|
בל תאחר הגדרה[1] - איסור לאחר תשלומי נדרים ונדבות וחיובי תורה ידועים אחר הזמן שקבעה התורה בקרבנותהאיסורהנודר בהמה לקרבן למזבח, אסור לו לאחר מלהביאו במשך זמן שאמרה תורה, שנאמר: כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ (דברים כג כב), ואם איחר - עבר על לאו זה (ראש השנה ד א, ושם ו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג), ונמנה במנין הלאוין (ספר המצוות לא תעשה קנה; סמ"ג לאוין שלא; חינוך תקעד), ואין לוקים עליו, לפי שאין בו מעשה (תוספתא מכות (צוקרמאנדל) ה י; רמב"ם שם). הנודבאחד הנודר, שאמר הרי עלי קרבן, ואחד הנודב, שאמר הרי זה קרבן, באיסור בל תאחר (ברייתא בראש השנה ה ב; רמב"ם שם), שנאמר כאן "נֶדֶר" (שם), ונאמר להלן: וְאִם נֶדֶר אוֹ נְדָבָה (ויקרא ז טז) - מה להלן נדבה עמו, אף כאן נדבה עמו (ברייתא שם; ספרי כי תצא רסד). הנודר ולא מפריש, והמפריש ולא מקריבבין שנדר ולא הפריש קרבנו, ובין שהפרישו ולא הקריבו עובר בלא תעשה, שנאמר בפרשה זו: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה (דברים שם כד) - "תשמור" זו מצות לא תעשה, "כאשר נדרת" זה נדר, "נדבה" כמשמעו (ספרי שם רסה; ברייתא בראש השנה ו א), והוצרכו שני הפסוקים ללמדנו שהלאו הוא בין כשנדר ולא הפריש, ובין כשהפריש ולא הקריב (גמ' שם)[2]. וכתבו אחרונים שבין באמר ולא הפריש, ובין בהפריש ולא הקריב עובר בשני הלאוים, בל תאחר ותשמור, אלא שאין נפקא מינה בריבוי הלאוים, כיון שאין מלקות על לאוים אלה, שאין בהם מעשה (מנחת חינוך תקעד ד). קרבנות חובהאף כל קרבנות חובה נתרבו לאיסור בל תאחר, שנאמר בפרשה זו: כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ (שם כב), ואמרו: אלו חטאות ואשמות עולות ושלמים (ברייתא ראש השנה ה ב; ספרי שם רסד, לגירסת רבנו הלל), ונחלקו ראשונים בצורת הלימוד:
עולות ושלמים שאמרו, אף הם קרבנות חובה הם, כגון עולות-ראיה ושלמי-חגיגה, שהרי נדרים ונדבות של עולה ושלמים כבר למדנו מ"כִּי תִדֹּר נֶדֶר וגו' לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ" (דברים כג כב. רש"י שם ד"ה ועולות). ואף על פי שעולת ראיה ושלמי חגיגה זמנם קבוע, מכל מקום אם הפרישם ולא הקריבם עובר בבל תאחר, כיון שאינם נפסלים בכך (תוספות שם)[4]. קרבנות חובה - שאף בהם ישנה מציאות שלא הפריש, ומציאות שהפריש ולא הקריב (טורי אבן ראש השנה ו א) - נתרבו גם בכתוב של "מוצא שפתיך" (שם כד), שנאמר שם: לַה' אֱלֹהֶיךָ (שם), ומקרא מיותר הוא לרבות חטאות ואשמות עולות ושלמים (גמ' שם, ורש"י ד"ה לה')[5]. בכור ומעשר בהמהוכן עוברים בבל תאחר על בכור ומעשר-בהמה (ראש השנה ד א-ב), ושני לימודים בדבר:
ונחלקו ראשונים בבכור זה, מי הוא שעובר עליו בבל תאחר:
ומכל מקום בבכור בעל מום מצדדים ראשונים שאין הישראל עובר בבל תאחר אם לא נתנו לכהן בזמנו (תוספות שם ז א ד"ה הא), לפי שאינו ראוי להקרבה, ועל מתנות-כהונה אין איסור בל תאחר (טורי אבן שם ד א). לא הקדיש ישראל את הבכור, גם לדעה שמצוה להקדישו (ראה ערך בכור בהמה טהורה) - אינו עובר בבל תאחר, כיון שהוא קדוש מאליו, אף אם לא הקדישו (טורי אבן שם ד"ה בכור ומעשר). במעשר בהמה, אם הפרישו ולא הקריבו עובר בבל תאחר, אבל אם לא הפרישו אינו עובר בבל תאחר דאורייתא, אלא באיסור דרבנן בלבד (ירושלמי שקלים ג א, לפי תלמיד ר' שמואל בר' שניאור)[7], וחלוק בזה משאר הקרבנות, שבהם מבלי הקרבה אי אפשר לצאת ידי חובתו, וכיון שכל זמן שלא הפרישם אי אפשר להקריבם, עובר בבל תאחר, אבל מעשר בהמה אינו מחוייב דוקא להפרישו באופן שיקריבו, שאם רוצה יכול להטיל מום בכל העדר ולא יהיו ראויים להקרבה (ראה ערך מעשר בהמה), ולכן אינו עובר אלא בשכבר הפרישו, שאז אינו יכול להטיל בו שוב מום (טורי אבן שם). פסחאף בשלמים הבאים מחמת הפסח (ראש השנה ה א; ירושלמי שם א א) עוברים בבל תאחר, אם עבר זמנם (ראה להלן) ולא הקריבם, ושני לימודים בדבר:
ואין הריבוי לפסח עצמו, שזמנו קבוע בארבעה עשר בניסן, ואינו כשאר הקרבנות, אלא בשלמים הבאים מחמת הפסח, שאם אבד פסחו והקריב אחר תחתיו, ואחר כך נמצא הראשון, שהוא קרב שלמים, אם איחר להקריבו עובר בבל תאחר (בבלי שם; ירושלמי שם). ובפסח עצמו נחלקו הדעות:
בהקדשותקדשי בדק הביתאף קדשי-בדק-הבית, כגון הדמים והערכים והחרמים וההקדשות, הם בכלל האיסור של בל תאחר - שאם אמר דמי עלי, או דמי פלוני עלי (ראה ערך דמים), או ערכי או ערך פלוני עלי (ראה ערך ערכין), או שאמר דבר זה חרם לשמים, או שאמר דבר זה הקדש, או הרי עלי הקדש, עובר עליהם בבל תאחר - שנאמר: כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' אֱלֹהֶיךָ לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ (דברים כג כב), והמילים "לה' אלהיך" באות לרבות דבר זה (ברייתא בראש השנה ה ב)[8], ונחלקו ראשונים בצורת הלימוד:
חרם לכהניםבאומר "חרם זה לכהנים", שדינו ליתנו להם (ראה ערכו), נחלקו ראשונים:
כשהפריש ולא מסר לגזברקדשי בדק הבית מרובים גם מהכתוב: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וגו' אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ (דברים כג כד), שבו נכפל איסור בל תאחר, ללמדנו שאין הפרש בין כשנדר ולא הפריש, לבין שהפריש ולא הקריב (ראה לעיל), שנאמר בו: "אשר דברת", ודרשו: אלו קדשי בדק הבית (ספרי שם רסה; ברייתא בראש השנה ו א), ולכן אף בקדשי בדק הבית, בין כשנדר ולא הפריש הדמים, ובין שהפריש הדמים ולא מסרם לגזבר, עובר בבל תאחר (מנחת חינוך תקעד א(ד)). בצדקותהחיוב ומקורוהנודר לצדקה, אף הוא עובר בבל תאחר (ברייתא ראש השנה ה ב), שנאמר: לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ (שם כב) - "ה' אלהיך" הוא מקרא מיותר, ובא לרבות צדקה, שנאמר בה: וּלְךָ תִּהְיֶה צְדָקָה לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ (שם כד יג. רש"י ראש השנה שם ד"ה ה' אלהיך). צדקה נתרבה אף מהכתוב: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ וגו' (שם כג כד), שנאמר בו: בְּפִיךָ (שם) - זו צדקה (ספרי שם; ברייתא שם ו א), שבצדקה נאמר: יָצָא מִפִּי צְדָקָה (ישעיהו מה כג. רבנו חננאל שם; תוספות שם ד"ה בפיך; רבנו הלל שם), ולפיכך אין חילוק בו בין כשנדר ולא הפריש הדמים, ובין שהפריש הדמים ולא מסרם לגבאי (מנחת חינוך שם יב). מתי עובר בצדקהאם הפריש מעות לצדקה סתם, ולא נתן, עובר על הלאו (רא"ש ראש השנה א א; מרדכי בבא בתרא תצא; טוש"ע יו"ד רנז ג). אם הפריש מעות ליתנם לעני פלוני, אינו עובר עד שיבוא פלוני לידו (מרדכי שם; רמ"א שם). אם נדר לתת ליד הגבאי, ולא נתן, עובר על הלאו (מרדכי ראש השנה תשב, ותוספות שם ד א ד"ה והחרמין, בשם רבנו תם) בשעת תביעת הגבאי; ואם לא ידע הגבאי מנדרו, אינו עובר על הלאו, ומכל מקום צריך להודיעו מהנדר, כדי שיוכל לתובעו (מרדכי בבא בתרא שם; רמ"א שם). אם נדר לחלק ביד עצמו כשירצה, אינו עובר על הלאו (מרדכי ראש השנה שם, ותוספות שם, בשם רבנו תם) אם הפריש שיהיו המעות מונחות אצלו ליתנן לעניים מעט מעט במקום שיראה לו (רא"ש שם; מרדכי בבא בתרא שם; טוש"ע שם). אם אין עניים מצויים במקומו, אינו עובר על בל תאחר, עד שיגיע עני לידו (טוש"ע שם); ואם אין הדרך לחלק לעניים מיד, נחשב כאילו אין עניים מצויים (רמ"א שם), ולפיכך במקום שנהגו לחלק לעניים מעות בכל ערב שבת, אינו עובר אלא בערב שבת בלבד (מרדכי שם, בשם רבותינו). הגבאי כשמאחר מלחלק לעניים, אינו עובר בבל תאחר (מרדכי ראש השנה שם, ותוספות שם, בשם רבנו תם), שאיסור בל תאחר חל על הנודר בלבד (חכמת מנוח שם). הנודר צדקה לבית הכנסתבנודר צדקה לבית הכנסת נחלקו הדעות: יש אומרים שישנו בבל תאחר (ספר המצוות לא תעשה קנז); ויש אומרים שאינו בבל תאחר, לפי שאין זו מצות עשה של תורה כצדקה לעניים (שו"ת הרדב"ז ב תרצח)[9]. בתרומות ומעשרות ומתנות ענייםתרומות ומעשרותאף המעשרות ישנם באיסור בל תאחר (ראש השנה ד א - ה ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג), שנאמר: לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים כג כב) - "ה' אלהיך", הוא מקרא מיותר ובא לרבות מעשרות, שנאמר בהם: וְאָכַלְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ וגו' מַעְשַׂר דְּגָנְךָ (שם יד כג. ראש השנה ה ב, ורש"י ד"ה ה' אלהיך). ואף על פי שפסוק זה במעשר-שני נאמר, הוא הדין גם מעשר-ראשון ומעשר-עני (תוספות שם ד א ד"ה ומעשרות; מאירי שם), שהוקשו המעשרות זה לזה, ועוד שבפרשת ביעור נאמר: וְאָמַרְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בִּעַרְתִּי הַקֹּדֶשׁ מִן הַבַּיִת (שם כו יג), וכל המעשרות בכלל (פני יהושע שם ה ב). וכן התרומות בכלל מעשרות לבל תאחר (תוספות שם; מאירי שם)[10]. ונחלקו ראשונים:
נטע רבעיפירות נטע רבעי, הם בכלל המעשרות לבל תאחר (מאירי שם). בכוריםבבכורים נחלקו ראשונים:
מתנות ענייםעל מתנות עניים, כגון לקט שכחה ופאה, עובר בבל תאחר (ספרי כי תצא רסד; ראש השנה ד ב; רמב"ם מעשה הקרבנות שם), שנאמר: לֹא תְאַחֵר לְשַׁלְּמוֹ כִּי דָרֹשׁ יִדְרְשֶׁנּוּ ה' מֵעִמָּךְ (דברים כג כב) - "מעמך", זה לקט שכחה ופאה (ספרי שם; ברייתא בראש השנה ה ב), שהם חלקו על עני שנאמר בו: אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ (שמות כב כד. רש"י שם ד"ה מעמך; רבנו הלל שם). ואף על פי שאין בלקט שכחה ופאה מצות נתינה, אלא עזיבה בשדה בלבד, מכל מקום אם עבר ונטלם חייב להחזירם לעניים, ובפאה אם לא הפריש מן הקמה מפריש מן העמרים, או מן הכרי (ראה ערך פאה), ואם איחר מלהחזיר ומלהפריש עובר בבל תאחר, או אפילו אם לקח בהיתר, כגון שלא היו אז עניים, שמותר ליטלם ולהחזירם אחר כך לעניים, ואם איחר מלהחזירם עובר בבל תאחר (תוספות שם ד ב ד"ה לקט; מאירי שם)[11]. אף פרט ועוללות בכלל בל תאחר, שהרי אף הם ממתנות עניים (תוספות שם). בנזירות, נדרים ושבועותנזירותבנזירות למדנו בהיקש מנדרים שישנה בבל תאחר, שנאמר: לִנְדֹּר נֶדֶר נָזִיר לְהַזִּיר (במדבר ו ב), מה נדרים - כשנדר להביא קרבן (ר"ן נדרים ג א ד"ה ומה נדרים) - עובר בבל תאחר, אף נזירות עובר בבל תאחר (ברייתא בנדרים ג א), כגון:
נדרים ושבועותבנדרי איסור, כגון קונמות, וכן בשבועות-ביטוי, נחלקו ראשונים אם יש בהם איסור בל תאחר:
זמן בל תאחרנחלקו תנאים כמה זמן ישהה אדם את קרבנותיו ויעבור בבל תאחר:
להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כדעה הראשונה (רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג, ובפירוש המשניות ראש השנה ב א; ברטנורא שם; כן משמע בחינוך תקעה); ויש פוסקים כדעה השניה (מאירי שם ד א, ושם ה ב; רשב"א נדרים ג ב; ריטב"א ראש השנה ו ב); ויש פוסקים כדעה הרביעית (יראים שצג). כשהנדר לא חל בכל הרגלאינו עובר בבל תאחר אלא אם כן נדר קודם הרגל, ועבר עליו כל הרגל הראשון, שאף על פי שבלילה אין ראוי הקרבן להיקרב, מכל מקום כיון שהיה עליו להקריבו בערב החג ולא הקריבו, תיכף משנכנס החג כבר מתחיל לחול האיסור של בל תאחר (ראש השנה ז ב, ורש"י ד"ה והרי רגלים, הראשון); אבל אם נדר כשכבר נכנס הרגל, אפילו בליל ראשון, אינו עולה למנין שלושה רגלים (תוספות שם ד"ה והרי), וכן ברגל האחרון אינו עובר עד שיעבור כל הרגל (תוספות שם). שני חצאי רגלים מצטרפים לרגל שלם, כגון אם נדר בתוך הפסח עובר בבל תאחר באמצע הפסח הבא (תוספות שם ו ב ד"ה שנה; ריטב"א שם). אם היה הרגל השלישי סוכות, עובר בבל תאחר כשעברו שבעת ימי החג, אף על פי שלא עבר עדיין שמיני עצרת, שרגל בפני עצמו הוא (רמב"ן סוכה מח א). מתי עובר על האיסורלאחר שעברו עליו שלושה רגלים עובר בבל תאחר בכל יום ויום (ראש השנה ו ב; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג)[14]. שנה ללא רגליםאחד בכור ואחד כל הקדשים, כשם שעוברים עליהם בבל תאחר בשלושה רגלים בלי שנה, כך כשעברה עליהם שנה בלא שלשה רגלים עובר בבל תאחר (ברייתא בראש השנה ו ב; ירושלמי שם א א), שהבכור נאכל בכל שנתו, שנאמר: לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ תֹאכְלֶנּוּ שָׁנָה בְשָׁנָה (דברים טו כ), אין לי אלא בכור, מנין לרבות כל הקדשים, תלמוד לומר: כָּל הַבְּכוֹר (שם יט. ספרי ראה קכד, וראב"ד שם). שנה בלא רגלים תתכן במספר אופנים:
כשהזכיר זמן ידועלא אמרו שלשה רגלים אלא בשנדר סתם, אבל כשהזכיר זמן ידוע ועבר הזמן - עובר, כגון אם אמר הרי עלי עולה להביאה בשני בשבת, כיון שבא שני בשבת ולא הביאה - עובר (ירושלמי ראש השנה א א), וכן כשאמר הרי עלי להביא קרבן מיד, עובר לאלתר בבל תאחר (ר"ן נדרים ד א ד"ה (ג ב) בל תאחר)[15]. נדרי צדקהבנדרי צדקה עובר הנודר מיד בבל תאחר, שהרי עניים מצויים ובידו ליתן להם מיד (ראש השנה ו א; רמב"ם מתנות עניים ח א; טוש"ע יו"ד רנז ג), ואם אין שם עניים, נחלקו ראשונים:
לקט שכחה ופאהבלקט שכחה ופאה, נחלקו ראשונים:
מעשרותמעשרות זמנם בשלושה רגלים, בין לסוברים שאיסור איחורם הוא קודם הפרשה, ובין לסוברים שהאיסור הוא לאחר הפרשה (כן משמע בתוספות שם ד א ד"ה ומעשרות; מאירי שם). בכוריםבבכורים, אפילו לסוברים שעוברים עליהם בבל תאחר (ראה לעיל), מכל מקום אין זמנם בשלושה רגלים, אלא משעברה חנוכה ולא הביא - עובר (תוספות שם). נזירותבנזירות, נחלקו ראשונים:
נדרי איסור ושבועותבנדרי איסור ושבועות, לסוברים שיש בהם האיסור של בל תאחר (ראה לעיל), אין זמנם בשלושה רגלים, שכיון שבידו לקיימם מיד, הרי זה כמו בצדקה כשעניים מצויים, שלאלתר עובר בבל תאחר, אלא אם כן קבע זמן בשבועתו, כגון שנשבע לעשות דבר ידוע עד יום פלוני, שעד שיגיע אותו זמן אינו עובר (ריטב"א ראש השנה ו א). מתי עובר על האיסורנחלקו ראשונים מתי עבור על האיסור כשנודר שלא בקרבנות:
עבירת עשה באיחורמלבד הלאו של בל תאחר, ישנו חיוב על האדם להביא את כל הקרבנות שנדר או נדב ברגל הראשון שפגע בו תחילה, שנאמר: וּבָאתָ שָׁמָּה וַהֲבֵאתֶם שָׁמָּה (דברים יב ה-ו. ספרא אמור פרק טו ב; ספרי ראה סג; ברייתא בירושלמי ראש השנה א א), כלומר: בעת שתבוא לחוג תביא כל מה שאתה חייב בו, ותתן כל חוב שעליך לשם (רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג). חיוב זה הוא מצות עשה (ראש השנה ו א; רמב"ם שם), ונמנה במנין המצוות (ספר המצוות מצות עשה פג; סמ"ג עשין קפז; חינוך תלח), וכיון שעבר עליו רגל הראשון ולא הביא, עובר עליו (גמ' שם; רמב"ם שם). מתי עובר על העשהכשם שהלאו של בל תאחר ישנו בין באמר ולא הפריש, ובין בהפריש ולא הקריב (ראה לעיל), כך העשה ישנו בשני האופנים, שנאמר: מוֹצָא שְׂפָתֶיךָ תִּשְׁמֹר וְעָשִׂיתָ כַּאֲשֶׁר נָדַרְתָּ לַה' אֱלֹהֶיךָ נְדָבָה (דברים כג כד) - "מוצא שפתיך" זו מצות עשה (ספרי כי תצא רסה; ברייתא בראש השנה ו א), והוצרכו שני הפסוקים ללמדנו שהעשה נוהגת בין כשנדר ולא הפריש, ובין כשהפריש ולא הקריב (גמ' שם). ונחלקו אחרונים:
כשעבר הרגל הראשון ולא הביאעבר עליו הרגל הראשון ולא הביא, שוב אינו עובר בכל יום שבין רגל לרגל בעשה (ירושלמי ראש השנה א א), אבל עובר על כל רגל ורגל (טורי אבן ראש השנה ו א). שלא בקרבנותאף קדשי בדק הבית, ומעשרות, ומתנות עניים, בכולם עובר על עשה ברגל ראשון (רמב"ם מעשה הקרבנות יד יג), שכל מה שעוברים עליו בלא תעשה עוברים עליו בעשה (מנחת חינוך תלח א). בפטורים מראיהמי שפטור ממצות עלייה לרגל אינו בבל תאחר של שלושה רגלים (ראש השנה ו ב), ובעשה של ובאת שמה (מנחת חינוך שם ג)[16], ולכן הזקן והחולה ומי שאין לו קרקע וכל הפטורים מן הראיה, אינם עוברים בבל תאחר (תוספות ראש השנה ו ב ד"ה הא; מאירי שם)[17]. בדברים שאינם תלויים בעלייה לרגלבדברים שאינם תלויים בעלייה לרגל, כגון צדקה ולקט ושכחה ופאה, אף הפטורים מראייה עוברים בבל תאחר (מאירי שם). אשהאִישׁ כִּי יִדֹּר נֶדֶר לַה' וגו' וְאִשָּׁה כִּי תִדֹּר נֶדֶר לַה' (במדבר ל ג-ד) - מקיש אשה לאיש, מה איש עובר על בל-יחל [איסור על דבר שקיבל עליו האדם בנדר או בשבועה] (ראה ערכו) ועל בל תאחר, אף אשה עוברת על בל תאחר ועל בל יחל (ספרי מטות קנג; רמב"ם מעשה הקרבנות יד יד), והוצרכו לרבות האשה, שאף על פי שאינה עולה לרגל תתחייב בבל תאחר ברגלים כאיש העולה לרגל (השגות הרמב"ן לספר המצוות מצות עשה צד)[18]. שליחהחולה שאינו יכול לעלות לרגל, אינו צריך לשלוח את קרבנותיו על ידי שליח (מאירי ו א, בשם יש מפרשים)[19]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
