|
גזרה שוה גזרה שוההגדרה[1] - לימוד דין בענין אחד מענין שני, על פי מילים דומות הכתובות בתורה בשני העניינים המידה וגדרהמקורהגזרה שוה[2] היא מידה בתורה, הנמנית - בין המידות שהתורה נדרשת בהן - בתוך שבע המידות של הלל הזקן (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ז יא; אבות דרבי נתן לז; ברייתא דרבי ישמעאל בהקדמת תורת כהנים לגירסת הראב"ד והקרבן אהרן ועוד), בתוך שלש עשרה המידות של רבי ישמעאל (תורת כהנים שם), ובתוך שלשים ושתים המידות של רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי (מידה ז). מהותהגדר המידה הוא, שיש בתורה מצות שכל ענייניהן מפורשים, ויש שמקצתם סתומים, ויש לנו להשוותם וללמוד זו מזו (רבי סעדיה גאון בבאור הגזירה שוה), ובאה הלכה למשה מסיני ללמדנו (ראה ערך מדות) שאם בשני מקומות בתורה נכתבו מילים דומות, הם נכתבו ללמד זה על זה (הליכות עולם ד). לימוד זה נמצא במקומות רבים בתורה כולה, במשנה נזכר לימוד זה - בשמו גזרה שוה[3] - לגבי דין ערכין (ראה ערכו): נאמר בפרשת ערכין שנה בשנת ששים: וְאִם מִבֶּן שִׁשִּׁים שָׁנָה וָמַעְלָה (ויקרא כז ז), ונאמר שָׁנָה בשנת חמש ובשנת עשרים (שם ה וג) - לגזרה שוה שנה שנה, מה שנה האמורה בשנת ששים כלמטה ממנה - שבשנת הששים ערכו שוה לפחות מששים - אף שנה האמורה בשנת חמש ושנת עשרים כלמטה ממנה (משנה ערכין יח א). שמהישנם שני פירושים לעצם השם גזרה שוה:
שני מיני גזרה שוהשני מיני גזרה שוה הם: גזרה שוה שאינה באה אלא לפרש מה שכתוב בתורה, וגזרה שוה המלמדת דין מחודש שאינו כתוב (ראה רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש ב ד"ה והנה ראינו) וכדלהלן:
תוקפהגדרו של הדבר הנלמדנחלקו הראשונים בתוקף של דבר הנלמד מגזרה שוה:
ואף לדעה זו יש מפרשים שלא אמרו שגזרה שוה ממין השני אינה מדברי תורה אלא לענין שלא נחשוב את הדין הלמד ממנה במנין המצות, אבל מודים הם שהדין דין תורה לכל הדברים, וקראוה בשם דברי סופרים מפני שהם פירשוה לנו, ולא בא בפירוש בתורה (זוהר הרקיע לרשב"ץ בהקדמה; מגלת אסתר לספר המצות שורש ב. וראה ערך מדות על מחלוקת זו גם בכל י"ג המידות). כשמוציא הכתוב מידי פשוטואין בכח הגזרה שוה להוציא את הכתוב מפשוטו לגמרי, היינו שאם נפרש את הכתוב כפשוטו אינו מופנה - מיותר - (ראה להלן: מופנה ואינה מופנה. כתובות לח ב), וכן אין ללמוד מגזרה שוה דין שהוא נגד הפשט של אותה מילה הנידונית בגזרה שוה (תוספות שבת קלא ב ד"ה שבעת. וראה תוספות סנהדרין נ ב ד"ה כשהוא. וראה מלא הרועים ב ערך גזרה שוה כו. וראה ערך אין מקרא יוצא מידי פשוטו). ישנו מקום אחד שהיתה להם קבלה מרבותיהם, שהגזרה שוה מוציאה לגמרי את הכתוב מפשוטו, והוא ביבום (ראה ערכו), שנאמר בו: וְהָיָה הַבְּכוֹר אֲשֶׁר תֵּלֵד יָקוּם עַל שֵׁם אָחִיו הַמֵּת (דברים כה ו), שלפי פשוטו קוראים לבן הנולד ראשון בשמו של המת, ומגזרה שוה למדנו פירוש אחר, ופשוטו של מקרא נעקר לגמרי, שאין צריך לקרות לבנו בשם המת (יבמות כד א, ורש"י ד"ה ואפיקתיה. וראה ערך הנ"ל). יש שנכתב הדבר הלמד במפורשדבר הלמד בגזרה שוה, יש מהראשונים סוברים שלפעמים כתבה התורה את אותו דבר גם בפירוש, כדרך שאומרים בקל וחומר: מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא - דבר שאפשר ללמדו בקל וחומר, פעמים טורח הפסוק וכותבו בפירוש (ר"ן נדרים ג א ד"ה לנדור נדר, על פי בבא מציעא סא א. וראה ערך מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכו'); ויש סוברים שבגזרה שוה אין אומרים כן (משנה למלך מלוה ולוה ד א; ספר כריתות ה א. וראה מלא הרועים ב ערך גזרה שוה יא, וערך מילתא דאתיא בקל וחומר ב). קבלתה מפי הרבאין אדם דן מעצמובניגוד לקל וחומר שאדם דן מעצמו (פסחים סו א, ונדה יט ב, וירושלמי פסחים ו א. וראה ערך מדות אם בשאר המידות אדם דן מעצמו), אמרו שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו (שם) אלא אם כן קיבלה מרבו, ורבו מרבו, עד משה רבנו (רש"י סוכה יא ב ד"ה לא ילפינן, וראה רש"י פסחים שם ד"ה וכי), שנותן התורה בלבד הוא שיכול להגיד שמילים אלו נכתבו ללמד דבר זה (מדות אהרן לברייתא דרבי ישמעאל). ויש אומרים שהגזרה שוה צריכה להיות מקובלת מבית- דין-הגדול (ראה ערכו), והוא דן אותה מעצמו (רמב"ם בספר המצות להבנת קנאת סופרים בשורש ב), שהתנו חכמים שלא ידון כל אדם במידה זו אלא בית דין הגדול שידעו לחקור היטב אם באמת מילים אלו נכתבו לשם כך בתורה (קנאת סופרים שם). ולפיכך מצאנו מחלוקות תנאים, שזה דורש הגזרה שוה, וזה אינו דורש, לפי שזה קיבל גזרה שוה זו מרבו, וזה לא קיבל (ראה שבת צז א, ורש"י ד"ה ואלא, פסחים שם, וסוכה שם ועוד); ויש שכתבו שהיה להם בקבלה מנין הגזרות שוות שבכל התורה, ולפיכך לא קיבל תנא אחד מהשני גזרה שוה שהשני קיבל מרבו, לפי שהיתה אצלו יתרה על החשבון (תוספות שבת שם ד"ה גזרה שוה). להלכה עושים כדעת מי שקיבל הגזרה שוה, שהחולק אינו חולק אלא מחמת שלא שמע, וזו אינה ראיה (ריטב"א ראש השנה לג א). אופני מסירת הגזרה שוהלדעה זו שהגזרה שוה נמסרה מסיני, אין הכוונה שכך נמסר תלמדו מילה פלונית ממילה שבפסוק פלוני ותשוו דין שניהם לענין פלוני, שאם כן לא היינו מוצאים בגמרא מחלוקת בין התנאים בדינים היוצאים מגזרה שוה (ראה חולין פה א, וסנהדרין פג ב ועוד), וכן לא היינו יכולים לומר שגזרה שוה היא מידה שהתורה נדרשת בה, מאחר שאין בה מקום לדרשה מדעת חכמים (רמב"ן בספר המצות שורש ב; של"ה תורה שבעל פה י"ג מידות; הליכות עולם ד), אלא הכוונה היא שנמסרו מסיני חלקים מהגזרה שוה (רמב"ן שם). והגזרות שוות בעיקרן הן שתים: או שהענין ידוע בקבלה ועל החכמים לחפש את המילה, או שהמילה ידועה ועל החכמים לחפש את הענין, שהגזרה שוה נמסרה סתם, ומסר הכתוב לחכמים איך לדרוש (הליכות עולם שם). ובפרטיהם יש כמה מינים:
יש מהאחרונים שחולק על כללים אלה וסובר שגזרה שוה צריכה להיות מקובלת מסיני בין בעניינים ובין במילים, אלא שאם נשכחו המילים ועדיין זוכרים את העניינים שניתנו לדרוש, יכולים חכמים בפלפולם לומר שמתיבות אלו נתקבלה הגזרה שוה, ובאופן זה הוא שתוכל ליפול מחלוקת בין החכמים (מלא הרועים ב ערך גזרה שוה כב, וראה עוד שם יח - כ). אופן שדן מעצמויכול אדם לדון גזרה שוה מעצמו כדי לקיים תלמודו (ירושלמי פסחים ו א), שאין הפסד בדבר מאחר שהדין מקובל מרבו, ואין הגזרה שוה אלא לסמך בעלמא (קרבן העדה שם), וכן כתבו ראשונים שכל דבר שיודעים בו שכן הוא האמת, אבל לא נתברר לנו סמך מן הכתוב, הרשות ביד כל אדם לדון ולהביאו בגזרה שוה (נמוקי יוסף בבא קמא ל א, בשם הרא"ה). גילוי מילתאכשהגזרה שוה אינה אלא גילוי-מילתא (ראה ערכו) שבכל מקום שנכתבה מילה זו פירושה כך, אינה גזרה שוה ממש, ואדם דן לימוד זה מעצמו, וכן מצינו שרצו בגמרא ללמוד קמה שנאמרה באכילת פועל (דברים כג כו) מקמה שנאמרה בקצירת העומר (שם טז ט), לומר שאין הפועל אוכל אלא דבר שחייב בחלה (ראה ערכו), אף שבמסקנא נדחה לימוד זה, ואם כן לא נתקבל מסיני, אלא שאין זה אלא גילוי מילתא, שכיון שנאמרה קמה סתם, ומצינו בתורה קמה שחייבת בחלה, אין לך אלא קמה כזו (תירוץ א בחידושי הר"ן בבא מציעא פז ב ד"ה אתיא; תירוץ ב בריטב"א שם). אמנם יש אומרים שלא דנו זאת בתורת גזרה שוה אלא בתורת בנין-אב (ראה ערכו) ומה מצינו (שיטה מקובצת שם, בשם הראב"ד; תירוץ א בחידושי הרמב"ן שם); ויש מפרשים שהגזרה שוה קמה קמה כן נתקבלה מסיני, אבל לא ידעו לאיזה ענין (רמב"ן שם בתירוץ ב, לדעת רש"י). מופנה ואינה מופנהפרטי הדיניםשלש גזרות שוות הן:
בגזרה שוה שמופנה משני צדדים לדברי הכל למדים ואין משיבים, שאפילו שמצינו פירכא והבדל בין המלמד לבין הלמד, אין אומרים פירכא זו (נדה כב ב וכג א), שמאחר ששתי התיבות אינן צריכות לגופן, הרי זה כאילו הדבר מפורש במקרא ואין להשיב עליו (רש"י שבת שם ד"ה מופנה; הליכות עולם ד). בגזרה שוה שמופנה מצד אחד, נחלקו תנאים: רבי ישמעאל סובר למדים ואין משיבים, וחכמים סוברים למדים ומשיבים (נדה שם), והיינו שאם אין פירכא למדים גזרה שוה זו, ואם יש פירכא משיבים ואין למדים (רש"י שם)[9]. בגזרה שוה שאינה מופנה כלל, נחלקו אמוראים: לרב יהודה אמר שמואל אין למדים הימנה כלל, אף שאין מה להשיב עליה, ולרב אחא בריה דרבא בשם רבי אלעזר למדים ומשיבים[10] (שם). בגזרה שוה שנתקבלה מסינייש מהראשונים שכתב שאף גזרה שוה המקובלת מסיני צריכה להיות או מופנה או - אם אינה מופנה - שלא תהיה עליה תשובה (רש"י גיטין מא ב ד"ה דכולי עלמא); ויש שכתב שהתנאי של מופנה אינו אלא לגזרות שוות שאינן מקובלות (ריטב"א בשיטה מקובצת בבא מציעא מא ב ד"ה שלא). ויש ששאלו מאחר שאין אדם דן גזרה שוה מעצמו והכל נדרש והתקבל מסיני, מה מקום לחלק בין מופנה לאינה מופנה, והשיבו, שמכיון שבגזרות שוות נתקבלו העניינים או המילים לבדן, וחכמים מדעתם קבעו מה לדרוש ומהיכן (ראה לעיל: קבלתה מפי הרב; אופנים שונים במסירת הגזרה שוה), שוב יש מקום לחלק בין מופנה לאינה מופנה, במה שנמסר לחכמים לדרוש מדעתם (של"ה תורה שבעל פה בגזרה שוה. וראה הגהות הריעב"ץ לנדה כב ב). שינוי במילה דינו כמופנהשינוי בתיבה הכתובה בתורה, שבמקום לשון תיבה רגילה נכתבה תיבה אחרת, כדי לדון על פיה גזרה שוה, דינו כמופנה, אף שאין כאן תיבה מיותרת, כגון בעדים-זוממים (ראה ערכו) שנאמר: וְדָרְשׁוּ וגו' הֵיטֵב (דברים יט יח) במקום ודרשו וחקרו, שינוי הלשון מורה שמופנה הוא לגזרה שוה (סנהדרין מ ב, וראה שם כן גם בעיר הנדחת[11]). שתי תיבות המיותרות בצד אחדשתי תיבות המיותרות בצד אחד של הגזרה שוה דינה כמופנה משני צדדים, שאנו נותנים תיבה אחת מהן לצד השני, והרי גם שם תיבה מיותרת, כמו תושב ושכיר האמור בפסח ובתרומה לגזרה שוה, ובפסח הוא מיותר ובתרומה אינו מיותר, אנו אומרים תן אחת משתי התיבות לפסח ואחת לתרומה, והרי זה מופנה משני צדדים (יבמות ע ב), ודוקא כששתי התיבות הן שוות בעניינם ומשמעות אחת להן, כתושב ושכיר, אבל כשאינן מענין אחד אין אומרים כן. דברי תורה מדברי קבלהאין למדים דברי תורה בגזרה שוה מדברי קבלה - דברי נביאים - אפילו כשהוא מופנה (נדה כג א. וראה ערך דברי קבלה), אלא אם כן אין הגזרה שוה אלא גילוי מילתא, לפרש תיבה ידועה (בבא קמא ב ב. וראה ערך הנ"ל). צורתהכשהמילים שוותצורת הגזרה שוה באה באופנים שונים:
כשמשמעות המילים שווהרבי ישמעאל דורש גזרה שוה אף באופן שרק משמעות המילים שווה, וזוהי שאמרו בכמה מקומות בתלמוד: זוהי שיבה, זוהי ביאה, היינו: נאמר בנגעי-בתים (ראה ערכו) בהסגר ראשון: וְשָׁב הַכֹּהֵן (ויקרא יד לט), ונאמר שם בסוף שבוע ראשון: וּבָא הַכֹּהֵן (שם מד), מה בשיבה חולץ - האבנים - וקוצה וטח - קולף הטיח וטח מחדש - ונותן לו שבוע, אף בביאה חולץ וקוצה וטח ונותן לו שבוע (תורת כהנים שם; עירובין נא א), ששניהם עניינם אחד שבא מביתו לבית המנוגע (רש"י בעירובין שם ד"ה ושב[12]). בירושלמי אמרו שרבי ישמעאל שמקפיד על לשון הכתוב, ומבדיל בין מקום שנאמר בו בְּבֹאֲכֶם (במדבר טו יח) למקומות שנאמר בהם כִּי תָבֹאוּ, או כִי יְבִיאֲךָ (ראה כתובות כה א) - אף שהבדל זה לא לענין גזרה שוה נאמר - חולק על השיווי מצד הענין במקום שהמילים אינן שוות (ירושלמי ערלה א ב. וראה בפני משה שם). מילה שאינה כתובה כלליש מהראשונים שכתבו שלפעמים דורשים גזרה שוה אף ממילה שאינה כתובה כלל, אלא שלשון הכתוב מורה הענין כאילו היא כתובה, כפי שדורש רבי אליעזר גזרה שוה: נאמר כאן - בערכין - וָמַעְלָה (ויקרא כז ז), ונאמר להלן: וּפְדוּיָו מִבֶּן חֹדֶשׁ (במדבר יח טז. לגירסת התוספות ערכין יח ב ד"ה ופדויו) ומעלה, מה להלן מבן חודש ויום אחד, אף כאן מבן חודש ויום אחד (ערכין יח ב, והיינו חודש ויום אחד יותר על השנים), ובכתוב נאמר רק ופדויו מבן חודש, ולא כתוב ומעלה, אלא שכיון שכתוב מבן חודש ולא בן חודש משמעו כאילו כתוב ומעלה, ודורשים מזה גזרה שוה (תוספות שם, וראה שם בגליון שלרש"י גירסא אחרת מכתוב אחר. וראה יד מלאכי קכה). כששני אופני הלימוד סותריםבמקום שאפשר לדון גזרה שוה בשני אופנים הסותרים זה את זה, דנים בצורה הקרובה יותר על ידי שיווי המילים, ולכן דורשים 'צוה' שנאמר במלואים (ראה ערכו): צִוָּה ה' לַעֲשֹׂת (ויקרא ח לד), מ'צוה' שנאמר בפרה אדומה: אֲשֶׁר צִוָּה ה' (במדבר יט ב), שדין פרישת שבעה ימים שנאמר בפרשת מילואים נאמר גם בפרה אדומה, ואין דורשים מ"צותו" שנאמר בכל הקרבנות: בְּיוֹם צַוֹּתוֹ (ויקרא ז לח) להצריך פרישה לכל כהן העובד במקדש בקרבנות ציבור, שכיון שיש לדרוש ממה שיותר שוה, אין דנים ממה שאינו כל כך שוה (יומא ב ב, ורש"י ד"ה ואימא). הדומה מצד הלשון או העניןוכן דנים ממילה הדומה בלשונה, ולא ממילה הדומה רק במשמעותה, כשיש לנו לדון מהדומה בלשונה, ולכן דורש רבי מאיר גזרה שוה שחיטה שנאמרה באותו-ואת-בנו - איסור שחיטת בהמה עם וולדה ביום אחד - (ראה ערכו. ויקרא כב כח), משחיטה שנאמרה בשחוטי-חוץ (ראה ערכו. שם יז ג), ששחיטה שאינה ראויה לאכילה שמה שחיטה, ולא מטביחה שנאמרה בבני יעקב (בראשית מג טז) ששמה שחיטה, ששחיטה משחיטה דומה יותר בלשון (חולין פה א[13]). במקום שהלשון שוה בשני האופנים של הגזרה שוה דנים אותו אופן השוה ודומה יותר מצד הענין, ולכן דנים גזרה שוה כתיבה שנאמרה במזוזה: וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת (דברים ו ט), מכתיבה שנאמרה בגט: וְכָתַב לָהּ סֵפֶר (שם כד ג, לרש"י), מה להלן על הספר, אף כאן על הספר, ואין דנים מכתיבה שנאמרה במזבח: וְכָתַבְתָּ עַל הָאֲבָנִים (שם כז ח), מה להלן על האבנים אף כאן על האבנים, לפי שדנים כתיבה הנוהגת לדורות מכתיבה הנוהגת לדורות (מנחות לד א. וכן ביומא ב ב דנים צוה שלפני עשיה מצוה שלפני עשיה), וכיוצא. צירוף מילים ומקראותיש שלמדים גזרה שוה על ידי צירוף של כמה מקראות, שלמדים מילה שבכתוב זה ממילה שבכתוב אחר, ששם מצטרפת למילה זו מילה אחרת, ובגזרה שוה אנו אומרים שהרי זה כמו שכתובה אותה המילה האחרת גם בכתוב הקודם, ושוב דנים המילה האחרת בגזרה שוה מכתוב שלישי להשוות דיניהם, כגון פתח שנאמר לגבי סקילת נערה-המאורסה (ראה ערכו): אֶל פֶּתַח בֵּית אָבִיהָ (דברים כב כא), למדים מפתח האמור במשכן: פֶּתַח שַׁעַר הֶחָצֵר (במדבר ד כו), והרי זה כאילו כתוב שער גם בנערה המאורסה, ושוב למדים שער משעריך האמור בעובד עבודה זרה: וְהוֹצֵאתָ וגו' אֶל שְׁעָרֶיךָ (דברים יז ה), מה בעבודה זרה סוקלים אותו על שער העיר שעבד בה, אף בנערה המאורסה אם אין לה פתח בית האב סוקלים אותה על שער העיר שחטאה בה (כתובות מה ב, ורש"י ותוספות[14]). גזרה שוה כזו יש סוברים שאינה אלא אסמכתא (רש"י כתובות שם ד"ה גמר; הליכות עולם דיני גזרה שוה); ויש סוברים שהיא גזרה שוה גמורה, וקראו לה גזרה שוה בת גזרה שוה (ראה רמב"ן בספר המצות שורש ב: וכבר הלקו בן סורר ומורה מדין גזרה שוה בת גזרה שוה כו'). ויש שפירשו שאותה שאמרו לעולם אל תהי גזרה שוה קלה בעיניך, על גזרה שוה כזו אמרו, שעל גזרה שוה פשוטה אין צריך להשמיענו (באר שבע כריתות ה א). יש שלמדים גזרה שוה על ידי צירוף של כמה מילים בצורה אחרת: שלש מילים הכתובות בלמד דנים בגזרה שוה מאותן שלש המילים הכתובות במלמד, אף ששלש המילים, בין בלמד ובין במלמד, אינן כתובות בפסוק אחד, כמו שאמרו במילה שדוחה שבת מגזרה שוה של אות (בראשית יז יא) ברית (שם) ודורות (שם יב) האמורות במילה, מאות (שמות לא יג) ברית (שם טז) ודורות (שם) האמורות בשבת (שבת קלב א[15]). אין גזרה שוה למחצהעניינה ומקורהכשלמדים בגזרה שוה דין אחד במלמד שישנו גם בלמד, למדים גם לשאר הדינים שבמלמד, שאף הם ישנם בלמד, שאין גזרה שוה למחצה, כגון אשם-תלוי - קרבן שחייב להביא מי שעבר בשוגג ספק עבירה - (ראה ערכו), שלמדנו בגזרה שוה שאינו בא אלא על דבר שעל ודאו חייבים חטאת קבועה, לפי שנאמר באשם תלוי אַחַת מִכָּל מִצְוֹת ה' (ויקרא ה יז), ונאמר בחטאת מִכֹּל מִצְוֹת ה' (שם ד ב), ולמדים "מצות מצות" אשם תלוי מחטאת, ולפי שאין גזרה שוה למחצה למדים גם זה שאין מביאים אשם תלוי אלא על עבירות שיש עליהן כרת במזיד, ולא שיש עליהן מיתה בידי שמים, ולכן על ספק מעילה (ראה ערכו) אין מביאים אשם תלוי (כריתות כב ב, וראה ערך אשם תלוי: חיובו). האם אף המלמד נלמד מהלמדנחלקו ראשונים אם אומרים אין גזרה שוה למחצה אף במובן שילמדו זה מזה וזה מזה, וכל אחד מהם יהיה גם מלמד על חברו וגם למד ממנו:
כשיש סיבה שלא להשוות בגזרה שוהכשיש טעם וסברא שלא להשוות הגזרה שוה לכל הדינים, אין אומרים אין גזרה שוה למחצה (ספר הכריתות ב יא). וכשיש דבר אחד שבהכרח אין להשוותו בגזרה שוה, שוב אין אנו דורשים אותה גזרה שוה כלל (תוספות חולין עח א ד"ה ועוד. וראה רשב"ם ב"ב קכ ב ד"ה האי זה). גזרה שוה שקשורה לעצם משמעות המילהכשהגזרה שוה קשורה עם ההוראה של המילה הנידונית אין אומרים אין גזרה שוה למחצה ללמוד מזה גם דינים שאין להם קשר עם הוראת המילה, כגון גזרה שוה של שאר קדשים מבכור, שבקדשים נאמר תַּחַת אִמּוֹ (ויקרא כב כז), ובבכור נאמר עִם אִמּוֹ (שמות כב כט), מה בכור מועלים בכולו, אף בקדשים מועלים בכולם, ואף בהנקת החלב (ראה מעילה יג א, ורש"י ד"ה אתיא), אין למדים בגזרה שוה זו שאר דינים, כיון שלא דורשים אלא לענין דבר התלוי באם כגון הנקה ולידה (ראה נדה מ א), ולא לדברים אחרים (תוספות מעילה שם ד"ה אתיא. וראה יד מלאכי ל כעין זה עוד). כשלמדים דין בגזרה שוה, אם למדים את עיקר הדין בלבד, או שלמדים אף הפרטים שבהם אין הלמד שוה למלמד, ראה ערך דון מינה ומינה; דון מינה ואוקי באתרה. יחסה לשאר מידותלקל וחומרמכיון שגזרה שוה היא כאילו כתוב בפירוש בתורה, לכן כשיש לימוד של גזרה שוה שוב אין צורך לקל- וחומר (ראה ערכו), שהוא דבר של סברא שאדם דן מדעתו ומלבו (פסחים סו א, ורש"י ד"ה וכי מאחר). כשקל וחומר סותרהבמקום שגזרה שוה וקל וחומר סותרים זה את זה, גזרה שוה עדיפה, שגזרה שוה כאילו כתובה בפירוש (פסחים סו א, ורש"י ד"ה וכי מאחר), אבל במקום שאפשר לקיים שני הלימודים, אלא שיתבטל הכלל של אין גזרה שוה למחצה, לפי שנקיים את הגזרה שוה רק בדין אחד, שאינו סותר את הקל וחומר, נחלקו בכך:
להיקשגזרה שוה והיקש (ראה ערכו) שסותרים זה את זה, הסוגיות חלוקות: במקום אחד אמרו שגזרה שוה עדיפה, ולפיכך אין עבד משתחרר בשטר לחצאין, שלמדים בגזרה שוה "לָהּ, לָהּ" (ויקרא יט כ, ודברים כד א) מאשה, שאינה מתגרשת לחצאין, אף שמהיקש של שטר לכסף היה לנו לומר מה כסף בין כולו ובין חציו אף שטר בין כולו ובין חציו (גיטין מא ב), ובמקום אחר אמרו שהיקש עדיף (זבחים מח א), ונחלקו בדבר המפרשים:
לסמוכיןגזרה שוה וסמוכין - דין הנלמד משתי פרשיות הסמוכות זו לזו (ראה ערך סמוכין) - גזרה שוה עדיפה (תוספות סנהדרין סז ב ד"ה וכי. וראה מלא הרועים ב ערך גזרה שוה טו שמצדד שאף אין גזרה שוה למחצה עדיף מסמוכין). לבנין אבגזרה שוה ובנין-אב - דבר המפורש בתורה במקום אחד, או בשנים ושלשה מקומות, משמש יסוד ללמוד ממנו גם במקומות דומים אחרים (ראה ערך בנין אב) - גזרה שוה עדיפה (ראה קדושין לד ב, ורש"י ד"ה בשלמא, וראה סוכה כז א ועוד). למד מן הלמדדבר הלמד באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן חוזר ומלמד בגזרה שוה, וכן מצינו לגבי פריחת צרעת בכל הראש שהיא טהורה בטומאת נתק - נגע במקום שער - שלמדוה מהיקש (ראה ערך נתק), וחוזרים ולמדים מנתק בגזרה שוה לפריחה בבגדים שהיא טהורה, שבכל התורה כולה למדים למד מן הלמד, חוץ מן הקדשים (זבחים מט ב. וראה ערך למד מן הלמד). בקדשיםבקדשים, שאין למדים בהם למד מן הלמד, דבר הלמד בהיקש אינו חוזר ומלמד בגזרה שוה (זבחים מט ב, וראה שם נ ב); אבל להיפך, דבר הלמד בגזרה שוה אם חוזר ומלמד בהיקש, נחלקו בו אמוראים: רב פפא אמר שחוזר ומלמד, ומר זוטרא סובר שהדבר ספק (זבחים נ א, וראה שם ב, ורש"י א ד"ה אמר אמרה, ותוספות שם. וראה ערך למד מן הלמד שרב פפא סובר הולכים אחר הלמד). דבר הלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בגזרה שוה, ודבר הלמד בקל וחומר חוזר ומלמד בגזרה שוה, מקל וחומר: מה גזרה שוה שאינה למדה מהיקש (ראה לעיל) חוזרת ומלמדת בגזרה שוה, קל וחומר שלמד מהיקש (ראה קל וחומר) אינו דין שילמד בגזרה שוה (זבחים שם), וכן להיפך, דבר הלמד בגזרה שוה חוזר ומלמד בקל וחומר: ומה היקש שאינו מלמד בהיקש (ראה היקש) מלמד בקל וחומר (ראה ערך הנ"ל, וערך קל וחומר), גזרה שוה המלמדת בגזרה שוה (ראה לעיל) אינו דין שתלמד בקל וחומר (זבחים שם). דבר הלמד בגזרה שוה אם חוזר ומלמד בבנין-אב (ראה ערכו), הדבר ספק (בעיא שלא נפשטה בזבחים שם[16]). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
