|
בית חוניו הגדרה[1] - הבית שבנה חוניו[2] באלכסנדריה של מצרים מהותובשעת פטירתו של שמעון הצדיק, אמר להם: חוניו בני ישמש תחתי, נתקנא בו שמעי אחיו שהיה גדול ממנו שתי שנים ומחצה, אמר לו: בא ואלמדך סדר עבודה, הלבישו באונקלי [- מלבוש של עור], וחגרו בצלצול [- אזור], והעמידו על המזבח, אמר להם לאחיו הכהנים: ראו מה נדר זה וקיים לאהובתו, אותו היום שאשמש בכהונה גדולה אלבוש באונקלי שליכי, ואחגור בצלצול שליכי, בקשו אחיו הכהנים להרגו, רץ מפניהם ורצו אחריו, הלך לאלכסנדריה של מצרים ובנה שם מזבח, דברי ר' מאיר; ר' יהודה אומר לא כך היה מעשה, אלא חוניו לא קיבל עליו, שהיה שמעי אחיו גדול ממנו בשתי שנים ומחצה, ואף על פי כן נתקנא בו חוניו בשמעי אחיו, אמר לו בא ואלמדך סדר עבודה וכו' בקשו אחיו הכהנים להרגו לשמעי, סח להם כל המאורע, בקשו להרוג את חוניו, רץ מפניהם ורצו אחריו, רץ לבית המלך ורצו אחריו, כל הרואה אותו אומר זה הוא זה הוא, הלך לאלכסנדריה של מצרים ובנה שם מזבח (ברייתא במנחות קט ב, ובירושלמי יומא ו ג), וגם בנה בית בצורת בית המקדש (פירוש המשניות שם, וראה ברכות סג ב)[3]. אם נבנה לעבודה זרהנחלקו תנאים אם בית חוניו נבנה לשם עבודה זרה או לשם שמים:
בזמן הביתשחוטי חוץבית חוניו, אפילו שנתכוין לשם שמים, אסור להקריב עליו קרבנות, מטעם שחוטי-חוץ (ראה ערכו), שהרי בזמן איסור הבמות הוא (ראה ערך בית המקדש: זמנו ומקומו, וערך במה), ומי שהקריב קרבנות בבית חוניו חייב כרת (תוספתא מנחות (צוקרמאנדל) יג יב). ולכן כתבו ראשונים שחוניו לא הקריב שם קרבנות של ישראל, אלא לבני נח היה מעלה נדרים ונדבות שלהם (תוספות מנחות קט ב ד"ה והעלה)[4]. ויש ראשונים שסוברים שחוניו עבר באמת על איסור שחוטי חוץ, והקריב שם קרבנות של ישראל, אלא שהוא לימד גם את המצרים איך להקריב, ואף הם היו עובדים שם להשם, ובזה נתקיימה נבואת ישעיה: בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִזְבֵּחַ לַה' בְּתוֹךְ אֶרֶץ מִצְרָיִם (פירוש המשניות לרמב"ם שם)[5]. כהנים וכלים ששמשו שםהכהנים ששימשו בבית חוניו, לא ישמשו במקדש שבירושלים (משנה מנחות קט א; רמב"ם ביאת מקדש ט יד, בכל כהן ששימש חוץ למקדש), אפילו לדעת הסוברים שחוניו נתכוין לשם שמים (מנחות שם ב), וקנס הוא שקנסו אותם (ראה עבודה זרה נב ב), ואם עבר הכהן ששימש שם ועבד במקדש, לא פסל את העבודה (רמב"ם שם). וכתבו ראשונים שדוקא במקדש אסורים לשמש, אבל בנוב וגבעון מותרים, וכל שכן בזמן הזה לעלות לדוכן ולקרות בתורה (תוספות מנחות קט א ד"ה לא, בשם רש"י. וראה ערך נשיאת כפים). אף הכלים ששימשו בהם בבית חוניו, אף על פי שאינם בני דעה לקנסם, אסורים לשמש בהם במקדש, אלא יגנזו (עבודה זרה נב ב; רמב"ם ביאת מקדש שם ט יד). נדר קרבן לבית חניוהאומר: "הרי עלי עולה שאקריבנה במקדש", והקריבה בבית חוניו, לא יצא (משנה מנחות קט א; רמב"ם מעשה הקרבנות יד ז). האומר: "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", נחלקו תנאים: חכמים אומרים יקריבנה במקדש, ואם הקריבה בבית חוניו יצא; ר' שמעון אומר אין זו עולה (משנה שם), ואין שם קדושה חלה עליה, ומותר למכרה ולאכלה (פירוש המשניות לרמב"ם שם). ונחלקו אמוראים בדעת חכמים:
הלכה כרב המנונא ור' יוחנן (רמב"ם מעשה הקרבנות יד ז). אמר: "הרי עלי עולה שאקריבנה בבית חוניו", והקריבה בארץ ישראל שלא בירושלים, אף על פי שלא קיים נדרו, יצא, שהקביעות של בית חוניו אינה קביעות, וכיון שהרי זה כמי שאמר על מנת שאהרגנה, מה לי שהרגה בבית חוניו ומה לי שהרגה במקום אחר, אלא שענוש כרת משום שחוטי חוץ, ששם קרבן חל עליו (ר' יוחנן במנחות שם ורש"י). בזמן הזהבית חוניו עמד כמה שנים אחר חורבן בית המקדש, עד שנחרב על ידי אספסינוס[6]. אפילו לדעת הסוברים - וכן הלכה (ראה לעיל) - שבית חוניו נבנה לשם שמים, אסור היה להקריב עליו קרבנות אחר החורבן, שכן שנינו: משבאו לירושלים נאסרו הבמות, ולא היה להן עוד היתר (משנה זבחים קיב ב. וראה ערך בית המקדש, זמנו ומקומו, וערך במה), ור' יצחק אמר שמעתי שמקריבין בבית חוניו בזמן הזה, וחזר בו מטעם זה (מגילה י א). ומכל מקום הדבר תלוי במחלוקת תנאים, שלדעת הסוברים קדושה ראשונה קידשה לשעתה ולא קידשה לעתיד לבוא (ראה ערך בית המקדש: קדושתו), והבמות מותרות אחר החורבן, מקריבים בבית חוניו בזמן הזה (זבחים שם); ויש מהראשונים מפרשים שאפילו לדעת הסוברים שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, אסור להקריב בבית חוניו, וכן בכל שאר במות בזמן הזה, ולא נחלקו אלא אם מותר להקריב במקום המזבח (תוספות מגילה שם ד"ה ומאי טעמא. וראה ריטב"א שם שחלק על התוספות. וראה ערך הנ"ל, וע' במה). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
