|
בל תוסיף הגדרה[1] - איסור להוסיף על מצות התורה האיסוראסור להוסיף על מצות התורה (ראה להלן סוגי ההוספה האסורים), שנאמר: אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו (דברים יג א. סמ"ג לאוין שסד), ונמנה לאו זה במנין המצוות (ספר המצוות לא תעשה שיג; סמ"ג שם; חינוך תנד), ולוקים עליו (עירובין צו א; חינוך שם)[2]. ולמדו תנאים מכתוב זה האיסור להוסיף דבר על הדברים המנויים במצוה, כגון להוסיף על ארבעה מינים שבלולב, וארבע הציציות שבציצית (ספרי ראה פב), אולם את האיסור להוסיף מצוה חדשה למדו מהכתוב: לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם (שם ד ב. פסיקתא זוטרתא (לקח טוב) ואתחנן ז ע"ב), ובארו אחרונים שמהכתוב הראשון משמע שיש לשמור במלואו את דבר הציווי, מבלי להוסיף עליו, אבל תחילת הכתוב השני הוא: וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל שְׁמַע אֶל הַחֻקִּים וְאֶל הַמִּשְׁפָּטִים (שם א), ובאורו שאין להוסיף מצוה חדשה על החוקים והמשפטים שציוה ה' (אדרת אליהו שם ב). כשלא התכוין בהוספה לשם מצוההמוסיף על המצוה אלא שלא נתכוין בהוספה לשם מצוה, נחלקו בדבר:
במה דברים אמורים בזמן של המצוה, אבל שלא בזמנה - לדברי הכל אינו עובר על בל תוסיף, אלא אם כן נתכוין לשם מצוה (רבא בראש השנה כח ב). הוספה על מצוות התורה תיתכן באופנים אלה:
הוספת מצות עשה חדשהיחיד שבדה לעשות מצוה חדשה, כגון ירבעם שעשה חג בחודש שבדא מלבו, עובר בבל תוסיף; ואפילו נביא אסור לו להוסיף מצוה (מגילה יד א; ירושלמי שם א ה), לומר שחיובה מן התורה (רמב"ם ממרים ב ט; סמ"ג עשין קיא; גור אריה דברים ד ב), וכתוב מיוחד מזהירנו על איסור הוספת הנביאים: אֵלֶּה הַמִּצְוֹת אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה (ויקרא כז לד) - אלו המצות שנצטוינו מפי משה, ואין נביא אחר עתיד לחדש לכם דבר (ספרא בחוקותי פרק יג ז; ירושלמי שם). הוספת מצות לא תעשה חדשהוכן בית דין שגזרו לאסור דבר המותר ואמרו שהוא אסור מן התורה, עוברים בבל תוסיף (רמב"ם ממרים ב ט; חינוך תנד; רמב"ן דברים ד ב); ויש מהראשונים הסובר שאין איסור בל תוסיף אם הוסיפו מצות לא תעשה שעניינה לסייג ולמשמרת שלא יעברו על מצוה קיימת, ואפילו כשקבעוהו לדורות ועשאוהו כשל תורה וסמכוהו על המקרא (ראב"ד שם), כמו שמצינו בכמה מקומות שתנאים דרשו מפסוקים איזה איסור, ובאו אחר כך בגמרא ובארו שהוא מדרבנן והכתוב אסמכתא בעלמא, ולא נאמר שהתנאים עברו על בל תוסיף (ראב"ד שם, לפי אור שמח שם). תקנהעל פי זה כתבו אחרונים, שישנו איסור על חכמים לגזור דבר לעולם, משום בל תוסיף, אם אינו משום סייג ומשמרת לאיסור תורה (משכנות יעקב אה"ע א; פתחי תשובה אה"ע א ס"ק יט, בשמו; עין יצחק א אה"ע ד כ; אבני נזר א ח ח), ואין בחרם דרבנו גרשום (ראה ערכו) משום בל תוסיף, לפי שתקנה זו נתקנה משום סייג לתורה (משכנות יעקב שם), או שכיון שאפשר להתיר את החרם על ידי מאה רבנים, ושאם התירו ואפילו בטעות הותר, אין בזה משום בל תוסיף (אבני נזר שם)[3]. הוספה בזמןמצוה שחובתה בזמן ידוע, והוסיף לעשות המצוה אחר הזמן, אם הוסיף בכוונה לשם מצוה הרי הוא עובר על בל תוסיף (מסקנת הגמ' בעירובין צו א; מסקנת רבא בראש השנה כח ב)[4]. ולכן הישן בשמיני עצרת בסוכה, ונתכוין לצאת בכך ידי מצות סוכה - לוקה (גמ' שם ושם); וכן אם הניח תפילין לשם מצוה בשבתות וימים טובים, עובר משום בל תוסיף (שו"ת הרשב"א א סא; מגן אברהם לא סק"א). משום ספקאבל בחוץ לארץ שיושבים בשמיני עצרת בסוכה משום ספיקא דיומא (ראה ערך יום טוב שני של גלויות), אינם עוברים בכך על בל תוסיף, לפי שלא בזמנה בלי כוונה למצוה אינה תוספת, ומכיון שיושבים בסוכה משום ספק שביעי, הרי אם באמת שמיני הוא, אין מתכוונים למצות סוכה (רש"י עירובין שם ד"ה ועוד הישן)[5]. ומטעם זה תוקעים בשופר ביום שני של ראש השנה, ואוכלים בחוץ לארץ מצה בליל שני של פסח, שכיון שאין עושים כן אלא משום ספק - אין כאן משום בל תוסיף (שלטי גבורים ראש השנה ט ב מדפי הרי"ף אות ג, בשם ריא"ז). והוא הדין כשעושה משום ספק בדין, כגון בחול-המועד שנחלקו הפוסקים אם מניחים תפילין (ראה ערך חול המועד), ומשום ספק הוא מניח, אין בו משום בל תוסיף (סמ"ק קנג; מגן אברהם לא סק"ב). היכר שאינו מוסיף על המצוהולמרות שאינו עובר שלא בזמנו אלא בכוונה, מכל מקום החמירו מדרבנן לעשות היכר בישיבה בסוכה בשמיני עצרת בחוץ לארץ, להוכיח שאינו מוסיף על המצוה לעשות סוכה שמונה ימים (בעל המאור סוכה מח א). כגון שידליק בסוכה את הנר, אם היא סוכה קטנה שאין מכניסים את הנר לתוכה (ראה ערך סוכה), או שיכניס לתוכה כלי האוכל, אם היא סוכה גדולה (גמ' שם, לפי רש"י ד"ה הא לן). או שאין יושבים בסוכה בליל שמיני, אלא רק ביום (טור או"ח תרסח, בשם יש נוהגין), כדי לעשות הפסקה בין שביעי לשמיני, שלא יהיה נראה כמוסיף על המצוה (ב"ח שם). או שההיכר נעשה בזה שאין מברכים לישב בסוכה (ראה ערך שמיני עצרת), וממילא יש היכר שאינו עושה זאת בכוונה להוסיף על המצוה (ראבי"ה מגילה תקסב; מרדכי סוכה תשעב, בשמו)[6]. מהו זמן החיוב בפוריםיש מהראשונים שכתב שאסור לפרוז לקרוא את המגילה גם בט"ו באדר, משום בל תוסיף, שכיון שאילו היה מזדמן לו לקרוא את המגילה היום לפני בני מוקפות חומה היה קורא, הרי זה בתוך זמן החיוב (ראבי"ה מגילה תקסב). הוספה בעשייהמי שקיים מצוה שחובתה להיעשות פעם אחת, וחזר ועשאה בתוך זמן חובתה עוד פעם או כמה פעמים, כגון כהן שבירך ברכת כהנים, וחזר וברך אותו צבור עצמו, או שנטל לולב בחג וחזר ונטל, וכן תקע בשופר בראש השנה וחזר ותקע, או שאכל בפסח כמה זיתים מצה, אין כאן משום בל תוסיף (תוספות ראש השנה טז ב ד"ה ותוקעים, ושם כח ב ד"ה ומנא), ולפיכך תקנו חכמים לתקוע תקיעות מיושב, ולחזור ולתקוע תקיעות מעומד (ראה ערך תקיעת שופר), ולא חששו משום בל תוסיף (תוספות שם). ויש מהראשונים שכתב שאינו עובר לפי שאינו מתכוון להוסיף על דברי תורה (ראה לעיל), אלא כמרבה בתפילה בלבד, וכן המרבה בנענועי הלולב אינו מתכוון להוסיף על דברי תורה אלא להידור מצוה (שלטי גבורים ראש השנה ט ב מדפי הרי"ף אות ג, בשם ריא"ז)[7]. זריקת הדםקרבנות שדמם נזרק על גבי המזבח במתנה אחת, וזרקם בארבע מתנות, עובר בבל תוסיף (משנה זבחים פ א), שזוהי כהוספה במין (ראה להלן), אבל אם זרק באותה קרן עצמה שתי פעמים אינו עובר, שהיא הוספה בעשייה (תוספות ראש השנה טז ב ד"ה ותוקעים, ושם כח ב ד"ה ומנא). הוספה במיןהמוסיף בחפץ שמקיימים בו את המצוה, כגון שהוסיף על מיני הלולב, או על ארבע ציציות, עובר על בל תוסיף (ספרי ראה פב). הוספה זו תיתכן בשני אופנים:
הוספה באותו המיןבהוספה באותו המין, כגון שנטל עם ארבעת המינים שני לולבים או שני אתרוגים, נחלקו ראשונים:
הוסיף בהדסים לדברי הכל אינו עובר, שנוי מצוה היא, וכל שנעשה לנאותו אין בו משום בל תוסיף (רמב"ם שם). ובערבה אם הוסיף נחלקו בדבר אם אינו אלא לנוי ואינו עובר (שו"ת הרמב"ם שיג, בשם זולתינו מן הגאונים; שו"ת הרשב"א א תקלה); או גם אם עשאו לנוי עובר על בל תוסיף (הרמב"ם בלולב שם, ושו"ת שם), שמכיון שכתוב בתורה: וְעַרְבֵי נָחַל (ויקרא כג מ) שמובנו שנים, אם הוסיף עבר (רבינו מנוח שם). הוספה שלא באותו המיןהוסיף מין אחר בלולב ואגדו בתוך האגד, הרי זה תלוי במחלוקת התנאים האם צריך אגד (ראה ערך נטילת לולב): לסוברים שלולב צריך אגד, עובר על בל תוסיף ופסל את המצוה, ו"גרוע ועומד הוא" מתחילתו (סנהדרין פח ב, ורש"י ד"ה גרוע ועומד); ויש מפרשים להיפך: שכיון שצריך אגד אינו עובר על בל תוסיף, ואין נטילתו אלא כענף של זית או של רימון שאינו עובר, שאין לו לקשור ידיו שלא ליטול באותו יום אלא ארבעה המינים בלבד, וזוהי שאמרו גרוע ועומד הוא, שהוא פסול מתחילתו, ואין כאן לא מצוה ולא עבירה של בל תוסיף (חידושי הר"ן שם). לסוברים - וכן הלכה - שאין צורך באגד, הרי זה עומד לחוד וזה עומד לחוד (גמ' שם), והראוי למצוה היא המצוה, והעודף כמי שאינו (רש"י שם ד"ה האי לחודיה קאי, השני). ונחלקו ראשונים:
אגידת לולב במין אחראף כשאגד את הלולב במין אחר, הרי זה תלוי במחלוקת התנאים אם יש צורך באגד בלולב (ראה ערך נטילת לולב): לסוברים שלולב צריך אגד, הרי זה מין חמישי ועובר משום בל תוסיף; ולסוברים שאין צריך אגד - אינו עובר (סוכה לא א). ואפילו לסוברים שבתוספת מין אחר עובר אפילו לחכמים (ראה לעיל) הרי זה כשנטלו דרך גדילתו דוקא, ואיגוד זה הרי הוא שלא כדרך גדילתו, אלא שלר' יהודה כיון שלולב צריך אגד, הרי גם האיגוד של מצוה הוא שלא כדרך גדילתו, ולכן אף לענין בל תוסיף נקרא מין חמישי ועובר (תוספות שם ב ד"ה הואיל). תפיליןהוסיף בתפילין, שהניח שני זוגות תפילין בבת אחת, עובר בבל תוסיף (עירובין צה ב - צו א; מגיד משנה לולב ז ז; מגן אברהם לד סק"ג). עשה ארבעה בתים בתפילין, והוסיף עליהם עוד בית אחד - הרי זה עומד לחוד, וזה עומד לחוד (סנהדרין פט א), כשאותו הבית שהוסיף אינו מחובר לבתים העיקריים (מאירי עירובין צה א; דברי חמודות על הרא"ש, תפילין ה). ונחלקו בדבר:
עשה חמשה בתים מחוברים יחד, הרי זה גרוע ועומד ופסול (סנהדרין שם). ציציתטלית של ארבע כנפות שהטיל בה ארבע ציציות, ואחר כך הטיל בה עוד ארבע ציציות אחרות, אם נתכוין לבטל את הראשונות בלבד ולא לשם תוספת, אינו עובר בבל תוסיף, אבל אם נתכוין להוסיף - עבר בבל תוסיף (מנחות מ ב), ואף על הצד שבבל תוסיף עובר אף בלא כוונה (ראה לעיל), כשנתכוין לבטל עדיף יותר ואינו עובר (תוספות שם ד"ה ממאי), ונחלקו ראשונים:
הוסיף בארבעה החוטים של ציצית אחת חוט חמישי, לפי שהקשר העליון של ציצית חיובו מן התורה (ראה ערך ציצית. רבה במנחות לט א) - עובר בבל תוסיף, וגרוע ועומד הוא, ומתחילת עשייתו הוא בפסול (סנהדרין פט א)[10]. ונחלקו ראשונים:
ברכת כהניםכהן המוסיף פסוק בברכת כהנים עובר משום בל תוסיף, שנאמר: אֵת כָּל הַדָּבָר וגו' לֹא תֹסֵף עָלָיו (דברים יג א), אפילו דבר לא תוסיף עליו (ספרי ראה פב)[11]. ואין זה נקרא תוספת לאחר זמן המצוה (ראה לעיל), שמכיון שאילו נזדמן לכהן ציבור אחר שלא התפללו ולא שמעו ברכת כהנים - מברך עוד פעם, כל היום זמנו (ראש השנה כח ב), ומטעם זה אפילו אם לא נתכוין הכהן בתוספתו לשם מצות ברכת כהנים, ושלא בזמנו הרי לדברי הכל צריך כוונה לעבור על בל תוסיף (ראה לעיל), מכל מקום עבר הכהן, שהרי זה נקרא בתוך זמנו (מאירי שם). הוספה באישיםאשה שפטורה ממצות עשה שהזמן גרמא, לדעת התנאים הסוברים שאסורות לקיים אותן המצוות (ראה ערך אשה) - יש מהראשונים שמפרשים שהרי זה מפני שעוברות על בל תוסיף (רש"י ראש השנה לג א ד"ה הא נשים; תוספות רי"ד עבודה זרה מהדורא-קמא ג א ד"ה לומר לך), ומכל מקום מותרת אשה לישב בסוכה עם בניה הקטנים, שכיון שיושבת בשביל בניה, אין זו הוספה (תוספות עירובין צו א ד"ה מיכל, בתירוץ הראשון), או שאשה שאינה חייבת במצוה זו הרי אצלה תמיד כמצוה שלא בזמנה שאין עוברים בלי כוונה לשם מצוה, וכיון שאינה מתכוונת לשם מצוה אינה עוברת (תוספות שם, בתירוץ השני). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
