הגדרה^[1] - מקום להקריב עליו קרבנות מחוץ למשכן ולמקדש

מהותה

שתי במות הן - במה גדולה ובמה קטנה.

במה גדולה

במה גדולה היא מזבח הנחושת שעשה משה רבנו שהיו מקריבים עליו קרבנות הצבור באהל מועד בשעת היתר הבמות, כשאהל מועד נטוי כדרכו, ואין הארון נתון שם (תוספתא זבחים [צוקרמאנדל] יג יט. וראה ירושלמי מגילה א יב), עד שלא נבנה המקדש והמזבח בהר המוריה (ראה ערך בית המקדש), ובזמן שלא היה הארון בתוך אהל מועד (מאירי מגילה ט ב).

במה גדולה נקראת במת צבור (זבחים קיב ב).

מקומות שהיתה במה גדולה

בשלשה מקומות היתה קבועה במה גדולה: בגלגל, בנוב ובגבעון (רש"י זבחים קיב ב ד"ה במת צבור).

בגלגל, שהוקבע שם אהל מועד כל ארבע עשרה שנה שכבשו ושחלקו (זבחים קיח ב; רמב"ם בית הבחירה א ב. וראה ערך ארץ ישראל: הכיבוש; החילוק), והארון היה הולך במלחמותיהם, ולא היה קבוע אצל המזבח (מאירי מגילה ט ב).

משחרבה שילה ובאו לנוב וקבעו שם את אהל מועד (ראה זבחים שם. וראה שמואל א כא ב), לא היה שם הארון, שהרי נשבה ביד פלשתים (שמואל א ד יא), וכשהחזירוהו היה עשרים שנה בקרית יערים (שם ז א), ובבית עובד אדום הגתי, עד שהעלהו דוד לירושלים (שמואל ב ו י - יב; דברי הימים ב יג ו).

וכשמת שמואל, ושאול החריב את נוב עיר הכהנים, וקבעו את אהל מועד בגבעון (זבחים שם), לא הביאו לשם את הארון (מאירי מגילה שם).

המזבח שבשילה

שילה נקראה משכן (תהלים עח ס), או בית (שמואל א א כד), שהארון היה בתוך אהל מועד, ואסור היה להוציאו משם (ראה תוספות ערובין סג ב ד"ה כל), ולא היה המזבח שם נקרא במה (ראה רש"י סוטה טו ב ד"ה איסי, ופירוש המשניות לרמב"ם זבחים יד ו).

ויש סוברים שכשהוציאו את הארון משילה היה למזבח דין במה גדולה, אבל אחרי שנשבה הארון בימי עלי יתכן שנחרבה שילה ולא היה לו דין במה גדולה, שאז נוב נעשתה במה גדולה (רבינו חננאל מגילה ט ב; ערוך ערך במה).

במה קטנה

במה קטנה היא זו שכל אחד ואחד בונה לו בראש גגו ועל פתח ביתו ובכל מקום שירצה, ומקריב עליה קרבנות בזמן היתר הבמות (תוספתא זבחים [צוקרמאנדל] יג יט).

בבמה זו נחלקו תנאים אם צריכה להיות בנויה במיוחד, או שיכול להקריב אפילו על גבי סלע (זבחים קח ב). ולדברי הכל יש הבדל בין במה גדולה לבמה קטנה בחמשה דברים: קרן, יסוד, כבש, ריבוע, כיור וכנו (ראה ערך מזבח), שכל אלה מעכבים בבמה גדולה ולא בקטנה (זבחים שם וקכ א).

זמנה

קודם הקמת המשכן ובזמן המשכן

עד שלא הוקם המשכן היו ישראל מקריבים קרבנותיהם בבמות שהיו מקימים בכל מקום שרצו, כמו שהקריבו מאדם ועד משה רבנו; משהוקם המשכן נאסרו הבמות, שהתורה הזהירה מלהקריב חוץ למשכן (ספרי ראה סח; זבחים קיב ב, ורש"י שם ד"ה נאסרו; פירוש המשניות זבחים יד א. וראה ערך שחוטי חוץ).

בגלגל

איסור זה נמשך כל זמן שהיו ישראל במדבר, ומשנכנסו לארץ ובאו לגלגל - הותרו הבמות (זבחים קיב ב^[2]). ונתנו סימן לדבר שאיסור הבמות הוא כשהארון בפנים אצל המזבח (ירושלמי מגילה א יב), ולכן בגלגל, שלא היה הארון קבוע שם, הבמות מותרות (מאירי מגילה ט ב. וראה לעיל: מהותה).

משבאו לשילה

משבאו לשילה נאסרו שוב הבמות (ספרי ראה סח; משנה זבחים שם), שנאמר: כִּי לֹא בָאתֶם עַד עָתָּה אֶל הַמְּנוּחָה וְאֶל הַנַּחֲלָה (דברים יב ט), ונחלקו התנאים בפירושו: לדעת רבי יהודה מנוחה זו שילה, שנחו מן הכיבוש, ונחלה זו ירושלים; לדעת רבי שמעון מנוחה זו ירושלים, ונחלה זו שילה; ודבי רבי ישמעאל שנו, זו וזו שילה (זבחים קיט א, וראה ספרי שם), ולדעת כולם הבמות אסורות, שהרי הזהיר שם הכתוב: הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה (דברים שם יג. ראה רש"י זבחים קיב ב ד"ה נאסרו)^[3].

רבי שמעון בברייתא אחרת חולק וסובר שמנוחה ונחלה זו וזו ירושלים, ומנוחה זו היא מנוחת הארון, ונחלה נחלת עולמים, ונמצא שכל זמן שלא באו לירושלים היו הבמות מותרות (זבחים קיט א - ב).

והסתפקו בירושלמי אם הותרו הבמות כשנשבה הארון בזמן שילה בימי עלי (ירושלמי מגילה א יב. וראה לעיל: מהותה^[4]).

נוב וגבעון

אחר חורבן שילה, משבאו לנוב וגבעון, הותרו הבמות (ספרי ראה סח; זבחים קיב ב. ראה שדרשו מקור לדין שם קיט א). ובדין זה הכל מודים, שמשחרבה שילה בטלה קדושתה (רש"י שם קיט א ד"ה זו וזו שילה).

משבאו לירושלים

משבאו לירושלים נאסרו הבמות, ושוב לא היה להן היתר (ספרי ראה סח; מגילה י א וזבחים קיב ב; רמב"ם בית הבחירה א ג), לפי שקדושת המקדש קידשה לשעתה וקידשה לעתיד לבוא, שעליה נאמר: וְנַחֲלָתוֹ לֹא יַעֲזֹב (תהלים צד יד), זֹאת מְנוּחָתִי עֲדֵי עַד (שם קלב יד), ולפיכך קדושתה לעולם (פירוש המשניות להרמב"ם זבחים יד א; תוספות יבמות פב ב ד"ה ירושה, בשם ר"י).

ויש מהראשונים הסוברים שאפילו אם בטלה בזמן הזה קדושת ירושלים והמקדש, מכל מקום מירושלים ואילך נאסרו הבמות לעולם, ולא נחלקו אם בטלה הקדושה אלא לענין אם יכולים להקריב בזמן הזה במקום המזבח שבמקדש (תוספות מגילה שם ד"ה ומאי, בשם רבי חיים. וראה ערך בית המקדש, וערך ירושלים).

בחוץ לארץ

בזמן היתר הבמות הותרו הבמות אף בחוץ לארץ (מגילה י א; וראה רש"י סנהדרין פג א ד"ה תרומה, וזבחים יד א ד"ה שכן).

קרבנות בבמה גדולה

שני סוגי קרבנות היו קרבים בבמה גדולה - קרבנות צבור וקרבנות יחיד.

קרבנות ציבור

בקרבנות צבור נחלקו תנאים:

• חכמים סוברים שכל קרבנות הצבור היו מקריבים בבמה גדולה (זבחים קיז א, וראה שם ברש"י ד"ה כל שהצבור, ושם ב ד"ה איש).

• רבי שמעון סובר שלא הקריבו מקרבנות חובה אלא כשהם כעין הפסח (זבחים קיח א).

בפירוש דעת רבי שמעון נחלקו הראשונים:

• יש אומרים שהם קרבנות שקבוע להן זמן, ויש כיוצא בהן נדבה (רש"י שם ד"ה חטאת), כגון תמידים ומוספים, שהם עולות, ופסח, שבכל השנה הוא שלמים (ראה תוספות קיח א ד"ה ותתרגם), יצאו חטאות הציבור, שאין חטאת באה נדבה (רש"י שם, וראה משנה למלך קרבן פסח א ג), ויצאו כבשי עצרת שהם שלמי צבור (ראה ערכו), שאינם דומים לשלמים, כיון שהם קדשי קדשים (ראה ערך שלמי צבור. רש"י שם).

• ויש מפרשים שהם קרבנות שבאים בשעת היתר הבמות גם כקרבן יחיד, והיינו תמידים ומוספים, שגם היחיד מביא עולת נדבה בבמה גדולה, ופסח שבא בפסח שני ביחיד (ראה ערך פסח, וערך פסח שני), אבל חטאות צבור לא, שהרי היחיד אינו מביאה שאין חובות היחיד באים בבמה (תוספות זבחים קיח א ד"ה ותתרגם)^[5].

נדבות צבור היו קרבות בבמה גדולה לדברי הכל (זבחים קיח א).

מנחות ציבור

מנחות צבור קרבו בבמה, כמנחת העומר (ראה ערכו. ראש השנה יג א), ובזיכים (ראה ערכו) של לחם הפנים (ראה ערכו. שמואל א כא ז), ואף הסובר שאין מנחה בבמה (ראה להלן), לא אמר כן בשל צבור (ראה תוספות שבועות טו א ד"ה אין עזרה).

ויש מהראשונים שכתב שאין לחם הפנים בבמה, לפי שאין מנחה בבמה (ר"ש משנץ על תורת כהנים אמור פרק יח יא).

קרבנות יחיד

קרבנות היחיד שבאים בנדר ובנדבה, כגון עולות ושלמים, קרבים בבמה גדולה, לדברי הכל, אבל בקרבנות חובה, כחטאות ואשמות, נחלקו תנאים:

רבי מאיר וחכמים סוברים שאינם קרבים^[6]; ורבי יהודה סובר שבבמה קטנה אינם קרבים, אבל בבמה גדולה מקריב היחיד אפילו חובות (זבחים קיז ב וקיח א). ולדעת כולם אין הבדל בזה בין קבוע להן זמן לאין קבוע (ראה שם קיח א, ורש"י קיז ב ד"ה ככל), אבל לרבי שמעון, שמבדיל בחובות צבור בין קבוע להן זמן לאין קבוע (ראה לעיל), אף בחובות יחיד קרבות בבמה גדולה רק אלו שקבוע להן זמן (שם קיט א, וראה תוספות שם ד"ה הא).

אף בעולה ושלמים של נזירות נחלקו:

רבי מאיר סובר שקרבים בבמה גדולה, שמתחילה על ידי נדר באה הנזירות עליו; וחכמים סוברים שבכלל חובות הם, שהוא לא התנדב קרבנות אלא קיבל נזירות, ומאליו נתחייב בקרבנות (זבחים קיז ב, ורש"י ד"ה מנחות וד"ה נזירות).

מנחות ועופות של יחיד

אף במנחות ועופות של יחיד, שבאו בנדר ובנדבה, נחלקו תנאים אם קרבו בבמה גדולה: חכמים (זבחים קיז ב) ורבי יהודה (שם קיג א) סוברים שאין מנחה בבמה (וטעמם מדרשת הפסוק, ראה תוספות שם קיז ב ד"ה ורבנן, ושם קיט ב ד"ה אין מנחה); ורבי מאיר סובר מנחה קרבה בבמה (תורת כהנים אחרי פרק ט ו; זבחים קיז ב), שאף היא דבר הנידר והנידב הוא (רש"י שם ד"ה אין).

סוטה

אין משקים סוטה בבמה גדולה, שהרי מנחת הסוטה היא מנחת יחיד, ואין חובת יחיד קרבה בה (רש"י סוטה טו ב ד"ה איסי, ומאירי שם. וראה שם גירסתנו, ובתוספות ד"ה לרבות).

אתנן זונה

אתנן זונה (ראה ערכו) ומחיר כלב (ראה ערכו), כשם שאסורים באהל מועד שבמדבר, כך אסורים באהל מועד שבגלגל (תוספתא תמורה ד ז), והוא הדין בכל במת צבור (ספרי כי תצא רסא ד"ה ומחיר. וראה להלן: קרבנות בבמה קטנה).

קרבנות בבמה קטנה

המותרים בהקרבה

כל קרבנות הציבור אין מקריבים בבמה קטנה (ספרי ראה סה ד"ה לא. וראה רש"י זבחים קיז א ד"ה כל שאין). ואף קרבנות היחיד לא הקריבו אלא דבר הנידר ונידב, כעולות ושלמים, ולא חובות (ראה לעיל: קרבנות בבמה גדולה), ואף הסובר שבבמת ציבור היחיד מקריב גם חובות, מודה בבמת יחיד (זבחים קיח א ורש"י ד"ה ורבי יהודה).

במנחות ועופות וכן בעולה ושלמים של נזיר נחלקו תנאים (שם קיז ב. וראה לעיל שם).

איסור לאו באסורים בהקרבה

עבר והקריב קרבנות ציבור או חובות יחיד בבמה קטנה עובר בלאו הבא מכלל עשה [ראה ערכו] (תוספות זבחים קיט ב ד"ה הקדישן), שבקרבנות צבור האיסור נלמד מ"איש, ולא ציבור", ובחובות יחיד מ"ישרות, ולא חובות" (ברכת הזבח שם וצאן קדשים שם).

יש סוברים שבחובות יחיד עובר בלאו, שנאמר (דברים יב ח): לֹא תַעֲשׂוּן כְּכֹל אֲשֶׁר אֲנַחְנוּ עֹשִׂים וגו' (בה"ג במנין המצות; יראים השלם שסז).

ויש סוברים ממה שנאמר: לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ (דברים טז ה), שזהו לאו לזובח פסח בבמת יחיד בשעת היתר הבמות (זבחים קיד ב), והשמיענו לכל החובות כמו פסח (רש"י שם ד"ה בשעת).

שינויי הדינים בבמה קטנה

קרבנות הקרבים בבמה קטנה נבדלים מהקרבים בבמה גדולה בדברים אלה (זבחים קיב ב וקיג א):

• סמיכה (ראה ערכו) על הקרבן;

• שחיטת צפון בקדשי קדשים;

• מתן סביב, שתהא נראית מתנת הדם בקרן המזבח לשתי רוחותיו, דהיינו מתן שתים שהן ארבע (רש"י שם ד"ה ומתן. וראה ערך זריקה);

• תנופה והגשה של מנחות, לסובר יש מנחה בבמה;

• כהונה, שהזר כשר בבמה קטנה (רש"י שם ד"ה וכיהון);

• בגדי כהונה (ראה ערכו);

• כלי שרת (ראה ערכו);

• ריח ניחוח, שאם צלה אברים והעלם כשרים, אף על פי שאין בהם ריח ניחוח (רש"י שם ד"ה ריח);

• מחיצה לדמים, היינו חוט הסיקרא להבדיל בין דמים העליונים של מזבח לדמים התחתונים;

• ריחוץ ידים ורגלים (ראה ערך קידוש ידים ורגלים).

כל אלה אינם בבמה קטנה, לפי שבכל אלה נאמר או 'לפני ה או 'מזבח' או 'בקודש', ובמה קטנה אינה בכלל זה (זבחים קיט ב). ובאופן דומה למדו גם:

• היושב כשר בבמה קטנה (זבחים טז א).

• חזה ושוק (ראה ערכו) של שלמים ושכמותם (ראה ערך חזה ושוק), אינם נוהגים בבמה קטנה (תוספתא זבחים יג יז; זבחים קיט ב), והוא הדין תרומת לחמי תודה (ראה ערכו) (זבחים שם ורש"י).

בדינים נוספים יש הבדל בבמה קטנה:

• עור העולה אינו ניתן בבמה קטנה לכהנים, אלא הוא לבעלים (תוספתא שם).

• הנקבה כשרה לעולה בבמה קטנה (עבודה זרה כד ב).

• אין פסול יוצא (ראה ערכו) בבמה קטנה (תוספתא שם; זבחים קכ א), שאין לה מחיצות, שבכל מקום מקומה (רש"י שם ד"ה מה ויד א ד"ה שכן).

• בהפשט וניתוח של עולה, נחלקו אמוראים: רב אמר אינה טעונה הפשט וניתוח, ורבי יוחנן אמר טעונה הפשט וניתוח (זבחים שם, ושם ברייתא כרבי יוחנן).

• בשחיטה, אם כשרה בלילה, נחלקו אמוראים: רב (לגירסת רש"י. ולגירסתנו: חד אמר) אמר כשרה, ושמואל (לגירסת רש"י, וגירסתנו: חד) אמר שחיטת לילה פסולה (זבחים שם, ורש"י).

• קרבנות במה קטנה אם טעונים נסכים (ראה ערכו), נחלקו תנאים: רבי ישמעאל וכן חכמים סוברים שאין נסכים נוהגים בבמה קטנה, ורבי עקיבא וכן רבי סוברים שנסכים נוהגים בבמה קטנה (זבחים קיא א, ורש"י שם; קדושין לז א וב).

• אשה ועבד כשרים להקריב בבמה קטנה (תורת כהנים אחרי פרק ט ז; תוספתא זבחים יג יט. וראה ירושלמי מגילה א יא, וקרבן העדה שם, שרבי יוחנן חולק).

• שתויי יין (ראה ערכו) אינם חייבים בבמה (רמב"ן על התורה ויקרא י ט. וראה ערך שתויי יין).

• אתנן זונה (ראה ערכו) ומחיר כלב (ראה ערכו) אינם אסורים בבמה קטנה (ראה תוספתא תמורה ד ז: באהל מועד שבגלגל, וראה חזון יחזקאל לתוספתא פסחים ח ז).

• בכהן אונן הסתפקו בגמרא אם אסור בבמה (זבחים טז א).

הדינים השווים בבמה קטנה ובבמה גדולה

הדברים הנוהגים בבמה קטנה כמו בבמה גדולה, הם:

• שחיטה, הפשט וניתוח (ראה לעיל מחלוקת אמוראים בדבר), התרת הבשר לאכילה על ידי זריקת הדם דוקא, וכן זמן אכילת קדשים (ראה ערכו), והפיגול (ראה ערכו) שחשב על אכילתו חוץ לזמנו, (תוספתא זבחים יג יח; זבחים קכ א ורש"י, וראה שם ברש"י למה הוצרכו ללימוד מיוחד), וכן הנותר (ראה ערכו) (זבחים קיג א).

• טמא פסול להקריב בבמה קטנה (זבחים טז א), ולאכול הבשר של הקרבן (רש"י זבחים קכ ב ד"ה לעשות).

• בעל מום פסול להקריב (זבחים טז א).

• קרבן בעל מום פסול להקרבה (בכורות יד ב; תמורה ז א).

קרבנות באיסור במות

הקדשה והקרבה

הקדיש והקריב בשעת איסור הבמות, עובר בעשה ולא תעשה, וחייב כרת (זבחים קיב ב).

בעשה, שנאמר (דברים יב יד): כִּי אִם בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ה' וגו' שָׁם תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ וְשָׁם תַּעֲשֶׂה כֹּל אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּךָּ (רמב"ם מעשה הקרבנות יח א^[7]), ויש מפרשים ממה שנאמר: וֶהֱבִיאֻם לַה' (ויקרא יז ה. רש"י זבחים קיב ב ד"ה בעשה).

ובלא תעשה, שנאמר (דברים שם יג): הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תַּעֲלֶה עֹלֹתֶיךָ בְּכָל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּרְאֶה (זבחים קו א וב; רמב"ם שם ב. וראה ערך אזהרה: לשונות האזהרה).

וחייב כרת, שנאמר (ויקרא יז ח - ט): אִישׁ אִישׁ מִבֵּית יִשְׂרָאֵל וגו' אֲשֶׁר יַעֲלֶה עֹלָה אוֹ זָבַח וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא יְבִיאֶנּוּ וגו' וְנִכְרַת. ובשוגג מביא חטאת (רמב"ם שם).

הקדיש בשעת היתר הבמות, והקריב בשעת איסור הבמות עובר בעשה ובלא תעשה, ואינו חייב כרת (זבחים קיב ב)^[8].

במה קטנה האסורה

נחלקו תנאים על איזו במה קטנה חייבים בהקרבה בזמן איסור הבמות: רבי יוסי אומר במזבח בנוי דרך בנין, ורבי שמעון אמר אפילו על הסלע או על האבן חייב (זבחים קח א. וראה לעיל: מהותה). הלכה כרבי יוסי (רמב"ם מעשה הקרבנות יט א).

על פרטי דיני הקרבה בזמן איסור הבמות ראה ערך העלאת חוץ.

שחיטה

השוחט קרבן מחוץ לעזרה במזיד בזמן איסור הבמות חייב כרת, שנאמר (ויקרא יז ג-ד): אֲשֶׁר יִשְׁחַט שׁוֹר וגו' וְאֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא הֱבִיאוֹ וגו' וְנִכְרַת וגו' (זבחים קו א; כריתות ב א; רמב"ם מעשה הקרבנות יח ב), ובשוגג חייב חטאת (רמב"ם שם).

על פרטי דיני השחיטה בחוץ בזמן איסור הבמות, ראה ערך שחוטי חוץ.

קרבן פסח

יש שמונים לאו מיוחד במקריב קרבן פסח בבמה קטנה, שנאמר: לֹא תוּכַל לִזְבֹּחַ אֶת הַפָּסַח בְּאַחַד שְׁעָרֶיךָ (דברים טז ה) שנאמר לשעת היתר הבמות (ראה פסחים צא א, וזבחים קיד ב, וראה לעיל: קרבנות בבמה קטנה), ועוברים עליו גם בשעת איסור הבמות (חינוך תפז). אבל רוב מוני המצוות לא מנו לאו זה (ראה הגהות משנה למלך לחינוך שם, ומנחת חינוך שם).

בנכרים

הנכרים מותרים להקריב בבמות אפילו בזמן איסור הבמות (זבחים קטז ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יט טז), ומקריב עליה כל מה שירצה (זבחים שם), שקודם מתן תורה היו מותרים הכל להקריב בבמות בהמה חיה ועוף זכרים ונקבות תמימים ובעלי מומים טהורים ולא טמאים (זבחים קטו ב וקטז א), ובני נח אף לאחר מתן תורה (משנה למלך מעשה הקרבנות שם), מלבד מחוסר אבר, שהיו אסורים גם קודם מתן תורה (זבחים שם), והנכרים אסורים בהם גם עכשיו (משנה למלך שם. וראה ערך בעל מום).

ודוקא כשמקריבים בבמה שיבנו (רמב"ם מעשה הקרבנות שם, וכוונתו לא על הסלע והצור, ראה לעיל: מהותה; קרבנות באיסור הבמות). ואסור לישראל לסייע ולעשות שליחותם, שהרי נאסר עלינו להקריב בחוץ (זבחים קטז ב; ירושלמי מגילה א יא; רמב"ם שם), אבל מותר להורות להם וללמדם איך יקריבו לשם ה' (זבחים שם; רמב"ם שם).

הערות שוליים