הגדרה^[1] - הימים שבין פסח לשבועות, שנוהגים בהם מנהגי אבלות

נישואין

נשיאת אשה

מנהג בכל ישראל שלא לישא אשה בין פסח לעצרת, משום אבלות, ששנים עשר אלף זוגות תלמידים היו לו לרבי עקיבא, וכולם מתו בין פסח לעצרת (יבמות סב ב), ומאותה שעה ואילך נהגו להתאבל עליהם שלא לישא אשה בימים הללו (אוצר הגאונים שם, תשובות שכח, בשם רב נטרונאי גאון; רבנו ירוחם כב ב, בשם רב האי גאון; מאירי שם; טוש"ע או"ח תצג א)^[2].

עבר ונשא אשה אין עונשים אותו (רי"ץ גיאת ב קט; טוש"ע שם), כיון שחושב שעשה מצוה (שיירי כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף ו; אליה רבא שם סק"ג וזוטא שם סק"ב, בשמו).

אם לא קיים מצות פריה ורביה

אם טרם קיים מצות פריה ורביה, נחלקו אחרונים בדינו:

• יש שכתבו שאף בזה נהגו איסור (ב"ח שם; חק יעקב שם סק"א), וכן המנהג (עולת שבת שם סק"א; שלחן ערוך הרב שם ד; שער הציון שם סק"א).

• ויש שכתבו שאם לא קיים עדיין פריה ורביה, או שאין לו מי שישמשנו, מותר לישא בימים אלה (שו"ת הרדב"ז ב תרפז; פרי חדש שם א; שתי ידות, האצבע השני, בסופו; באר היטב שם סק"א, בשם פרי חדש ושתי ידות)^[3], שהרי אפילו בתוך שלושים לאבלות, שחיוב האבלות הוא מן הדין, מותר לישא במקרים אלה (ראה ערך אבלות), כל שכן בימים הללו שהאבלות אינה אלא מנהג (שלחן ערוך הרב שם).

להחזיר גרושתו

נהגו להחזיר גרושה אף בימים אלה, שאינה שמחה כל כך (ערך לחם שם סק"א; באר היטב שם, בשמו; משנה ברורה שם סק"א, בשם אחרונים).

אירוסין וקידושין

לא נהגו איסור אלא בנישואין, אבל לארס ולקדש מותר, שאין עיקר שמחה אלא בחופה וכניסה (רי"ץ גיאות שם; רבינו ירוחם שם, בשם רב האי גאון; טוש"ע שם), ועוד שיש לחוש שמא יקדמנו אחר (מגן אברהם שם סק"א).

סעודות וריקודים

ומותר לעשות סעודת אירוסין (מחצית השקל שם סק"א; שלחן ערוך הרב שם א), וכן סעודת רשות (שלחן ערוך הרב שם).

אכן לא יעשו בסעודת הרשות ריקודים ומחולות, שאין לעשות ריקודים ומחולות בימים הללו (שלחן ערוך הרב שם), ובסעודת אירוסין נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאף בה אין לעשות ריקודים ומחולות (שלחן ערוך הרב שם).

• ויש מתירים בה (מחצית השקל שם סק"א, על פי המגן אברהם שם).

ובזמן הזה אין נוהגים לארס אלא בשעת החופה (ראה ערך ארוסה. טור אה"ע סב), ועושים רק סעודת שידוכין, הכל מודים שהדבר אסור (מגן אברהם שם; מחצית השקל שם; שלחן ערוך הרב שם).

ובסעודות מצוה אחרות יש שהתירו רקודים ומחולות, כגון שבע ברכות (שו"ת אגרות משה או"ח ב צה, ושם אבן העזר א צז; שו"ת משנה הלכות ו קט), או ברית מילה ופדיון הבן (שו"ת יחוה דעת ו לד); ויש שאסרו (ארחות חיים בהג' המהרש"ם תצג, בשם דעת קדושים; שו"ת מנחת יצחק א קיא), ולפחות להימנע מנגינה בכלי זמר (מועדים וזמנים ח שלח).

נגינות מכלי זמר

מנהג ישראל לא לשמוע נגינה מכלי זמר, ואפילו בלא רקודים ומחולות (ערוך השלחן שם ב; שו"ת אגרות משה או"ח א קסו, ושם ג פז; שו"ת מנחת יצחק א קיא; שו"ת יחוה דעת ג ל, ועוד), ואף שדבר זה לא מפורש בפוסקים קדמונים הרי הוא קל וחומר מריקוד ומחול, ואיסור זה שמיעת כלי זמר אסור אפילו כשהוא לבדו בביתו (אגרות משה יורה דעה ב קלז). יש שאסרו אף שירה בפה המוקלט בקלטת גם בלא כלי זמר (שו"ת שבט הלוי ח קכז; שו"ת ציץ אליעזר טו לג(ב)).

תספורת

יש מקומות שנהגו גם שלא להסתפר בין פסח לעצרת (שבלי הלקט רלה; טור או"ח תצג), ועכשיו נוהגים כן בכל מקום (ב"ח שם; שו"ע שם ב). איסור זה חל גם על נשים ונערות, אלא אם כן יש להן צורך מיוחד להסתפר, ובודאי כשהדבר נחוץ לצורך מצוה או צניעות (שו"ת אגרות משה יו"ד ב קלז; שו"ת להורות נתן ב לב).

מי שהוא בעל ברית, היינו הסנדק והמוהל ואבי הבן, מותר להסתפר לכבוד המילה (רמ"א שם ב; מגן אברהם שם סק"ד; חק יעקב שם סק"ח)^[4], ואפילו ביום שלפני המילה, סמוך לערב (ספר המנהגים (טירנא), הגהות המנהגים חודש אייר, מח; חק יעקב שם)^[5].

יש שהתירו תספורת במקרים אלה:

חולה לצורך בריאותו (ערוך השלחן שם ג), המוזמן לשר שיש הקפדה להופיע מגולח (שו"ת זרע אמת סט. וראה שו"ת חתם סופר או"ח קנח), או שעוסק במסחר ויש חשש להפסד ממון (זרע אמת שם).

יש מי שכתב, שכל מי שמותרים להסתפר בחול המועד (ראה ערכו) מותר להסתפר בימים שבין פסח לעצרת (ביאור הלכה תצג ד"ה נוהגים, בשם פרי מגדים)^[6].

חנוכת הבית

יש מהאחרונים שכתבו שאין להיכנס לדירה חדשה בימים שבין פסח לעצרת, כי יש שמחה בחנוכת הבית, ובפרט בארץ ישראל (שו"ת אבני צדק (סיגעט) יו"ד מד. וראה שו"ת חות יאיר ע), ומרבני דורנו חלקו בדבר והתירו להיכנס לבית חדשה בימים אלה (שו"ת יחוה דעת ג ל; שו"ת ציץ אליעזר יא מא).

ימי האיסור

במספר הימים שיש לנהוג בהם איסור נישואין ותספורת, יש מנהגים שונים:

• יש נוהגים איסור בכל הזמן כולו (טור או"ח תצג, בשם יש מקומות), לפי שתלמידי רבי עקיבא מתו בכל משך הזמן זה (פרי חדש שם א), כמבואר בגמרא: "כולם מתו מפסח ועד עצרת" (יבמות סב ב)^[7].

• ויש נוהגים איסור עד ל"ב בעומר בלבד (טור שם, בשם ויש מסתפרים; רמ"א שם א; רמ"א שם ב, בשם מדינות אלו), שגרסו בגמרא: "ועד פרוס עצרת" (המנהיג, הלכות אירוסין ונישואין, עמ' תקלח במהדורת מוסד הרב קוק, בשם רבי זרחיה מגירונדא שמצא כתוב בספר ישן הבא מספרד), או שגרסו בגמרא כגירסתנו, אך היתה בידם קבלה מן הגאונים שביום ל"ג בעומר פסקה המיתה (מאירי יבמות סב ב).

• ויש נוהגים איסור אף ביום ל"ג, שגרסו בגמרא: "ועד פרוס עצרת", והוא ט"ו יום קודם עצרת, וכשנסיר ט"ו יום ממ"ט ימי הספירה נשארו ל"ד, ולכן צריכים לנהוג אבלות ל"ד ימים, אלא שמקצת היום ככולו, ומתחילים לנהוג היתר ביום ל"ד בבוקר (תשב"ץ א קעח; ר"י אבן שועיב, יום א של פסח; בית יוסף שם ב, בשמו; שו"ע שם), אלא שאם חל יום ל"ג בערב שבת מסתפרים בו ביום מפני כבוד שבת (שו"ע שם).

• ויש נוהגים איסור מב' באייר ועד שבועות, מלבד ל"ג בעומר (רמ"א שם ג, בשם הרבה מקומות), שסוברים שיום ל"ג אינו יום הפסקת המיתה של תלמידי ר"ע, אלא סימן למספר הימים שמתו בהם, לפי שלא מתו בימים שאין אומרים בהם תחנון מעיקר הדין, וכשנוציא שבעה ימי הפסח, ושש שבתות שמאחר הפסח עד שבועות, ושני ימי ראש חודש אייר, ויום אחד ראש חודש סיון, נשארו ל"ג ימים שבהם מתו, וכנגד אלו ל"ג הימים קבלו ישראל על עצמם קצת אבלות ל"ג ימים (ר"י אבן שועיב שם, בשם התוספות), אך מדין מקצת היום ככולו נוהגים היתר באחד מהם, ובחרו את ל"ג בעומר (פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"א), או שמפני שמוחזק לנו ליום טוב ומרבים בו בסעודות, ואומרים שלא מתו ביום זה (ערוך השלחן שם ה).

• ויש נוהגים איסור מל' ניסן ועד בוקר ג' סיון, מלבד ל"ג בעומר (חיי אדם קלא יא, בשם מנהג וילנא), שסוברים כדעה הקודמת של"ג הוא סימן מספר הימים שמתו, ונוהגים איסור בראש חדש, והיתר בימי ההגבלה (פרי מגדים שם; שלחן ערוך הרב שם ו)^[8].

הנוהגים איסור נישואין בזמן שאין איסור תספורת

הרבה אשכנזים נוהגים איסור תספורת עד ל"ב בעומר, ומכל מקום נוהגים איסור בנישואין מפסח עד שבועות, מלבד ל"ג בעומר (ט"ז או"ח תצג סק"ב, בשם מנהג כל המקומות), וכן מנהג האשכנזים בארץ ישראל, אלא שנהגו בו איסור עד ר"ח סיון בלבד (לוח לארץ ישראל, אסרו חג פסח; מנהגי ארץ ישראל, הלכות ספירת העומר יד), ושני טעמים נאמרו בדבר:

• לאחר ל"ג בעומר אמנם לא נחלו עוד מתלמידי רבי עקיבא, אך אלה שנחלו לפני ל"ג בעומר, וטרם מתו, מתו עד שבועות, ולכן אין ראוי לנהוג בו אבלות שלמה, ומכל מקום אין ראוי לישא בו נשים (חידושי אגדות למהר"ל יבמות סב ב).

• לאחר ל"ג בעומר אין נוהגים אבלות משום תלמידי רבי עקיבא, אלא משום גזירות תתנ"ו שהיו באשכנז בין פסח ועצרת, ומטעם זה די לנהוג איסור בנישואין בלבד ולא בתספורת (ט"ז שם).

ראש חדש אייר שחל בשבת

אף הנוהגים איסור בימי ניסן, אם חל ראש חדש אייר בשבת, כיון שיש בו תוספת שמחה, שבת וראש חדש, יש להתיר להסתפר ולישא אשה בערב שבת (ב"ח או"ח תצג א), כיון שעיקר סעודת הנישואין יהיה בשבת וראש חודש (כן משמע בספר מנהגים דבי מהר"ם, מנהגים בין פסח לשבועות; שלחן ערוך הרב שם ח).

שני מנהגים בעיר אחת

לא ינהגו בעיר אחת מקצת מנהג זה ומקצת מנהג זה, היינו שמקצתם ינהגו היתר עד ראש חדש אייר, ומקצתם ינהגו היתר מל"ג בעומר ואילך, משום לא-תתגודדו, וכל שכן שלא ינהגו היתר בשני הזמנים, שהרי הן שתי קולות הסותרות זו את זו (רמ"א או"ח תצג ג, על פי עירובין ו ב)^[9].

ובמקום שאין מנהג קבוע יכול לנהוג שנה אחת כמנהג אחד ושנה אחרת כמנהג אחר (שו"ת חתם סופר או"ח קמב. וראה שו"ת מנחת יצחק ד פד).

אכן בימינו, שנקבצו בערים מכל המקומות, ואין צורך מצד העיר לעשות מנהג אחד, שהרי יש בתי-דינים מרובים, מותרים לנהוג בו מנהגים שונים באיסור זה (אגרות משה או"ח א קנט).

ללכת לחתונה בימים שהוא נוהג שלא להינשא בהם

מי שעבר ונשא בימים האסורים, מותר ללכת לחתונתו, שהרי אין עונשים אותו (ראה לעיל. אגרות משה שם, על פי שו"ע שם א), וקל וחומר שמותר לנוהג איסור בימים מסוימים ללכת בימים שבהם הוא נוהג איסור לחתונת אדם שאיננו נוהג איסור בימים אלו (אגרות משה שם)^[10].

במלאכה

נהגו שלא לעשות מלאכה מפסח ועד עצרת לאחר שקיעת החמה, משני טעמים:

• מפני שתלמידי רבי עקיבא מתו משקיעת החמה ונקברו אחר שקיעת החמה, והיו העם בטלים ממלאכה.

• לפי שכתוב: שֶׁבַע שַׁבָּתוֹת תְּמִימֹת תִּהְיֶינָה (ויקרא כג טו) מלשון שביתה ושמיטה, כמו שנאמר: שֶׁבַע שַׁבְּתֹת שָׁנִים (שם כה ח) - מה שנת השמיטה אסורה במלאכת קרקע, אף זמן ספירת העומר, היינו לאחר שקיעת החמה, יש בה שביתה ממלאכה (רבינו ירוחם ה ד, בשם רב האי גאון).

ימי המנהג

גאונים וראשונים כתבו שהמנהג שלא לעשות מלאכה בכל לילות ספירת העומר (רבינו ירוחם שם, בשם רב האי גאון; שבלי הלקט ב רלה; טוש"ע שם); אכן מהאחרונים יש שכתב שזהו דוקא לטעם השני, אך לטעם הראשון, צריך להיות המנהג תלוי במנהגים השונים באיסור נישואין ותספורת (ראה לעיל), ולכן יש להקל ולא לנהוג מנהג זה לאחר ל"ג בעומר (ראה לעיל. פרי מגדים שם, משבצות זהב סק"ג).

זמן המנהג

גאונים וראשונים כתבו שהמנהג שלא לעשות מלאכה בכל הלילה (כן משמע ברבינו ירוחם שם, בשם רב האי גאון; שבלי הלקט שם; כן משמע בטוש"ע שם); אכן אחרונים כתבו שכל זה לטעם הראשון של המנהג, אך לטעם השני אין האיסור אלא עד שיספור את העומר (ט"ז שם סק"ג; פרי מגדים שם), וכן המנהג (שלחן ערוך הרב שם ט).

ונשים, שנהגו שלא לספור את העומר (ראה ערך ספירת העמר), שובתות ממלאכה עד אחר תפילת ערבית (ערוך השלחן שם ט); ויש מי שכתב שאפשר שצריכות לשבות ממלאכה בכל הלילה (שלחן ערוך הרב שם).

מי בכלל המנהג

נחלקו הדעות מי נוהג במנהג זה:

• יש שכתבו שנהגו בו נשים בלבד (שבלי הלקט שם; טוש"ע או"ח תצג ד), לפי שהנשים מהלכות אצל המת תחילה (בראשית רבה יז ח), והן קדמו אצל תלמידי רבי עקיבא להתעסק בהם (שבלי הלקט שם)^[11].

• ויש שכתבו שנהגו בו כל ישראל (רבינו ירוחם שם, בשם רב האי גאון; שלחן ערוך הרב שם ט).

בימינו

נחלקו אחרונים מהו המנהג בדורות האחרונים:

• יש שכתבו שלא נהגו בו כלל, לא גברים ולא נשים (חק יעקב שם יב).

• יש שכתבו שהגברים לא נהגו בו, אלא הנשים בלבד (לוח לארץ ישראל, אסרו חג פסח).

• יש שכתבו שאף הנשים אינן נוהגות בו כולן, אלא מקצתן (ערוך השלחן שם ט).

• ויש שכתבו שאף הגברים נוהגים בו (קיצור שלחן ערוך קכ י).

והכל מודים שאין נוהגים בו אלא עד לאחר תפילת ערבית וספירת העומר (קיצור שלחן ערוך שם; ערוך השלחן שם; לוח לארץ ישראל שם).

בתפילה וברכות

אב הרחמים

למנהג מרבית האשכנזים שאומרים בכל שבת "אב הרחמים" (ראה ערך הזכרת נשמות) להזכיר נשמות ההרוגים בגזירות תתנ"ו ובשאר הגזירות, למרות שאין אומרים אותו ביום שאין אומרים בו תחנון, ובשבת שבה מברכים את החדש, מכל מקום אומרים אותו בכל הימים שבין פסח לעצרת (ספר המנהגים (קלויזנר) קכט; רמ"א או"ח רפד ז, בשם יש מקומות; סידור אמרי שפר, הקדמה לאב הרחמים, בשם רוב קהילות פולין), ואפילו כשיש ברית מילה באותו היום, מפני שעיקר הגזירות היו בין פסח לעצרת, מלבד כשחל ראש חודש אייר בשבת, שאין אומרים אותו (מגן אברהם שם סק"ח)^[12].

ויש שלא נהגו בכל השנה לומר אב הרחמים, אלא בשבת שלפני שבועות ולפני תשעה באב (מהרי"ל, הלכות שבועות א, בשם בכל מדינת ריינוס).

פיוטים

וכן מנהג אשכנז לומר בשבתות שבין פסח לשבועות פיוטים בברכות-קריאת-שמע (ראה ערכו) - בתוך ברכת "אהבת עולם" וברכת "גאל ישראל" - המדברים מענין הגאולה, ומתאוננים בזמן הזה אחר זכרון גאולת מצרים על הגלות ועל הצרות שיש לנו בין הגוים, ומזכירים כל הגזירות שהיו באלו המדינות, מפני שרובם היו בימים הללו (לבוש או"ח תצג ד).

ברכת שהחיינו

אין איסור לברך שהחיינו בימי ספירת העומר (מאמר מרדכי שם סק"ב; משנה ברורה שם סק"ב; לבושי מרדכי קנג; קרן לדוד קיט; שו"ת יביע אומר ג כו), ולקנות וללבוש בגדים חדשים (לבושי מרדכי שם); ומכל מקום יש הנוהגים להחמיר בבגדים חדשים (לקט יושר א עמ' צח ענין א), אך לא בברכת שהחיינו על הפירות (בצל החכמה ד מח)^[13].

הערות שוליים