הגדרה^[1] - מקום המיוחד לרחיצת בני אדם

לדברים שבקדושה

מהותו

בית המרחץ דינו כבית הכסא וכל מקום מטונף (ראה ירושלמי שבת ג ג), שאסור בדברי תורה ובקריאת שמע ובתפילה ובכל דברי קודש, ואפילו בהרהור (ברכות כד ב; שבת י ב; רמב"ם קריאת שמע ג ב,ד; טוש"ע אורח חיים פד, פה ב); וכן אסור בלבישת תפילין (שבת שם; רמב"ם תפילין ד כב; טוש"ע או"ח מה); ובהכנסת ספר תורה (סנהדרין כא ב; רמב"ם ספר תורה י ו; טוש"ע יורה דעה רפב ד); שנאמר (דברים כג טו) וְהָיָה מַחֲנֶיךָ קָדוֹשׁ (שבת קנ א).

ומכל מקום מותר להפריש מאיסור בבית המרחץ (שבת מ ב); ויש אומרים שאף בלשון הוראה מותר (רשב"א ור"ן שם).

ברכת שלום

אסור לאדם שיתן שלום לחברו בבית המרחץ, לפי ששלום הוא אחד משמותיו של הקדוש ברוך הוא (שבת י ב; טוש"ע או"ח פד). אדם ששמו שלום אם מותר לקרותו בשמו בבית המרחץ, נחלקו האחרונים: יש אוסרים (ב"ח או"ח פד; מן אברהם שם סק"ב), ויש מתירים (ט"ז שם סק"ג).

אין לענות אמן בבית המרחץ (ראה שו"ע או"ח פד).

הטעם שדינו כמקום מטונף

נחלקו הראשונים מה היא הסיבה שמחמתה יש על בית המרחץ דין של מקום מטונף לדברי תורה:

• יש אומרים שהטעם הוא שעומדים שם ערומים (רש"י עבודה זרה מד ב ד"ה אין משיבין; דעה א' במאירי שבת י א; דעה א' בכסף משנה קריאת שמע ג ד, בשם רבינו מנוח). ולשיטה זו אפילו בית הטבילה של מים צוננים דינו כבית המרחץ, ואסור לנשים נידות הטובלות שם לברך, ואפילו שעכשיו בשעת הברכה אינן ערומות, כיון שהוא מקום שדרכו לעמוד בו ערומים - אסור (מאירי שם).

• יש אומרים שהטעם הוא שיש בו זוהמא והבל מפני שתשמישו בחמים, ולכן בבית הטבילה של צוננים מותר לברך, לפי שאין בו זוהמא והבל (דעה ב' במאירי שם; ר' מנוח בכסף משנה שם), ודוקא כשאין שם עכשיו אדם ערום (מגן אברהם מה ס"ק יב).

• יש אומרים שלא התירו אלא הברכה על הטבילה, שהיא הכרחית לטבילה, והרי זה כדיעבד, כיון שאי אפשר בענין אחר, אבל שאר דברי תורה אסור שם (ט"ז או"ח פד סק"ב).

גדר מרחץ

ישנם שלשה מקומות בבית המרחץ ודיניהם חלוקים:

• מקום שבני אדם עומדים שם לבושים - הוא החדר החיצון שבמרחץ, שבו גומרים את לבישתם ונחים שם (רש"י שבת י א ד"ה מרחצאות), או חצר המרחץ (רמב"ם קריאת שמע ג ג); ובמקום זה מותר בקריאת שמע ותפילה, וכל שכן בשאילת שלום, ולובש שם תפילין, ואין צריך לומר שאינו חולץ אם היה לבוש מקודם (תוספתא ברכות (ליברמן) ב כ; שבת י א; ירושלמי ברכות ב ג; רמב"ם תפילין ד כב; טוש"ע או"ח מה ב, פד).

• מקום שבני אדם מקצתם לבושים ומקצתם ערומים - הוא החדר האמצעי, שלתוכו יורד מן המרחץ, ולובש חלוקו, ויוצא לחדר החיצון (רש"י שבת י א ד"ה מרחצאות); ובו מותר בשאילת שלום, אבל אסור בקריאת שמע ותפילה, ואינו חולץ שם את תפיליו, אבל אינו לובשן לכתחילה (תוספתא ובבלי וירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם); ומותר להרהר שם בדברי תורה (ר"ן עבודה זרה מד ב; שו"ע או"ח פד); וכן לפסוק שם דין בלי נתינת טעם, שהרי זה כהרהור (ר"ן שם); ויש אומרים שאין מותר לפסוק שם דין אלא אם כן יש לחשוש בו משום איבה של שר נכרי, שאז הרי זה כשאילת שלום שמותר שם (תוס' עבודה זרה מד ב ד"ה תנא). ודוקא כשעכשיו אין שם אדם ערום, שאז אין המקום מוחלט כמקום מכוער (מאירי שבת י א).

• מקום שבני אדם, ואפילו רובם (ירושלמי ברכות ב ג) עומדים שם ערומים - הוא החדר הפנימי, ששם משתטפים ומזיעים (רש"י שבת י א ד"ה מרחצאות); ושם אסור בשאילת שלום, וכל שכן בקריאת שמע ותפילה, וחולץ שם את תפיליו שהיה לבוש בהן מקודם, ואין צריך לומר שאינו לובשן (תוספתא ובבלי וירושלמי שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

סוגי בתי מרחץ

בית המרחץ שאמרו אפילו אין בו עכשיו אדם (ברכות כו א; שבת י א; בית יוסף או"ח פד), אלא כל שרחצו בו בני אדם אסור (שבת שם). ואף על פי שאינו מרחץ כעת, כגון מרחץ בימות החמה, ואינו מרחץ בימות הגשמים - אסור (ירושלמי ברכות ב ג).

מרחץ חדש שעדיין לא רחץ בו אדם מעולם, מתפללים בו (שבת י א), וקורים בו קריאת שמע (רמב"ם קריאת שמע ג ג; טוש"ע או"ח פד).

מקוה שמחממים אותה, דינה כמרחץ לענין איסור דברי תורה (מור וקציעה או"ח פד; שו"ת חתם סופר או"ח יח); ויש שהסתפק אם יש לזה דין מרחץ (משנה ברורה פד סק"ד).

היתה המקוה בחפירה מיוחדת, חולקת רשות לעצמה, ובחדר שהחפירה בתוכו מותר לומר דברי קדושה, אם המקוה מכוסה בנסרים (שו"ת חתם סופר שם)^[2].

מרחץ בימינו

חדרי אמבטיה שבזמנינו אינם נחשבים כמרחץ גמור, כיון שאין בהם זוהמא והבל, וכתבו הפוסקים שלענין אמירת דברי קדושה וברכות יש להחמיר בהם (שו"ת ציץ אליעזר ז ה; שו"ת יביע אומר ג א; שו"ת בצל החכמה ב ז; שו"ת מנחת יצחק ד לו; ספר נקיות וכבוד בתפילה ח הערה 20 בשם הגר"ש וואזנר והאור לציון); אבל לשאר עניינים דינם כחדר אמצעי שמותר בו שאילת שלום והרהור בדברי תורה, והנכנס לשם אינו טעון נטילת ידים, ומותר ליטול ידיו שם (ציץ אליעזר ויביע אומר שם; שו"ת וישב משה א נח; פסקי תשובות פד ד).

ים ובריכה

ים ובריכה אין דינם כמרחץ ומותר לומר בהם דברי קדושה, כיון שאין שם זוהמא, ולא הולכים שם ערומים (זכר יהוסף א כג; חינא דחיי כט; שערים המצוינים בהלכה ה סק"ח; פסקי תשובות פד ג)^[3].

הלכותיו

קימה והידור

בית המרחץ, אין בו את המצוה של קימה והידור בפני חכם, לפי שאינו מקום של כבוד, שנאמר: תָּקוּם וְהָדַרְתָּ (ויקרא יט לב) - לא אמרתי לקום אלא במקום שיש הידור (קדושין לב ב; רמב"ם תלמוד תורה ו ב; טוש"ע יו"ד רמד ד).

במה דברים אמורים בחדרים הפנימיים, מקום שבני אדם עומדים שם ערומים, אבל בחיצוניים, מקום שעומדים שם לבושים, יש בהם מצות קימה (קדושין לג א; שו"ע שם).

ובחדרים האמצעיים נחלקו האחרונים: יש אומרים שלענין זה נחשב האמצעי כחיצון, ויש בו מצות קימה (ש"ך יו"ד רמד סק"ג); ויש אומרים שאין קימה של כבוד אלא בחיצון בלבד (באור הגר"א או"ח פד סק"ב, בדעת הרמב"ם).

מזוזה

בית המרחץ פטור ממזוזה, שנאמר: בֵּיתֶךָ (דברים ו ט) - מה בית העשוי לכבוד אף כל העשוי לכבוד, יצא זה שאינו עשוי לכבוד (יומא יא ב; רמב"ם מזוזה ו ט; טוש"ע יו"ד רפו ד).

ולא מרחץ של רבים בלבד, אלא אף מרחץ של יחיד (יומא שם).

בית כנסת

כשמוכרים בית הכנסת באופן שיוצא לחולין, יש להתנות שהלוקח לא יעשנו בית המרחץ (מגילה כז ב, וראה ערך בית הכנסת: מכירתו).

עם מי אין רוחצים

עם הכל אדם רוחץ, חוץ מאביו וחמיו ובעל אמו ובעל אחותו (פסחים נא א; רמב"ם איסורי ביאה כא טז; רמ"א אבן העזר כג ו) .

ויש מקומות שנהגו אף בשני אחים שלא יכנסו כאחד למרחץ, שגזרו כן משום בעל אחותו (פסחים שם; רמב"ם שם).

כסוי ראש

בבית המרחץ מותר להיות בגילוי הראש, ואין בזה אפילו משום מידת חסידות (בכור שור שבת קיח ב; ברכי יוסף ב ד). ויש מדקדקים אפילו בבית המרחץ לכסות ראשם במטפחת, ואין להחמיר, שחומרא יתרה היא זו (ברכי יוסף שם).

נטילת ידיים

היוצא מבית המרחץ צריך ליטול ידיו (שו"ע או"ח ד יח) משום רוח רעה ששורה במרחץ, ואפילו לא רחץ שם (משנה ברורה שם ס"ק מ).

כצורך העיר

אין תלמיד חכם רשאי לדור בעיר שאין בה בית המרחץ (סנהדרין יז ב; רמב"ם דעות ד כג); ובית המרחץ הוא תיקון לעיר (ראה שבת לג ב). ואמרו: נָשִׁיתִי טוֹבָה (איכה ג יז) - זו בית המרחץ (שבת כה ב).

בית המרחץ הוא מהדברים השייכים לבני אותה העיר. ולכן מי שנדרו הנאה זה מזה, שניהם אסורים ליהנות מבית המרחץ, שהם כשותפים האוסרים זה על זה (משנה נדרים מח א; רמב"ם נדרים ז ב; בדק הבית בבית יוסף יו"ד רכד).

כמקום סכנה

בית המרחץ שהיה בזמן חז"ל נחשב כמקום של סכנה מחמת החפירה שהמים נופלים לתוכה, ובני אדם רוחצים על גבי תקרה שעליה, והיה חשש שתיפחת התקרה ויפלו לתוך החפירה (ברכות ס א, ורש"י ד"ה מתותיה; פסחים קיב ב, ורש"י ד"ה שמא תיפחת); וכן היה חשש מחמת האש הניסקת תחתיו, ומחמת היזק שעל ידי המים החמים (ירושלמי ברכות ט ד). ולפיכך הנכנס למרחץ היה מתפלל שתי תפילות, אחת בכניסתו ואחת ביציאתו (ברכות שם).

וכתבו האחרונים שעכשיו אין נוהגים בתפילת המרחץ, כיון שכל אחד נזהר בהיזק החמין, ומרחצאות שלנו אינם נסוקים מתחתיהם (ט"ז או"ח רל סק"ב; מגן אברהם שם סק"ה).

לא יכניס אדם שמן בזכוכית למרחץ, כדי לסוך אחרי הרחיצה (ראה שבת מא א) מפני הסכנה; ולא ירוק אדם בו מפני הסכנה (מס' דרך ארץ רבה י ב). ודווקא כשהמרחץ מרוצף בשיש, וכשירוק נוח לאדם להחליק וליפול על האבנים (נחלת יעקב שם).

יש אוסרים להיכנס למרחץ סמוך למנחה אפילו להזיע בלבד עד שיתפלל, שמא יתעלף (שבת ט ב. וראה ערך סמוך למנחה)^[4].

הנכלל בכלל מרחץ

מכירה

יש בבית המרחץ דברים שנחשבים בכלל בית המרחץ, כגון הבתים הפנימיים והחיצוניים של המרחץ (תוספתא בבא בתרא (ליברמן) ג ג; רשב"ם בבא בתרא סז ב ד"ה הכי גרסינן); ויש דברים שאינם נחשבים בכלל בית המרחץ אבל הם מטלטליו, כגון הספלים שנותנים בהם מים; או תשמישיו, כגון בית העצים והבריכות המספקות מים למרחץ.

הלכה זו נאמרה בנוגע למוכר בית המרחץ, שמה שהוא בכללו מכור בסתם, ומטלטליו אינם מכורים אלא אם כן מכר לו בית המרחץ וכל מה שבתוכו, ותשמישיו אינם מכורים אלא אם כן מכר לו בפירוש בית המרחץ וכל תשמישיו (בבא בתרא סז ב, סח א; רמב"ם מכירה כה ט; טוש"ע חו"מ רטו ג).

חצר ועיר

אין המרחץ בכלל החצר, והמוכר את החצר לא מכר את המרחץ שבה (משנה בבא בתרא סז א; רמב"ם מכירה כה ו; טוש"ע חו"מ רטו א).

אבל הוא בכלל העיר, והמוכר את העיר מכר את המרחץ (משנה שם סח א; רמב"ם שם כו א; טוש"ע שם ד).

הערות שוליים