כְּשַׁשׁ (v. כִּשְׁכֵּשׁ) to knock, strike.—Denom. מַכּוֹשָׁה.
    Af. - אַכֵּישׁ to strike, chase away by knocking. Gen. R. s. 44 נסב … והוה מַכֵּישׁ להון … מִתְכַּשִּׁין Ar. (ed. מכתשין) Abraham took a knocker and tried to frighten them away by knocking, but they minded it not; Yalk. ib. 77 והוה מכיש להון ולא הוו מתכתשין.…
    Ithpe. - אִתְכְּשַׁשׁ, אִתְכַּשׁ to be frightened off by knocking, v. supra.