הגדרה^[1]

- מקום המיוחד לתפילת צבור^[2]

בלשכת הגזית היה מקום תפילה שיתפללו הכהנים קודם שיקטירו שום הקטר, ויעלה קרבנם לריח ניחוח (תמיד לא ב, והמפרש שם. וראה ערך לשכות).

בזמן הבית^[3] היה בית כנסת בהר הבית סמוך לעזרה (יומא סח ב, ורש"י שם ד"ה בית הכנסת)^[4].

מהותו

בית המיוחד לתפילת צבור

בית המוכן להיכנס בו עשרה מישראל לתפילה בכל עת תפילה, הוא הנקרא בית הכנסת (רמב"ם תפילה יא א), ויש לו קדושה מיוחדת (ראה להלן: קדושתו), ואפילו כשלא בנאוהו לכתחילה לשם בית הכנסת (ירושלמי מגילה ג א; טוש"ע או"ח קנג ח).

בית המיוחד לתפלת יחיד

יחיד שייחד לעצמו בית לתפילתו, אין עליו קדושת בית הכנסת, לפי שאין דבר שבקדושה פחות מעשרה (רמב"ן מגילה כז ב^[5]. וראה ערך בית המדרש). וכתבו ראשונים שמסתבר שמכל מקום יש בו קצת קדושה שלא להשתמש בו חול כל זמן קדושתו (רמב"ן שם. וראה להלן: קדושתו).

כשאין מתפללים בו בקביעות

רחובה של עיר, שמתפללים בו בתעניות (ראה ערך תענית גשמים) ובמעמדות (ראה ערך מעמדות), נחלקו תנאים: לדעת חכמים אין בו קדושה, מפני שהוא עראי, אבל רבי מנחם ב"ר יוסי סובר שיש בו קדושה פחותה מקדושת בית הכנסת (מגילה כה ב-כו א; ראה תוספתא מגילה ב יב). הלכה כדעה ראשונה (רמב"ם תפילה יא כא; טוש"ע או"ח קנד א).

וכן בתים וחצרות שמתקבצים בהם לתפילה אין בהם קדושה, שמתפללים בהם עראי כאדם שמתפלל בתוך ביתו (רמב"ם שם; טוש"ע שם). וכתבו אחרונים שאם דרים בבית אין עליו שם בית הכנסת אפילו כשמתפללים בו תמיד, כיון שאינו מיוחד לתפילה בלבד (שו"ת חוות יאיר נט; משנה ברורה שם סק"ב).

בית שנשכר לבית כנסת

השוכרים בית ומתפללים בו, מכיון שבכלות השכירות רשאי בעל הבית שלא להמשיך להשכיר, אינו אלא עראי, ואין לו דין בית הכנסת (בית יוסף או"ח קנד, בשם מהרי"ן חביב; שו"ע שם ב), ואפילו שנשכר לזמן רב, כיון שאין הגוף קנוי להם (לבוש שם, ראה שער הציון סק"ד). ויש מהאחרונים שאומרים שהטעם מפני שמתפללים בו בעראי, ולכן כששכרוהו לזמן רב יש לו דין בית הכנסת (שער הציון ובאור הלכה שם, בשם הפרי מגדים. וראה פרי מגדים שם במשבצות זהב סק"א, שקדושתו אינה כבית הכנסת).

עזרת נשים

לדעת רוב האחרונים גם לעזרת הנשים יש קדושת בית כנסת (ראש יוסף חולין כח א; ערוך השלחן או"ח קנד ז; שו"ת מהרש"ם א י, ועוד), ויש מי שכתב שאין לעזרת נשים קדושה כלל (חכמת אדם פו טו) ^[6].

מאימתי קדושתו חלה

דין בית הכנסת לקדושתו חל משעה שהתפללו בו, ולא קודם לכן, בין שהקדישוהו לבית הכנסת, ובין שבנוהו מתחילה לשם בית הכנסת (ירושלמי מגילה ג א; טוש"ע קנג ח. וראה ערך הזמנה שהלכה 'הזמנה לאו מילתא'), ואפילו התפללו בו רק אורחים לפי שעה, כיון שהוא מיוחד לתפילה (מרדכי מגילה תתיט; שו"ע שם).

מצוותו

חובת הציבור לבנין בית הכנסת

כל מקום שיש בו עשרה מישראל צריכים להכין בית הכנסת (רמב"ם תפילה יא א. וראה שאילתות ויצא כב; כלבו יז).

בזוהר אמרו, שזוהי מצות עשה מן התורה, ונכלל בכלל מצות בנין מקדש (רעיא מהימנא בשלח נט ב פקודא יט); ויש שכתב שאין בזה מצות עשה אפילו מדרבנן (שדי חמד כללים ב מד. וראה שם שיש אומרים שיש בדבר מצות עשה מדרבנן).

כופים בני העיר זה את זה לבנות להם בית הכנסת (תוספתא בבא מציעא [ליברמן] יא כג; רמב"ם שם ושכנים ו א; טוש"ע או"ח קנ א, וחו"מ קסג א), או לקנותו (רא"ש בבא בתרא א כד). ואפילו המיעוט כופים את המרובים (רבנו ירוחם משרים לא ו; רמ"א חו"מ שם. וראה ערך בני העיר).

ואם אין בכוחם לבנות או לקנות, מחוייבים לשכור מקום לתפילה (משנה ברורה שם סק"ב).

כשיש כבר בית הכנסת בעיר

אפילו כשיש כבר בית הכנסת, ורוצים לבנות אחר, יש מצוה בדבר, והמעכב ראוי לנזיפה, שמונעם מלעשות מצוה (שו"ת הריב"ש רנג; רמ"א חו"מ קסב ז; מגן אברהם קנד ס"ק כג), אלא שאינם יכולים לכוף זה את זה (ערוך השלחן או"ח קנג א).

ויש סוברים שאם בית הכנסת הראשון מכיל את כולם - אסור להיפרד (מגן אברהם שם, בשם שו"ת הרא"ם ומשפטי שמואל), שברב עם הדרת מלך [ראה ערכו] (שער הציון קנ סק"ג)^[7]. אבל אם הם במחלוקת יותר טוב שיפרדו, וכך נהגו בכל ישראל שכל בני עיר ולשון אחת עושים להם קהל בפני עצמם (שו"ת הרדב"ז ג תתקי (תעב). ראה פתחי תשובה חו"מ קסב סק"ו, ומשנה ברורה קנ סק"ב)^[8]. ואף אם רוצים להתפלל לפי נוסח אבותיהם יכולים לפרוש ולעשות לעצמם מניינים, אף שמפסידים ברוב עם הדרת מלך (שו"ת מהרש"ם ג קסח), ובלבד שלא יגרמו לסגירת בית הכנסת הראשון (שו"ת מהרש"ם שם).

זכות ההשתתפות בבניינו

כל הבונה כותל אחד, או איזה בנין, ואפילו דבר מועט, ואפילו יקבע שם מסמר אחד לצורך בית הכנסת ולתיקונו, הרי זו זכות גדולה (כד הקמח לרבנו בחיי ערך בית הכנסת).

עיר שאין בה בית הכנסת

אין תלמיד חכם רשאי לדור בעיר שאין בה בית הכנסת (סנהדרין יז ב; רמב"ם דעות ד כג).

בית כנסת הבנוי על קרקע גזולה

בית הכנסת שבנוהו על קרקע גזולה - הרי זו מצוה הבאה בעברה (ראה ערכו), ויש לנו ללמוד מדוד שאמר (שמואל ב כד כד): כִּי קָנוֹ אֶקְנֶה מֵאוֹתְךָ בִּמְחִיר (אשכול [רצ"א] הלכות בית הכנסת).

בניינו

בגובה העיר

בונים את בית הכנסת בגובה העיר, שנאמר (משלי א כא): בְּרֹאשׁ הֹמִיּוֹת תִּקְרָא (תוספתא מגילה ג כג; רמב"ם תפילה יא ב; טוש"ע או"ח קנ ב), וכדרך שבית המקדש נבנה בגובה של הר (כד הקמח לרבנו בחיי ערך בית הכנסת). ומגביהים אותו יותר מכל בתי העיר, שנאמר (עזרא ט ט): לְרוֹמֵם אֶת בֵּית אֱלֹהֵינוּ (רמב"ם שם, על פי שבת יא א; טוש"ע שם). וכל עיר שגגותיה גבוהים מבית הכנסת לסוף חרבה, שנאמר (עזרא שם): לְרוֹמֵם וגו' וּלְהַעֲמִיד אֶת חָרְבֹתָיו וְלָתֶת לָנוּ גָדֵר בִּיהוּדָה וּבִירוּשָׁלִָם (שבת שם, ועי"ש במהר"ם לובלין והרש"ש), שעל ידי כן זכינו לתת לנו גדר ביהודה (רש"י שם).

ונחלקו בדין זה ובטעמו:

• יש מהראשונים שסוברים, לפי שבזיון לבית הכנסת כשמשתמשים במקום שהוא למעלה ממנו (הגהות מיימוניות תפלה שם, בשם רבינו תם), ולפיכך בניינים העשויים לנוי, או שאין משתמשים בהם, או שאינם ראויים לשימוש, מותר לבנותם גבוהים מבית הכנסת (הגהות מיימוניות שם, על פי שבת יא א; תוספות ישנים שבת שם; רא"ש שם א כג; טוש"ע או"ח קנ ב).

• יש סוברים שהטעם משום כבוד בית הכנסת שיהיה גבוה מכל הבניינים שבעיר, ולפיכך רק חומת העיר (ערוך ערך אברוארי) שסביב לעיר - מותר, אבל כל בנין שבתוך העיר אסור (ערוך השלחן או"ח קנ ה, לשיטה זו ולדעת הרמב"ם).

• ויש מראשונים שכתבו שאסור רק כשסיבת ההגבהה היא דרך כבוד ושררה, אבל אם הגביהו בשביל להרבות בדיורים ועליות מותר (מאירי שבת שם)^[9].

הגביה ביתו מעל בית הכנסת

מי שהגביה ביתו למעלה מבית הכנסת:

• יש אומרים שכופים אותו להשפיל ביתו (רא"ש שבת א כג; טוש"ע או"ח קנ ג).

• ויש אומרים שמגביהים את בית הכנסת קצת, אפילו בפינה אחת (רא"ש שם, בשם רבנו חננאל; הגהות מיימוניות, בשם רבינו תם; רמ"א שם).

בשעת הדחק

בשעת הדחק, או שעל פי המלכות אינם רשאים לבנות בית הכנסת כדינו, מותר להתפלל בבית אפילו כשדרים מעליו (בית יוסף ורמ"א או"ח קנ ג, בשם מהרי"ן חביב), וכן כשיש הרבה בתי עבודה זרה שגבוהים מבית הכנסת, ואין היכר לבית הכנסת (מגן אברהם שם סק"ב).

מקום הפתח

עושים את פתח בית הכנסת במזרח, שכן מצינו בהיכל שהיה פתחו למזרח (תוספתא מגילה ג כב; רמב"ם תפילה יא ב). אבל במערבה של ארץ ישראל, שמתפללים לצד מזרח, עושים הפתח במערב, שהפתח צריך להיות כנגד הצד שמתפללים בו (רא"ש מגילה ג יב; הגהות מיימוניות תפלה שם, בשם תוספות; טוש"ע או"ח קנ ה). ויש שדקדק שיש סוברים שלעולם הפתח צריך להיות במזרח, מעין מקדש ומשכן (שו"ת חתם סופר או"ח כז, לדעת רש"י ברכות ו ב ד"ה אחורי).

חלונותיו ומקומם

בבית כנסת צריך שיהיו חלונות, שכן אמרו: אל יתפלל אדם אלא בבית שיש בו חלונות (ברכות לד ב; רמב"ם תפילה ה ו; טוש"ע או"ח צ ד. וראה זהר פקודי רנא א, הובא בבית יוסף שם).

הטעם:

• כדי שיכוין לבו כשהוא מסתכל כלפי שמים ולבו נכנע (רש"י ברכות שם ד"ה חלונות).

• שיהיו החלונות נגד ירושלים כדי שיתפלל כנגדם, שמתפללים לצד ירושלים (רמב"ם שם; פירוש שני ברבינו יונה על הרי"ף ברכות כד ב).

לטעמים אלה צריכים החלונות להיות דוקא כנגד הצד שמתפללים (טור שם, ראה שם בב"ח; ערוך השלחן או"ח צ ה-ו).

• או שעל ידי ראיית האור תתיישב דעתו יותר, ויוכל לכוין כראוי (פירוש ראשון ברבינו יונה שם). ולטעם זה אין לחוש אם החלונות פתוחים לרוח אחרת, כיון שעל כל פנים יש כאן אור (ב"ח שם).

טוב שיהיו בבית הכנסת שתים עשרה חלונות (זהר שם; שו"ע שם).

ויש מן הראשונים שכתב שהדין שצריך להתפלל במקום שיש חלונות נאמר כשמתפלל שלא בבית הכנסת, אבל בבית הכנסת אין צריך חלונות (תשובות הרמב"ם [פריימן] כא. וראה ערך בדיקת חמץ: האור).

מבואה /פרוזדור

צריך לעשות פרוזדור לפני פתח בית הכנסת, כעין האולם (ראה ערכו) במקדש, כדי שלא יכנסו מהרחוב מיד להיכל בית הכנסת (שו"ת חתם סופר או"ח כז), וכדי שהנכנס יעבור דרך שתי דלתות (ב"ח או"ח צ, על פי ירושלמי ברכות ה א).

היכל ובימה

בונים היכל בבית הכנסת ברוח שמתפללים כנגדו (ראה ערך ארון הקדש), ומעמידים בימה באמצע בית הכנסת (ראה ערך בימה).

צורתו ארכו ורחבו

אין תבנית מיוחדת לבנין בית הכנסת איך יהיה במספר דפנותיו ארכו ורחבו (שו"ת נודע ביהודה תנינא או"ח יח).

מאתנן זונה ומחיר כלב

אסור לעשות מאתנן זונה ומחיר כלב בית הכנסת (רבנו ירוחם כג א; רמ"א או"ח קנג כא), ואף על פי שמן התורה הם אסורים רק במקדש (ראה ערך אתנן זונה וערך מחיר כלב), מדרבנן אסורים גם לבית הכנסת ולכל דבר מצוה (מגן אברהם שם ס"ק מו. וראה ערך אתנן זונה: האיסור).

בית שהיה בית תפלה לעבודה זרה

בית שהיה בית תפלה של עבודה זרה, מותר לעשותו בית הכנסת, שהבית הוא מחובר (ראה ערכו) ולא נאסר, ועוד שהבית עצמו לא נעבד מעולם (מגן אברהם או"ח קנד ס"ק יז).

ואם העמידו שם האלילים שלהם, נעשה הבית משמשי עבודה זרה, ואסור אף אחר שהוציאו משם האלילים (ראה באור הלכה שם. וראה ערך עבודה זרה וערך משמשי עבודה זרה).

הבונים

עדיף שלא יבנו נוכרים את בית הכנסת (ביאור הלכה קנ א ד"ה לבנות), אבל אם הנוכרים מומחים יותר לבנות בפאר והדר – מותר (שדי חמד מערכת בית הכנסת ו, בשם כמה אחרונים).

על עזרת הנשים בבית הכנסת – ראה ערך עזרת נשים.

שימושו

לתפילה

חייב אדם להתפלל בבית הכנסת, כמו יעקב שהתפלל במקום שעתיד להיות בית המקדש, המיוחד לתפילה, שנאמר (בראשית כח יא): וַיִּפְגַּע בַּמָּקוֹם (שאילתות כב. וראה ירושלמי ברכות ד ד). ושם תפילתו נשמעת (ברכות ו א; רמב"ם תפילה ח א), שנאמר: לִשְׁמֹעַ אֶל הָרִנָּה וְאֶל הַתְּפִלָּה (מלכים א ח כח), במקום רנה, היינו בבית הכנסת ששם אומרים שירות ותשבחות, שם תהא תפילה (ברכות שם, ורש"י ד"ה במקום).

נחלקו ראשונים בטעם הדבר:

• יש אומרים לפי שבבית הכנסת הוא מתפלל עם הציבור (טור או"ח צ. וראה גירסת הרי"ף והרא"ש ברכות ז ב).

• ויש אומרים שאפילו אם מתפלל ביחיד יתפלל בבית הכנסת, מפני שהמקום קבוע ומיוחד לתפילת ציבור (רבינו יונה על הרי"ף ברכות ד א ד"ה אימתי, בשם הגאונים; לחם משנה תפלה שם, לדעת הרמב"ם; שו"ע או"ח צ ט. וראה ערך בית המדרש בענין תפלה במקום שלומד תורה).

מי שיש לו בית כנסת בעירו ואינו נכנס להתפלל בו, נקרא שכן רע וגורם גלות לו ולבניו (ברכות ח א; טוש"ע צ יא), שנאמר (ירמיה יב יד): כֹּה אָמַר ה' עַל כָּל שְׁכֵנַי הָרָעִים הַנֹּגְעִים בַּנַּחֲלָה אֲשֶׁר הִנְחַלְתִּי אֶת עַמִּי אֶת יִשְׂרָאֵל הִנְנִי נֹתְשָׁם מֵעַל אַדְמָתָם (ברכות שם).

ואמרו: המתפלל בבית הכנסת כאילו מקריב מנחה טהורה, שנאמר (ישעיה סו כ): כַּאֲשֶׁר יָבִיאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת הַמִּנְחָה בִּכְלִי טָהוֹר בֵּית ה' (ירושלמי ברכות ה א).

הקדוש ברוך הוא מצוי בבית הכנסת, שנאמר (תהלים פב א): אֱלֹהִים נִצָּב בַּעֲדַת אֵל (ברכות ו א), ונאמר: דִּרְשׁוּ ה' בְּהִמָּצְאוֹ (ישעיה נה ו), היכן הוא מצוי, בבתי כנסיות ובתי מדרשות (ירושלמי ברכות שם).

כשיש שני בתי כנסיות

אם יש בעיר שני בתי כנסיות, נחלקו אמוראים:

• לדעת רב, יותר טוב להתפלל בבית הכנסת הסמוך לו (בבא מציעא קז א).

• לדעת רבי יוחנן, יותר טוב לילך לרחוק, משום שכר פסיעות (שם).

הלכה כרבי יוחנן (מגן אברהם או"ח צ ס"ק כב; שו"ע הרב שם יב).

קביעות מקום לתפלה

צריך אדם שיקבע לו בית הכנסת להתפלל בו, שלא יתפלל היום בבית הכנסת זה, ולמחר בבית כנסת אחר (שו"ת הרדב"ז ג תתקי (תעב). וראה טוש"ע או"ח צ יט). ואמרו: כל הקובע מקום לתפילתו אלקי אברהם בעזרו, שנאמר באברהם: וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם (בראשית יט כז), ואין עמידה אלא תפלה, שנאמר (תהלים קו ל): וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל (ברכות ז ב. ועי' שו"ת הרדב"ז שם).

ואף בבית הכנסת שהוא קבוע שם צריך שיהיה לו מקום קבוע, ולא ישב היום כאן ולמחר במקום אחר (ירושלמי ברכות ד ד; טוש"ע שם). ויש מהראשונים הסוברים שכיון שבית הכנסת כולו מקום תפלה, אין צריך לקבוע לו מקום מיוחד שם לתפילתו, ולא אמרו לקבוע לו מקום אלא כשמתפלל בביתו (רבינו יונה על הרי"ף ברכות ג ב ד"ה כל).

ללימוד תורה

בית הכנסת משמש מקום אף לתלמוד תורה: קורים ושונים בהם (מגילה כח ב), ודורשים בהם (ירושלמי מגילה ג ג). ואמרו: ברית כרותה שכל היגע בתלמודו בבית הכנסת לא במהרה הוא שוכח (ירושלמי ברכות ה א; רמב"ם תלמוד תורה ג יב; טוש"ע יו"ד רמו כב. וראה בט"ז שם שרצונו לומר במקום שאין בית המדרש קבוע בעיר). ואמר אחד החכמים שבתחילה היה מתפלל בבית הכנסת ולומד בביתו, כיון ששמע לזה שאמר דוד: ה' אָהַבְתִּי מְעוֹן בֵּיתֶךָ (תהלים כו ח), היה לומד בבית הכנסת (אביי במגילה כט א).

תינוקות של בית רבן היו רגילים ללמוד לפני רבם בבית הכנסת (רש"י ברכות יז א ד"ה לבי כנישתא, ומגילה כח ב ד"ה לימא).

לישיבה בבית כנסת

הישיבה בבית הכנסת מצוה היא, שנאמר (תהלים פד ה): אַשְׁרֵי יוֹשְׁבֵי בֵיתֶךָ (רמב"ם תפילה יא ט, על פי ברכות לב ב; טוש"ע או"ח קנא א). ולאו דוקא ישיבה ממש, אלא אף להתעכב שם בעמידה (ב"ח שם).

צורת הישיבה

הזקנים יושבים ופניהם כלפי העם - כדי שיתביישו העם מהם, וישבו באימה וביראה (רבנו מנוח על הרמב"ם תפילה יא ט) - ואחוריהם כלפי ההיכל, וכל העם יושבים שורה לפני שורה, ופני השורה לאחורי השורה שלפניה, עד שיהיו פני כל העם כלפי הקודש וכלפי הזקנים וכלפי התיבה (רמב"ם תפילה יא ד, על פי תוספתא מגילה ג כא; טור ורמ"א או"ח קנ ה)^[10].

לכינוסים ועשיית צרכי הרבים

הולכים לבתי כנסיות לפקח על עסקי רבים (כתובות ה א; רמב"ם שבת כד ה), ומחשבים בהם חשבונות של מצוה (רמב"ם תפילה יא ז; טוש"ע או"ח קנא א), ומתקבצים שם להספיד הספד של רבים (מגילה כח ב; רמב"ם תפילה שם; טוש"ע שם). ברוב העתים כשמתקבצים הקהל הוא בבית הכנסת (תשובות הרמב"ם [פריימן] יג).

לעבור שנה (ראה ערכו) היו מתקבצים בבית הכנסת (הגהות מיימוניות תפלה שם, על פי ירושלמי פסחים א א; שו"ע שם ד).

לשימושים נוספים

• נהגו למול התינוקות בבית הכנסת (ראה תוספות פסחים קא א ד"ה דאכלו; רמ"א או"ח קלא ד, ויו"ד רסה יא).

• נהגו להניח העירוב של ערובי-חצרות (ראה ערכו) בבית הכנסת, ומנהג קדמונים הוא (רמ"א או"ח שסו ג. וראה ערך ערובי חצרות).

• הכרזה שמכריזים בית דין על מורדת בבעלה (ראה ערך מורדת), מכריזים בבתי כנסיות ובתי מדרשות (כתובות סג ב; רמב"ם אישות יד ט; טוש"ע אהע"ז עז ב).

• המוצא אבדה באופן שצריך להכריז עליה (ראה ערך אבדה), מכריז בבתי כנסיות ובתי מדרשות (בבא מציעא כח ב; רמב"ם גזלה ואבדה יג ט; טוש"ע חו"מ רסז ג).

קדושתו

קדושתו מעין קדושת בית המקדש

בית הכנסת יש בו קדושה (מגילה כו א, ברחובה של עיר, ושם כו ב וכז ב; רש"י שם כה ב ד"ה בני העיר), מעין קדושת בית המקדש (מהרי"ק קסא. וראה תורת כהנים בחוקתי ו ד, מגילה כח א, שהשוום בדרשות). וכן: וָאֱהִי לָהֶם לְמִקְדָּשׁ מְעַט (יחזקאל יא טז) - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות (מגילה כט א).

ומבית המקדש למדו שבית הכנסת צריך להיות גבוה משאר בתי העיר (ראה לעיל: בנינו), ואיסור נתיצת בית הכנסת (ראה להלן: סתירתו), ויש ראשונים שצידדו לומר שקדושת בית הכנסת מעין קדושת ההיכל, שאפילו עליותיו נתקדשו (מרדכי שבת א רכח, בשם מהר"ם. וראה על כל זה במהרי"ק שם).

מהות קדושתו

בטיבה של קדושת בית כנסת נחלקו ראשונים, ושלש דעות בדבר:

• יש אומרים שמן התורה היא, כקדושת המקדש, ולכן אסור ליהנות מבתי כנסיות ובתי מדרשות, שגם הם הקדש, וכן כשאמרה תורה: וּמִקְדָּשִׁי תִּירָאוּ (ויקרא יט ל. ראה ערך בית המקדש: מוראו) - אף בתי כנסיות ובתי מדרשות בכלל (יראים השלם קד ותט^[11]).

• ויש אומרים שקדושתו מדרבנן, שחכמים הטילו עליו קדושה מדבריהם, כיון שעיקרו עשוי לומר בו דבר שבקדושה (ר"ן על הרי"ף מגילה ח א; אשכול [רצ"א] בית הכנסת; פרי מגדים או"ח קנג משבצות זהב סק"א. וראה שם קנב אשל אברהם סק"ו שמסתפק), והדרשות שדרשו בענין (ראה לעיל) אינן אלא אסמכתות (שו"ת מהר"י בי רב ה; שו"ת מהרש"ם א י, לדעת הר"ן)^[12].

• ויש אומרים שהיא קדושה של כבוד, כדין תשמישי מצוה (ראה ערכו), שכל זמן שמשתמשים בהם למצוותם אסור לבזותם (ראה ערך בזוי מצוה), ולכן כשבני העיר אינם רוצים עוד בבית הכנסת - הרי הוא כשאר תשמישי מצוה שנזרקים אחר תשמישם (רמב"ן מגילה כה ב ד"ה לפי; וראה רשב"א וריטב"א שם. וראה להלן: מכירתו).

מורא מקדש

לסוברים שיש לבית הכנסת קדושה מן התורה (ראה לעיל), כוללת מצות עשה של מורא מקדש (ראה ערך בית המקדש: מוראו) אף מורא בתי כנסיות ובתי מדרשות (יראים השלם תט). והיא מצות מורא מקדש בזמן הזה (סמ"ק ו. וראה סמ"ג עשין קסד).

ואף לסוברים שקדושתו מדרבנן, יש מצות מוראו מדרבנן דוגמת מורא מקדש (פרי מגדים קנא משבצות זהב סק"א, וראה משנה ברורה שם סק"א).

דיני מורא מקדש

• בתי כנסיות^[13] אין נוהגים בהם קלות ראש (תוספתא מגילה ב יח; מגילה כח א; רמב"ם תפילה יא ו; טוש"ע או"ח קנא א), כגון שחוק והיתול ושיחה בטלה (רמב"ם שם, לגירסתו במגילה שם, ראה באור הגר"א שם סק"ב, ותועפות ראם ליראים תט אות יד).

• אין אוכלים בהם, ואין שותים בהם (תוספתא ומגילה ורמב"ם וטוש"ע שם).

• ואין ישנים בהם (שם) - לא שינת קבע, ולא שינת עראי (תוספות בבא בתרא ג ב ד"ה ועייליה; שו"ע קנא ג).

• ואין ניאותים בהם להתקשט שם (תוספתא ומגילה, ורמב"ם וטור שם; שו"ע שם א).

• ואין מטיילים בהם (שם).

• ואין נכנסים בהם בחמה מפני החמה, ובגשמים מפני הגשמים (שם).

• ואין מספידים בהם הספד של יחיד (מגילה שם; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם)^[14].

יש מהראשונים שסוברים שכל זה הוא פירוש של איסור קלות ראש (רש"י מגילה שם ד"ה אין אוכלין, לגירסתו. וראה תוספות שם ב ד"ה ואף על פי).

• ואין מחשבים בבית הכנסת חשבונות (מגילה ורמב"ם וטוש"ע שם), מלבד חשבונות של מצוה, כגון קופה של צדקה ופדיון שבויים (רמב"ם וטוש"ע שם), אף על פי שבני העיר צריכים להם, ואין להם מקום אחר להתאסף שם, שהרי זה קלות ראש (רמב"ן מגילה כו ב, וראה באור הלכה קנא ד"ה ואין).

• ואין מתיישבים בבית הכנסת כאדם שהוא בביתו, אלא יעמוד בו באימה וכמו שבא להתפלל (מאירי מגילה שם, בפירוש אין נאותים).

• ואין נכנסים לבית הכנסת שלא לצורך (רש"י מגילה כח ב ד"ה אי צריכא), בשביל חפציו לבד (רמב"ם תפילה יא ט), אלא לדבר מצוה (שם ח).

יציאה מפתח אחר

לפי שאין נכנסים לבית הכנסת שלא לצורך, אם היו לבית הכנסת שני פתחים לא יעשנו קפנדריא – קיצור דרך (רש"י ברכות סב ב ד"ה קפנדריא), להיכנס בפתח זה ולצאת בפתח שכנגדו לקצר הדרך (ברכות סב ב; רמב"ם תפילה יא ח; טוש"ע או"ח קנא ה), שאף בביתו אדם מקפיד על כך (ברכות סג א).

נכנס כדי להתפלל, מותר לצאת בפתח אחר (מגילה כט א; רמב"ם שם י; טוש"ע שם); ויש אומרים שמצוה לצאת מפתח אחר (רי"ף ברכות מה א, לגירסתו שם; ר"ן מגילה ט ב ד"ה מבטלין; טור שם), שמצוה שיתראה שם יפה (רש"י יחזקאל מו ט), ונראה כמחבבו (ר"ן מגילה שם).

כניסה לבית הכנסת לצורכו

הנכנס לבית הכנסת לצורכו, כגון לקרוא לאדם, יכנס ויקרא פסוק, או יאמר דבר שמועה, ואחר כך יקראנו, כדי שלא יהא נראה כאילו נכנס לצרכו, ואם אינו יודע לקרות ולשנות יאמר לתינוק קרא לי הפסוק שאתה קורא בו, או ישב מעט, ואחר כך יצא (מגילה כח ב; רמב"ם תפילה יא ט; טוש"ע או"ח קנא א), ושיעור הישיבה כדי הילוך שני פתחים (רמ"א שם), שהוא שיעור שמונה טפחים (ראה טוש"ע או"ח צ כ)^[15].

חכמים ותלמידיהם

חכמים ותלמידיהם מותרים לאכול ולשתות בבית הכנסת (ראה מגילה כח ב וירושלמי שם ג ג; רמב"ם תפילה יא ו; טוש"ע או"ח קנא א) מדוחק (רמב"ם שם; טוש"ע שם), היינו שהיה מקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול שם (משנה ברורה שם סק"ז), מפני שנקרא ביתם (מגילה שם), והוא הדין שאר תשמישים (שו"ת הרשב"א ד רעח. וראה משנה ברורה שם סק"ו, ושער הציון שם) הצריכים ללימודם, שאם יצטרכו לילך לביתם יתבטלו מלימודם, אבל מה שאינו לצורך הלימוד - אסור, שהרי אף הם מוזהרים על מורא מקדש (מגן אברהם שם סק"ב), ולכן לעשות קפנדריא, או להיכנס בהם בחמה מפני החמה, וכל שכן שחוק והיתול וכיוצא, אף הם אסורים (משנה ברורה שם).

ויש מהראשונים שסובר שכל היתר זה לתלמידי חכמים נאמר רק בבית המדרש ולא בבית הכנסת (ר"ן מגילה ט א ד"ה רבינא. וראה ערך בית המדרש).

לצורך מצוה

לצורך בית הכנסת מותר לאכול ולישן בתוכו (נמוקי יוסף בבא בתרא ב א^[16]; שו"ע או"ח קנא ד). מטעם זה מותר לישן בליל יום הכפורים בבית הכנסת, ואפילו לצורך מצוה אחרת, כגון שנקבצים בתוכו לעבר השנה (ראה לעיל: שימושו), מותר לאכול שם (הגהות מיימוניות תפילה יא ו, על פי ירושלמי פסחים א א; שו"ע שם), וכן מותר לשתות כוס הבדלה וברית מילה בבית הכנסת (תוספות פסחים קא א ד"ה דאכלו).

בית כנסת על תנאי בבבל

בתי כנסיות של בבל על תנאי הם עשויים (מגילה כח ב), על מנת שיהיו מותרים להשתמש בהם (רש"י שם ד"ה על תנאי).

ונחלקו ראשונים בתועלת תנאי זה:

• יש אומרים שהתנאי מועיל אפילו לאכול ולשתות בו לכל אדם, גם בזמן שבית הכנסת קיים (אור זרוע ב שפח; הגהות אשר"י מגילה ד ז).

• יש אומרים שהתנאי מועיל דוקא כשיהיה צורך בדבר, כגון כשיצטרכו להאכיל בהם עניים, ודוקא מדוחק, ולכן חכמים ותלמידיהם שמותרים לאכול ולשתות בבית הכנסת (ראה לעיל), אינו אלא כשהמקום דחוק לתלמידים והוצרכו לאכול שם (רמב"ן מגילה כה ב ד"ה ויש; שו"ת הרשב"א ד רעח).

• ויש אומרים שאין תנאי מועיל לאכול ולשתות או לישן בבית הכנסת, אלא בשעת חורבנם (ראה להלן: בחורבנו), אבל לא בשעת ישובם (תוספות מגילה כח ב ד"ה בתי; רא"ש שם ד ז; טוש"ע או"ח קנא יא), ואפילו אורחים ועניים אינם מותרים לאכול ולשתות וללון בבית הכנסת אלא בחדרים הסמוכים לו (תוספות פסחים קא א ד"ה דאכלו, ובבא בתרא ג ב ד"ה ועייליה).

לדעה זו, נחלקו הפוסקים אם לתשמישים שאינם קלות ראש, מועיל התנאי:

• יש שכתבו שמועיל התנאי אף בישובו, כדרך שמועיל תנאי אף לתשמישי קדושה (מגן אברהם או"ח קנא ס"ק יד. וראה ערך תשמישי קדושה).

• ויש שכתבו שאין חילוק, ולשום תשמיש לא מועיל תנאי (באור הלכה שם, על פי הרא"ש שם).

ולדברי הכל אין תנאי מועיל להתיר בבית הכנסת קלות ראש ממש, כגון לחשוב בהם חשבונות (מגילה שם, וראה שם ברמב"ן וברא"ש; טוש"ע שם), או שחוק והיתול (ביאור הלכה קנא ד"ה אבל בישובו. וראה להלן: בחורבנו, אם גם בשעת חורבנם אסור בזה).

תנאי בבתי כנסיות של ארץ ישראל

בבתי כנסיות שבארץ ישראל אין מועיל שום תנאי (תוספות מגילה כח ב ד"ה בתי כנסיות; טוש"ע או"ח קנא יא).

ויש שכתבו שלסוברים שאף בישובו מועיל תנאי, אין לחלק בין בבל לארץ ישראל, אלא שבבבל מסתמא נעשו על תנאי, או שדרכם היה להתנות כן בפירוש, ובארץ ישראל לא היו נוהגים להתנות, אבל אם התנו בפירוש מועיל אף בארץ ישראל (באור הלכה שם ד"ה אבל בב"כ).

תנאי בבתי כנסיות שבחוץ לארץ

בבתי כנסיות שבחוץ לארץ, שלא בבבל, צריכים דוקא שיתנו בפירוש, אבל מסתמא אין אומרים שעל תנאי הם עשויים (מגן אברהם או"ח קנא ס"ק יב), ויש שאינם מחלקים בין בבל לחוץ לארץ (אור זרוע ב שפח, בישובו; שו"ת משאת בנימין לג, בחורבנו).

ביזוי בית הכנסת

אין לבזות בית הכנסת אפילו בדיבור, ועמי הארץ מתים בעון שקוראים לבית הכנסת בית עם (שבת לב א), על שם שמתקבצים בו הכל, והוא לשון ביזוי (רש"י שם ד"ה בית. וראה ערך ארון הקודש).

להיכנס במקלו ואפונדתו וכו'

מותר להיכנס בבית הכנסת במקלו ובאפונדתו, אף על פי שבבית המקדש אסור (רמב"ם תפילה יא י, על פי ברכות סג א; טוש"ע או"ח קנא ו), וכן מותר להיכנס במנעלו (ברכות שם; רמב"ם שם) ובתרמילו (טוש"ע שם).

מותר להיכנס באבק שעל גבי רגליו (רמב"ם שם, על פי ברכות שם), אבל טיט שעל גבי רגליו ראוי לקנחו קודם שיכנס להתפלל (בית יוסף או"ח קנא, בשם מהר"י בן חביב; שו"ע שם ח).

לרוק בבית הכנסת

מותר לרוק, אם הוא צריך לכך (ברכות סג א; רמב"ם תפילה יא י; טוש"ע או"ח קנא ז), כיון שגם בביתו אין אדם מקפיד על זה (ברכות שם), ובלבד שידרוס הרוק ברגליו, או שיהיה שם דבר שיכסהו (ירושלמי ברכות ג ה; טוש"ע שם, ושם צ יג). והמקפידים על כך בביתם, אסורים לרוק גם בבית הכנסת (שער הציון שם ס"ק טו).

רבי יהושע בן לוי אמר: הרוקק בבית הכנסת כאילו רוקק בבבת עינו (ירושלמי שם), ואין הלכה כמותו (רשב"א ברכות כד ב ד"ה דאמר; בית יוסף או"ח צ יג); ויש אומרים שאף הוא אסר רק בשעת תפלה, ובזה הכל מודים (כסף משנה תפילה שם, בשם ה"ר מנוח. וראה ערך תפלה).

הכנסת סכין לבית הכנסת

יש אוסרים להיכנס לבית הכנסת בסכין ארוכה, שהברזל מקצר חייו של אדם, ובית הכנסת מיוחד לתפילה שמארכת חייו (בית יוסף או"ח קנא, בשם ארחות חיים; שו"ע או"ח קנא ו. וראה ערך בית המדרש: קדושתו). ויש שפירש שהאיסור הוא דוקא כשהסכין גלויה (אליה רבה או"ח קנא י).

והוא-הדין שאסור להיכנס עם כלי זין ונשק לבית הכנסת (ראה סנהדרין פב ב). ובזמנינו יש מרבני דורנו שהתירו להיכנס עם כלי נשק בזמן חירום וסכנה, אלא שידאגו לכסותם בבגדיו או בטליתו (ציץ אליעזר י יח; יחוה דעת ה יח).

בראש מגולה

אסור להיכנס לבית הכנסת בראש מגולה (בית יוסף או"ח צא; שו"ע שם ג, וקנא ו), שזהו דרך קלות ראש לפני המקום, שמראה כאילו אין עליו מורא שכינה (לבוש או"ח קנא ו).

נישוק בניו ובנותיו הקטנים

אסור לאדם לנשק בניו ובנותיו הקטנים בבית הכנסת, כדי לקבוע בלבו שאין אהבה כאהבת המקום ברוך הוא (רמ"א או"ח צח א, בשם בנימין זאב ואגודה).

כניסת אשה נדה

יש שכתבו שאשה נדה בימי ראייתה אין לה להיכנס בבית הכנסת, שכן נהגו הנשים טהרה ופרישות בעצמן (הגהות מיימוניות תפילה ד ד, בשם ראבי"ה; בית יוסף ורמ"א או"ח פח א); ויש מתירים, שהרי כולנו טמאי מת ושרץ ונכנסים (מחזור ויטרי תצח; רמ"א שם, בשם יש אומרים^[17]). ומאחרונים יש שכתבו שבמדינותינו נוהגות הנשים להיכנס לבית הכנסת ולהתפלל אף בעת נידתן, אבל לא יסתכלו בספר התורה בשעת ההגבהה כשמראים את הכתב לציבור (משנה ברורה שם סק"ז. ובשו"ת דברי יציב יו"ד קלט כתב שהכוונה כל זמן שספר התורה פתוח), והיינו דווקא בימי ראייתה, אבל בתקופת שבעה נקיים מותרת בכך (פסקי תשובות ב עמ' קה הע' 23), ובכל מקרה כשספר התורה סגור אין כל איסור, ובלבד שלא תיגע בספר התורה (שו"ת שבט הלוי ו עג).

ובימים נוראים וכדומה, שרבים מתאספים בבית הכנסת, ויש להן עצבון גדול אם יעמדו בחוץ, ודאי יש להתיר (תרומת הדשן פסקים קלב; רמ"א שם).

דיבור בבית הכנסת

מתקנות קדמונים שלא ידברו בבית הכנסת, אלא ישבו באימה ויראה (תקנות שבסוף שו"ת מהר"ם מרוטנבורג, וראה באר הגולה יו"ד שלד).

כלי בית הכנסת

כלי בית הכנסת, יש להם קדושת בית הכנסת (ירושלמי מגילה ג א; רמב"ם תפילה יא טו. וראה רמ"א או"ח קנד ו בפרוכת, ובבאור הגר"א שם ס"ק יד. וראה ערך תשמישי קדושה).

כבודו

נויו

מותר לסייד ולצייר את קירות בית הכנסת, ואין צורך להשאיר מקום אמה על אמה כנד הפתח (מגן אברהם תקס סק"ב).

נקיון ומאור

נוהגים כבוד בבתי כנסיות ובתי מדרשות, מכבדים אותם לנקותם, מרביצים בהם מים שלא יעלה האבק, ושלא יעלו בהם עשבים (מגילה כח ב; רמב"ם תפילה יא ה; טוש"ע קנא ט).

ונוהגים להדליק בהם נרות לכבדם (רמב"ם שם; טוש"ע שם. וראה ברכות נג א), אפילו ביום (רא"ש ברכות ח ג), שנאמר (ישעיה כד טו): עַל כֵּן בָּאֻרִים כַּבְּדוּ ה' (שו"ת הרא"ש ה ח, על פי תרגום יונתן שם. וראה ילקוט שמעוני רמז תכה). ונוהגים להדליק קודם שיכנס אדם שם להתפלל, מפני שהשכינה קדמה ובאה, ועוד שכן היו עושים במקדש (כלבו יז. וראה ברכות ו א).

מרבני דורנו יש שכתבו שהמצוה מן המובחר שהנרות יהיו דוקא של שמן וחלב ולא של חשמל (שו"ת משנה הלכות ה ע; שו"ת חלקת יעקב א קמא; שו"ת תשובות והנהגות א תשב. וראה בשו"ת יחוה דעת ה ס, שחולק).

קריאה לאור נר בית הכנסת

נר של בית הכנסת מותר לקרוא לאורו, שכל שהוא קורא יותר יש בו מצוה יותר, כיון שהנר בא להרבות אורה לבית הכנסת (שו"ע או"ח קנד יג). ודוקא דברי תורה, אבל דברי חול, או להדליק בו נר של חול - אסור (כלבו יז; שו"ע שם יד; מגן אברהם שם סק"כ. וראה ערך בזוי מצוה: שימוש במצוה). ויש אומרים שכשצריכים לכבותו מותר (שו"ע שם, בשם יש מי שאומר).

וכתבו הפוסקים שלא נהגו העולם להיזהר בכך כלל, ומדליקים בו אפילו נר של חול, כל שהוא לצורך גדול, שדעת בית דין מתנה בכך שיהיה מותר (בית יוסף או"ח קנד; רמ"א שם יד. וראה ערך לב בית דין מתנה).

ריצה לבית הכנסת

מצוה לרוץ לבית הכנסת (ברכות ו ב; רמב"ם תפילה ח ב; טוש"ע או"ח צ יב. וראה ירושלמי ברכות ה א), שנאמר (הושע ו ג): נִרְדְּפָה לָדַעַת אֶת ה' (בבלי וירושלמי שם; רמב"ם שם).

אבל בבית הכנסת עצמו אסור לרוץ, אלא ילך באימה וביראה (מגן אברהם שם ס"ק כד. וראה רמב"ם בית הבחירה ז ה).

ישיבה סמוך לפתח

לעולם יכנס אדם בבית הכנסת שיעור שני פתחים, שהם שמונה טפחים, שלא ישב סמוך לפתח, שנראה עליו כמשא והוא סמוך לפתח ומוכן לצאת (ברכות ח א, ורש"י ד"ה שיעור; טוש"ע או"ח צ כ. וראה ערך תפלה פירושים אחרים).

היציאה מבית הכנסת

היוצא מבית הכנסת משתחוה ויוצא, כעבד שנוטל רשות מרבו (מהרי"ל תפילה; רמ"א או"ח קלב ב), וכדרך היוצא מבית המקדש (באור הגר"א שם סק"ט). ואל יפסע פסיעה גסה (ברכות ו ב; רמב"ם תפילה ח ב), ואסור לרוץ (טוש"ע או"ח צ יב), אלא ילך מעט מעט (ירושלמי ברכות ה א; רמב"ם שם), שנאמר (איוב יד טז): כִּי עַתָּה צְעָדַי תִּסְפּוֹר (ירושלמי שם), שכשרץ מראה שהעיכוב בבית הכנסת דומה עליו כמשא (רש"י ברכות שם ד"ה אל), ואדרבה בית התפלה היא המנוחה (רבנו יונה ברכות ג ב ד"ה היוצא, על פי מגילה י א).

כשיוצא מבית הכנסת לדבר מצוה אחרת או לבית המדרש, מותר לרוץ (מגן אברהם או"ח צ ס"ק כו).

המתפלל אחורי בית הכנסת

המתפלל אחורי בית הכנסת ואינו מחזיר פניו לבית הכנסת נקרא רשע, שנאמר (תהלים יב ט): סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן (ברכות ו ב; רמב"ם תפילה ה ו; טוש"ע או"ח צ ז), שזה שאחוריו לבית הכנסת מזלזל בבית הכנסת, והרי הוא כאותם שנאמר בהם (יחזקאל ח טז): אֲחֹרֵיהֶם אֶל הֵיכַל ה' (הרמב"ם בפאר הדור קנ).

אבל אם מתפלל בבית סמוך לבית הכנסת, ואחוריו אל כותל ביתו שהוא כותל בית הכנסת - מותר, שאין ניכר שמחזיר פניו מבית הכנסת (פאר הדור שם; שו"ע שם. וראה ערך תפלה טעמים אחרים לאיסור וההבדלים ביניהם בדין).

מעבר בשעה שהציבור מתפללים

אסור לעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהציבור מתפללים (ברכות ח ב; רמב"ם תפילה ו א; טוש"ע או"ח צ ח), בצד ששם הפתח (רבנו יונה על הרי"ף ברכות ג ב ד"ה אמר רבי; טוש"ע שם), שנראה כמבריח עצמו מפתח בית הכנסת (רש"י שם ד"ה אסור), ופורק עול ומבזה בית הכנסת (רש"י שם סא א ד"ה בשעה. וראה ערך תפלה עוד טעם).

היה נושא משא או רוכב על הבהמה, שאין כאן בזיון כשאינו נכנס, או שהיו לבית הכנסת שני פתחים, או אם היו בעיר שני בתי כנסיות, שיאמרו שיכנס בפתח האחר, או שילך לבית הכנסת שרגיל בו, או שהיה לבוש תפילין בראשו, המוכיחות שהוא רודף אחר המצוות - מותר (ברכות סא א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

הנכלל בכלל בית הכנסת

עליות בית הכנסת

יש להיזהר מלהשתמש בעליות של בית הכנסת תשמיש קבוע של גנאי, כגון לשכב שם, ובשאר תשמישים יש ספק (מרדכי שבת רכח; שו"ע או"ח קנא יב). והספק הוא אם עליות בית הכנסת דומות לעליות העזרה שלא נתקדשו, או לעליות ההיכל שנתקדשו (מרדכי שם. וראה ערך גגין ועליות); ויש מהראשונים שכתבו שמותר לדור בעליה שעל גבי בית הכנסת, ובלבד שלא יישן ויניח כלי מלאכתו נגד ההיכל (תשובות הרמב"ם פאר הדור עד).

בית שיחדו לבית הכנסת לאחר שנבנה, מותר לשכב עליו לדברי הכל (פסקי מהרי"ו נא; רמ"א שם), שכשלא נבנה מתחילה לכך מועיל תנאי אפילו בישובו (מהרי"ו שם; מגן אברהם שם, וראה לעיל: קדושתו).

גג בית הכנסת וכתליו

אסור לשטוח פירות על גג בית הכנסת (משנה מגילה כח א. וראה ערך אויר (ב): באויר בית הכנסת), שהגג הוא מקום גלוי לכל, ואינו דומה לעליית בית הכנסת (באור הלכה קנא שם).

החלונות ועובי הכתלים הם בכלל קדושת בית הכנסת (שו"ת הרדב"ז א תרנ).

חצר בית הכנסת

חצר בית הכנסת אין בה קדושה, אלא אם כן רגילים להתפלל בה כשיש דוחק בבית הכנסת (שו"ת מהרי"ט ב ד, על פי רמב"ם תפילה יא כא; מגן אברהם או"ח קנד סק"א).

גן ופרדס ואצטבאות שסביב בית הכנסת, אף על פי שפתוחים לבית הכנסת, אין בהם קדושה, אלא שאם פתוחים ממש נגד ההיכל יש להחמיר שלא לנהוג שם קלות ראש (שו"ת מהרי"ט שם).

נטיעת אילנות בחצר בית הכנסת

יש אוסרים לנטוע אילנות בחצר בית הכנסת, כדרך שאסור מן התורה במקדש, משום לֹא תִטַּע לְךָ אֲשֵׁרָה כָּל עֵץ אֵצֶל מִזְבַּח ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טז כא. וראה ערך בית המקדש: בנינו, וערך עזרה), ומדרבנן אסרו גם בחצר בית הכנסת (הגהות רבי עקיבא איגר או"ח קנ, בשם ר"ד עראמה; שו"ת מהר"ם שיק עט); והרבה אחרונים נחלקו על זה ומתירים (שו"ת בנין ציון ט; שו"ת מהרש"ם א קכז, ועוד).

קניינו

שותפות בני העיר

בית הכנסת קנוי לבני העיר, ולכולם יש שותפות בו (נדרים מח א; רמב"ם נדרים ז ב; טוש"ע יו"ד רכד א. וראה להלן דין בתי כנסת של כרכים), ואינם יכולים לכוף זה את זה לחלוק, שבית הכנסת כדבר שאין בו דין חלוקה הוא (נדרים מו ב). ומכל מקום יכול כל אחד להסתלק מחלקו, ולפיכך יש אומרים שנקרא במקצת יש בו דין חלוקה, ולא אמרו שאין בו דין חלוקה אלא שאין דרך לחלק (ט"ז יו"ד שם סק"א, בדעת הרמב"ם והטוש"ע).

לאסור חלקו על אחרים

נחלקו תנאים אם יכול אדם לאסור חלקו שבבית הכנסת על אחרים:

• לרבי אליעזר בן יעקב אינו יכול לאסור, שכיון שאינו יכול לכוף את חברו לחלוק ולא לעכבו מלהשתמש בו, הרי גופו קנוי לגמרי לכל אחד על תשמישו בשעת תשמישו, וכל אחד בשלו הוא משתמש (נדרים מו ב, ור"ן שם; שם מח א. וראה ערך ברירה).

• ולחכמים יכול לאסור (שם).

להלכה נחלקו ראשונים בדבר (ראה ערך נדרים). ותיקנו ראשונים שאין אדם יכול לאסור חלקו שבבית הכנסת (הראב"ד וכל חכמי דורו, הובאה בבית יוסף יו"ד רכד; שו"ע או"ח קנג טו).

המשאיל ביתו לבית הכנסת

אף על המשאיל ביתו לבית הכנסת, תיקנו ראשונים שאינו יכול לאסור אלא אם כן יאסרנו על כל הקהל כאחד (רבינו גרשם מאור הגולה, הובאה בכלבו; שו"ע או"ח קנג טז; רמ"א יו"ד רכד). אבל אם התנה מתחילה שיהא בידו למחות, או שלא השאיל להם בפירוש, הרשות בידו למחות במי שירצה (שו"ת מהר"ם פדוואה פה; רמ"א או"ח שם).

לאסור מקומו הקבוע

בית הכנסת שיש בו מקומות קבועים למתפללים, יכול לאסור את מקומו על חברו, שאינם שותפים אלא בדברים המשותפים לכולם, כגון התיבה וכיוצא, אבל במקומות כל אחד בעל הבית על שלו (מאירי נדרים מו ב), ואינם אלא שכנים, שאין להם רשות להשתמש זה במקומו של זה (שו"ת הרא"ש ה ג); ויש חולקים וסוברים שאף במקומות קבועים אינו יכול לאסור (מאירי שם, בשם גדולי צרפת).

הזכויות על מקום קבוע

כל יחיד יכול למכור את מקומו שבבית הכנסת, ואין זה כמכירת בית הכנסת (ראה להלן: מכירתו), מכיון שאינו מוציאו מקדושתו, אלא אם כן יש תקנת קדמונים באותה העיר שלא למכור את המקומות (האשכול בית הכנסת, בשם רב שרירא גאון; מרדכי בבא בתרא תקע, בשם רב האי גאון. וראה ערך בר מצרא אם יש למקומות בית הכנסת דין של מצרנות).

וכן כל אחד מוריש את מקומו לבנו, ואפילו אדם גדול שהיה לו מקום בראש והוליד בן פריץ (שו"ת הרא"ש ה ג, וראה שו"ת רדב"ז ב תרכח). ויכולים בני הכנסת לתקן שמי שיש לו מקום ואינו צריך לו, שישכירנו בקצבה הנראית להם (רמ"א חו"מ קסב ז).

מי שיש לו מקום בבית הכנסת יכול למחות שלא יוסיפו ספסלים במקומות הפנויים, בטענה שמצירים לו הדרך, או מרבים עליו הדרך (שם), וכן כשרוצים להוסיף מקום בספסל באופן שמי שהיה מקודם קרוב לראש יהיה עכשיו מרוחק - יכול לעכב ולמחות (שו"ת הרא"ש ה ד; רמ"א חו"מ קעא א).

אין בעלי המקומות שבמערב יכולים להגביה מקומותיהם למעלה מהאחרים, שאין לשנות השימוש בבית הכנסת מאופן הנהוג, אבל להגביה מעט כדי שיוכלו לראות, באופן שלא יהיו נראים גבוהים, אין האחרים יכולים לעכב, שזה נהנה וזה לא חסר הוא (שו"ת הריב"ש רנט; רמ"א חו"מ קסב ז).

רישום המקומות

כשנהגו שכל אחד כותב שמו על מקומו, הרי זה כשטר, וכל מי ששמו עליו הוא שלו (שו"ת הרא"ש ה ה; רמ"א חו"מ קמ ח. וראה ערך חזקת קרקעות). ויש נוהגים לרשום בפנקס הקהל (שו"ת חתם סופר ו נד).

גדר הבעלות על המקום

יש מהאחרונים שכתב שאין לבעלי המקומות קנין בגוף הקרקע, שבית הכנסת הוא של הצבור, אלא שיש להם שיעבוד לישיבה בלבד (נתיבות המשפט קצב סק"ו. וראה שם קסב סק"ב). ויש שכתב שגוף הקרקע של המקומות קנוי לחלוטין לבעלי המקומות, ולכן כשנחרב בית הכנסת, ובונים אחר במקומו - כל אחד זוכה במקומו הראשון (שו"ת חתם סופר או"ח כט)^[18].

מציאת אבדה בבית הכנסת

המוצא דבר בבית הכנסת זכה בו. הטעם: או מפני שאין אומרים שחצר בית הכנסת זוכה להקדש, שחצר קונה מכח יד (ראה ערך חצר), ואין יד להקדש (האגודה מעילה יג א; מגן אברהם או"ח קנד ס"ק כג); או מפני שאף על פי שחצר קונה להקדש (ראה רמב"ן בבא בתרא עט א ד"ה מועלין, וראה ערך חצר), אין חצר בית הכנסת זוכה במציאה כדין כל אבדה שנמצאת בחצר של מי שאינו בעלים (קצות החושן ר סק"א, וראה שם עוד טעמים. וראה שו"ת עונג יום טוב טז).

סתירתו

איסור הסתירה

אסור לסתור דבר מבית הכנסת, שבית הכנסת נקרא מקדש מעט (ראה לעיל: קדושתו), והנותץ אבן מן ההיכל עובר בלאו של וְנִתַּצְתֶּם אֶת מִזְבְּחֹתָם וגו' לֹא תַעֲשׂוּן כֵּן לַה' אֱלֹהֵיכֶם (דברים יב ג-ד. האשכול בית הכנסת, בשם יש מי שאומר; מרדכי מגילה תתכו; רמ"א או"ח קנב א. וראה ערך אבני היכל ועזרות: נתיצתן)^[19].

ואם נותץ על מנת לבנות - מותר, שנתיצה זו בנין הוא (מרדכי שם; רמ"א שם), והיינו כשיחזור ויבנה וימלא מקום הנתיצה, אבל אם רוצה לנתוץ קצת כדי לעשות גומא, אף על פי שהיא לצורך - יש אוסרים (ט"ז או"ח קנא סק"ג), ויש מתירים, שהאיסור רק כשנותץ דרך השחתה (אליה רבה ושאר אחרונים שם, ראה שער הציון סק"י. וראה רמב"ם יסודי התורה ו ז), וכן המנהג הפשוט (ערוך השלחן שם ה. וראה ערך בית המקדש, וערך מחיקת השם).

לצורך בנין בית כנסת אחר

האיסור הוא אפילו כדי לבנות בית הכנסת אחר (מגילה כו ב; רמב"ם תפילה יא יב; טוש"ע או"ח קנב א), במקומו או במקום אחר (רמב"ם שם), ואפילו לבנות החדש מאותם העצים והאבנים של הישן (מגילה שם; ירושלמי שם ג א), ואפילו אם רוצה לבנות מפואר יותר ויפה יותר (משנה ברורה שם סק"ב, על פי בבא בתרא ג ב, בבנין הורדוס), אלא בונים תחילה, ואחר כך סותרים את הישן (גמרא שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בטעם האיסור נחלקו בגמרא:

• יש אומרים משום פשיעה (מגילה שם; לשון א' בבבא בתרא שם), היינו שמא יארע להם אונס ויפשעו ולא יבנו האחר (רש"י בבא בתרא שם ד"ה משום; רמב"ם שם), או שיתרשלו ולא ימהרו לבנותו (רשב"א שם ד"ה מרימר).

• ויש אומרים משום שעד שיבנו את החדש לא יהיה להם בינתיים מקום להתפלל (לשון ב' בבבא בתרא שם).

הלכה כטעם הראשון (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ויש מן הראשונים שפסק כטעם השני (אור זרוע ב שפה).

כשיש מקום תפילה אחר

וכשיש להם מקום אחר להתפלל, לטעם הראשון אסור לסתרו, ולטעם השני מותר (בבא בתרא ג ב).

ואם המקום האחר הוא בית הכנסת קבוע - יש אומרים שמותר אף לטעם הראשון (תוספות שם ד"ה ואם; ט"ז או"ח קנב סק"א), לפי שהחשש הוא רק במקום עראי, שמא כשיתרשלו יתבטל בינתיים המקום העראי, ולא יהיה להם מקום להתפלל (נמוקי יוסף שם, וראה מחצית השקל או"ח קנב סק"א); ויש אומרים שאף בזה אסור (מגן אברהם שם סק"א).

קודם סיום הבנין החדש

אפילו כבר גבו כסף לצורך בית הכנסת החדש, וקנו לבנים והן מוכנות לתתן בבנין, אין סותרים את הישן, שמא יזדמן להם פדיון שבויים (ראה ערכו), וימכרו הלבנים לצורך המצוה (בבא בתרא ג ב, וראה רמב"ם מתנות עניים ח יא).

ואפילו בנו את החדש אך לא סיימו, אין רשאים להסיר קורות ולבנים מהישן לתתן על החדש, אלא יגמרו קודם את החדש (מאירי מגילה כו ב).

גמרו את החדש, אף על פי שעדיין לא התפללו בו - סותרים (ראה תוספות בבא בתרא שם ד"ה אי הכי, ושיטה מקובצת שם. וראה להלן: בחורבנו, לקחת מבית הכנסת שחרב).

לצורך הרחבת הבנין

רצו להרחיב את בית הכנסת, בונים הכותל החדש, ורק אחר כך סותרים את הישן (רמב"ם תפילה יא יב; רמ"א או"ח קנב א); ויש מהראשונים שכתב שלהרחיב את הבנין, שאי אפשר לבנות בלא סתירת הקודם - מותר (רא"ש בבא בתרא א ד. וראה באור הלכה שם שאפשר שאינם חולקים).

כשנוטה ליפול

אם חרבו יסודותיו, או שנטו כתליו ליפול, סותרים אותו מיד, ומתחילים לבנות במהרה ביום ובלילה, שמא תדחק השעה וישאר חרב (רמב"ם תפילה יא יג, על פי בבא בתרא ג ב; טוש"ע או"ח קנב א).

מכירתו

מכירתו וקדושת דמיו

מותר למכור בית הכנסת, בין באופן שישאר בקדושתו וישמש כבית הכנסת, ואז מותר להשתמש בדמי המכירה בכל מה שירצו (ראה בעל המאור על הרי"ף מגילה ט א, ובמאירי שם כז ב^[20]), ובין באופן שיצא לחולין ובדמים ישתמש לקדושה אחרת יותר גדולה (ראה ערך מעלין בקודש ואין מורידין):

• לבנות בהם בית כנסת אחר (רמב"ם תפילה יא טז-יז, על פי מגילה כו-כז; טוש"ע או"ח קנג ז וט).

• להספקת תלמידים, או להשיא יתומים (שו"ע שם ו, על פי שו"ת הרא"ש יג יד).

• לצורך פדיון שבויים (מגן אברהם שם ס"ק לג. וראה משנה ברורה ס"ק כד).

אבל אם אפשר יגבו כסף אחר מן הצבור אפילו לפדיון שבויים, ולא ימכרו בית הכנסת (רמב"ם מתנות עניים ח יא, על פי בבא בתרא ג ב; טוש"ע שם יג, ויו"ד רנב א).

גדר הפקעת קדושתו לדמיו

לסוברים שקדושת בית הכנסת מן התורה (ראה לעיל: קדושתו), מכירה זו היא בגדר פדיון, שאף קדושת הגוף פוקעת על ידי פדיון ונתפסת על הדמים (שו"ת חתם סופר או"ח לח; שו"ת אבני נזר או"ח לד). וכל שכן לסוברים שקדושתו מדרבנן (ראה לעיל שם), שהדמים נתפסים בקדושתו (ר"ן על הרי"ף מגילה ט ב).

לסוברים שלבית הכנסת דין תשמישי מצוה ולא קדושה ממש (ראה לעיל: קדושתו), כיון שמכרוהו בני העיר מן הסתם אינם רוצים בו עוד, והריהו כתשמישי מצוה לאחר זמן מצותם, אלא שאינם רוצים שתיפקע מצותו לגמרי, לכן חלה הקדושה על הדמים (רמב"ן ורשב"א וריטב"א מגילה כז ב).

כשאין בית כנסת אחר

אם יש להם רק בית כנסת אחד - אסור למכרו, כדרך שאסור לסותרו (ראה לעיל: סתירתו) עד שיבנו אחר (רמב"ן מגילה כז ב; רמ"א או"ח קנג ז^[21]).

מכירה לעולם והורדה מקדושתו

נחלקו תנאים באיזה אופן מותר למכור בית הכנסת:

• רבי מאיר אומר אין מוכרים בית הכנסת של רבים ליחיד, מפני שמורידים אותו מקדושתו, ואין מוכרים בית הכנסת אלא על תנאי, שאם ירצו יחזירוהו (מגילה כז ב. במשניות יש גורסים בדין הראשון רבי יהודה).

• וחכמים מתירים למכור אותו ליחיד ממכר עולם, בלי תנאי (שם).

בדעת רבי מאיר נחלקו ראשונים:

• יש מפרשים שלמכור להורידו מקדושתו אסור בכל אופן, וכשאין הורדה מקדושתו, כגון של רבים לרבים, אין למכרו ממכר עולם שהוא דרך בזיון (רש"י שם ד"ה אלא; רמב"ן שם ד"ה ועוד).

• יש מפרשים שכשמוכרו לרבים מותר אף בלא תנאי, שהרי בקדושתו עומד, אבל כשמוכר בית הכנסת של יחיד צריך תנאי (רבנו אפרים, הובא בבעל המאור שם ט א).

• ויש מפרשים שכשמוכר לחלל קדושת בית הכנסת על הדמים ובית הכנסת יצא לחולין, בזה הוא שמצריך תנאי (בעל המאור ור"ן שם^[22]).

בירושלמי מפרשים שהדין של רבי מאיר, שאין מוכרים של רבים ליחיד, נאמר בספר תורה, אבל בית הכנסת של רבים מותר למכור ליחיד על תנאי (ירושלמי מגילה ג ב).

הלכה כחכמים (רמב"ם תפילה יא יז; טוש"ע או"ח קנג ט).

בית כנסת של כרכים

בית הכנסת של כרכים (ראה ערך כרכים, עירות וכפרים) אין יכולים למכרו (מגילה כו א; ירושלמי שם ג א; רמב"ם תפילה יא יז; טוש"ע או"ח קנג ז), שרבים מהעולם באים אליו, והרי זה של רבים (מגילה שם).

בטעם ההבדל, נחלקו:

• יש אומרים, שבשל כרכים, הכל בעליהם (רש"י שם ד"ה אבל), ונאמרו בזה כמה טעמים:

מפני שהרבים סייעו בהוצאות בנייתו (תוספות שם ד"ה כיון, בתירוץ ב'; רשב"א שם ד"ה אבל, בשם יש מפרשים), שכן המנהג כשבונים בית הכנסת בכרך גדול, ולפי זה כשידוע שלא סייעו בידיהם, מותרים למכרו (אור זרוע ב שפה).

מפני שבבניינו הקדישוהו לדעת כל המתפללים והרגילים להיכנס בו, ושמא אחד בסוף העולם היה רגיל להיכנס בו (רא"ש מגילה ד א).

מפני שנעשה על דעת כל אנשי העולם, שיבוא ויתפלל בו כל הבא אל המדינה, ונעשה של כל ישראל (רמב"ם תפילה יא טז; רשב"א שם בתירוץ ב'), ואין לו בעלים כעין מקדש (רשב"א שם).

• ויש אומרים שהטעם מפני שרבים מתפללים שם, וקדושתו חמורה (תוספות שם בתירוץ א').

לסוברים שבית הכנסת דינו כתשמישי מצוה, ויכולים לבטל מצותו ממנו (ראה לעיל: קדושתו), הטעם ששל כרכים אינו נמכר, שעדיין לא עבר זמן מצותו, שמא בני עיר אחרת שאינם כפופים לבני עיר זו, ירצו עוד בבית כנסת זה (רמב"ן מגילה כה ב).

בתי כנסת בכרכים שדינם כשל כפרים

בית הכנסת קטן בכרכים דינו כשל כפרים (מגילה כו א), כיון שעשוהו משל עצמם (רשב"א שם ד"ה אבל), או שיש עוד בית הכנסת גדול בעיר (שם), ולא הקדישוהו להם (רא"ש שם ד א).

יש מהראשונים שכתב שבית הכנסת של כרכים הוא כשבאים לשם מהעולם מחמת מעלת המקום, אבל לא אם באים מחמת מעלת החכם ששם (מאירי מגילה שם), והאחרונים כתבו שאף זה נקרא של כרכים (ראה מגן אברהם קנג ס"ק יז).

ויש שכתבו שקהילות שלנו בחוץ לארץ חשובות ככפרים, לפי שאנו מתי מעט, ויותר היו ישראל בכפר בימי התלמוד מעתה בקהילה גדולה (שו"ת מהר"ח אור זרוע סה).

וכתבו ראשונים שכשיש לכל אחד מקום ידוע בבית הכנסת דינו כשל כפרים (מאירי שם).

בית כנסת שבנאו יחיד

יחיד שבנה בית הכנסת ונתנו לקהל לגמרי עד שיש להם הרשות לתקנו ולהוסיף עליו, מותר לקהל למכרו אפילו בכרכים (אור זרוע ב שפה; הגהות אשר"י מגילה ד א), אבל אם שייר לעצמו איזה כח, אין בית הכנסת נמכר אלא על פי הקהל, ועל פיו או יורשיו (שם; רמ"א או"ח קנג ז).

שימושים בבית כנסת שנפקעה קדושתו

נחלקו תנאים בבית הכנסת שמותר למכרו ולהפקיע קדושתו (ראה לעיל):

• לדעת חכמים מותר להשתמש בו בכל דבר חול, חוץ מארבעה דברים: מרחץ, בורסקי - מקום לעיבוד עורות, בית טבילה, ובית המים (מגילה כז ב; רמב"ם תפילה יא יז; טוש"ע או"ח קנג ט), היינו לכביסה או לבית מי רגלים (רש"י שם. בטוש"ע: בית הכסא). וצריכים להתנות דבר זה עם הלוקח (רמב"ם שם). ובדרך עראי מותר להשתין שם (רשב"א שם ד"ה אמר).

• לדעת רבי יהודה, המוכר בלבד אסור למכור בפירוש לארבעה דברים אלה, שבזמן המכירה עדיין לא נסתלקה הקדושה, והלוקח מותר אחר כך להשתמש בו אפילו בארבעה הדברים (מגילה שם ורשב"א ור"ן שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם שם; טוש"ע שם), ויש מהראשונים שפסק כרבי יהודה (תמים דעים [ראב"ד] קטו; מאירי שם).

קדושת הדמים והפקעתה על ידי שבעת טובי העיר

הדמים של בית הכנסת נתפסים בקדושת בית הכנסת, ואין מוציאים אותם אלא לצורך אותם הדברים שהתירו בשבילם למכור (ראה לעיל, תחלת הפרק).

במה דברים אמורים כשמכרו טובי העיר שלא במעמד אנשי העיר, אבל מכרו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, רשאים להוציאם לכל מה שירצו (מגילה כו א; טוש"ע או"ח קנג ז), ואפילו לדבר של זלזול (מגילה שם ב, ורמב"ן שם).

ויש מהראשונים שחולקים וסוברים שהיתר זה הוא רק כגון שקנו בדמים בית הכנסת אחר, או דבר שבקדושה אחר וכיוצא ונותר מהדמים, אותו מותר יכולים להוציא לחולין, אבל לא את גוף הדמים (רמב"ם תפילה יא יח).

הפקעת קדושת בית הכנסת על ידי שבעת טובי העיר

נחלקו ראשונים אם טובי העיר במעמד אנשי העיר יכולים להפקיע אף קדושת בית הכנסת עצמו לגמרי:

• יש אומרים שיכולים להפקיע לגמרי (רמב"ם תפילה יא יז; רא"ש מגילה ד א; טוש"ע או"ח קנג ט), שמתחילה על דעת כך הקדישוהו (מאירי מגילה כו ב).

• ויש חולקים וסוברים שבכוחם להפקיע קדושת הדמים בלבד, אבל לא להתיר לעשות בו גם ארבעה הדברים האסורים (ראב"ד בהשגות שם; תשב"ץ ב קע).

הפקעה בלא מכירה

אפילו שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר אינם יכולים להפקיע קדושתו מבלי שתחול הקדושה על דבר אחר (שו"ת משאת בנימין לג, וראה מגן אברהם או"ח קנג ס"ק כז).

וכתבו אחרונים שלסוברים שיש לבית הכנסת דין תשמישי מצוה (ראה לעיל), אם הסכימו שאינם צריכים לו עוד, יכולים להוציאו לחולין אף בלא מכירה (באור הלכה שם ז).

נתינתו במתנה

לתת בית הכנסת במתנה באופן שיצא לחולין, נחלקו אמוראים אם אסור, כיון שאין כאן דבר אחר שתחול עליו הקדושה ולכן אינה נפקעת; או שמותר, שאם לא היתה להם איזו הנאה ממקבל המתנה לא היו נותנים לו, ואותה הנאה היא כדמים, והרי זה כמכר (מגילה כו ב). הלכה שמותר (רמב"ם תפילה יא כ; טוש"ע או"ח קנג יא).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שלא התירו אלא על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר (רי"ף מגילה ח א; רא"ש שם ד א; מגן אברהם ס"ק כו), שהרי אף ההנאה יצאה לחולין, ורק הם רשאים להוציא הכל לחולין (ר"ן על הרי"ף שם).

• ויש אומרים שמותר בשבעת טובי העיר אף בלא מעמד אנשי העיר (רמב"ן כה ב ד"ה וכן מה, וראה שם הטעם; רשב"א וריטב"א שם כו ב ד"ה מתנה).

באופן שלא יצא לחולין, אלא ישאר בית הכנסת ביד המקבל, מותר לדברי הכל (מגן אברהם ס"ק כז).

השכרה משכון והשאלה

להשכיר ולמשכן בית הכנסת - אסור, והוא הדין להשאיל (מגילה כו ב; רמב"ם תפילה יא כ; טוש"ע או"ח קנג יא), ואפילו על ידי טובי העיר במעמד אנשי העיר (רי"ף מגילה ח א; רא"ש שם ד א; רמב"ם וטוש"ע שם), שאף על פי שיש בכוחם להפקיע הקדושה גם מהדמים, אבל כאן בית הכנסת בקדושתו עומד ולא נפקעה (מגן אברהם שם ס"ק כח).

ולהשכיר ולהשאיל בית הכנסת להתפלל בו, ולא לצורך תשמיש חול - מותר (בית יוסף שם; רמ"א שם).

בחורבנו

קדושתו בחורבנו

בית הכנסת שחרב עדיין בקדושתו עומד, שנאמר: וַהֲשִׁמּוֹתִי אֶת מִקְדְּשֵׁיכֶם (ויקרא כו לא), קדושתם אף כשהם שוממים (רבי יהודה במגילה כח א; רמב"ם תפילה יא יא; טוש"ע קנא י). ואפילו לסוברים שאין בבית הכנסת קדושה אלא דין תשמישי מצוה (ראה לעיל: קדושתו, שיטת הרמב"ן וסיעתו), מכל מקום אף כשחרב עדיין לא עבר זמן מצותו, וראוי לשפצו ולבנותו (רמב"ן מגילה כה ב ד"ה ויש).

דיני קדושתו בחורבנו

אין מספידים בו (ראה לעיל: קדושתו), ואין מפשילים בו חבלים, ואין פורשים לתוכו מצודות, ואין עושים אותו קפנדריא, ואין שוטחים על גגו פירות (מגילה שם).

כשם שנוהגים בהם כבוד בישובם, כך נוהגים בהם בחורבנם, חוץ מכיבוד וריבוץ שאין מכבדים אותם ואין מרביצים אותם (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ומניחים לעלות בהם עשבים (מגילה כח ב), ואם עלו - מותר לתלוש אותם אם ירצו, ואסור לאכלם או לאבדם, אלא מניחים אותם במקומם כדי שיראו אותם, ותהיה להם עגמת נפש, ותעור רוחם וישתדלו לבנותם (מגילה שם א, ושם כט א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), או שיבקשו רחמים שיחזרו לקדמותם (רש"י שם כח א ד"ה מפני), או תיכנע נפשם וישובו אל ה' אם לא יכלו לבנותם (פירוש המשניות לרמב"ם שם).

נבנה בתנאי שיותר בחורבנו

התנו על בית הכנסת שבבבל בשעת בניינו, שיוכלו להשתמש בו בשעת חורבנו, לסוברים שאין תנאי מועיל לשעת יישובו (ראה לעיל: קדושתו), הריהו מועיל לשעת חורבנו (תוספות מגילה כח ב ד"ה בתי; רא"ש שם ד ז; טוש"ע או"ח קנא יא. וראה לעיל אם שאר חוץ לארץ גם דומה בזה לבבל), אלא שאין התנאי מועיל לזרוע בו, שהוא קלות ראש ביותר (תוספות שם; טוש"ע שם). וכן אינו מועיל לארבעה הדברים של זלזול שהוזכרו במכירת בית הכנסת (ראה לעיל: מכירתו. משנה ברורה שם ס"ק לה). ולהתאסף בו לחשבונות של רבים - יש אוסרים (רא"ש שם; טוש"ע שם), ויש מתירים (תוספות שם כח ב ד"ה ואעפ"כ).

ואם רוצים להשתמש בו בדבר בזיון, צריכים למכרו על ידי טובי העיר במעמד אנשי העיר (מגילה כו ב. וראה לעיל: מכירתו).

לסוברים שהתנאי מועיל אף בשעת ישובו של בית הכנסת, אלא שמועיל רק מתוך הדוחק וצורך (ראה לעיל: קדושתו), אין חילוק בין ישובו לחורבנו, וגם בשעת חורבנו התנאי מועיל רק לצורך ולדוחק (רמב"ן מגילה כה ב ד"ה ויש).

תנאי בארץ ישראל

בארץ ישראל אין מועיל תנאי לשעת חורבנו, שדוקא בחוץ לארץ שלעת בוא הגואל תיפקע קדושתו, מועיל תנאי, אבל בארץ ישראל קדושתו לעולם קיימת, ואין התנאי מועיל (תוספות שם ד"ה בתי כנסיות^[23]).

לא נשארו אפילו עציו ואבניו

יש מהראשונים שכתב שקדושת בית הכנסת קיימת בחורבנו רק כשעדיין קיימים העצים והאבנים, אבל אם כבר אין שם אלא תל עולם - בטלה קדושתו (תמים דעים [הראב"ד] קיד).

העצים והאבנים מסתירת בית הכנסת

כשסותרים בית הכנסת לבנות חדש (ראה לעיל: סתירתו), מותר למכור ולהחליף העצים והאבנים של הישן, וכן לתתם במתנה, לסוברים שמתנה כמכר (ראה לעיל: מכירתו), אבל אסור להלוותם (מגילה כו ב), אפילו על ידי שבעה טובי העיר במעמד אנשי העיר, כיון שנשארים בקדושתם, ואין על מה שתתחלל הקדושה (רי"ף ורא"ש ור"ן שם; טוש"ע או"ח קנג יא). ומותר לקחתם ולבנותם בבית הכנסת החדש (משנה ברורה קנב סק"י).

ברכת הרואה

הרואה בתי כנסיות של ישראל בחרבנם - יש אומרים שמברך ברוך דיין האמת, והרואה אותם בישובם מברך ברוך מציב גבול אלמנה (רי"ף ברכות מג ב, לגירסתו בגמרא שם נח ב. וראה ערך ברכות הראיה).

בדינים שונים

חיוב מזוזה

בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן - חייב במזוזה; ושאין בו בית דירה: רבי מאיר מחייב, וחכמים פוטרים (יומא יא ב), שאינו בכלל "ביתך" האמור במזוזה (ראה גמרא שם), מפני שאין לו בעלים (ראה רש"י שם יב א ד"ה דכרכין), או מפני שהם קודש (רמב"ם מזוזה ו ו), ואפילו לסוברים שאין קדושת בית הכנסת מן התורה (ראה לעיל: קדושתו), מכל מקום דירת השכינה שם, ואין זה ביתך (שו"ת חתם סופר יו"ד רפא). הלכה כחכמים (רמב"ם שם; טוש"ע יו"ד רפו ג. וראה ערך בית המדרש).

ודוקא בית הכנסת של כרכים, אבל של כפרים שכל בעליו ניכרים הרי הוא כבית השותפים, ולדברי הכל חייב במזוזה (יומא יב א, ורש"י ד"ה דכפרים). וכתבו ראשונים שאין הבדל בין כרכים לכפרים, אלא שבכפרים מן הסתם יש שם דירה לאורחים, לפי שאין ידם משגת להכניסם בבתיהם, ואין מקדשים את בית הכנסת הקדש גמור, כדי שיהיו מותרים האורחים לשכב ולאכול שם (ראה לעיל: קדושתו), אבל אם ידוע שיש שם דירה, אפילו בכרכים חייב במזוזה (רי"ף הלכות מזוזה מנחות ו ב, ונמוקי יוסף שם^[24]; רא"ש שם י; רמב"ם מזוזה ו ו; טוש"ע יו"ד שם).

היה פתח בין ביתו לבית הכנסת, אם רגיל לצאת ולבוא באותו הפתח, חייב במזוזה (רמב"ם מזוזה שם יא. וראה ערך מזוזה מה נקרא רגיל).

טומאת נגעים

אף בטומאת נגעים, בית הכנסת שיש בו בית דירה מטמא בנגעים, ושאין בו בית דירה אינו מטמא (יומא יא ב; רמב"ם טומאת צרעת יד יד. וראה ערך נגעי בתים), שנאמר: וּבָא אֲשֶׁר לוֹ הַבַּיִת (ויקרא יד לה), מי שמיוחד לו (יומא שם). לרבי מאיר לעולם מטמא בנגעים, כשם שמחייב במזוזה (שם).

קביעת חיוב מעשר

וכן לענין קביעת חיוב מעשר: בית הכנסת שיש בו בית דירה, קובע את הטבל (ראה ערכו) לחיוב מעשר, כדין טבל שראה פני הבית (ראה ערך טבל), ואם לאו - אינו קובע (תוספתא מעשרות ב כ; רמב"ם מעשר ד ו. וראה ערך הנ"ל).

צירוף לעיר לחשבון תחום שבת

וכן אין בית הכנסת מצטרף לעיר כשהוא בתוך שבעים אמה ושני שלישי אמה מהעיר, למדידת אלפים אמה לתחום שבת, אלא אם כן יש בו בית דירה לחזן (עירובין נה ב; רמב"ם שבת כח ג וד; טוש"ע או"ח שצח ו. וראה ערך תחומין).

חיוב מעקה

בית הכנסת פטור ממעקה (ראה ערכו), שנאמר: וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ (דברים כב ח), פרט לבתי כנסיות ובתי מדרשות (חולין קלו א; רמב"ם רוצח יא ב; שו"ע חו"מ תכז ג), שאינו גגך, שאף לבני עבר הים הוא (רש"י חולין שם ד"ה בתי, וראה סמ"ע שם סק"ה), או שאינו עשוי לדירה (רש"י שם בפירוש ב'; רמב"ם וטוש"ע שם. וראה ערך מעקה).

בדיקת חמץ

בתי כנסיות ובתי מדרשות צריכים בדיקה אחר החמץ לפני הפסח (ראה ערך בדיקת חמץ), מפני שלפעמים עושים שם סעודת מצוה (ירושלמי פסחים א א. וראה לעיל: שימושו), ועוד שהתינוקות מכניסים בהם חמץ (ר"ן על הרי"ף פסחים ד ב; טוש"ע או"ח תלג י). ונסתפקו בירושלמי אם צריכים בדיקה לאור הנר, כשאר כל המקומות (ראה ערך הנ"ל), או שכיון שאורם מרובה (ראה לעיל: בנינו) נבדקים לאור החמה (ירושלמי שם. וראה ערך הנ"ל שיש מפרשים אחרת בדעת הירושלמי).

נדבות לבית הכנסת

שינוים לדבר אחר

ישראל שהתנדב מנורה או נר לבית הכנסת, ועדיין אומרים זו המנורה או הנר של פלוני, אסור לשנותה לדבר הרשות, ומותר לשנותה לדבר מצוה; נשתקע שם בעליה מעליה, מותר לשנותה (ערכין ו ב; רמב"ם מתנות עניים ח ו; טוש"ע יו"ד רנט ג). וכל זמן ששם הבעלים חקוק על הכלים שנתן לבית הכנסת לא נשתקע שם הבעלים (ירושלמי מגילה ג ב; רמ"א יו"ד רנט ג).

ונחלקו ראשונים: יש אומרים שאף לדבר רשות מותר לשנותה (רמב"ם שם; רא"ש בבא בתרא א כט; טוש"ע שם), שעל דעת הציבור נדב, שאף בית הכנסת עצמו יכולים הציבור למכרו (רא"ש בבא בתרא שם. וראה לעיל: מכירתו); ויש אומרים שלדבר הרשות אפילו נשתקע שם בעליה אסור לשנותה (תוספות ערכין שם ד"ה אילימא, וראה ש"ך שם ס"ק יג).

במקום שמותר לשנותה, אפילו אם המתנדב מוחה - מותר (שו"ת הרא"ש יג יד; רמ"א שם).

נדבת נכרי

נכרי שהתנדב דבר לבית הכנסת, מקבלים ממנו (תוספתא מגילה (ליברמן) ב טז; ערכין ו א; רמב"ם מתנות עניים ח ח; טוש"ע יו"ד רנט ד), כמו קרבן שמקבלים מנכרי שהתנדב (תוספות בבא בתרא ח א ד"ה יתיב), אם אמר כדעת ישראל הפרשתי את הנדבה (תוספתא וערכין שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שלמקום שנדבת ישראל הולכת תלך גם זו, או שישראל אמר לי להפרישה (שני פירושים ברש"י ערכין שם לענין תרומה), ואם לא אמר כן - טעונה גניזה, שמא היה לבו לשמים ולהקדש, או לעבודה זרה (רמב"ם וטור שם, וראה שם בבית יוסף וב"ח).

וחמורה נדבת נכרי לבית הכנסת מנדבת ישראל, שכשלא נשתקע שם בעליה אסור לשנותה אפילו לדבר מצוה, שמא יאמר הנכרי שמכרוהו לצורך עצמם, ויש בזה חילול השם (ערכין ו ב; רמב"ם שם ז; טוש"ע שם ג).

נדבת מומר

מומר שהקדיש בית לבית הכנסת:

• יש אומרים שמקבלים ממנו, ואינו דומה לקרבן שאין מקבלים ממנו (שו"ת מבי"ט א ריד; ש"ך יו"ד רנד סק"ה. וראה ערך זבח רשעים).

• ויש אומרים שאין מקבלים ממנו דבר לבית הכנסת, שדומה לקרבן (בית יוסף יו"ד רנט, בשם מצאתי כתוב; שו"ת מהרי"ו פסקים סז, וראה שם נז לענין בית הכנסת ביוהכ"פ; רמ"א או"ח קנד יא, ושם יו"ד רנד ב. וראה ספר חסידים תתקלח. וראה ערך מומר). ואפילו מומר לחלל שבתות בלבד, אין מקבלים ממנו (מגן אברהם שם ס"ק יח, על פי חולין ה א).

כתיבת שם המתנדב

המתנדב דבר לבית הכנסת ורוצה לכתוב שמו עליו, אין מעכבים על ידו, שגם התורה כותבת ומפרסמת העושה מצוה, וכך נוהגים, והיא מידת ותיקים (שו"ת הרשב"א א תקפא; משנה ברורה קנד ס"ק נט), וכן מצינו: וְהָעֲטָרֹת תִּהְיֶה לְחֵלֶם וּלְטוֹבִיָּה וְלִידַעְיָה וּלְחֵן בֶּן צְפַנְיָה לְזִכָּרוֹן בְּהֵיכַל ה' (זכריה ו יד), ופירשו: שיהיו נזכרים בפי הדורות הבאים כי היו שמותם כתובים ומפותחים בהם (רד"ק שם, בשם יש מפרשים).

לא פירש לאיזה בית כנסת נודב

האומר תנו מאתים זוז לבית הכנסת, יתנו לבית הכנסת שהוא רגיל להתפלל בו (תוספתא בבא קמא יא ג, הובאה בראשונים בבא בתרא מג א; טוש"ע יו"ד רנח ד, ושם חו"מ רנג כג), שמן הסתם לזה נתכוין (חסדי דוד לתוספתא שם),

ואם היה רגיל בשני בתי כנסיות, יתנו לשניהם (תוספתא שם; טוש"ע שם), היינו חצי לזה וחצי לזה (לבוש יו"ד שם; סמ"ע חו"מ שם סק"נ; ש"ך יו"ד שם סק"ו). היה דבר שלא ניתן להתחלק, כגון ספר תורה, יש מצדדים לומר שיתנו לכל אחד ואחד ספר תורה (ש"ך חו"מ שם ס"ק לג, ראה שם שהשאיר בצריך עיון); ויש שכתבו שאינו חייב אלא אחד, שמה שחולקים לשניהם הרי זה משום ספק, ולכן בספר תורה יוכל לדחות לכל אחד ואחד שהוא של השני, אם לא יתנו הרשאה זה לזה (ראה חסדי דוד לתוספתא שם).

סתם נדבת מאור לבית הכנסת

הנודר שמן למאור, יתן לבית הכנסת ולא לבית המדרש, שסתם מאור בלשון בני אדם לבית הכנסת (תשובות המיוחסות לרמב"ן רסח; רמ"א יו"ד רנח ד).

וראה ערך צדקה על צדקות שהתנדבו לצורך בית הכנסת, אם יכולים בני עיר לשנותם, ולאיזה דברים משנים.

וראה ערך בל תאחר: בהקדשות וצדקות, אם יש איסור בל תאחר בנדבות לבית הכנסת.

הערות שוליים