופות הטהורים, שאם הביצה היתה אסורה אף העוף היוצא ממנה היה אסור, שכל היוצא מן הטמא - טמא (הלכות בכורות לרמב"ן, ד א מדפי הרמב"ן, בשם יש גאונים).

הפילה ביצה

אפילו אם הכו תרנגולת על בית רחמה, והפילה ביצה לפני זמנה, קודם שנגמרה, מותרת משום אבר מן החי, והוא שאמרו: גיעולי ביצים מותרות (תוספתא תרומות (ליברמן) ט ה; ברייתא חולין סד ב), היינו ביצים שנפלטו קודם זמנן (ערוך, געל; תוספות שם ד"ה גיעולי, בשם רבנו תם; רמב"ן שם, בשם תשובות הגאונים; טוש"ע יו"ד פו ד).

במה דברים אמורים כשלא היתה מעורה בגידים, אבל אם היתה מעורה בגידים - אסורה כבשר הפורש מן החי (רוקח תמו, על פי ירושלמי תרומות י ו, לגירסתו; תורת הבית הקצר ב ג: טוש"ע שם), ואין האיסור אלא מדרבנן, שאין הביצה המעורה כגופה של התרנגולת (ב"ח שם פז ה; ש"ך שם סק"ט, בשם האחרונים)^[2].

בְּחָלָב

ביצה שנולדה, מותר לאכלה בחלב (הלכות גדולות, יום טוב, עמ' ריב במהדורת מכון ירושלים; תוספות עירובין סב ב ד"ה אפילו וחולין נח א ד"ה ושוין), ומספר טעמים נאמרו בדבר:

• מפני שאיסור בשר עוף בחלב הוא מדרבנן (ראה ערך בשר בחלב) הקילו בו בביצה (הלכות גדולות שם; תוספות שם ושם, בשמו).

• מפני שביצה היא ולא בשר, ולכן אין טעם לאוסרה (כן משמע ברש"י ביצה ו ב ד"ה לאכלה; ר"ן ביצה ב א).

• מפני שבשר בפני עצמו מותר, וחלב בפני עצמו מותר, אין ראוי לאסור ביצה היוצאת משחיטה כשרה (תוספות חולין שם, ושיטה מקובצת בבא קמא מז א, בשם רבנו תם)^[3].

השוחט תרנגולת ומצא בה ביצים

ואפילו אם שחט תרנגולת ומצא בה ביצים גמורות, מותר לאכלן בחָלב (ברייתא ביצה ז א), אלא שנחלקו תנאים: יש מתירים אף אם היו מעורות בגידים לבשר התרנגולת (תנא קמא שם, לפי רש"י שם ו ב ד"ה ביצים גמורות, ורא"ש שם א ח); ויש אוסרים (רבי יעקב שם).

ההלכה כדעה הראשונה, אלא שנחלקו ראשונים בפירוש המילה "גמורות":

• יש סוברים שהן אותן שנגמר החלמון שלהן (רש"י שם; רא"ש שם), אפילו אין להן עדיין חלבון כלל (טור יו"ד פז לדעה זו), אבל הקטנות, שאף החלמון שלהן לא נגמר, אסורות (רא"ש שם).

• ויש סוברים שגמורות הן אלו שנגמרו החלמון והחלבון, אלא שאין להן עדיין הקליפה הלבנה שמבחוץ, אבל אם לא נגמר החלבון, אף על פי שהחלמון נגמר - אסורות, שעדיין בשר הוא וכגוף העוף דומה (הרשב"א בתורת הבית הארוך ג ד ובביצה ז א; מגיד משנה מאכלות אסורות ט ה), וכן הלכה (שו"ע שם ה; תורת חטאת לרמ"א ע)^[4].

אכן ביצים שאינן גמורות, חיבורן לעוף עושה אותן כבשר גמור, ואסורות באכילה בחָלב (כן משמע בשיטה מקובצת בבא קמא מז א).

מליחה

בדינם של ביצים שנמצאו במעי התרנגולת לענין מליחה, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכדינן של הביצים לבשר בחלב, כך דינן למליחה: הגמורות מותרות בלי מליחה, ושאינן גמורות אסורות (תורת הבית הארוך ג ג-ד; ר"ן ביצה ב א), וקל וחומר: אם בבשר עוף בחלב שמדרבנן, הן כבשר כשאינן גמורות, כל שכן לאיסור דם שמן התורה (משמרת הבית שם ג), והן בשר גמור (ר"ן שם), ואפילו להקל, שמותר למלחן עם שאר בשר (בית יוסף יו"ד פז ה; רמ"א שם עה א), שלא כדבר שאין צריך מליחה שאסור למלחו עם בשר שצריך מליחה (ראה ערך מליחה).

• ויש אומרים שאף על פי שלענין בשר בחלב הן נחשבות כבשר כיון שמחוברות בגוף התרנגולת, אבל אין בהן דם כדי להצריכן מליחה (בדק הבית שם), ויש אוסרים מטעם זה את הביצים כשנמלחו עם בשר (ים של שלמה חולין ח ב; ט"ז שם סק"ה; ש"ך שם ס"ק יב).

המנהג לחוש לכתחילה לשתי הדעות, ולמלוח אפילו אותן שנגמרו החלמון והחלבון והקליפה הקשה כמו שהן נמכרות בשוק, אך להיזהר שלא למולחן עם בשר (הגהות שערי דורא ע; רמ"א שם).

ביצת נבלה

השוחט את התרנגולת ונפסלה בשחיטתה, ומצא בה ביצה, נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאם יש כיוצא בה נמכרת בשוק - שנתקשתה קליפתה (פירוש המשניות לרמב"ם עדויות ה א) - מותרת, ואם לאו - שיש בקליפתה רכות, ואפילו דבר מועט (פירוש המשניות שם) - אסורה (בית שמאי במשנה שם), שהיא מכלל בני מעיה, ואם נתיר את זו נמצא שאתה מתיר שלל של ביצים של נבלה שהרי קשורה בשלל (ירושלמי ביצה א א, לפי הפני משה שם), או שגזרו שמא יבואו להתיר שלל של ביצים של נבלה (ירושלמי שם, לפי הקרבן העדה שם).

• ויש אוסרים - מדרבנן (סמ"ג לאוין קלב) - אפילו שכמוה נמכרת בשוק (בית הלל במשנה עדויות שם), למרות שנתגדלה בהיתר בחיי העוף (סמ"ג לאוין קלב), משום חומר איסור נבלה שמדאורייתא (הלכות גדולות, יום טוב, עמ' ריב במהדורת מכון ירושלים; תוספות חולין נח א ד"ה ושוין, בשמו), וכן הלכה (רמב"ם מאכלות אסורות ג יט, לגירסתנו; טוש"ע יו"ד פו ג)^[5].

ספק ביצת נבלה

ספק ביצת נבלה שנגמרה, ספק ביצת שחוטה - מותרת, ככל ספק-דרבנן (התרומה, איסור והיתר כט; שו"ע יו"ד פו ג).

טומאת נבלה

בטומאת נבלה לא החמירו כמו באיסור נבלה, והאוכל מביצת נבלת עוף טהור שנגמרה, לסוברים שמותר לאכלה בחלב אפילו כשהיא מעורה בגידים (ראה לעיל) - האדם טהור; ולאוסרים לאכלה בחלב כשהיא מעורה, נחלקו בגמרא:

• יש סוברים שכמו כן הוא מטמא האדם האוכל מנבלת עוף טהור (רב יוסף בלשון הראשונה, ולדברי הכל בלשון השניה, בביצה ז א).

• ויש סוברים שבטומאה אף הוא מודה שלא גזרו, כי "אפושי טומאה לא מפשינן" [חכמים אינם גוזרים בטומאה יותר מדאי, שלא להרבות בטומאת טהרות] (ראה ערכו. אביי, בלשון הראשונה שם), אבל מביצים שאינן גמורות - לכל אחת מהדעות בפירוש "גמורות" (ראה לעיל) - טמא (גמ' שם) מן התורה (שיטה מקובצת בבא קמא מז א).

ביצת טריפה

ביצת עוף טהור שנטרף - אסורה, אפילו אם נמצאת במעי העוף כשנגמרה, וכמוה נמכרת בשוק (עדויות ה א; חולין נח א; רמב"ם מאכלות אסורות ג י; טוש"ע יו"ד פו ג).

ואף החולקים בביצת נבלה שנגמרה ומתירים אותה (ראה לעיל), מודים בביצת טרפה (עדויות שם), לפי שאם נטענה במעי התרנגולת אחר שנטרפה, הרי כל גידוליה באיסור (חולין שם, ורש"י ד"ה אלא).

נתעברה קודם שנטרפה

נתעברה קודם שנטרפה, ובשעה שנטרפה כבר היו הביצים במעיה, לסוברים עובר-ירך-אמו [העובר נחשב כאבר מאברי אמו, ואיננו נפרד ממנה] (ראה ערכו) - נטרפו הביצים יחד עם האם, אפילו שהן גמורות לגמרי בשעה שנטרפה, ואין מעורות; ולסוברים שאין עובר ירך אמו - כשהיו מעורות בגופה כגופה הן, וטריפות מן הדין (גמ' שם).

ואף על פי שאף כשהן מעורות, כל שנגמרו, אינן כבשר לענין בשר בחלב (ראה לעיל), לענין טרפה, כיון שהן מחוברות לה וכל יניקתן ממנה - אסורות, אלא שאינן כגופה להיקרא בשם בשר (רמב"ן שם).

כשהטילה הביצה מיד לאחר שנטרפה

כשנולדה הביצה מיד אחר שנטרף העוף, נחלקו ראשונים:

• יש אוסרים אותה, גזרה משום ביצה המעורה בגידים (תורת הבית הארוך ב ג; בית יוסף יו"ד פו ג), וכן הלכה (ט"ז שם סק"ו; ש"ך שם סק"ח).

• ויש מתירים, שסוברים שלא גזרו אלא בזמן שמצאו את הביצה בגופה שנראית כגופה ונחלפת עם זו שנגמרה באיסור (בדק הבית שם).

ספק ביצת טרפה ספק ביצת כשרה

ספק ביצת טרפה, ספק ביצת כשרה - אסורה, ככל ספק-דאורייתא (ביצה ג ב; טוש"ע יו"ד פו ג), ואפילו ספק אם הביצה היא של עוף שנטרף סמוך לשחיטתו, ספק של עוף שחוט כשר - אסורה, כיון שעיקר האיסור מן התורה ולא נתנו חכמים דבריהם לשיעורים, ונתנו לה דין איסור של תורה (בית יוסף שם. וראה ערך טרפה).

אפרוח הנולד מביצת טרפה

אפרוח שנולד מביצת טרפה - מותר (תמורה לא א; רמב"ם מאכלות אסורות ג יא; טוש"ע שם ז), וכן מותר להקריבו למזבח אם נולד מביצת יונה טרפה (תוספתא תמורה (צוקרמאנדל) ד י; גמ' שם, ורש"י ד"ה אפרוח; רמב"ם איסורי מזבח ג יג), לפי שאין האפרוח נוצר אלא לאחר שהסריחה הביצה ונעשתה עפר בעלמא, ואז כבר פקע איסורה (תמורה שם, ורש"י ד"ה לבתר. וראה אורח משפט או"ח פט).

• ויש מי שכתב שלא נהגו להתיר אפרוח של ביצת טרפה באכילה (איסור והיתר מב ה), שיש לחוש שישהה את הביצה עד שיזדמן לו להושיבה תחת תרנגולת להוליד ממנה אפרוח, ויבא לידי תקלה שישכח ויאכלנה (ט"ז ס"ק יד), ונחלקו הפוסקים:

• יש מי שכתב שלכתחילה יש לחוש לדעה זו (רמ"א שם).

• ויש מי שכתב שאין להחמיר בדבר שהיתרו מפורש בתלמוד ובכל הפוסקים (ש"ך שם ס"ק כא).

ביצת מין טמא

ביצת עוף טמא אסורה מן התורה, שנאמר: וְאֵת בַּת הַיַּעֲנָה (ויקרא יא טז), וכי בת יש לה ליענה - הרי מטלת ביצים היא, ולא יולדת עוף (רמב"ן חולין סד ב) - אלא זו ביצתה (גמ' שם; רמב"ם מאכלות אסורות ג א), ואין זה שם העוף, שכן נהגו הסופרים לכתוב בתורה "בת היענה" אפילו בשתי שורות (גמ' שם סד ב - סה א).

כל היוצא מן הטמא טמא

נחלקו גאונים וראשונים ביחס של דין זה לכלל שכל היוצא מן הטמא טמא (ראה ערך יוצא מן הטמא):

• יש אומרים שהוצרכנו בביצת טמאה ללימוד מיוחד לאסרה, שלא נאמר כיון שאף ביצת טהורה היתה ראויה להיאסר משום אבר מן החי, אלא שהתורה התירתה (ראה לעיל), וכיון שהותרה מאבר מן החי, הותרה גם מאיסור טמאה (תוספות חולין סד א ד"ה שאם, השני).

• יש אומרים שכל עיקרו של הדין כל היוצא מן הטמא מלימוד זה של בת היענה הוא שלמדוהו, שכל היוצא מן הטמא דומה לביצת טמאה (רמב"ם שם).

• יש אומרים שהלימוד של בת היענה לא בא לענין ביצת עוף טמא, שהיא נלמדת מהכלל של היוצא מן הטמא, אלא ללמדנו שביצת עוף טהור מותרת (הלכות גדולות, חולין פרק ד, עמ' תרלח במהדורת מכון ירושלים).

• ויש אומרים שהלימוד של בת היענה בא לחייב מלקות על ביצת טמאה, שמשום כל היוצא מן הטמא לא היינו יודעים אלא איסור בלבד ולא להתחייב מלקות עליה (מגיד משנה שם, בשם יש מן המפרשים).

מלקות

אכן בנוגע למלקות על אכילתה נחלקו הדעות:

• יש אומרים שלוקים עליה (מגיד משנה שם, בשם יש מן המפרשים).

• ויש אומרים שאין לוקים מלקות דאוריתא, שנאמר: מִבְּשָׂרָם לֹא תֹאכֵלוּ (ויקרא יא ח) - על בשרם הוא לוקה, ואינו לוקה על הביצה, אבל מכים אותו מכת-מרדות (רמב"ם שם ו)^[6].

ביצת דג טמא

ביצת דג טמא כדין ביצת עוף טמא, ולמדוה מבת היענה, שהוא הדין לכל האסור כיענה (רמב"ם שם א), והאוכל ביצי דגים טמאים הנמצאות במעיהם, כאוכל קרבי דגים טמאים, ולוקה מן התורה (שם ז), שביצי דג טמא הן מבפנים ומשריצות במעי האם (עבודה זרה מ א), ולכן הן כגוף הדג (אור שמח שם; צפנת פענח שם).

אכילת ביצת שרץ

ביצת השרץ שריקמה - שנולד בה אפרוח (רש"י חולין קכו ב ד"ה המרוקמת) - אסורה באכילה ככל השרצים, שנאמר בהם: וְכָל הַשֶּׁרֶץ הַשֹּׁרֵץ עַל הָאָרֶץ וגו' לֹא יֵאָכֵל (ויקרא יא מא), ולוקים על אכילתו משום לאו זה (חולין סד א, ותוספות שם ד"ה שאם, השני), ושני טעמים נאמרו בדבר:

• שסברא היא שלא לחלק בין ביצת שרץ לגופו (תוספות שם קכו ב ד"ה יכול, בשאלה ובתירוץ הראשון).

• שלגבי טומאה אנו מרבים מהכתוב ביצת שרץ שריקמה לענין טומאה (ראה להלן), וכפי הריבוי לענין טומאה יש לרבות לענין אכילה (תוספות שם, בתירוץ השני, על פי הגמ' שם).

ובביצת השרץ שלא ריקמה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהיא אסורה מן התורה, ואינו לוקה עליה, כדין ביצת עוף טמא (מגיד משנה שם ו, לדעת הרמב"ם).

• ויש אומרים שהיא מותרת מן התורה, שכשהתירה התורה ביצת עוף טהור משום איסור אבר מן החי, התירה גם איסור שרץ שבביצה, ואין למדים מביצת עוף טמא שאסרה תורה, ששרץ ועוף אינם ממין אחד, אלא למדים מטומאת ביצת השרץ, שעד שלא ריקמה אינה מטמאה (ראה להלן), ולמדים איסורה מטומאתה (תוספות חולין סד א ד"ה שאם, השני).

טומאת ביצת שרץ משרצים המטמאים

נאמר לגבי טומאה: אֵלֶּה הַטְּמֵאִים לָכֶם בְּכָל הַשָּׁרֶץ (ויקרא יא לא), ולפי חוקי הלשון היה צריך להיכתב "טמאים" (מלבי"ם שמיני קז), ולא נכתב "הטמאים" אלא לרבות ביצת השרץ שריקמה (תורת כהנים פרק ז ב, לפי המלבי"ם וביאור החפץ חיים שם; גמ' שם, ותוספות ד"ה בנבלתה, בסופו), שהביצה שלא ריקמה ממועטת ממה שכתוב שם "השרץ", ולא "שרץ" (כן משמע בגמ' שם), או מזה שכתוב "בכל השרץ", ולא "מכל השרץ" (תורת כהנים שם, לפי מלבי"ם שם), ללמד שאינו מטמא עד שיהא מרוקם, כשרץ המרוקם (תורת כהנים שם; גמ' שם).

במה דברים אמורים כשניקבה - כמלוא השערה (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ח כ) - ואפשר לנגוע בה, ואף על פי שלא נגע; אבל לא ניקבה, טהורה אפילו שהיא מרוקמת, שנאמר לגבי השרצים: הַנֹּגֵעַ וגו' יִטְמָא (ויקרא שם) - את שאפשר ליגע טמא, ואת שאי אפשר ליגע טהור (תורת כהנים שם; גמ' שם).

וכמה הוא ריקומה, כדי שיראה השרץ מתוכה (תוספתא שם), שיש בה שירטוט תואר בעל חי ואבריו (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

אפרוח שנולד מביצת עוף טמא שישבה עליה עוף טהור

אפרוח שנולד מביצת עוף טמא שישבה עליה עוף טהור, אסור באכילה, אף על פי שקודם שנוצר האפרוח נסרחה הביצה ונעשתה עפר (ראה לעיל), לפי שמינו טמא הוא (מגיד משנה מאכלות אסורות ג יא, בדעת הרמב"ם; פרי חדש יו"ד פו יח).

טעמו של דבר שהיוצא מן הטרפה אין איסורו מחמת עצמו, אלא מחמת האם שהיא טרפה, וכיון שנסרחה הביצה והותרה - אף האפרוח מותר, אבל במין טמא האיסור הוא על הולד מצד עצמו, שהוא טמא כמו אמו, ולכן אין הפקעת האיסור מהביצה מחמת סרחונה מועילה להתיר את הולד (רבי חיים הלוי שם; צפנת פענח שם).

ביצת הקדש

ביצת הקדש

ביצת תרנגולת שהקדישה למזבח, הנהנה ממנה חייב במעילה (תורת כהנים, ויקרא, חובה פרק כ ד), שכיון שאינה ראויה למזבח (ראה ערך קרבן) הרי אינה אלא כקדשי-בדק-הבית (ראה ערכו), ולבדק הבית אף הביצה ראויה להימכר ולהביא דמיה לבדק הבית (כן משמע ברש"י מעילה יב ב ד"ה אבל, ותוספות שם ד"ה הקדיש).

והוא הדין ביצת תורים שהקדישם לבדק הבית (תורת כהנים שם), או שהקדישם קדושת דמים למזבח, היינו להימכר ולהביא בדמיהם צרכי מזבח (מעילה יב ב); אבל ביצת תורים שהקדישם למזבח, אין מועלים בה (תורת כהנים שם ה; משנה מעילה שם), שכיון שהביצה אינה ראויה להיקרב למזבח, אין קדושת מזבח חלה עליה (רש"י שם ד"ה בד"א), שנאמר במעילה: מִקָּדְשֵׁי ה' (ויקרא ה טו), ולא כל קדשי ה', מיעט את אותם שלא היו בזמן הקדשם (תורת כהנים שם, ורבנו הלל), אבל מכל מקום אסורה בהנאה (משנה שם), מן התורה (תפארת ישראל שם)^[7].

ודוקא כשהקדיש התורים למזבח בשעה שהביצים היו כבר גמורות במעיהן, שאין קדושת הגוף חלה על הביצים, אבל אם לא היו גמורות בשעת ההקדש, ואחר כך נגמרו ונולד זכר, הוכשר למזבח אגב אמו וחלה עליו קדושת הגוף, שכבר היה בן מעילה, ולפיכך אפילו נולד לאחר מכאן מועלים בו (פירוש הראב"ד לתורת כהנים שם), והוא הדין כשנגמרה הביצה, קודם שנולד אפרוח ממנה, מועלים בה, מאחר שבשעת ההקדש היתה גוף אחד עם האם (זרע אברהם יא).

פגול

ביצת הקדש למזבח אינה נחשבת כגוף הקרבן לענין פגול (ראה ערכו), שאם מלק את התורים על מנת לאכול ביציהן בחוץ, לא פיגל את הקרבן, ואם נתפגל הקרבן אין האוכל את ביצי התורים חייב משום פיגול (משנה זבחים לה א, ורש"י ד"ה לא פיגל)^[8].

ביצת הקדש שנעשתה אפרוח

בביצת הקדש שנעשתה אפרוח, נחלקו אמוראים: יש אוסרים אותה (כהנא בירושלמי ערלה א ה); ויש מתירים (רבי יוחנן שם).

לאוסרים, פודים אותה כמות שהאפרוח שוה עכשיו; ולמתירים, פודים אותה כמות שהביצה היתה שוה קודם שנוצר ממנה אפרוח (ירושלמי שם).

ביצת עבודה זרה

ביצת עבודה זרה שנעשתה אפרוח

אף בביצת עבודה זרה שנעשתה אפרוח, נחלקו אמוראים: יש אוסרים (חזקיה בירושלמי שם); ויש מתירים (כהנא שם)^[9].

ואף על פי שביצת טרפה שנעשתה אפרוח אינה מותר אלא משום שהאפרוח נוצר לאחר שהסריחה ונעשית עפר (ראה לעיל), וטעם זה לא שייך בביצת עבודה זרה, שבה גם אפרה אסור (ראה ערך אסורי הנאה), מכל מקום יש המתירים אותה, מפני שכשנעשתה אפרוח הרי הוא בעל חי, ובעלי חיים אינם נעשים עבודה זרה (ראה ערכו), ולכן פקע ממנו דין עבודה זרה הקודם (זרע אברהם יא, בשם הרמ"ש מדווינסק)^[10].

בנזיקין

תרנגולת שהזיקה - אינו גובה מביצתה, מפני שהביצה אינה מגופה, אלא מובדלת ומופרשת ממנה (בבא קמא מז א, ורש"י ד"ה פרשא; רמב"ם נזקי ממון ט א; טוש"ע חו"מ שצט א), והיא כאבן בתוך גוף התרנגולת, שאינה צריכה לגוף כלל, ואין בה חיות להיחשב כאחד מאבריה (מאירי שם).

וכתבו ראשונים שהדבר ספק אם בשעת הנזק היתה הביצה מעורה בגידים וכגופה, או אם היתה כבר אינה מעורה בגידים ואינה כגופה, ולפיכך אין גובים ממנה מספק, ולסובר ממון המוטל בספק חולקים (ראה ערך המוציא מחברו עליו הראיה) - אף כאן חולקים, אלא שאם נולדה הביצה באותו יום שהתרנגולת הזיקה, לדברי הכל אין גובים ממנה, שבודאי היתה כבר גמורה (תוספות שם ד"ה מאי, השני, וחולין נח א ד"ה הלכתא), ולפיכך אם בזמן תשלום הנזק ניכר שהיא מעורה בגידים בגופה, גובים ממנה (רשב"א שם; מגיד משנה שם; רמ"א שם, בשם יש אומרים).

סימני ביצים

סימני ביצי עוף

כל שכודרת ועגלגלת, שבאמצעה היא כעגול של כדור בעובי וראשה אחד כד - שבית מושבה רחב ככד (רש"י עבודה זרה מ א ד"ה ראשה אחד חד) - וראשה אחד חד – טהורה; שני ראשיה כדים, או שני ראשיה חדים - טמאה (ברייתא חולין סד א; רמב"ם מאכלות אסורות ג יח; טוש"ע יו"ד פו א).

חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים – טהורה; חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים - טמאה (ברייתא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); חלמון וחלבון מעורבים זה בזה - בידוע שהיא ביצת השרץ (ברייתא שם; רי"ף עבודה זרה יז א מדפי הרי"ף).

הסימנים הללו אינם הלכה למשה מסיני (גמ' חולין שם, ורש"י ד"ה הכי גרסינן), ואינם סימנים מובהקים לסמוך עליהם (טור שם), שכן ביצי עורב דומות לשל יונה (גמ' שם), ושמא יש גם של טמאות אחרות הדומות לטהורות (רמב"ן שם), אלא שאם יש לה סימנים אלה אפשר שהיא ביצת עוף טהור ואפשר שהיא ביצת עוף טמא, ואין הסימנים מועילים אלא בתורת סיוע לנאמנות המוכר (ראה להלן).

אכן, אם היו שני ראשיה כדים או חדים, או שהיה חלמון מבחוץ וחלבון מבפנים, בידוע שהיא ביצת עוף טמא (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואפילו אם יאמר המוכר - שהוא ישראל ומוחזק בכשרות (ש"ך שם סק"א) - שהיא מעוף טהור, אין סומכים עליו (שו"ע שם), שבודאי משקר (ש"ך שם).

סימני ביצי דגים

סימני ביצי דגים, והם ביצי הדגים כמות שהן מחוברות יחד (רש"י חולין סד א ד"ה עוברי דגים), כסימני ביצי העוף: היו שני ראשיה כדים, או שניהם חדים – טמאות; אחד כד ואחד חד - טהורות (גמ' שם)^[11].

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שכשם שבביצי עופות סימני הטומאה בלבד הם ודאיים, אבל סימני הטהרה הם מסופקים ומצטרפים לסיוע לנאמנות המוכר, כך סימני ביצי הדגים אינם ודאיים אלא לטומאה ולא לטהרה (רמב"ם שם ג כ; תוספות שם ד"ה סימנין, על פי ירושלמי עבודה זרה ב א; רמב"ן ור"ן שם; רא"ש שם ג סא), וכן הלכה (טוש"ע יו"ד פג ח).

• ויש אומרים שבביצי דגים שני הסימנים הם ודאיים, בין של טומאה ובין של טהרה (תוספות שם, בשם רבנו תם, על פי בבלי עבודה זרה מ א; תורת הבית הארוך ג א, בשם רבנו חננאל והראב"ד, ושכן משמע ברש"י), שידוע להם לחכמים שאין בביצי הדגים הטמאים הדומות לטהורים (רמב"ן חולין שם, בדעת רבנו תם)^[12].

סימן נוסף מצינו בביצי דגים: ביצי דג טהור הן אדומות, אבל השחורות יש מהן טמאות ויש מהן טהורות, ואף על פי שנמצא דג טמא שביציו אדומות, כשמולחים אותן חוזרות לשחרות, שאי אפשר לטמאה שתהיה אדומה אחר מליחה בשום פנים (בית יוסף יו"ד פג ח, שכן נהגו העם; שו"ע שם); ויש חולקים וסוברים שאין לסמוך על סימן זה שלא מצאנו לו מקור בתלמוד ובראשונים (פרי חדש שם כו).

קנייתה ומכירתה

נכרי שמכר ביצים

נכרי שמכר ביצים, אין קונים ממנו, שמא של עוף טמא הן (חולין סג ב), ואף על פי שעופות טהורים מרובים מן הטמאים (ראה ערך עופות טמאים), אינם מרובים אלא במיניהם, אבל בכל מין ומין לחוד יתכן שיש עופות טמאים יותר מטהורים (תוספות שם ד"ה ודילמא), או שאם נצרף מיעוט של נבלות וטרפות לא היו הטהורים הרוב (רמב"ן שם).

כשאמר שהביצים מעוף טהור

ואפילו אמר המוכר: של עוף טהור הוא, אין סומכים עליו, שאם יביאו ביצי עוף טהור ולא יהיו דומות לאלו, יוכל להשתמט ולומר: לא של עוף זה אמרתי לכם, אלא של עוף אחר שאי אתם מכירים אותו, אבל אם אמר של עוף פלוני טהור הוא, סומכים עליו (גמ' שם, ורש"י ד"ה של עוף; רמב"ם מאכלות אסורות ג יח; טוש"ע יו"ד פו א), שכיון שאנו יכולים להבחין ולהביא ביצי אותו עוף ולראות אם הן דומות לאלו, אינו משקר (רש"י שם).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהדברים אמורים במוכר ישראל (רמב"ם שם; טוש"ע שם) שאינו מוחזק בכשרות, שאילו במוחזק בכשרות, שאינו מכניס עצמו על הספק, קונים ממנו בסתם (ראב"ד שם), אבל מוכר נכרי אין סומכים עליו כלל, ואין לוקחים ממנו אלא אם כן היה הקונה מכיר הביצים, ויש לו בהן טביעת-עין שהן ביצי עוף פלוני הטהור (רמב"ם שם יט; שו"ע שם).

• ויש אומרים שאף הנכרי נאמן לומר של עוף פלוני טהור הן, שכיון שיש הפרש כל שהוא אפילו בין ביצת יונה לעורב, וכל שכן בין שאר העופות, מתיירא הנכרי לשקר (רמב"ן שם; רשב"א שם, ובתורת הבית הארוך ג א, ובשו"ת א תקכז; רמ"א שם).

בימינו

ונחלקו הראשונים בדין זה בימינו:

• יש אומרים שעכשיו נוהגים ליקח ביצים סתם מכל אדם, לפי שאין ביצי עוף טמא מצויות אצלנו (תוספות שם סד א ד"ה סימנין; רשב"א שם, ובתורת הבית שם; רא"ש שם ג סא; ר"ן שם; טוש"ע שם ב), ואפילו שאין לקונה בהן טביעת עין, והמוכר הוא נכרי, ואינו אומר מעוף פלוני טהור הן, ואינו אומר כלום (ש"ך שם סק"ו), וסומכים שלא אמרו שחוששים לעוף טמא אלא במקומות שמצויים שם עופות טמאים יותר מטהורים, כגון המקומות שהם בשכונות המדבריות וכיוצא (ר"ן שם).

• ויש אומרים שלא נאמרו הדברים אלא כשקונים ביצי תרנגולות או אווזות וכיוצא השכיחות וניכרות בטביעת עין, הוא שאין חוששים שמא משל עוף טמא הן (מגיד משנה מאכלות אסורות ג יט; מאירי שם), אבל אין לוקחים ביצים של שאר עופות שאינם שכיחים יותר מעופות טמאים עד שיראה בסימנים (מאירי שם; בתורת חטאת סו ובשו"ע שם ב).

אף הפוסקים נחלקו בזה: יש שפסקו כדעה הראשונה (טוש"ע שם); ויש שפסקו כדעה השניה (רמ"א שם ושם).

חשש נבלה וטרפה

במקום שמותר לקנות ביצים מנכרי, אין חוששים שמא הן של נבלות או של טרפות (תוספתא חולין (צוקרמאנדל) ג כד; חולין סג ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם א), שנבלות וטרפות אינן מצויות, ורוב כשרות הן (חולין קטז ב).

מכירת נבלה וטרפה לנכרי

אין מוכרים ביצת נבלה וביצת טרפה לנכרי, שמא יחזור וימכרנה לישראל (תוספתא שם; גמ' שם סד א; טוש"ע שם י). כיצד יעשה? יטרפנה בקערה וימכרנה, שאז ודאי לא יקנה ישראל ממנו (גמ' שם; טוש"ע שם).

לפיכך אין קונים מהם ביצה טרופה (תוספתא שם; גמ' שם), אפילו שהנכרי אומר של עוף פלוני טהור הוא, שחוששים שמא של ישראל היתה, ונבלה או טרפה היתה, ולפיכך מכרה לו (רשב"א שם)^[13].

ואינו אסור אלא כשרואים אותה טרופה בידו, שמוכח הדבר שנטרפה אצל ישראל ומכרה לו, כיון שאין דרך למכור ביצים טרופות, וזה שמוכר טרופה ריעותא היא זו וחוששים, אבל פת הנילושה בביצים מותר לקנות מן הנכרי, במקום שנוהגים היתר בפת של נכרי, שאין כאן ריעותא, ואין כאן מקום לחוש שמא היו הביצים של נבלה וטרפה (תוספות שם ד"ה סימנין; רשב"א שם; רא"ש שם ג סא; טוש"ע שם).

מטעם זה יש אומרים שבמקום שנוהגים היתר בפת נכרי אסור למכור להם ביצה טרופה, שהרי יש לחוש שיערבנה בפת וימכרנה לישראל (איסור והיתר מד ח; רמ"א שם, בשם יש אומרים); ויש אומרים שכל כך אין חוששים שיערבנה בפת וגם ימכרנה לישראל, אלא אם כן היה הנכרי נחתום שרגיל שמערב ביצים טרופות בפת, שאז אסור למכור לו (ש"ך שם סק"ל).

קניית ביצי דגים

ביצי דגים, אם אומר המוכר אני הוצאתין מדג טהור ומלחתין - נאמן (עבודה זרה מ ב).

ואם אומר של דג פלוני וטהור הוא, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שנאמן (תוספות שם; ש"ך שם ס"ק כד, בשם כל הפוסקים).

• ויש אומרים שדוקא בביצי עופות סמכו על זה שאמר של עוף פלוני וטהור הוא, אבל הדגים המלוחים שבאים מארץ מרחק יכול המוכר להשתמט יותר מאשר בביצים, ואינו נאמן אלא אם כן אמר מלחתין (מגיד משנה מאכלות אסורות ג יט; ש"ך שם, בדעת השו"ע).

ונחלקו הדעות באיזה מוכר מדובר:

• יש אומרים שהמדובר בישראל, אבל נכרי אינו נאמן (רמב"ם שם; שו"ע שם).

• ויש אומרים שהוא הדין נכרי (רמ"א שם).

• ויש שמחלקים: אם נימוחו הביצים, שאין הנכרי מתיירא שמא יתבדה, שאי אפשר להכירן אחר שנימוחו, אין הנכרי נאמן כלל, אבל כשהן שלמות, שמתיירא שמא יביאו אותו הדג שאומר ולא ידמו ויתבדה - נאמן, כמו בביצי עופות (ש"ך שם ס"ק כה, על פי הרבה ראשונים).

בימינו

נחלקו הפוסקים בקניית ביצי דגים בזמן הזה:

• יש שכתבו שיש לנהוג כפי המבואר לעיל (פרי חדש יו"ד פג כו).

• ויש שכתבו שעכשיו פשט המנהג לקנות ביצי דגים בסתם, אפילו מן הנכרי, בין שלמות ובין נימוחות, ובלבד שיהיו אדומות, אבל השחורות אין אוכלים אותן כלל (בית יוסף יו"ד פג ח, שכן נהגו העם; שו"ע שם), שהקדמונים חקרו בדבר ומצאו שלא הצריכו חכמים שיאמר המוכר אני מלחתין אלא בשחורות, אבל באדומות אין בהן חשש טמא כלל, וכדי להסתלק מן הספק חזרו ואסרו כל מין שחורות והתירו כל מין אדומות אפילו בלי בדיקה (בית יוסף שם)^[14].

פליטתה ובליעתה

ביצה אסורה שנתבשלה עם ביצה מותרת

ביצת עוף טמא שנתבשלה עם ביצי עוף טהור, אינה אוסרת אותן (חולין צז ב - צח א: רמב"ם מאכלות אסורות טו כ; טוש"ע יו"ד פו ה), והוא הדין לביצת טרפה ונבלה (תורת הבית הארוך ד א; טוש"ע שם ו), וכן ביצה האסורה ביום טוב משום נולד (ראה ערכו. מגן אברהם תקיג סק"ז); אבל ביצה שיש בה אפרוח אוסרת את המתבשלות עמה (תוספתא תרומות (ליברמן) ט ה; גמ' שם צח א; רמב"ם שם יט; טוש"ע שם ה), והוא הדין לביצה שיש בה דם (תוספות שם ד"ה בביצת; טוש"ע שם), ונחלקו ראשונים בטעם ההבדל שביניהם:

• יש אומרים שפליטת ביצים אינה אלא מים וזיעה בלבד, ולא טעם גמור, ולכן אין פליטת ביצת איסור אוסרת (חולין סד ב, לפי רש"י שם גיעולי ביצים וד"ה מותרות), אכן ביצת אפרוח, שהאיסור הוא מחמת בשר האפרוח - אוסרת, שהבשר נותן טעם (רש"י שם צח א ד"ה אפרוח; רמב"ן שם; רשב"א בתורת הבית שם, ובשו"ת א תקטז), ולפי טעם זה אין הבדל בין ביצה קלופה לשאינה קלופה, שביצת עוף טמא אינה אוסרת אפילו קלופה, וביצת אפרוח אוסרת אפילו אינה קלופה (רמב"ן שם; בדק הבית שם).

• ויש אומרים שאין ביצת איסור אוסרת המתבשלות עמה, לפי שהקליפה מעכבת את פליטת השומן שלא תצא, אבל קליפת ביצת אפרוח רכה היא ויוצא על ידה טעם האפרוח (רמב"ן שם, בפירוש הראשון), ולכן ביצת איסור קלופה - או נקובה (איסור והיתר מב ו; רמ"א שם) - שנתבשלה עם אחרות - אוסרתן (תוספות שם סד ב ד"ה גיעולי, ושם צח א ד"ה בביצת, על פי ירושלמי תרומות י ו; רמב"ן שם, בפירוש הראשון; תורת הבית שם), וכן הלכה (טוש"ע שם).

• ויש חולקים על עיקר הדין וסוברים שכל הביצים דינן שוה, ואוסרות את המתבשלות עמן אפילו אינן קלופות (התרומה, איסור והיתר ל; סמ"ג לאוין קלב), וראוי לחוש לדבריהם במקום שאין הפסד מרובה (רמ"א שם ו).

בליעת פליטת אחרים

אפילו לסוברים שקליפת הביצה מעכבתה מלהפליט, אינה מעכבתה מלבלוע פליטת אחרים, והיא נאסרת כשנתבשלה בקדרת איסור (רמב"ן חולין צח א)^[15], שהרי אנו רואים כשהביצה מתבשלת במי צבע תהיה הביצה צבועה, שקליפת הביצה מנוקבת היא (שו"ת הרשב"א ח"א תקטז)^[16], ולכן ביצה שנתבלה בתבלין של תרומה, אפילו חלמון שלה אסור מפני שהוא בולע (תרומות י יב; רמב"ם תרומות טו ה), וכל שכן החלבון שהוא מבחוץ (ירושלמי תרומות שם), וכן ביצה שנתבשלה בקדרה עם בשר, אסור לאכלה בחלב (הלכות גדולות, הלכות ביצים, עמ' תרלח במהדורת מכון ירושלים; שו"ת הרשב"א שם; טוש"ע יו"ד צה ב).

ביטול

ביטול ביצת אפרוח, שנתבשלה עם ביצים אחרות, חמור יותר משאר איסורים, שכן אינה בטלה בששים, כמו כל האיסורים (ראה ערך בטול בששים) אלא בששים ואחת והיא (חולין צח א; רמב"ם מאכלות אסורות טו יט; טוש"ע יו"ד פו ה), ונחלקו ראשונים בטעמו של דבר:

• יש אומרים לפי שיש ביצים גדולות וביצים קטנות, ולכן הוסיפו חכמים ביצה אחת להשוות מידתן, ולא יהיה צורך להשגיח ולראות אם הן שוות (רמב"ן ורא"ש ור"ן שם), ולפיכך אין הבדל בין אם נתבשלו הביצים שלמות או טרופות (רשב"א שם; רמ"א שם), אבל אם נתבשלה בתבשיל של היתר, אפילו כשהיא שלמה, ולא עם ביצים אחרות, אין צריך אלא ששים בתבשיל לבטלה (שו"ע שם).

• ויש אומרים הטעם לפי שהביצה היא בריה בפני עצמה (ראה ערך בריה), עשו בה חכמים היכר והוסיפו בשיעורה (רמב"ם שם) להחמיר בביטול פליטתה, שלא יבואו להקל בביטול הביצה עצמה שהיא בריה ואינה בטלה (כסף משנה שם), ולפיכך אם היתה הביצה טרופה, שיצאה מכלל בריה, בטלה בששים כמו כל האיסורים, ולהיפך: אם נתבשלה בתבשיל של היתר, גם כן צריך ששים ואחת (בית יוסף שם, לדעה זו).

וכתבו אחרונים שיש להחמיר כשני הטעמים (ש"ך שם ס"ק טז).

ביצים מחימום קרקע

תרנגולת יולדת ביצים בלי זכר (ירושלמי ביצה א א) על ידי שמתחממת ומתעפרת בעפר, ואותן ביצים אינן מגדלות אפרוחים, כמו ביצים שקלטה אותן מן הזכר (בבלי שם ז א, ורש"י ד"ה דספנא מארעא).

יש הבדלים בהלכה בין ביצים שמקרקע לאלו שמזכר, בין להקל ובין להחמיר. לדוגמא, ביצי זכר אינן נולדות אלא ביום, ואלו שמחימום קרקע נולדות אף בלילה, ולכן אם בדק בקן של תרנגולות בערב יום טוב ולא מצא בו ביצה, ולמחר השכים ומצא בו ביצה, אם היתה ביצה שעל ידי זכר מותרת, שבודאי מאתמול נולדה, ואם היתה על ידי חימום הקרקע אסורה, ואף על פי שרובן נולדות אף הן ביום, מכל מקום יש לחוש שנולדה בלילה, והרי זו ביצה שנולדה ביום טוב (גמ' שם).

כיצד לדעת אם הן של זכר

רוב ביצים של זכר הן (רא"ש שם א ט), ולכן סתם ביצה היא משל זכר (תורת חטאת סב ו), ובמקום שיש תרנגול, ודאי שהביצים ממנו, ותולים בתרנגול עד מקום שהתרנגולת שומעת קולו ביום (גמ' שם), ותלו חכמים בתרנגול עד ששים בתים, אם אין הפסק נהר ביניהם שאין עליו גשר או חבל לעבור בו (גמ' שם; טוש"ע או"ח תקיג ו).

כשהתרנגולות סגורות בלול בלי תרנגול זכר, הביצים הן מחימום הקרקע (פרי חדש יו"ד סו יג).

ביצה בתורת אוכל

טומאת אוכלים

הביצה היא מאכל אדם (ברכות מד ב), ומיטמאה טומאת אוכלים (נידה נ א), ואפילו כשהיא חיה, בלתי מבושלת, דינה כאוכל ומקבלת טומאת אוכלין (מכשירין ו ג; רמב"ם טומאת אוכלין ח ד), שלא כמשקה, שאינה מקבלת טומאה כל שאינה משבעה המשקים (רמב"ם שם א ד), וכן צריכה הכשר לקבל טומאה, כדין כל אוכל שצריך הכשר (כן משמע במשנה שם).

מעשר

אין הביצה חייבת במעשרות (נדה נ א), אף על פי שהיא אוכל חשוב, שאינה גידולי קרקע (תוספות יום טוב שם), ומותר לקנותה בכסף מעשר-שני, שאף על פי שאינה גידולי קרקע, הרי היא גידולי גידוליה (רמב"ם מעשר שני ז ה).

ברכתה

על הביצה מברכים ברכת שהכל, כעל כל דבר שאין גידולו מן הקרקע (ברכות מ ב; רמב"ם ברכות ח א; טוש"ע או"ח רד א), ולבסוף מברכים עליה בורא נפשות רבות (ברכות מד ב; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח רז א).

נדרים

הביצים אינם בכלל פירות לענין נדרים (נדרים נה ב; רמב"ם נדרים ט יב; טוש"ע יו"ד ריז כב).

מי ביצים

מי ביצים אינם מכשירים לקבלת טומאה (סנהדרין ה ב; ירושלמי גיטין א ב), שהלש עיסה בביצים של תרנגולת או אווז, לא הוכשרה העיסה לקבל טומאה (רש"י שם ד"ה מי ביצים).

ולענין החמצה, הרי הם בכלל מי פירות, ואינם מחמיצים את העיסה שנילושה בהם (תוספות פסחים לה ב ד"ה ומי; רא"ש שם ב יג; טוש"ע או"ח תסב ד)^[17].

הרביית זרע

אכילת ביצים מרבה את הזרע, ולכן אין מאכילים ביצים את הכהן הגדול בערב יום הכפורים (ראה ערך פרישת כהן גדול), ולא את הזב בימי בדיקתו (ראה ערך זב), ותולים לזב טומאתו באכילתן לומר שאין זו זיבה אלא מחמת אכילתן (ראה יומא יח א).

מכר ביצים שנולדו ונתן ביצים שנמצאו במעי אמן

ביצים שנולדו יפות לאכילה יותר מביצים שנמצאו במעי אמן שנשחטה (ביצה ז א, ורש"י ד"ה למיתבא; ירושלמי ביצה א א), ונפקא מינה למקח וממכר, שאם מכר לו ביצים שנולדו, ונתן לו ביצים שנשחטו, שאף על פי שאין המקח בטל שאף אלו בני אכילה הן, חייב להחזיר לו ההפרש מה שביצים שנולדו שוות יותר (ביצה שם, ורש"י שם).

ודוקא אם הוא צריך הביצים לאכילה, אבל סתם מי שקונה ביצים ומתנה שיהיו ביצים שנולדו, צריך אותן לגדל אפרוחים, והרי זה מקח-טעות לגמרי, שאין ביצים של שחוטה ראויות לגדל אפרוחים (ביצה שם, ורש"י שם).

ישיבת התרנגולת

ביצים שישבה עליהן תרנגולת:

• תוך שלשה ימים לישיבתה נשתנו קצת ואינן ראויות לאכילה לכל אדם אלא למי שדעתו יפה ואינו איסטניס, ואם התרנגולת לא תשב עליהן יותר יהיה קצת הפסד בדבר (פסחים נה ב, ורש"י ד"ה אבל).

• ואם כבר ישבה עליהם שלשה ימים, ושוב עומדת מהם ואינה יושבת עוד, אינן ראויות כלל לאכילה, ויש הפסד גדול אם התרנגולת לא תשב עליהן יותר, ונפקא מינה לענין אם מותר להחזיר את התרנגולת שברחה מהביצים בחול המועד (פסחים נה ב, ורש"י ד"ה לא שנו וד"ה ולאחר).

• ואם ישבה עליהן שלשה ימים וממשיכה לשבת עליהן, הרי הן ראויות לאכילה (בית יוסף יו"ד סו ז); ויש מהגאונים שכתב שאסורות משום שקוץ (שבלי הלקט (חסידה) ח"ב ג, בשם תשובת הגאונים; בית יוסף שם, בשמו); ומהאחרונים יש שמחלק בין איסטניס, שהדבר מאוס לו, שאסור משום בל-תשקצו, לשאינו איסטניס, שמותר (ש"ך שם ס"ק טו. וראה כרתי ופלתי שם).

ביצים המוזרות

כשביצים שבאו מחימום הקרקע (רש"י חולין סד ב ד"ה ביצים מוזרות) עומדים זמן מרובה, נפסדים ונעכרים ונטוים כחוט, ונקראים ביצים המוזרות (ר"ן שם), ומותרות באכילה (תוספתא תרומות (ליברמן) ט ה; גמ' שם, ורש"י שם; רמב"ם מאכלות אסורות ג ט; טוש"ע יו"ד סו ז), והוא הדין כשבאו מזכר (ש"ך שם ס"ק יד).

ומכל מקום יש חילוק ביניהם, לענין מציאת דם:

• ביצים שמחימום הקרקע, אפילו נמצא עליהם קורט דם - זורק את הדם ואוכל השאר (תוספתא שם, לפי הטור שם; גמ' שם).

• וביצים שמזכר, אין המוזרות מותרות אלא כשאין שם דם (ראה ערך דם ביצים)^[18].

ביצה חיה

ביצה חיה, אף על פי שראויה לגומעה כמות שהיא, אין זו אכילה חשובה (תוספות יבמות מו א ד"ה רבי), ורק מקצת בני אדם אוכלים אותה חיה על ידי הדחק (תורת הבית הארוך ג ז), ולכן נחלקו אמוראים אם יש בביצה איסור של בישולי גוים (ראה ערכו), שכל דבר שנאכל כמות שהוא חי - אין בו משום בישולי גוים (עבודה זרה לח ב).

תבשיל

ביצה מבושלת נאכלת עם הפת, ונקראת תבשיל לענין נדרים, אלא אם כן נצטמקה ביותר (משנה נדרים מט א, וגמ' שם נ ב).

וכן דרך החולה לאכול פתו בביצה מגולגלת, ונקראת משום כך תבשיל לענין הנודר הנאה מן התבשיל (ירושלמי נדרים ו א).

כשטחים הביצה על גבי הדג, נקראת הביצה בשם תבשיל, ויחד עם הדג הם שני תבשילים, וסומכים עליהם לערוב-תבשילין, אפילו לתנאים המצריכים שני תבשילים (משנה ביצה טו ב)^[19].

ביצה קלופה שעבר עליה הלילה

האוכל ביצה קלופה שעבר עליה הלילה, ולא שייר מקליפתה כלום, הרי זה מתחייב בנפשו, לפי שרוח רעה שורה עליה (נדה יז א; פרי חדש יו"ד קטז ט; שלחן ערוך הרב, שמירת גוף ונפש ז).

בישול

ביצים ממהרות להתבשל (כן משמע בשבת לח ב, ורש"י ד"ה בשביל), ולכן יש מאחרונים שמצדד לומר שמתבשלות אף בכלי-שני, ואסור לתת ביצה בשבת בכלי שני רותח (חיי אדם ח"ב כ כא).

חלבון וחלמון

החלבון והחלמון של הביצה אינם חיבור זה לזה לטומאה, ואם עירם לתוך הקערה, ועומדים החלבון והחלמון כאשר יצאו מן הביצה - אינם חיבור, אלא מונים בהם ראשון ושני (ר"ש טבול יום ג ג, בפירוש התוספתא שם (צוקרמאנדל) ב ט).

לענין בורר בשבת, נחלקו הפוסקים אם החלבון והחלמון נחשבים כשני מינים, ואסור לברור אחד מהשני אלא באופן המותר, היינו ביד ולאלתר ואוכל שרוצה עכשיו מתוך זה שרוצה להניח (ב"ח או"ח שיט י; לבוש שם טו); או כמין אחד (מגן אברהם שם ס"ק טז).

מאכל אבלים

ביצים הוא מאכל אבלים: מה ביצים אין להם פה, כך האבל אין לו פה לדבר, שהוא יושב ודומם (בבא בתרא ז ב, ורש"י ד"ה לנחומי), ולכן נוהגים להאכיל האבלים בסעודת הבראה ביצים (טוש"ע יו"ד שעח ט), וכן לאכול ביצים בסעודה המפסקת בערב תשעה באב (טוש"ע או"ח תקנב ה)^[20].

ליל הסדר

יש שכתבו שמאותו הטעם נהגו לעשות אחד התבשילים בקערת ליל-הסדר (ראה ערך סדר של פסח) ביצה, זכר לאבלות בית המקדש (ארחות חיים ח"א סדר ליל הפסח יד, כלבו נ; בית יוסף או"ח תעג ג, בשמו), או כנחמה לאבלים שהוציאנו מעבדות לחרות ומאבל ליום טוב, כגלגל החוזר בעולם (ארחות חיים שם).

ויש שנהגו לאכול בסעודת ליל הסדר ביצים משום אבלות (רמ"א או"ח תעו ב, בשם נוהגים בקצת מקומות) על כך שאין מקריבים קרבן הפסח בימינו (רמ"א שם, ומגן אברהם סק"ד), ואבלות על כך שבית המקדש נחרב, מפני שליל תשעה באב חל בכל שנה בלילה שחל בו ליל הסדר (רמ"א שם, ומשנה ברורה ס"ק יב).

בענין דם שנמצא בביצה – ראה ערך דם ביצים.

הערות שוליים