הגדרה^[1] - זכר מבקר וצאן, שנולד ראשון לאמו

מהותו

בכור בהמה טהורה הוא זכר שנולד ראשון לאמו, שנאמר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר (שמות יג ב). יכול אפילו נקבה במשמע, תלמוד לומר: כָּל הַבְּכוֹר וגו' הַזָּכָר תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טו יט. ברייתא דרבי ישמעאל בתחילת תורת כהנים; בכורות יט א). ואין בכור בהמה טהורה עולה לקרבן אלא בבקר ובצאן, שנאמר: כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ וגו' תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ (שם. ספרי דבי רב קרח קיח), וכן אינו ניתן לכהן אלא בבקר וצאן, שנאמר: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לְכָל בָּשָׂר אֲשֶׁר יַקְרִיבוּ לַה' (במדבר יח טו), להוציא את החיה (ספרי שם) שאינה ראויה לקרבן (מתנות כהונה שם).

יוצא דופן והנולד אחריו

היה בכור לכל הוולדות, שלא קדמו אחר, אבל לא בכור ללידה דרך הרחם, כגון שיצא בכור זה דרך דופן, נחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שהרי זה ספק בכור (רבי טרפון במשנה שם), שהדבר ספק אם בכור לדבר אחד הוא בכור או לא, וזה הוא בכור לדבר אחד, היינו לוולדות ולא לרחמים (גמ' שם).

• ויש אומרים שאינו בכור (רבי עקיבא במשנה שם), שבכור לדבר אחד אינו בכור (גמ' שם), שנאמר: בְּכוֹר (שמות יג ב), עד שיהיה בכור לכל דבר (גמ' שם, ורש"י ד"ה בכור)^[2], וכן הלכה (רמב"ם בכורות ב ד; טוש"ע יו"ד שטו ב).

אף בזה שנולד דרך רחם אחרי מי שיצא דרך דופן, נחלקו:

• לדעה הראשונה הוא ספק בכור (רבי טרפון במשנה שם), שאף זהו בכור לדבר אחד, שהוא בכור לרחמים אבל אינו בכור לוולדות, שהרי קדם לו היוצא דופן (גמ' שם).

• ולדעה השניה אינו בכור, מפני שקדמו אחר (רבי עקיבא במשנה שם), ובכור לדבר אחד אינו בכור (גמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ראשון לזכרים

יצאה נקבה לפני הבכור, אין הבא אחריה בכור, אף על פי שהוא ראשון לזכרים, שהרי נאמר: פֶּטֶר רֶחֶם (שמות יג יב), וזה לא פטר את הרחם (גמ' שם), ואפילו למי שמסופק אם בכור לדבר אחד הוא בכור, מודה הוא בזה שאינו בכור, שהנקבה כבר פטרה את הרחם (תוספות שם ד"ה רישא).

ואפילו יצאה נקבה קודם דרך דופן, ואחר כך יצא זכר אחריה דרך הרחם, שהוא בכור לזכרים ובכור לרחמים, מכל מקום, לפי הלכה שבכור לדבר אחד אינו בכור, כיון שאינו בכור לוולדות - אינו בכור (גמ' שם ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

נפל ושיליא

הנפל, אף על פי שאין לו חיות, קדוש בבכורה (בכורות ג א), ופוטר את הבא אחריו מן הבכורה, שנאמר: פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה (שמות יג יב) - אין פטר שגר בהמה אלא ששיגרתו אמו (מכילתא בא, פסחא יח; ילקוט שמעוני שם רכג), ושילחתו בלא עתו (רש"י בכורות שם ד"ה שגר, בסתם, ועה"ת שם ד"ה שגר בהמה), או מה שהבהמה משגרת ומשכלת (רש"י בכורות שם, בלישנא אחרינא).

וסימן לשיגור זה - בבהמה דקה הוא הטינוף, ובגסה שיליא, ונפטרה מהבכורה משיצא ממנה (מכילתא דרשב"י שם):

• סימן ולד בבהמה דקה הוא הטינוף (ראה ערך בהמה דקה), ונחלקו אמוראים אם הוא כשנימוח העובר ויצא המיחוי (רבא שם כא ב), וכן הלכה (רמב"ם שם ד י; טוש"ע יו"ד שטו ז שם); או שפולטת אבעבועות של דם (שמואל שם, ורש"י ד"ה בעבועי).

• סימן ולד בבהמה גסה הוא השיליא (ראה ערכו), שאין שיליא בלא ולד, ואם הפילה שיליא נפטרה מן הבכורה כשתלד אחר כך (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ומכל מקום אין השיליא קדושה בבכורה, לפי שכל היולדות יולדות מחצה זכרים ומחצה נקבות, ובמחצה הזכרים רוב בהמות יולדות דבר הקדוש בבכורה ומיעוטן דבר שאינו קדוש בבכורה, היינו נדמה (ראה לעיל), ונמצא מיעוט הנולדים הם הקדושים בבכורה, ואין חוששים למיעוט (חולין עז ב; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

אם נפל צריך צורת ראש לפטור מהבכורה

אם נפל צריך צורת ראש לפטור מהבכורה, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאין לנפל בהמה פטירת רחם אלא כשיעגיל ראש כפיקה של ערב (רמב"ם שם יג), היינו כדור קטן שבראש הקנה שטווים בו הערב (ערוך, פקא).

• ויש סוברים, שלא אמרו כן אלא בנוגע לטומאה (ראה ערך נפל), אבל לפטירת רחם אין צריך לא ראש ולא עיגול (הלכות בכורות לרמב"ן טז א)^[3].

מצותו

המצוה

מצות עשה להפריש כל פטר רחם של בהמה טהורה, ולהבדילו למה שראוי שייעשה בו, שנאמר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר פֶּטֶר כָּל רֶחֶם בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה (שמות יג ב. רמב"ם בכורות א א, וספר המצוות מצות עשה עט), ונמנית מצוה זו במנין המצוות (ספר המצוות שם; סמ"ג עשין ריא; חינוך יח) וכוללת גם הפרשת בכור אדם (ראה ערך פדיון הבן) ובכור חמור (ראה ערך פטר חמור).

קדושתו

הבכור הוא קדוש, וקדושתו מאליו מן הרחם (כן משמע בחולין ע א), בין שהוא שלם, ובין שהוא טרפה (כן משמע ברמב"ם בכורות א א).

ונחלקו תנאים אם יש מצוה גם להקדישו בפה:

• יש אומרים שכיון שקדושתו מרחם אין צריך להקדישו בפה (רבי ישמעאל בערכין כט א).

• ויש אומרים שמצוה להקדישו בפה, שנאמר: כָּל הַבְּכוֹר וגו' תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים טו יט. חכמים שם; רבי בנדרים יג א), אלא שאם לא הקדישו הרי זה קדוש מאליו (רמב"ם שם ד, על פי נדרים שם; שו"ע יו"ד שו א), וכן הלכה (רמב"ם ושו"ע שם)^[4].

הנעשה בו

הבכור ניתן לכהנים (ראה להלן), אלא שיש חילוק בין בכור בהמה טהורה כשהוא תם, שמצותו להקריבו על גבי המזבח (ראה להלן), לבין בעל מום שנאכל בתורת חולין (ראה להלן).

מקום המצוה

במקום מצות בכור בהמה טהורה נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שנוהגת בין בארץ ובין בחוץ לארץ (רמב"ם שם א ה, לגירסתנו; ראב"ד שם; סמ"ג עשין ריא; הלכות בכורות לרמב"ן נ א; רא"ש בכורות ה יג, בשמו; שו"ת הרשב"א א שלא), שנאמר: קַדֶּשׁ לִי כָל בְּכוֹר (שמות יג ב), ודרשו: בין בארץ ובין בחוץ לארץ (מדרש תנאים שם), שקדושת בכור תלויה בפטר רחם, והרי זו חובת הגוף שנוהגת בארץ ובחוץ לארץ (סמ"ג שם; רמב"ן שם; רא"ש שם), וכן הלכה (טוש"ע שם)^[5].

• ויש אומרים שאין מצות בכור בהמה טהורה נוהגת אלא בארץ (רמב"ם שם, לגירסת הראב"ד והלכות בכורות לרמב"ן שם; ספר המצוות מצות עשה עט, לגירסתנו; חינוך יח; מגן אבות למאירי ענין טו), ובחוץ לארץ הוא חולין גמורים מדאורייתא, ונוהגת רק מדרבנן (חינוך שם)^[6].

זמן המצוה

מצוה זו נוהגת בין בפני הבית, ובין שלא בפני הבית (משנה שקלים ח ח; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אלא שבזמן הזה אינו עומד להקרבה אם הוא תם, ומשהים אותו עד שיפול בו מום (תמורה ז ב; טוש"ע שם ה), ואפילו אם ירצו הבעלים או הכהן לכונסו לכיפה עד שימות מעצמו - אינם רשאים, אלא צריך הכהן לגדלו עד שיפול בו מום, משום הפסד קדשים, הואיל ויש לו היתר בנפילת מום (תוספות בכורות נג א ד"ה ואיזהו; רא"ש עבודה זרה א יג; טוש"ע יו"ד שט א).

נתינתו לכהן

בכור בהמה טהורה הוא אחד מעשרים וארבעה מתנות-כהונה הניתנים לכהנים (תוספתא חלה (ליברמן) ב ח; בבא קמא קי ב; רמב"ם בכורים א ה,יד), בין שהוא תם ובין שהוא בעל מום, שנאמר: וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ (במדבר יח יח) לשון רבים, "ובשרם" ולא "ובשרו", ללמד שאחד תם ואחד בעל מום נותנים לכהנים (זבחים לז א, לרבי יוסי; שם נז א, לרבי עקיבא; רש"י בכורות כח א ד"ה ואידך; פירוש המשניות לרמב"ם שם כו ב, בשם ספרי)^[7], ומכל מקום תם בזמן הבית אין לכהן בו זכות שיוכל למכרו, ואם המיר בו אין תמורתו תמורה (תמורה ח ב).

בכור שאינו עומד להקרבה

בבכור שאינו עומד להקרבה, כגון בכור בחוץ לארץ (ראה להלן), או בעל מום - נחלקו תנאים: יש אומרים שמכיון שיש לכהן בו זכות מחיים - הוא ממיר (רבי יוחנן בן נורי במשנה תמורה ז ב, לפי הגמ' שם ח ב); ויש אומרים שכיון שהקדושה חלה עליו ברשות ישראל - אין הכהן ממיר (רבי עקיבא במשנה שם, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם תמורה א ט).

לזכרי כהונה

אף על פי שהבכור נאכל גם לכהנות (ראה להלן), אבל נתינתו אינה אלא לזכרי כהונה (רמב"ם בכורים א י), ושני טעמים לדבר:

• שהרי הוא עומד להקריב חלבו ודמו על גבי המזבח, ואין מקריבו אלא איש (רמב"ם שם), ואפילו כשהבכור בעל מום, כיון שמתחילה לא היה ניתן אלא לכהן (משנה למלך שם).

• שבכור בהמה הוקש לבכור אדם (ראה מכילתא בא, פסחא טז, וספרי קרח קיח), וכשם שבכור אדם פדיונו לכהן זכר, כך בכור בהמה ניתן לכהן זכר (רא"ש בכורות, פדיון בכור ד; טור יו"ד שו).

לראוי לעבודה

ואין בכור תם ניתן אלא לכהן שראוי לעבודה באותה שעה, אבל לא לטבול-יום (ראה ערכו) ומחוסר- כפרה (ראה ערכו), שנאמר: אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר וגו' וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ (במדבר יח יז-יח. זבחים קב ב).

לכהן עם הארץ

הבכור ניתן לכל כהן (חלה ד ט), ונחלקו ראשונים בפירוש הדבר:

• יש מפרשים שניתן בין לכהן חבר, ובין לכהן עם הארץ (פירוש המשניות לרמב"ם שם; תוספות חולין קל ב ד"ה מנין, על פי ירושלמי שם ד ד).

• ויש מפרשים שניתן בין לכהן שאוכל חולין שלו בטהרה, ובין שאינו אוכל חוליו בטהרה, שאם הוא בכור תם הקרב במקדש, כולם נזהרים בטהרתו, ואם הוא בעל מום, אין צריך להיזהר בטהרתו, שהרי הטמא והטהור יחדו יאכלנו, אבל לכהן עם הארץ אין נותנים שום מתנה ממתנות כהונה (ר"ש וברטנורא שם).

לכהני המשמר

בכור תם בזמן המקדש נחלקו בו אם נותנו לכל כהן שירצה, אפילו שלא מאנשי משמר (רש"י זבחים קב ב ד"ה את דמם; רמב"ם בכורות א טו); או שאינו ניתן אלא לאנשי משמר בלבד, ככל הקרבנות (ירושלמי שם; פירוש המשניות לרמב"ם שם ט).

לדעה זו נחלקו בבעל מום:

• יש אומרים שאינו ניתן אלא לאנשי המשמר, לפי שברשות הכהן הומם, ולפיכך הראוי לאוכלו תם זוכה בו כשהומם (ר"ש סירליאו שם; מלאכת שלמה שם, בשמו).

• ויש אומרים שבעל מום, כיון שאינו מקדשי המקדש, נותנו לכל כהן שירצה (מראה הפנים שם ד"ה הבכורות).

ליתנו לכהן בתמורה המתקבלת מאחר

רשאי ישראל לומר לישראל אחר: הא לך סלע זו, ותן בכור שיש לך לפלוני כהן שהוא בן בתי או בן אחותי (משנה ערכין כח ב; רמב"ם ערכין ו יד, ותרומות יב כ), בין שהבכור תם ובין שהוא בעל מום (משנה שם; רמב"ם תרומות שם). ודוקא כשהיו הבעלים רוצים ליתן אותו לאחד משני כהנים בחנם, ואמר לו חברו הא לך סלע ותן לזה, אבל הבעלים שאמרו לכהן: הא לך בכור זה בטובת הנאה - אסור (רמב"ם שם, על פי ירושלמי דמאי ו ב), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שכך הדין למעשה (רמב"ם שם ושם).

• ויש אומרים שאין דין זה הלכה למעשה (בכורות כז א, לפי רש"י שם ד"ה אבל הני, והלכות בכורות לרמב"ן כ א; טור יו"ד שלא), שלא נאמר דין זה אלא מדאורייתא, אבל מדרבנן גזרו שלא לעשות כן (מהרי"ט אלגזי שם ד מג ד"ה אמנם, בשם תוספות חיצוניות), שכיון שהכהן מותר בזמן הזה למכור הבשר לישראל (ראה להלן) יטעה הכהן ויחשוב שהכסף שאבי אמו נתן בעד הבכור זהו פדיונו, ויוצא לחולין, ואין צריך להיזהר באכילתו בקדושה (גמ' שם, לפי רש"י שם והלכות בכורות שם).

הכל מודים שכהן שאמר לישראל שיתן לכהן אחר שהוא קרובו בטובת הנאה - אסור, שכיון שראוי לו לעצמו נראה ככהן המסייע בבית הגרנות שאין נותנים לו תרומה (ראה ערך מתנות כהונה. בכורות כז א, ורש"י ד"ה טובת הנאה; בית יוסף שם, בדעת הרמב"ם).

זמן הנתינה

אין נותנים את הבכור לכהן תיכף כשייוולד, שאין זו גדולה לכהן, אלא יטפלו בו בעליו עד שיגדל מעט ויתנוהו לכהן (רמב"ם בכורות א יד; טוש"ע יו"ד שו ב).

ואין לדבר זה שיעור מהתורה, אלא הוא מסור לחכמים (כן משמע בבכורות כו ב; כן משמע בפירוש המשניות לרמב"ם שם; משך חכמה שמות יג ב), ונחלקו בו תנאים:

• יש אומרים שלשים יום (כן משמע במכילתא בא, פסחא טז; ספרי קרח קיח, לפי ספרי דבי רב שם), והסמיכוהו לנאמר בבכור: בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה (שמות יג ב; במדבר יח טו) - הקיש בכור בהמה לבכור אדם, מה בכור אדם אתה מטפל בו שלשים יום, אף בכור בהמה אתה מטפל בו שלשים יום (מכילתא שם; ספרי שם).

• יש מחלקים: בבהמה דקה שלשים יום, ובגסה חמשים יום (תנא קמא במשנה בכורות כו ב, ובתוספתא שם (צוקרמאנדל) ג א), והסמיכוהו לנאמר: מְלֵאָתְךָ וְדִמְעֲךָ לֹא תְאַחֵר בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ (שמות כב כח-כט) - מה בכור בניך לאחר שלשים (ראה ערך פדיון הבן), אף בהמה דקה לאחר שלשים (רב כהנא בגמ' שם, ורש"י ד"ה מלאתך; פירוש המשניות לרמב"ם שם), ומה "מלאתך ודמעך" שהם הביכורים אחר חמשים, שכן בפסח התבואה מתבשלת והבכורים מביאים בעצרת (ראה ערך בכורים), אף בכור שורך לאחר חמשים (רש"י שם); או שהדבר נלמד מ"לא תאחר", שיש מהתנאים הסוברים שהוא ברגל אחד (ראה ערך בל תאחר), ואין לך שיעור פחות בין רגל לרגל אלא בין פסח לעצרת שהוא חמשים יום (פירוש המשניות לרמב"ם שם)^[8], וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שבבהמה דקה שלשה חדשים (רבי יוסי במשנה שם), מפני שטיפולה מרובה (רבי יוסי בתוספתא שם), ששיניה דקות ואינה יכולה לאכול עשב, ואם לא תהא עוד עם אמה תמות (גמ' שם, ורש"י ד"ה ששיניה דקות), והסתפקו אם סובר שבבהמה גסה שלשים יום (מרכבת המשנה למכילתא שם, בפירוש השני), או חמשים יום (מרכבת המשנה שם, בפירוש הראשון).

במה דברים אמורים כשיש שם כהן מצוי, אבל כשאין שם כהן מצוי, חייב לטפל בו עד שיזדמן לו כהן (רא"ש בכורות, פדיון בכור ב; טוש"ע שם).

האכלה בתרומה וזכות בתמורה

אפילו כשהבכור עדיין ברשות הישראל, מותר להאכילו תרומה (תוספתא תרומות (ליברמן) י ז; רמב"ם תרומות ט ט), שהרי הוא של הכהן (רמב"ם שם). ויש לישראל, כל זמן שהוא ברשותו, זכות לענין תמורה, שאם המיר הוא תמורתו תמורה, שהקדושה חלה ברשותו (תמורה ח ב; רמב"ם תמורה א ט).

נתינה לכהן בטרם הזמן

בכור תם בזמן הזה, שאמר הכהן לישראל בתוך הזמן שחייב לטפל בו: תנהו לי ואני אטפל בו, הרי זה לא יתננו לו (משנה בכורות כו ב; רמב"ם בכורות א יד; טוש"ע יו"ד שו ג), מפני שנראה ככהן המסייע בבית הגרנות כדי שיתנו לו התרומה, שאין נותנים לו (ראה ערך מתנות כהונה), ואף כאן כיון שבזמן הזה אין בכור ראוי לכלום עד שיפול בו מום, וכשאמר לו הכהן בתוך זמן זה תנהו לי ואזוננו אף על פי שלא אהנה בו, דומה כשוכרו ומצילו מן הטורח, ובלבד שיתננו לו ולא לכהן אחר (גמ' שם, ורש"י ד"ה שנראה).

היה תם בשעת המקדש, ואמר לו הכהן: תן לי מיד ואני אקריבנו - מותר (משנה שם; רמב"ם שם טו), וכן אם היה בעל מום ואמר לו הכהן: תן לי ואוכלנו - מותר (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

סירוב לקבלו

אסור לכהן לסרב מלקבלו מפני שיש בו טורח גדול בזמן הזה לטפל בו עד שיפול בו מום, לפי שנראה כמבזה מתנות כהונה (רא"ש בכורות, פדיון בכור ב; טוש"ע שם ד), ואפילו ספק בכור צריך הכהן לקבלו מיד ישראל הנותן לו (תרומת הדשן, פסקים וכתבים קסו, בשם מהר"ם; שו"ת מהרי"ל קעד; רמ"א שם), אלא אם כן הישראל פשע בדבר, כגון שקנה מן הגוי פרה שולדה הוא ספק בכור, או שהיה יכול למכור הבכור לגוי קודם שנולד ולא עשה כן, שאין הכהן צריך לקבלו (רמ"א שם), ואפילו במקום שצריך לקבלו, אסור לישראל ליתן לו כדי להקניטו או לנקום ממנו (תרומת הדשן שם, בשם מהר"ם; רמ"א שם).

בתורת קרבן

שחיטתו

הבכור הוא קדשים-קלים (ראה ערכו. משנה זבחים נו ב; רמב"ם בכורות א ב), ושחיטתו בעזרה בכל מקום (משנה שם; רמב"ם שם), שאינו טעון צפון העזרה לשחיטתו (רש"י זבחים נה א ד"ה בכל מקום); ונשחט לשמו, ככל הקרבנות (זבחים ז ב); ואינו טעון סמיכה, ככל קרבנות היחיד שטעונים סמיכה (משנה מנחות צב א; רמב"ם מעשה הקרבנות ג ו), שאין לנו לימוד להצריכם סמיכה, וסמכוהו (גמ' שם ב) למה שנאמר בסמיכה: קָרְבָּנוֹ (ויקרא ג ב), ודרשו: ולא הבכור (תורת כהנים ויקרא, נדבה פרק יז ד; גמ' שם; רמב"ם שם), שבא חובה, ולא לכפרה וריצוי על חטא (רש"י כת"י שם ד"ה קרבנו; רבינו גרשום שם ד"ה היורש).

זריקת דמו

זריקת דמו היא במתנה אחת, כנגד היסוד של המזבח (משנה זבחים שם; רמב"ם מעשה הקרבנות ה יז), ונחלקו ראשונים אם דמו בזריקה, שנאמר: בְּכוֹר שׁוֹר וגו' אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ (במדבר יח יז. רש"י שם לז א ד"ה מנין, וד"ה סבר, ושם נו ב ד"ה מאן תנא; תוספות שם לז א ד"ה תרי); או שדמו בשפיכה (תוספות שם, בפירוש נוסף, לפי הגהת השיטה מקובצת שם אות מא; רמב"ם מעשה הקרבנות ה יז; מאירי סנהדרין ד א), ולא נאמר "תזרוק", אלא למעט שלא יהיה באצבע כחטאת (תוספות שם, לפי הגהת השיטה מקובצת שם)^[9].

זריקה זו נעשית באיזו רוח שירצה משלש זויות המזבח, מלבד בקרן מזרחית דרומית שלא היה לה יסוד (רמב"ם שם), ושני לימודים בדבר:

• נאמר: אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ (שם), ולא נאמר "סביב", כמו שנאמר בעולה (ויקרא א יא), ומכאן שזריקה אחת היא (רש"י זבחים נו ב ד"ה מתנה אחת).

• מכיוון שבעולה אנו דורשים שצריך שתי מתנות שהן ארבע (תורת כהנים ויקרא, נדבה פרשה ד ט), וריבה שם בחלק המוקטר על גבי המזבח מבכור, אם כן הזריקה הנזכרת בבכור דין הוא שתהא פחותה מהזריקה הנזכרת בעולה (מסקנת הספרי קרח קיח, לפי רבנו הלל שם).

הפשטתו והקרבת אימוריו

אחר שזרקו את הדם מפשיטים אותו, ומוציאים את אימוריו (ראה ערך אמורים), ומקטירים על גבי המזבח (רמב"ם שם יח), שנאמר: בְּכוֹר שׁוֹר וגו' אֶת דָּמָם תִּזְרֹק עַל הַמִּזְבֵּחַ וְאֶת חֶלְבָּם תַּקְטִיר (שם. פסחים סד ב).

נסכים

אין הבכור טעון נסכים (משנה מנחות צ ב; רמב"ם מעשה הקרבנות ב ג), שבפרשת נסכים נאמר: לְפַלֵּא נֶדֶר אוֹ בִנְדָבָה (במדבר טו ג), להוציא אלו שאינם באים בנדר ונדבה, אלא חובה, שאינם טעונים נסכים (גמ' שם; רמב"ם שם).

מי אוכלו

בשר הבכור נאכל לכהנים (משנה זבחים נו ב; רמב"ם בכורות א ב), שנאמר: וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ (במדבר יח יח. רש"י במשנה שם ד"ה הבכור; רמב"ם שם), ונאכל לנשיהם ולעבדיהם (תוספתא זבחים (צוקרמאנדל) ו יז; רמב"ם מעשה הקרבנות י ה, ובכורים א י), שנאמר בו: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ וגו' אַתָּה וּבֵיתֶךָ (דברים טו יט. כן משמע בראב"ע שם; רש"ר הירש שם)^[10].

הזר שאכל כזית מן הבכור, בין לפני זריקת הדם ובין לאחר זריקה - לוקה, שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וגו' וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (דברים יב יז), מפי השמועה למדו שזו אזהרה אף לזר שאכל בכור, בין לפני הזריקה ובין לאחריה (רמב"ם בכורות א טז, על פי מכות יז א).

זמן אכילתו

זמן אכילתו של בכור הוא שני ימים ולילה אחד (משנה זבחים שם; רמב"ם מעשה הקרבנות י ו), ונחלקו תנאים מהיכן למדים זאת (ראה זבחים שם).

ומכל מקום עיקר מצותו שיאכל מהקרבן ביום זביחתו, אלא שאם נותר אפילו כולו למחרתו - יאכל (תורת כהנים צו פרק יב יא).

מקום אכילתו

הבכור נאכל בכל העיר ירושלים (משנה זבחים נו ב), שנאמר: וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה וגו' וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם (דברים יב ו), והכתוב לא קבע בו מחיצות עזרה, אלא: "והבאתם שמה", היינו לירושלים, הרי שנאכל בכל העיר (רש"י זבחים שם ד"ה בכל העיר)^[11]. וכל האוכל בכור חוץ לירושלים עובר על לאו (חינוך תמה), ולוקה עליו, שנאמר: לֹא תוּכַל לֶאֱכֹל בִּשְׁעָרֶיךָ וגו' וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (שם יז. מכות יז א; רמב"ם בכורות א טז), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה קמד; סמ"ג לאוין שמב; חינוך שם).

זמן הקרבתו

אף על פי שכל הקרבנות אינם כשרים לכתחילה להקרבה אלא מיום השלשים והלאה (ראה ערך קרבנות), הבכור כשר אף לכתחילה מיום השמיני והלאה, ואף ביום השמיני עצמו (פרה א ד; רמב"ם מעשה הקרבנות א יב), שנאמר: בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי תִּתְּנוֹ לִי (שמות כב כט. פירוש המשניות לרמב"ם שם).

בכורות של חוץ לארץ שהובאו לארץ ישראל

בכורות של חוץ לארץ שהביאו לארץ ישראל, נחלקו תנאים אם מקריבים אותם:

• יש אומרים שלכתחילה אין מביאים אותם לארץ, אבל אם באו והם תמימים - יקרבו (סתם משנה תמורה כא א).

• ויש אומרים שאין מקריבים אותם (סתם משנה חלה ד יא; רבי עקיבא בספרי ראה קו, ובתוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ג ה, ובתמורה שם ב), שנאמר: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וגו' וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (דברים יד כג) - ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור, וממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן אי אתה מעלה בכור (רבי עקיבא שם ושם ושם), ואם הביא לא יקרב ויאכל במומו (רמב"ם בכורות א ה), וכן הלכה (רמב"ם שם)^[12].

בעל מום

שחיטתו

בכור שיש בו מום אין שוחטים אותו לקרבן, אבל שוחטים אותו כחולין בכל מקום, שנאמר בבכור: וְכִי יִהְיֶה בוֹ מוּם פִּסֵּחַ אוֹ עִוֵּר כֹּל מוּם רָע לֹא תִזְבָּחֶנּוּ לַה' אֱלֹהֶיךָ בִּשְׁעָרֶיךָ תֹּאכִלֶנּוּ (דברים טו כא-כב. ספרי ראה קכו). אין לי אלא שנולד תמים ונעשה בעל מום, נולד בעל מום במעי אמו מנין, תלמוד לומר: כֹּל מוּם רָע (שם. ספרי שם)^[13].

ואף על פי שכל הקדשים שנפל בהם מום צריכים פדיון (ראה ערך בעל מום), הבכור נשחט בלא פדיון (רמב"ם בכורות ב א).

אין שוחטים אלא על מום שבגלוי ואינו חוזר, שכן דרשו: "וכי יהיה בו מום", כלל, "פסח או עור", פרט, "כל מום רע", חזר וכלל, וכלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט - מה הפרט מפורש מומים שבגלוי ואינם חוזרים, אף כל מומים שבגלוי ואינם חוזרים (בכורות לז א), ולכן כל המומים הקבועים הפוסלים את הקדשים ונפדים עליהם, אם נפל אחד מהם בבכור הרי זה נשחט עליו בכל מקום (רמב"ם שם); אבל מום עובר אין שוחטים עליו לא במקדש כקרבן ולא במדינה כחולין (משנה בכורות מא א; רמב"ם שם ב), אלא יהיה רועה עד שיפול בו מום קבוע, וישחטנו עליו (רמב"ם שם), והוא הדין לכל הדברים שאין הקדשים קרבים בהם ולא נפדים עליהם, כגון החולה, או שנעבדה בו עברה וכיוצא, שיהיה עומד עד שיפול בו מום קבוע (רמב"ם שם).

מומחה

בכור שנפל בו מום, אין שוחטים אותו אלא על פי מומחה (משנה בכורות כח א; רמב"ם בכורות ג א; טוש"ע יו"ד שו ה) שיודע בהלכות מומים, ומלבד זאת הוא בקי גם בראיית העין לבדוק ולבקר במומים ולהכירם היטב (רא"ש בכורות ה יא, בשם רבנו יונה), ונתן לו הנשיא שבארץ ישראל רשות ואמר לו: התר בכורות במומם (רמב"ם שם, על פי סנהדרין ה א).

היה מום מובהק וגלוי לכל, כגון שנסמית עינו, ושנקטעה ידו, ושנשברה רגלו (משנה בכורות לו ב) - אם יש שם מומחה, הכל מודים שאין מתירים אלא על ידי מומחה (גמ' שם; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ב), אבל אם אין שם מומחה נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין צריך מומחה אלא די בשלשה בני הכנסת (תנא קמא במשנה שם), שאף על פי שאינם חכמים כל כך, יש להם קצת ידיעה הואיל ורגילים לבוא תדיר לבית הכנסת (הון עשיר למשנה שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שאפילו יש שם עשרים ושלשה אינו נשחט אלא על פי מומחה (רבי יוסי שם).

בזמן הזה

בזמן הזה אין שום אדם חשוב מומחה להתיר בכור ביחיד (תוספות שם ד"ה פסק), ואין נשיא בארץ ישראל שיתן רשות (בית יוסף שם), ולפיכך התרת הבכור היא על ידי שלשה בני הכנסת, ורק במומים המובהקים הגלויים לכל (רא"ש שם; טוש"ע שם).

והוא הדין בחוץ לארץ, אפילו בזמן שבית המקדש היה קיים, שניתר על פי שלשה בני הכנסת, ובמום מובהק דוקא (גמ' שם לו ב; רמב"ם שם), ואפילו שהבכור נולד בארץ ישראל ויצא לחוץ לארץ ונפל שם מום מובהק (רמב"ם שם).

הראוהו למומחה לאחר שחיטתו

נשחט הבכור שלא על פי מומחה, ואחר כך הראהו למומחה ונמצא בו מום, אם היה המום בדוקין שבעין - מום שקוע באישון העין (רא"ם ויקרא כא א, על פי משנה בכורות לח ב) - שאפשר לומר שנשתנה לאחר מיתה מחמת צער המיתה, הכל מודים שאין מתירים אותו, שמא מחיים היה נראה כמום עובר, ועכשיו נראה כקבוע (משנה שם כח א, ורש"י ד"ה משתנין).

נמצא בו מום בגוף שאינו משתנה מחמת מיתה, נחלקו תנאים: יש מתירים (רבי יהודה שם); ויש אוסרים - משום קנס (גמ' שם ב) - הואיל ונשחט שלא על פי מומחה (רבי מאיר במשנה שם), שגזרו מומים שבגוף משום מומים שבעין (גמ' שם א).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש שפסקו כדעה הראשונה (רא"ש שם ד ג, בשם מר שמואל הכהן בר חפני גאון והשאילתות; טור יו"ד שי, בשם השאילתות); ויש שפסקו כדעה השניה (שאילתות מד; הלכות גדולות, הלכות בכורות, עמ' תרעד במהדורת מכון ירושלים; רמב"ם בכורות ג ד), וכן הלכה (טוש"ע שם א)^[14].

מקום אכילתו

בכור בעל מום, בין שנולד במומו ובין שנפל בו מום אחר שהיה תמים, נאכל בכל מקום (רמב"ם שם א ג; טוש"ע יו"ד שו ה), שלא אמרו שנאכל בכל העיר אלא כשהוא תם ונשחט כקרבן, אבל לא כשהוא בעל מום (כסף משנה שם).

מי אוכלו

נחלקו תנאים מי הם המותרים לאכול בשר בכור בעל מום:

• יש אומרים שלא ימנה ישראל עם הכהן על הבכור (בית שמאי במשנה בכורות לב ב, ובברייתא שם, ובתוספתא שם (צוקרמאנדל) ג טו), שאפילו אם זימן כהן אורח ישראל על הבכור בעל מום לא יאכל עמו (רש"י שם ד"ה לא ימנה), שנאמר: וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין (במדבר יח יח) - מה חזה ושוק כהנים אוכלים ולא ישראל, אף בשר הבכור כן (גמ' שם), ונכתב "ובשרם" ולא "ובשר" ללמד שכך הדין בין בתמים ובין בבעל מום (תוספות שם לג א ד"ה ובית).

• יש אומרים שאפילו זרים אוכלים אותו (בית הלל בברייתא שם לב ב, ובתוספתא שם), שנאמר בבכור בעל מום: הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו (דברים טו כב), ולמדנו קל וחומר: ומה טמא שאינו אוכל בקדשים קלים (ראה ערך אכילת קדשים) אוכל בבכור, זר שאוכל בקדשים קלים, אינו דין שיאכל בבכור (גמ' שם לג א).

• ויש אומרים שאפילו לגוי מותר להאכיל אותו (בית הלל במשנה שם; רבי עקיבא בברייתא שם, ובתוספתא שם), שנאמר בבכור בעל מום: כַּצְּבִי וְכָאַיָּל (דברים שם) - מה צבי ואיל מותרים לנכרי, אף בכור בעל מום מותר לנכרי (גמ' שם), וכן הלכה (תוספות שם ד"ה פסק, בשם ר"י; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ודוקא להזמין את הגוי לאכול (ים של שלמה חולין ד ד; ש"ך שם סק"ז, בשמו), אבל אסור למכרו לו (המקח לרב האי נו; ים של שלמה שם; ש"ך שם, בשמו), אלא חלבו בלבד, האסור באכילה לישראל (הלכות גדולות שם, עמ' תרעו במהדורת מכון ירושלים; המקח שם), וגזירה מדרבנן היא משום בזיון קדשים (ים של שלמה שם; ש"ך שם, בשמו)^[15].

להאכילו לכלב

ונחלקו ראשונים אם מותר להאכיל בשר בעל מום לכלבים:

• יש אוסרים, שבפסולי-מוקדשים נאמר: וְאָכַלְתָּ (דברים יב טו), ודרשו: ולא לכלביך (בכורות טו א), ואף בכור בעל מום בכלל (רשב"א חולין סט ב; ר"ן שם; רבינו ירוחם כ ב; ש"ך שם סק"ח).

• ויש מתירים, שלא אמרו "ואכלת, ולא לכלביך" אלא בטרפה, שאינו ראוי אלא לכלבים, אבל בכשר, שראוי לישראל, מותר להאכילו לכלבים (תוספות זבחים עא ב ד"ה ובטריפה; הגהות מרדכי יבמות קכו; ים של שלמה חולין שם; רמ"א שם), אלא שיתנו דרך עראי, כגון הנותר מהבשר עם העצמות, אבל לא ישליכו ממש לכלבים, משום בזיון קדשים (ים של שלמה שם).

אכילת טמאים

אם מותר להאכילו לטמאים נחלקו תנאים:

• יש אומרים שאין מאכילים אותו לנידות (בית שמאי בתוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ג טז, ובברייתא שם לב ב), ולכל מי שהטומאה יוצאה עליו מגופו (גמ' שם, לדעה זו), שכיון שנאמר: וּבְשָׂרָם יִהְיֶה לָּךְ כַּחֲזֵה הַתְּנוּפָה וּכְשׁוֹק הַיָּמִין (במדבר יח יח), הרי שהוקש לחזה ושוק של שלמים, וכשם שבחזה ושוק נידות אינן אוכלות (ראה ערך אכילת קדשים), אף כאן כך, ואף על פי שנאמר: הַטָּמֵא וְהַטָּהוֹר יַחְדָּו יֹאכְלֶנּוּ (דברים יב כב), בשאר טמאים נאמר, שכשם שמצינו בפסח שבא בטומאה שיש הבדל בין טמא שהטומאה יוצאה עליו מגופו לשאר טמאים (ראה ערך אכילת פסחים), אף בבכור בעל מום אינו מותר אלא כשאין הטומאה יוצאה מגופו (גמ' שם).

• ויש אומרים שמאכילים אף לנידות (בית הלל בתוספתא שם, ובברייתא שם), ש"הטמא והטהור יחדו יאכלנו" מדבר על כל הטמאים, ואין לחלק בין טומאה היוצאת מגופו לשאר טמאים, כבפסח, ש"טמא" סתם כתוב בבכור, ולא "טמא נפש" כדרך שכתוב בפסח (תוספתא בכורות ג, וגמרא שם לג א), וכן הלכה (הלכות בכורות לרמב"ן מא ב).

כשנמצא טרפה

ולא הותר בעל מום באכילה ובהנאה, אלא כשהבכור בעל מום נשחט ונמצא כשר, אבל נמצא טרפה, הבשר אסור בהנאה וטעון קבורה (זבחים קד א, ותוספות שם ד"ה א"ר; רמב"ם בכורות ג י; טוש"ע שם ב).

הנאה מעורו

ודוקא בהנאה מבשרו, אבל בהנאה מעורו של בעל מום שנמצא טרפה נחלקו תנאים:

• יש אומרים שהעור מותר בהנאה (רבי עקיבא במשנה זבחים קג ב, לפי גמ' שם קד א, ורש"י ד"ה דאפילו, וד"ה והעור, והרא"ש בכורות ג ז ושם ד ב), אם לא היתה ניכרת טרפותו עד לאחר שחיטה והפשט העור, אבל אם ניכרת קודם לכן אף העור אסור וטעון קבורה (רש"י שם ד"ה דאפילו).

• ויש אומרים שהעור אסור בהנאה (חכמים במשנה שם, לפי גמ' שם, ורש"י שם, והרא"ש שם), וטעון קבורה, וצריך לקוברו מעט בעומק שלא יבואו לחטט אחריו, ולאחר שנעשה עפר אין לחוש (תוספות עבודה זרה סב ב ד"ה וליקברינהו), וכן הלכה (גמ' זבחים שם, לגירסת רש"י בד"ה והעור; טוש"ע יו"ד שז ב)^[16].

נשחט הבכור שלא על פי מומחה, או שמת, הכל מודים שהעור אסור בהנאה וטעון קבורה (גמ' שם, ורש"י ד"ה דאפילו; רמב"ם בכורות ג י)^[17].

זמן שהייתו

הבכור נאכל בתוך שנתו, בין תם בזמן המקדש, ובין בעל מום אפילו בזמן הזה, שנאמר: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה (דברים טו כ. משנה בכורות כו ב; רמב"ם בכורות א ח; טוש"ע יו"ד שו ז), ואמרו: שנה לתם, שנה לבעל מום (ירושלמי ראש השנה א א)^[18].

וכתבו ראשונים ואחרונים שמן התורה תם בלבד הוא שנאכל בתוך שנתו, אבל בעל מום מצות אכילתו בתוך שנתו הוא מדרבנן (כן משמע בירושלמי שם ושקלים ג ב; יראים קמב; לבוש יו"ד שו ז; פרישה שם ס"ק טז; ט"ז שם סק"ו; טורי אבן ראש השנה ז א) שמא ישהה ויבוא לידי תקלה בגיזה ועבודה, וסמכוהו למקרא (פרישה שם; ט"ז שם)^[19].

ואין מונים לשנת העולם אלא לשנה של הבכור, שנאמר: שָׁנָה בְשָׁנָה (שם) - איזוהי שנה שנכנסת בחברתה, הוי אומר שנה של בכור (רב יהודה אמר רב בבכורות כז ב), שכשמלאה שנה של הבכור, נכנסה שנה שניה למנין העולם (רש"י שם ד"ה יום אחד)^[20].

שנת חמה או שנת לבנה

שנה זו נחלקו בה תנאים אם היא שנת חמה או שנת לבנה:

• לסוברים שהשנה האמורה בבתי-ערי-חומה היא שלש מאות וששים וחמשה יום, לפי שנאמר שם: שָׁנָה תְמִימָה (ויקרא כה ל) כמנין ימות החמה (ראה ערך בתי ערי חומה), אף שנה של בכור כך, שלמדים "שנה" "שנה" מבתי ערי חומה, ואף אם השנה מעוברת אין חודש העיבור נכנס בכלל השנה, שהרי בשנת החמה אין עיבור (ראה ערך שנה. ערכין לא ב, לדעת רבי).

• ולסוברים בבתי ערי חומה שמונים שנים עשר חדשי לבנה מיום ליום, ואם נתעברה השנה חודש העיבור בכלל השנה, ומונים שלשה עשר חדשים, אף בשנה של בכור כך (גמ' שם, לדעת חכמים), וכן הלכה (רמב"ם בכורות א יב; טוש"ע יו"ד שו י).

לפיכך אם נולדו לו שני טלאים בכורות, אחד בחמשה עשר של אדר הראשון, ואחד בראש חדש אדר השני, זה שנולד בראש חדש אדר השני, כיון שהגיע יום ראשון באדר של שנה הבאה, עלתה לו שנה, וזה שנולד בחצי אדר הראשון לא עלתה לו שנה עד חצי אדר של השנה הבאה, שהואיל ונולד בחודש העיבור מונים אותו לו (גמ' שם, ורש"י ד"ה לא כתב תמימה; רמב"ם שם; טוש"ע שם יא).

ממתי מונים שנה זו

מאימתי מונים שנה לבכור?

אם תם הוא, נחלקו אמוראים אם מונים מיום שמיני ללידתו, שהוא ראוי להקרבה (ראה ערך מחוסר זמן. רב אחא בר יעקב בראש השנה ו ב, לפי הגמ' שם), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם); או משעת לידתו, שנאמר: כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד וגו' תַּקְדִּישׁ (דברים טו יט. רב חונה בירושלמי שקלים ג א, וראש השנה א א; רבי מנא, בשם רבי יונה אביו, שם ושם), ומכיון שאין צורך בהקדשה בפה (ראה לעיל), על כרחך לא בא אלא ללמד שהוא קדוש וראוי לאכילה מהשעה "אשר יולד" (פני משה שם).

הכל מודים שאם נולד בעל מום מונים לו מיום שנולד (אביי בבבלי שם, לפי גמ' שם ז א; רב חונה ורבי מנא, בשם רבי יונה אביו, בירושלמי שם ושם). ודוקא כשכלו לו חדשיו, שנראה לאכילה ביום לידתו, אבל אם לא ידעו בודאי שכלו לו חדשיו (ראה ערך נפל) מונים לו מיום שמיני (גמ' שם ז א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

במה דברים אמורים כשנולד במומו, אבל היה תם ונעשה בעל מום, ונולד לו המום בתוך שנתו, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שכיון שלא היה ראוי לאכילה עד יום השמיני, אפילו שכלו לו חדשיו, אין מונים לו אלא משעה שראוי להקרבה (תוספות שם ד"ה הא; ש"ך יו"ד שו ס"ק יד, בדעת רש"י ורמב"ם והסמ"ג).

• יש אומרים שבעל מום, אפילו שנולד לו המום בתוך שנתו, מונים לו מיום לידתו, אם ידוע שכלו לו חדשיו (טור שם; רבינו ירוחם כ ב; לבוש שם ז).

• ויש שמחלקים: בזמן הבית שתם היה עומד להקרבה, מונים לו מיום השמיני, אבל בזמן הזה, שגם קודם שהומם לא עמד להקרבה, אלא לאכילה כשיפול בו מום, מונים מיום לידתו (ברכי יוסף שם סק"ד, בדעת הטור).

עבר ואיחר לאחר שנתו

עבר ואיחר הבכור לאחר שנתו, אף על פי שהוא עובר בלא תעשה (ראה ערך בל תאחר), אם היה תם הרי זה לא נפסל, אלא מקריבו, ואם היה בעל מום שוחטו בכל מקום (רמב"ם שם יג, על פי ראש השנה ה ב; טוש"ע שם יב), שנאמר: וְאָכַלְתָּ וגו' מַעְשַׂר דְּגָנְךָ וגו' וּבְכֹרֹת בְּקָרְךָ וְצֹאנֶךָ (דברים יד כג) - מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחברתה (ראה ערך הפרשת מעשרות), אף בכור אינו נפסל משנה לחברתה (גמ' שם; רמב"ם שם).

נולד בו מום

נולד לו מום אחר שנתו, אינו רשאי לקיימו אלא שלשים יום (משנה בכורות כו ב; רמב"ם בכורות א ט; טוש"ע יו"ד שו ח)^[21].

נולד לו מום בסוף שנתו, מצד הדין לא היה רשאי לקיימו אחר שנתו אפילו שעה אחת, אבל משום השבת אבדה לבעלים, היינו הכהן (גמ' שם כח א), אמרו שמקיימו שלשים יום מיום שנפל בו המום, ואף על פי שהוא מתאחר לאחר שנתו, כיצד כגון שנפל בו מום חמשה עשר ימים לפני גמר שנתו, משלימים לו עוד חמשה עשר ימים אחר שנתו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ואיזו השבת אבדה יש כאן, שלפעמים לא ימצא כהן ליתן לו, ואם ישחטנו יסריח הבשר, ואם גם לאחר שלשים יום לא ימצא כהן, ישחטנו וימלח הבשר עד שימצא כהן (רש"י שם ד"ה אינו רשאי)^[22].

בזמן הזה

הבכור בזמן הזה, שאינו ראוי להקרבה עד שלא נראה להראותו לחכם, רשאי לקיימו שתים ושלש שנים (גמ' שם, ורש"י ד"ה בזמן הזה; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם ט), כלומר שכל עוד לא נזדמן לו חכם, רשאי לקיימו, ואינו זקוק להוליכו למקום רחוק שהחכם נמצא שם (כן משמע בירושלמי ראש השנה א א; תוספות שם ד"ה עד; ש"ך שם ס"ק טו, בדעת הטוש"ע)^[23].

מכירתו

פדיון

הבכור אין פודים אותו, שנאמר: אַךְ בְּכוֹר שׁוֹר אוֹ בְכוֹר כֶּשֶׂב אוֹ בְכוֹר עֵז לֹא תִפְדֶּה קֹדֶשׁ הֵם (במדבר יח יז. בכורות לא ב; רמב"ם בכורות א יז), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות ל"ת קח; סמ"ג לאוין שמג; חינוך שצג).

ואין חילוק בין תם ובין בעל מום, ואם פדה לא עשה כלום, והוא בקדושתו כבתחילה (משנה תמורה כא א), אם מפני שנאמר שם: קֹדֶשׁ הֵם (שם) - בהווייתם יהיו (תמורה ה ב, לאביי), שלא יצאו מקדושתם בפדיון (רש"י שם ד"ה שאני התם), או מפני שכל שאמרה תורה לא תעשה, אם עשה לא הועילו מעשיו (גמ' שם, לרבא).

עבר ופדה - אינו לוקה עליו, אם מפני שכיון שלא הועילו מעשיו אין בו מלקות (משנה למלך שם, על פי רמב"ם שם ו ה), או מפני שאפשר לעבור עליו ללא מעשה (חינוך שם).

מכירת תם

הבכור כשהוא תמים בזמן המקדש אין מוכרים אותו, שכיון שהוא עומד להקרבה - אין לכהן זכות בו כדי למוכרו (בבא קמא יב ב ותמורה ז ב; רמב"ם בכורות א יז)^[24], ואפילו אחר ששחטו הכהן לקרבן כדינו, והקטיר האמורים, שהותר לאוכלו, אסור למכור בשרו לכהן אחר, שבזיון קדשים הוא לעשות סחורה בדבר שקרב ממנו למזבח (רש"י תמורה ז ב ד"ה מוכרין, וד"ה אין מוכרין; רמב"ם בכורות א יח).

אבל בזמן הזה, או בחוץ לארץ אפילו בזמן הבית שאינו עומד להקרבה (ראה לעיל), הכהן מוכר אותו כשהוא תמים חי (מעשר שני א ב, לפי בבא קמא שם, ותמורה שם; רמב"ם שם)^[25], וכן כשהוא בעל מום הכהן מוכר אותו בין חי ובין שחוט (מעשר שני שם; רמב"ם שם יח; טוש"ע יו"ד שו ו), בין בפני הבית ובין שלא בפני הבית (רמב"ם שם), שנאמר: לֹא תִפְדֶּה (שם) ולא נאמר "לא יגאל", כדרך שנאמר במעשר-בהמה (ויקרא כז לג), ללמד שאין לו פדיון להתחלל מקדושתו, אבל מכירה יש לו (תורת כהנים בחוקותי פרק יג ד; בבא קמא שם, ותמורה שם) כשהוא בעל מום (תמורה ח א)^[26].

במה דברים אמורים כשהלוקח קונה אותו לצרכו, אבל אסור לעשות בו סחורה, היינו לקנותו כדי להרויח, ואם קנאו לצרכו ואחר כך לא נצרך לו, יכול לחזור ולמכרו (שביעית ז ג-ד; רמב"ם בכורות ה ט; טוש"ע יו"ד שז ג), ונחלקו תנאים במקרה כזה אם הותר למכרו בכל אופן (תנא קמא בתוספתא שביעית (ליברמן) ה י), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם); או שאסור למכרו עבור רווח, ולא ימכרנו אלא בדמו שקנאו (רבי שם)^[27].

תם שחוט בזמן הזה אין לו מכירה, שהרי הוא אסור בהנאה משום שחוטי-חוץ (ראה ערכו. תמורה ז ב).

למי יכול למוכרו

בכור תם בזמן הזה, שהכהן יכול למכרו חי, נחלקו בו אמוראים למי יכול למכרו:

• יש אומרים שמוכרו לכהן אחר, אבל לא לישראל (רב חסדא בתמורה ח ב), לפי שבכור בזמן הזה נמכר בזול, שהלוקח צריך להשהותו עד שיפול בו מום, ולכן כהן זה שמוכרו בזול לישראל נראה ככהן המסייע בבית הגרנות, שנראה שלכך הוא מוזיל לו כדי שיתן לו בכורות אחרים שיוולדו לו בעדרו (רב הונא בריה דרב יהושע שם, לדעה זו, ורש"י ד"ה היינו טעמא).

• ויש אומרים שאין חוששים לכך, ומותר לו למכרו לישראל (רב אשי שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורות א יז; טוש"ע שם).

מכירת בשר בכור בעל מום

בשר בכור בעל מום שנמכר, אין מוכרים אותו בשוק, שלוקחים הרבה ונמכר ביוקר, ואין שוקלים אותו, אלא מוכרו בביתו ואף על פי שלא יקפצו עליו בני אדם כל כך, ונשקל באומד, ואפילו אם יפסיד דמים, לפי שמכירה בשוק ושקילה היא זלזול לבשר הקדוש (משנה בכורות לא א, ורש"י ד"ה באיטליז וד"ה הנאתן; רמב"ם איסורי מזבח א יב; טוש"ע יו"ד שו ו)^[28].

איסור זה הוא מדרבנן (ירושלמי מועד קטן ב ג; הלכות בכורות לרמב"ן מא א; רא"ש בכורות ה א)^[29], ואינו אלא בבשר, שמשום שראוי לו לאכילה עשו בו מעלה, אבל חלבו וגידו ועורו וקרניו, שאינם ראויים לאכילה, לא עשו בם מעלה, ונמכרים בשוק ונשקלים (הלכות בכורות שם; רא"ש שם; טוש"ע שם)^[30].

היתר שקילה

שני סייגים לאיסור שקילה:

• מותר לשקול את בשר הבכור מנה כנגד מנה (משנה שם; רמב"ם בכורות שם; טוש"ע שם), שאם יש לו חתיכת בשר חולין שנשקלה כבר, יכול לשקול בשר בכור כנגדה (רש"י שם ד"ה ושוקלין), והוא הדין שמותר לשקול בשר הבכור כנגד כלי (הלכות בכורות שם ורא"ש שם, על פי ביצה כט א; טוש"ע שם).

• מותר לשקול את הבשר, לאחר שחלקו, כדי לפייס את עצמו ולהניח דעתו לידע כמה הגיע לחלקו (רבן שמעון בן גמליאל בתוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ג יד).

חלות הקדושה

ממתי חלה הקדושה

קדושת הבכורה חלה על הבכור משיצא רובו או ראשו דרך הרחם (חולין סט ב, ורש"י ד"ה ומשליך, וד"ה יצא, ובכורות לה א ד"ה גדיא), שנאמר: כָּל הַבְּכוֹר אֲשֶׁר יִוָּלֵד (דברים טו יט), ולידה היא ביציאת הרוב או הראש (רש"י חולין שם ד"ה יצא, וד"ה למפרע). ונחלקו אמוראים מאימתי חלה הקדושה כשיצא רובו:

• יש אומרים שלמפרע הוא קדוש, שכשיצא רובו נתברר הדבר למפרע שמתחילה היתה הלידה ונתקדש בבכורה (רב הונא שם, ורש"י ד"ה למפרע).

• ויש אומרים שמכאן ולהבא הוא קדוש, שמיציאת הרוב ואילך הוא שנתקדש, ובתחילת לידתו היה חולין (רבה שם, ורש"י ד"ה מכאן).

אף ראשונים נחלקו בדבר: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם בכורות ד יד-טו; שו"ע יו"ד שיט א-ג); ויש פוסקים כדעה השניה (הלכות בכורות לרמב"ן טו א; רא"ש שם ד ד; רמ"א שם א-ג, בשם יש אומרים).

ומספר הבדלים להלכה בין הדעות, למשל המבכרת המקשה לילד:

• לדעה הראשונה כשמחתך איבר-איבר ומניחם עד שיצא רובו, אסור אחר כך להשליך לכלבים את האיברים שחתך, אלא צריכים קבורה, שעכשיו שיצא רובו נתקדשו אף הם למפרע, ואינו מותר אלא לחתוך איבר-איבר ולהשליך לכלבים קודם שיצא רובו.

• ולדעה השניה מותר להשליך לכלבים אפילו כשמחתך ומניח עד שיצא רובו, שמה שנחתך קודם יציאת הרוב אין קדושה חלה עליו כלל (גמ' שם ע א, ורש"י ד"ה מחתך).

יצא דרך הרחם אלא שלא נגע בכותליו

נפתחו - נרחבו - כותלי בית הרחם והולד לא נגע ברחם, אבל יצא דרך אוירו, הרי זה ספק בכור, שספק בידינו אם נגיעת הרחם מקדשת או אוירו, והוא הדין אם יצא דרך הרחם אלא שלא נגע בכותלי בית הרחם מחמת הפסק ביניהם, כגון שכרכו בשליית בהמה אחרת (חולין ע א; רמב"ם בכורות ד יז,יט).

וכן כשנעקרו כותלי בית הרחם ונתלו בצוארו, ויצא דרך שם, הרי זה ספק בכור, שספק בידינו אם במקומו הוא מקדש, או אף חוץ למקומו (גמ' שם; רמב"ם שם כ).

הטלת מום קודם שיצא לאויר העולם

מכיון שאין קדושת הבכור חלה עד שיצא לאויר העולם, מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם (בכורות ג ב; רמב"ם בכורות ב יד; טוש"ע יו"ד שיג ז). אכן בזמן שבית המקדש קיים הדבר אסור מדרבנן, מפני שמפקיע אותו מקדושתו (תמורה כד ב; רמב"ם שם)^[31].

הקדשה לקרבן

מותר להערים על הבכור ולהפקיעו מהכהן על ידי שיקדישו בבטן הקדש אחר, ויאמר קודם שיולד מה שבמעיה של מבכרת זו אם הוא זכר הרי זה עולה (משנה תמורה כד ב; רמב"ם תמורה ד יב), שנאמר: אַךְ בְּכוֹר אֲשֶׁר יְבֻכַּר לַה' בִּבְהֵמָה לֹא יַקְדִּישׁ אִישׁ אֹתוֹ (ויקרא כז כו) - משיבוכר אי אתה מקדיש, אבל אתה מקדיש בבטן (תמורה כה א; רמב"ם שם).

ודוקא לעולה, שכולה כליל, אבל אסור להקדישו לשלמים (גמ' שם כד ב; רמב"ם שם) כדי ליהנות בו (רמב"ם שם).

אמר על הבכור בעודו בבטן: עם יציאת רובו יהיה עולה, הרי זה בכור ואינו עולה (גמ' שם כה א; רמב"ם שם), שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעים (אביי בגמ' שם) וכיון ששתי הקדושות באות בבת אחת, דברי הרב שאמר שיהיה בכור קודמים (רש"י שם ד"ה ואמר אביי וד"ה ה"נ)^[32].

החייבים בבכורה

הכל חייבים בבכור בהמה טהורה, כהנים לוים וישראלים (משנה בכורות יג א; טוש"ע יו"ד שכ א)^[33], למרות שלא נכרתה ברית עם הכהנים והלויים על בכור בניהם - ופטורים מפדיון הבן - מכל מקום נכרתה ברית עמם על בכור בהמתם, שנאמר: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי (שמות לד יט) - לרבות הלוים (ספרי זוטא במדבר יח טו)^[34].

הלוי נותנו לכהן ככל ישראל (אור זרוע ח"א תצא)^[35], והכהן מפרישו ומעכבו לעצמו (טוש"ע יו"ד שכ א), ונוהג בו תורת בכור (רמב"ם בכורות שם), ואינו חייב ליתנו לכהן אחר, שהרי בשל אחרים הוא זוכה, בשל עצמו לא כל שכן (אור זרוע שם).

ואם היה ספק כהן ספק ישראל, כגון שנתערבו הוולדות, אי אפשר לכופו ליתן הבכור לכהן אחר, שמא הוא כהן, והמוציא-מחברו-עליו-הראיה, לכן בזמן הזה ישהה הבכור אצלו עד שיפול בו מום ויאכלנו הוא, אבל בזמן הבית, והבכור הוא תם, כיון שאין לכהן זכות מחיים, בא הגזבר ונוטלו בעל כרחו ממנו ונותנו לכהן אחר (משנה יבמות צט ב, לפי תמורה ח א).

שותפים

בבהמת השותפים נחלקו תנאים:

• יש מחייבים בבכורה, שנאמר: וּבְכֹרֹת בְּקַרְכֶם וְצֹאנְכֶם (דברים יב ו) לשון רבים, ואף על פי שנאמר: כָּל הַבְּכוֹר וגו' בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ (שם טו יט) בלשון יחיד, לא נאמר אלא למעט שותפות גוי (ראה להלן), ולא שותפות ישראל (חכמים בחולין קלו א), וכן הלכה (רמב"ם בכורות ד א; טוש"ע יו"ד שכ ב).

• ויש פוטרים, שנאמר: בבקרך ובצאנך, לשון יחיד, ואף על פי שנאמר: ובכרת בקרכם וצאנכם, בלשון רבים, לא בא לרבות של שותפים, אלא שמדבר לכל ישראל (רבי אלעאי שם).

גוי

בהמת הגוי פטורה מן הבכורה, בין שהאם היא של הגוי והולד של ישראל, ובין שהולד הוא של גוי והאם של ישראל, ולכן הלוקח עובר פרתו של גוי וכן המוכר לו, אף על פי שאינו רשאי למכור בהמה גסה לגוי (ראה ערך בהמה גסה), פטור מן הבכורה (משנה בכורות יג א; רמב"ם שם ב), ושני לימודים בדבר:

• נאמר: וְכָל פֶּטֶר שֶׁגֶר בְּהֵמָה אֲשֶׁר יִהְיֶה לְךָ (שמות יג יב) - להוציא את המוכר עובר בהמתו לגוי, ונאמר: אֲשֶׁר יִוָּלֵד בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ (דברים טו יט), להוציא את הלוקח עובר בהמתו של גוי (מכילתא בא, פסחא יח).

• נאמר: הִקְדַּשְׁתִּי לִי כָל בְּכוֹר בְּיִשְׂרָאֵל (במדבר ג יג), "בישראל", ולא באחרים (משנה בכורות ב א, ורש"י ד"ה שנאמר) - להוציא כשהעובר הוא של גוי (תוספות שם ד"ה הלוקח), ונאמר: וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר (שמות לד יט) - להוציא כשהאם היא של גוי (תוספות שם, על פי הגמ' שם ג א).

שותפות עם גוי

שותפות גוי בעובר פוטרת מהבכורה (סתם משנה בכורות יג א; תנא קמא בתוספתא שם (צוקרמאנדל) ב א; רמב"ם בכורות ד א; טוש"ע יו"ד שכ ג), שנאמר: כָל בְּכוֹר וגו' בִּבְנֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָדָם וּבַבְּהֵמָה (שמות יג ב), ו"כל בכור" משמעותו שיהיה כל הבכור "בבני ישראל" (גמ' שם ג א)^[36].

וכן שותפות גוי באם המעוברת פוטר מהבכורה (גמ' שם ג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), שנאמר: כָּל פֶּטֶר רֶחֶם לִי וְכָל מִקְנְךָ תִּזָּכָר (שמות לד יט. גמ' שם) - אם כל המקנה יהיה שלך, אז "תזכר", דהיינו תקדיש אותו (רש"י שם ד"ה כל מקנך, על פי אונקלוס שם).

ונחלקו אמוראים כמה תהא שותפותו של גוי ופטורה מן הבכורה:

• יש אומרים שיהיה חלק לגוי בדבר שאם ינטל תיעשה הבהמה נבלה, שכיון שחיותה של הבהמה בידו של הגוי, הרי זה כאילו כולה שלו (רב חסדא בבכורות ג א, ורש"י ד"ה נבילה).

• יש אומרים שיהיה חלק לגוי בדבר שעושה אותה טרפה (רבא שם), שהוא סובר שאף טרפה אינה חיה (ראה ערך טרפה), והרי היא כאילו כולה של גוי (גמ' שם).

• ויש אומרים שאפילו אם יש לגוי חלק שאם ינטל מהאם או מהעובר יחשב הדבר למום, ואפילו מום קל, הרי הולד פטור מהבכורה (רבי יוחנן ורב הונא שם ב), וכן הלכה (תוספות שם ד"ה דקא; רמב"ם שם; טוש"ע שם ד)^[37].

היה לגוי אחד מאלף באם או בולד, הרי זו פטורה מן הבכורה (רמב"ם שם; טוש"ע שם) לכל הדעות, שיכול להיות שחלק זה הוא הלב או המח וכדומה, מקום שחיות הבהמה תלויה בו (ש"ך שם סק"ג).

המטפל בבהמה על מנת שיהיה לו חלק בולדות

המקבל בהמה מן הגוי להיות מטפל בה והולדות יחלקו ביניהם, או גוי שקיבל מישראל כן, הרי זה פטור מהבכורה, שכל שיד גוי באמצע פוטרת מהבכורה (תנא קמא בתוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ב א, ובגמ' שם ב ב; רמב"ם שם ג; טוש"ע שם ג)^[38].

להקנות לכתחילה לגוי חלק בעובר

בגמרא אמרו שאסור לכתחילה להקנות לגוי חלק בעובר בשביל לפטרו מהבכורה, אם משום שמפקיעו מקדושתו, ואם משום שיש לחוש שאחרים יטעו ולא יקנו בקנין גמור המועיל (בכורות ג ב). וכתבו ראשונים שלא אמרו כן אלא בזמן התלמוד, שהיו בקיאים להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם, שישנה עדיפות לדרך זו שבה אינו מפקיע מהכהן, אבל בזמן הזה שאין אנו בקיאים בכך יותר טוב להקנותו לגוי, כדי שלא יבוא לידי תקלה בגיזה ועבודה בבכור (תוספות שם ד"ה דקא, בתירוץ השני; רא"ש שם א ב, בתירוץ השני), ומצוה לשתף גוי בזמן הזה, שלא יבוא לידי תקלה (טוש"ע יו"ד שכ ו), ולא יקנה לו חלק בעובר, שאין הקנין חל, לפי שהוא דבר-שלא-בא-לעולם, אלא יקנה לו באם, או יקנה לו האם כדי להקנות לו חלק בעובר (תוספות שם; רא"ש שם; טוש"ע שם).

וכיון שיש מחלוקת הראשונים אם גוי קונה מטלטלים במשיכה או במעות (ראה ערך מטלטלים), לכן הדרך המחוורת היא שיקנה לו בפרוטה שיתן הגוי, וגם ימשכנה לרשותו (תוספות עבודה זרה עא א ד"ה רב; טור ורמ"א שם), או שהישראל יקנה לו המקום שהבהמה עומדת שם, ואותו מקום יקנה לו הבהמה או חלק ממנה (טוש"ע שם) בתורת קנין אגב קרקע (ט"ז שם סק"ז).

הפקר

בהמת המדבר, וגר שמת ואין לו יורשים, פטורה מן הבכורה (תוספתא בכורות (צוקרמאנדל) ב ב), שבהמת המדבר היא הפקר מתחילתה, ובהמת גר שמת היו לה בעלים מתחילתה ואחר כך נעשתה הפקר, ובשתיהן אם ילדה בכור בעודה הפקר, קודם שזכה בה אדם, אין קדושת הבכורה חלה עליו, אם משום שנאמר: כָּל הַבְּכוֹר וגו' בִּבְקָרְךָ וּבְצֹאנְךָ (דברים טו יט), או לפי שנאמר: בְּכוֹר בָּנֶיךָ תִּתֶּן לִּי כֵּן תַּעֲשֶׂה לְשֹׁרְךָ לְצֹאנֶךָ (שמות כב כח-כט), והפקר אינו שלך (מהרי"ט אלגזי תחילת בכורות ד"ה וצריך), ואפילו אם נתעברה הבהמה בחיי הגר, והיו לה אז בעלים, וקודם לידתה מת הגר, פטורה מן הבכורה, שקדושת הבכורה תלויה בפטר רחם, ואז כבר היתה הפקר (מהרי"ט אלגזי שם; חסדי דוד לתוספתא שם)^[39].

הקדש

בהמת הקדש פטורה מן הבכורה (תוספתא שם; חולין קל א, ורש"י ד"ה), שנאמר: כָּל הַבְּכוֹר וגו' תַּקְדִּישׁ לַה' אֱלֹהֶיךָ (דברים שם), ולא שכבר קדוש (רש"י שם ד"ה בכור, בפירוש השני).

ואפילו פסולי המוקדשים, היינו שקדם הקדשם למומם, אף על פי שנפדו, פטורים מן הבכורה (משנה חולין קל א ובכורות יד א; רמב"ם בכורות ה ח), שנאמר בהם: כַּצְּבִי (דברים יב טו) - מה צבי פטור מן הבכורה, שהרי בקר וצאן כתוב בבכור (רש"י חולין שם ד"ה פטורין), אף פסולי המוקדשים פטורים מן הבכורה (גמ' בכורות שם טו א)^[40]. והוא הדין כשקדם מום עובר (ראה ערך מומים) להקדשם, ואחר כך נולד להם מום קבוע (משנה שם ושם; רמב"ם שם).

ספק בכור

נתינתו לכהן

ספק בכור אין הבעלים צריכים ליתנו לכהן, אלא ישהנו עד שיפול בו מום ויאכלנו (משנה בכורות יט ב; רמב"ם בכורות ה ג; טוש"ע יו"ד שטו א), אבל אינו מקריבו בזמן המקדש, שאין מקריב אלא בכור ודאי שמא ישחט חולין-בעזרה (רמב"ם שם).

תפסו הכהן, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים אין מוציאים אותו מידו, שהרי עכשיו הוא המוחזק, ובעל הבכור הוא המוציא מחברו, ועליו הראיה (רמב"ם שם ושם ב ו; שו"ע שם).

• ויש סוברים שמוציאים מידו, שהראשון - שהבכור היה אצלו בשעת הספק - הוא המוחזק (תוספות בבא מציעא ו ב ד"ה פוטר; הרמ"א שם)^[41].

גיזה ועבודה

ספק בכור, אסור בגיזה ובעבודה (ראה ערך גזה ועבודה. בבא מציעא ו ב; רמב"ם מעילה א ח; טוש"ע שם).

הלוקח בהמה מגוי

הלוקח בהמה מן הגוי, אינו יכול להאמינו שכבר ביכרה, אפילו אם הוא מסיח לפי תומו (תוספות בכורות כא ב ד"ה אשתבוחי, ורא"ש שם ג ג, על פי גירסתם ברש"י שם ד"ה אישתבוחי; טוש"ע יו"ד שטז א), ואפילו אם ניכר שאינו מתכוין להשביח מקחו בכך (ש"ך שם סק"ב).

ולפיכך הלוקח בהמה מגוי נחלקו תנאים בדין הולד הראשון הנולד לאחר מכן:

• יש אומרים שעז בת שנתה ודאי בכור הוא, שקודם לכן ודאי לא ילדה, מכאן ואילך ספק; רחל בת שתים ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק; פרה בת שלש ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק (רבי ישמעאל במשנה בכורות יט ב), שאף על פי שבהמה דקה אם טינפה נפטרה מן הבכורה (ראה לעיל), ויכול להיות שטינפה העז או הרחל בתוך שנתה, אין חוששים לכך, שרובן אין מטנפות, או שסובר שמטנפת אינה חוזרת ויולדת בתוך שנתה, וזו שילדה ודאי לא טינפה (גמ' שם כ א). לאחר זמנים אלו הוא ספק, אף על פי שרוב בהמות מתעברות ויולדות, אם משום שלדעה זו חוששים למיעוט (ראה ערך רוב), ואם משום שרוב זה של מתעברות ויולדות הוא רוב התלוי במעשה הרבעה, ואין הולכים אחרי רוב כזה (גמ' שם).

• ויש אומרים שאפילו בתוך זמנים אלו אינו אלא ספק בכור, שבבהמה דקה ספק שמא טינפה בתוך הזמן וחוזרת ויולדת בתוך שנתה, ובבהמה גסה שמא הפילה שיליא קודם לכן (רבי עקיבא במשנה שם, לפי גמ' שם כ א; רבי טרפון בברייתא שם), וכן הלכה (רמב"ם בכורות ד ז; טוש"ע שם).

ונחלקו ראשונים בדעה זו:

• יש סוברים שלא אמרו שחוששים שטינפה אלא לענין שלא ינתן לכהן, שיש לבעל הבכור חזקת ממון, ואין-הולכים-בממון-אחר-הרוב להוציא ממוחזק, אבל לענין איסור הרי הוא ודאי בכור, שרובן אינן מטנפות, ולוקים עליו בגיזה ועבודה, וכשהוא תם הרי הוא קרב למזבח (תוספות שם ד"ה ורבי, בתירוץ הראשון; הלכות בכורות לרמב"ן יד א).

• ויש סוברים שאפילו לענין איסור אינו אלא ספק בכור, ויאכל במומו לבעלים, שחוששים למיעוט זה של טינוף, לפי שמסייע לו מה שרוב בהמות מתעברות ויולדות בזמן שראוי להתעבר בו (תוספות שם, בתירוץ השני; רא"ש שם ג א), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בהמה חולבת

ראינו בהמה שחולבת, ורוב בהמות אינן חולבות אלא אם כן יולדות, נחלקו תנאים אם חוששים למיעוט והולד הבא בכור (בכורות כ ב, לדעת רבי עקיבא), שהרי יש חזקה שלא ילדה עד עכשיו (תוספות שם ד"ה חלב, בשם רבנו תם; הגהות מרדכי יבמות קכו, רמ"א יו"ד שטז ג); או שאין חוששים למיעוט ואינו בכור (גמ' שם, לדעת רבי יהושע).

אף ראשונים נחלקו כמי הלכה: יש פוסקים כדעה הראשונה (תוספות שם, בשם רבנו תם; הגהות מרדכי שם; רמ"א שם, שכן המנהג)^[42]; ויש פוסקים כדעה השניה (רמב"ם שם ח; תוספות עבודה זרה מ ב ד"ה כל; הלכות בכורות לרמב"ן שם; רא"ש שם ב; טור שם; שו"ע שם).

בהמה מניקה

הלוקח בהמה מניקה מן הגוי - שראינוה חולבת קודם לכן וידענו שלא ילדה (טוש"ע שם ד) - נחלקו בדינו תנאים:

• יש אומרים שהבא אחריו הוא בכור מספק, שבהמה אוהבת בן חברתה, אף על פי שאינה יולדת, ואפשר שהניקה ולד של בהמה אחרת (תנא קמא בבכורות כד א, ורש"י ד"ה מרחמת).

• ויש אומרים שאין חוששים שמא בנה של אחרת היה, והדבר בחזקתו שילדה (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם כג ב, וגמ' שם כד א), אם משום שאינה מרחמת אלא אם כן ילדתו, או שאינה מרחמת בן חברתה אלא אם כן ילדה קודם לכן (גמ' שם), וכן הלכה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ג).

להלכה שחזקה שילדה, כך הדין אפילו היה זה שמניקתו כמו מין אחר, ואפילו כמין חזיר, פטורה מן הבכורה (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ב).

מבכירות ואינן מבכירות שילדו יחד

מי שיש לו בעדרו מבכירות ושאינן מבכירות, וילדו, ולא היה שם אדם, ומצא מבכירות מניקות נקבות, ושאינן מבכירות מניקות זכרים, אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו ושל זו אצל זו, אלא הדבר בחזקתו שכל אחת מניקה את בנה (רבן שמעון בן גמליאל במשנה שם, וגמ' שם; רמב"ם שם ה ד; טוש"ע שם ה).

סימני זקנה

סימנים שבחדקי קרנים של הבהמה - והוא הדין שאר סימנים (ש"ך שם סק"ד) - המעידים על גילה, אינם מעלים ואינם מורידים, ואין סומכים עליהם (הגהות מרדכי יבמות קכו; רמ"א שם א).

הלוקח בהמה ולא הודיעו המוכר אם ביכרה

הלוקח בהמה מישראל, ולא הודיעו אם ביכרה או לא ביכרה, וילדה, נחלקו אמוראים בדבר:

• יש אומרים שהולד בכור, שאילו כבר ביכרה היה המוכר משבח את מקחו ואומר לו שכבר ביכרה, ולא תסתכן עוד בלידה, או שכבר נפטרה מן הבכורה (רב בבכורות כא ב).

• יש אומרים שספק בכור הוא, שאין ראיה מהמוכר שלא השתבח לפניו, שכן חשב שהוא זקוק לבהמה לשחיטה (שמואל שם).

• ויש אומרים שהוא חולין, שאילו לא ביכרה היה המוכר מודיעו, שלא יכשל באיסור בכור (רבי יוחנן שם).

אף להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה השניה (טור יו"ד שטז; רמ"א שם ו, בשם יש אומרים); ויש פוסקים כדעה השלישית (רמב"ם בכורות ד ט; שו"ע שם).

יצאה מלאה וחזרה ריקנית

בהמה מבכרת שיצאה מלאה וחזרה באותו היום ריקנית, הולד שילדה אחר כך הוא ספק בכור, שמא הפילה דבר שאינו פוטר בבכורה (נידה כט א, ורש"י ד"ה ובאה; רמב"ם בכורות ד יג; טוש"ע יו"ד שטו ד), שאף על פי שרוב בהמות יולדות ולד גמור, ומיעוט בלבד מפילות דבר שאינו פוטר בבכורה, מכל מקום רוב היולדות מטנפות יום אחד קודם הלידה, וזו הואיל שלא טינפה, הורע כחו של הרוב שיולדות ולד גמור (גמ' שם, ורש"י ד"ה מטנפות).

יצאו שני ראשי זכרים כאחד

רחל שלא ביכרה וילדה שני זכרים, ויצאו שני ראשיהם כאחד, נחלקו תנאים:

• יש אומרים ששניהם לכהן, שנאמר בבכור: הַזְּכָרִים לַה' (שמות יג יב) ומשמעו שנים (רבי יוסי הגלילי במשנה בכורות יז א).

• ויש אומרים שאי אפשר שיצאו שני ראשים כאחד, וודאי שהאחד יצא תחילה, ולא ידוע מי מהם (חכמים במשנה שם), ושני הזכרים הם ספק בכורות, ואסורים בגיזה ועבודה, ויאכלו במומם (משנה שם, ורש"י ד"ה והשני; רמב"ם בכורות ה א; טוש"ע יו"ד שיח א, וש"ך סק"א), והכהן נוטל את הכחוש (רבי עקיבא שם, לפי גמ' שם יח א), שהמוציא מחברו עליו הראיה (גמ' שם), ולפיכך אם מת אחד מהם - אין לכהן כלום (רבי עקיבא במשנה שם)^[43], וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ילדה זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום, שהזכר ספק הוא, שמא יצאה הנקבה תחילה (משנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ילדו שתי רחלות יחד

שתי רחלות שלא ביכרו וילדו באותו הזמן:

• ילדו שני זכרים, שניהם לכהן.

• זכר ונקבה, הזכר לכהן.

• שני זכרים ונקבה: אחד לו, שהרי היתה עם אחד מהם נקבה ושמא היא יצתה תחילה, ואחד לכהן.

• שתי נקבות וזכר, או שני זכרים ושתי נקבות: אין כאן לכהן כלום, שהרי הזכרים הם ספק, שמא יצאה נקבה תחילה ואחר כך הזכר (משנה בכורות יח ב; רמב"ם שם ב; טוש"ע שם ב-ג).

אחת ביכרה ואחת לא ביכרה:

• ילדו שני זכרים, אחד לו ואחד לכהן, והכהן נוטל את הכחוש, שהמוציא מחברו עליו הראיה.

• זכר ונקבה, אין כאן לכהן כלום, שהזכר ספק הוא, שמא זאת שלא ביכרה ילדה נקבה (רבי עקיבא במשנה שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם ד).

גר שנתגייר

גר שנתגייר והיתה לו בהמה, ספק ביכרה קודם שנתגייר ספק ביכרה אחר שנתגייר, הרי זה ספק בכור (חולין קלד א; טוש"ע שם ה).

הערות שוליים