תּוֹתַב ², (יְתַב) = h. תּוֹשָׁב, settler, immigrant. Targ. Gen. XXIII, 4 (Y. ed. Vien. תּוֹתֵב). Targ. Ex. XII, 45; a. fr.—Lev. R. s. 17, end; Lam. R. introd. (R. Josh. 1), v. בִּיָיא II.—Pl. תּוֹתָבִין, תּוֹתָבַיָּא. Targ. Lev. XXV, 23. Ib. 45 (ed. Vien. O. תּוֹתְ׳; Y. תּוּתְ׳); a. fr.