|
בטול רשות הגדרה[1] - סילוק מרשותו או נתינת רשותו של אחד מבני החצר לשאר בני החצר, כדי להתיר לטלטל מהבתים לחצר בשבת גדרו ופעולתוהביטולאחד מבני החצר ששכח, או שהזיד (ראה רמב"ם עירובין ב א) ולא עירב עם בני החצר (ראה ערך ערובי חצרות), אוסר עליהם להוציא בשבת מבתיהם לחצר או מחצר לבתיהם, לפי שהם מוציאים מרשות המיוחדת להם לרשות המשותפת להם ולחברם, ודומה כמוציא מרשות היחיד לרשות הרבים. ומכל מקום יש להם תקנה להיתר ההוצאה, כאשר זה שלא עירב יבטל לשאר בני החצר את רשותו (משנה עירובין סט ב; רמב"ם עירובין ב א; טוש"ע או"ח שפ א), שאז הבתים של בני החצר והחצר נעשים רשות אחת (רש"י שם ד"ה ושלהם). מצוה על מי ששכח ולא עירב לבטל רשותו לאחרים שעירבו (תוספתא ערובין (ליברמן) ה יא) משום אל תמנע טוב מבעליו, שאלה נהנים מביטולו והוא לא חסר (חסדי דוד על התוספתא שם). ואם אותו שלא ביטל היה אדם גדול, או שהיה בית האבל או בית המשתה, הרשות בידם שלא לבטל, כדי שהאחרים יבטלו את רשותם להם (תוספתא שם). גדר הביטולבגדר הביטול נחלקו תנאים:
הלכה כבית הלל שמותר לבטל רשות בשבת (רמב"ם עירובין ב ב; טוש"ע או"ח שפ א). צורת הביטולכיצד מבטל רשות, אומר: רשותי קנויה לך, או: רשותי מבוטלת לך, ואין צריך לזכות בקנין סודר (עירובין סט ב; טוש"ע או"ח שפ א). הטעם: כיון שאין הביטול אלא סילוק רשות, אין צורך בקנין (משנה ברורה שפ סק"ג); ואפילו כשאמר בלשון רשותי קנויה לכם, אינו אלא סילוק ולא הקנאה (חזון יחזקאל לתוספתא עירובין ה יד). נחלקו תנאים אם צריך לבטל בפירוש לכל אחד ואחד מבני החצר, או שדי בביטול לאחד מהם:
הלכה כחכמים שצריך לבטל לכולם (עירובין ע א; רמב"ם עירובין ב ב; טוש"ע או"ח שפ א). לפיכך צריך שיאמר: רשותי מבוטלת לך ולך ולך (רמב"ם שם; דעה א בשו"ע שם); אבל אם אמר בדרך כלל: רשותי מבוטלת לכולכם - אינו מועיל (משמעות השו"ע לדעה זו), לפי שבכל התורה רובו ככולו, ואם אמר לכולכם אפשר שלא נתכון אלא על הרוב (ט"ז שם סק"א). ויש אומרים שאף אם אמר לכולכם מועיל (מגיד משנה עירובין ב ב, לדעת רש"י; טור שם; שו"ע שפ א, בשם יש אומרים), ולהלכה יש להקל כדעה זו (שו"ע הרב שם; משנה ברורה שפ סק"ה). המבטל - יחידכשם שזה שלא עירב יכול לבטל את רשותו לאחרים שעירבו, כך יכולים אלה שעירבו לבטל רשותם לזה שלא עירב, והוא מותר להוציא מביתו לחצר, שכיון שביטלו לו רשותם נעשים החצר וביתו רשות אחת (משנה עירובין סט ב; רמב"ם עירובין ב ג; טוש"ע או"ח שפ ד). אבל מבתיהם לחצר אסור לו להוציא, שמסתמא כשביטלו רשותם לא ביטלו רשות ביתם (רבינו יהונתן שם; שו"ע שם), אלא אם כן ביטלו בפירוש גם רשות ביתם (ב"י שם; רמ"א בשו"ע שם). במקרה כזה הם אסורים להוציא בין מבתיהם ובין מביתו (משנה שם, ורש"י ד"ה והן; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין אומרים שהם יהיו כאורחים אצלו, שאין הרבים נעשים אורחים אצל היחיד (גמ' שם; רמב"ם וטוש"ע שם). והוא הדין אם היו בחצר שנים לבד, וביטל אחד מהם רשותו לחברו, המבטל אסור אף בשל חברו, וחברו מותר בשל עצמו, וכן רבים שלא עירבו שביטלו רשותם לרבים שעירבו אסורים בשל אותם שערבו, לפי שהיחיד נעשה אורח אצל רבים, ואינו נעשה אורח אצל יחיד, ורבים אינם נעשים אורחים אפילו אצל רבים (מגיד משנה עירובין ב ג בשם הרשב"א; שו"ע או"ח שפ ד); ויש חולקים וסוברים שהיחיד נעשה אורח אצל יחיד (ריטב"א עירובין סד א; דרישה או"ח שפ סק"א, בדעת הטור והתוס')[2]. המבטל – יותר מאחדכשם שיחיד שלא עירב מבטל רשותו, כך שנים שלא עירבו מבטלים רשותם לכל בני החצר שעירבו, או לאחד שלא עירב, כגון שהיו בחצר שלשה אנשים וכולם לא עירבו, שהשנים מבטלים לאחד (תוספתא עירובין (ליברמן) ה יז; גמרא עירובין ע א; רמב"ם עירובין ב ד; טוש"ע או"ח שפ ד). וכשהם מבטלים לרבים, צריכים לבטל לכל אחד ואחד, כמו יחיד המבטל (גמ' שם; טוש"ע שם). ואין השנים צריכים לבטל בבת אחת, אלא אף בזה אחר זה מועיל, ואף על פי שבשעה שהראשון ביטל, עדיין לא הותר הטלטול מחמת השני שלא ביטל, מכל מקום אחר כך כשהשני מבטל מועיל למפרע אף ביטולו של הראשון (בית יוסף או"ח שפ ד); ויש מי שסובר שדוקא בבת אחת מועיל (רבינו יהונתן עירובין שם)[3]. שנים שלא עירבו, וביטלו המערבים את רשותם להם, אין הביטול מועיל, בין שהמבטלים הם שנים ובין שהמבטל אחד, שהרי השנים חוזרים ואוסרים זה על זה, כיון שלא עירבו ביניהם; ואפילו אם חזר אחד מהם וביטל לשני את רשותו וחלקו ברשות אלה שביטלו להם, לא מועיל, שכיון שבשעה שביטלו להם האחרים רשותם, לא היה היתר טלטול בחצר, לא הועיל אותו ביטול כלל, ולא קנו את רשותם, וממילא אין אחד מהם יכול לבטל אחר כך לשני רשות זו, שהרי לא קנה אותה כלל (משנה וגמ' עירובין סט ב, ורש"י ד"ה קא משמע לן; רמב"ם שם; טוש"ע שם). כשאין אפשרות עירובאין הביטול מועיל אלא במקום שאם היו רוצים לערב ביניהם מבעוד יום היו יכולים לערב, אבל אם לא היו יכולים לערב מבעוד יום - אין הביטול מועיל. ולכן אם היו שני בתים בשני צידי רשות הרבים, והקיפום נכרים מחיצה בשבת ונעשה ביניהם כמו חצר ששני בתים פתוחים לה, והרי הם אוסרים זה על זה הטלטול באותה חצר, אין אחד מהם יכול לבטל רשותו לחברו, שהרי מבעוד יום לא היו יכולים לערב ביניהם, שהיתה אז רשות הרבים (עירובין סז א, ע ב; רמב"ם עירובין ב ז; טוש"ע או"ח שפא ה). מחצר לחצר ומבית לביתמחצר לחצרנחלקו אמוראים אם יש ביטול מחצר לחצר, כגון שתי חצרות פתוחות למבוי או לרשות הרבים, ופתח ביניהן, ועירבו כל בני חצר לעצמם, שאינם אוסרים אלה על אלה להשתמש בחצרם המיוחדת, והוצרכו לטלטל מחצר זו לחצר האחרת:
הלכה כר' יוחנן שבכל אופן יש ביטול רשות מחצר לחצר (רמב"ם עירובין ב ה; טוש"ע או"ח שפא ב). מבית לבית ומחדר לחדרשני בתים ופתח ביניהם ולא עירבו ביחד, נחלקו הראשונים אם יש ביטול מבית לבית:
חזרה מהביטולתוצאת החזרה מביטולהמבטל רשותו, ועבר והוציא אחר כך מביתו לחצר, נחלקו תנאים בדינו:
הלכה כר' יהודה שרק בהוציא במזיד אוסר (רמב"ם עירובין ב ו; טוש"ע או"ח שפא א). במה דברים אמורים כשהוציא קודם שבני החצר החזיקו ברשות שביטל להם, דהיינו קודם שהוציאו הם מבתיהם לחצר; אבל אם הוציא אחר שהחזיקו, אינו יכול לחזור מביטולו ולאסור עליהם, ואפילו אם הוציא במזיד אינו אוסר עליהם (עירובין סט א; רי"ף ורא"ש שם; רמב"ם וטוש"ע שם). חזקההחזקה של בני החצר מועילה שלא יוכל המבטל לחזור ולאסור עליהם, בין כשהחזיקו משחשכה, ובין כשהחזיקו מבעוד יום (טור או"ח שפא; דעה א בשו"ע שפא א); ויש סוברים שדוקא כשהחזיקו משחשכה - מועילה, אבל לא מבעוד יום (רש"י עירובין סא ב ד"ה ואמר לנו, סח ב ד"ה והוציאו; טוש"ע שם בשמו), לפי שכשהחזיקו מבעוד יום אינה ניכרת חזקתם (רש"י סח ב שם). הגדרהיש אומרים שאינו נקרא חוזר ומחזיק אלא כשהוציא מביתו לחצר, אבל אם הכניס מחצר לביתו אינו כחוזר ומחזיק, שאדרבה מפני שביטל להם רשותו שבחצר הוא מפנה את חפציו משם לבית (מגן אברהם שפא סק"א; שו"ע הרב שפא א), אלא אם כן ביטל בפירוש גם רשות ביתו, שאז אף אם הכניס מחצר לבית הרי זו חזרה מביטול הבית ואוסר עליהם (שו"ע הרב שם); ויש חולקים וסוברים שלעולם אם הכניס מחצר לבית הרי זו חזרה ואוסר עליהם (אבן העוזר שפ ד)[4]. גוי ומומרגויאין ביטול רשות במקום נכרי, שאם היו שני ישראלים דרים ביחד עם נכרי בחצר אחת, שהוא אוסר עליהם לטלטל (ראה ערך ערובי חצרות), אין מועיל כשהנכרי יבטל להם רשותו (עירובין סב א; רמב"ם עירובין ב י; טוש"ע או"ח שפב א). הטעם: לפי שרצו חכמים להרחיק דירת ישראל מהנכרי, שלא ילמדו ממעשיו, ולכן גזרו שאין לו תקנה להיתר טלטול על ידי ביטול, אלא אם כן ישכיר להם רשותו (ראה ערך שכירת רשות), והוא לא ירצה להשכיר, שיחשוש לכשפים, ויצא הישראל משם (גמרא שם). והוא הדין שאין מועיל כשיבטלו הישראלים רשותם לנכרי (רמב"ם שם). וכן אם ביטלו הישראלים רשותם אחד לשני כדי שהוא יחשב כיחידי אצל הנכרי, שאז אין הנכרי אוסר הטלטול עליו (ראה ערך ערובי חצרות) - אין ביטול זה מועיל (עירובין סד א; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח שפא ב). גר תושבגר תושב דינו כנכרי לענין ביטול רשות, שאינו יכול לבטל רשותו לישראל (עבודה זרה סד ב). מומר ואפיקורסישראל מחלל שבתות בפרהסיא, או שעובד עבודה זרה, הרי הוא כגוי שאינו יכול לבטל רשות (עירובין סט א-ב; רמב"ם עירובין ב טז; טוש"ע שפה ג), ואפילו אם מחלל שבת בפרהסיא באיסורים מדרבנן (תוס' עירובין שם ד"ה כאן; רא"ש עירובין ו יג; טוש"ע שם). ודוקא כשרגיל בכך, אבל חילל שבת בפרהסיא פעם אחת, אינו נעשה מומר בכך (תוס' שם ד"ה הוציא; מגן אברהם שפה סק"ב)[5]. היה מחלל שבת בצנעא, הרי זה מבטל רשות (עירובין סט א-ב; טוש"ע שפה ג). ואפילו אם עושה בפרהסיא, אבל מתבייש לעשות כן בפני אדם גדול, כעושה בצנעא הוא, ומבטל רשות (עירובין סט א; אליהו רבא שם סק"ג; משנה ברורה שם סק"ו). היה מן האפיקורסים (ראה ערכו), שאינם עובדים עבודה זרה ואינם מחללים שבת, כיון שאינו מודה במצות עירוב, אינו יכול לערב עם ישראל, אבל יכול הוא לבטל רשות, וזוהי תקנתו (רמב"ם שם). מחלל שבת בימינו, יש מי שכתב שדינו כתינוק שנשבה, ויכול לבטל רשות, ומזכים לו עירוב (חזון איש או"ח פז ס"ק יד). צדוקים וקראיםהצדוקי , נחלקו תנאים בדינו: חכמים אומרים שהוא כגוי, ואינו יכול לבטל רשות; ורבן גמליאל אומר שאינו כגוי, ומבטל (עירובין סח ב). הלכה כרבן גמליאל (רמב"ם עירובין ב טז; טוש"ע שפה א). אלא שנחלקו ראשונים:
והוא הדין לקראים שבזמננו שמחללים שבת בפרהסיא, על כל פנים באיסורים דרבנן, שהדבר תלוי במחלוקת הראשונים אם יכולים לבטל רשות (ראה בית יוסף שם, ומשנה ברורה שפה סק"ב). במבויכל משפטי הביטול למי ששכח ולא עירב בחצרו, נוהגים גם במבוי, שאם שכחה חצר אחת ולא נשתתפה עם שאר החצרות של המבוי (ראה ערך שתופי מבואות) - מבטלת רשותה לשאר בני המבוי, או שהם מבטלים רשותם לה (משנה עירובין עג ב; טוש"ע שצא א). ואף על פי שבני החצר הם רבים, ואין מבטלים רשות לשנים שלא עירבו (ראה לעיל: גדרו ופעולתו), והרי הרבים שבחצר לא נשתתפו במבוי, מכל מקום יכולים בני המבוי לבטל לבני החצר, שכל בני החצר כשעירבו עירובי חצרות ביניהם חשובים לגבי המבוי כיחיד (טוש"ע שם). וכן כשהיא מבטלת לבני המבוי, אף היא מותרת לטלטל עם שאר בני המבוי מחצרותיהם, שהיא נעשית כאורחת אצלם. ואף על פי שיש בה דיורים הרבה, ואין הרבים נעשים אורחים, לענין טלטול במבוי כל הדיורים שבחצר נחשבים כדירה אחת, כיון שכולם יוצאים למבוי בפתח אחד, דהיינו בפתח החצר, ובפתח זה הוא שאוסרים במבוי, ולכן גם בני החצר מותרים בטלטול (שו"ע הרב שצא א). הערות שולייםבאדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
