חָשָׁא, (or חַשָׁא) m. (חוּשׁ, חֲשַׁשׁ; cmp. P. Sm. 1391) what man has to suffer, predestination, luck.—Pl. חָשַׁיָּא or חַשַּׁ׳. Lam. R. to I, 16 דחָשַׁיֵּיה קשיי לינוקי hard fates are in store for my child (Matt. K. quotes a version נחשייה, v. נַחֲשָׁא). Ib. [read:] לא אמרית לך דח׳ קשייא ליה דעל ריגליה חרב בית מקדשא.