|
גזרה גזרההגדרה[1] - איסור של חכמים בדבר המותר מצד הדין, משום סייג וגדר גדרהעניינהגזרות נקראו דברי חכמים שאמרו בכל דור ודור להחמיר ולעשות סייג לדברי תורה - לאסור, לטמא או לחייב, בכדי שלא יבואו להקל, להתיר, לטהר ולפטור נגד התורה, ואמרו: גזרה זה משום זה, גזרה זה שמא יעשה או יהיה כך וכך (ראה להלן: סוגי הגזרות) - ואינם כתקנות ומנהגות שתקנו והנהיגו חכמים (הרמב"ם בהקדמתו ליד החזקה ובהקדמה לפירוש המשנה ד"ה החלק הרביעי ועי"ש ד"ה החלק החמישי), וחמורות הגזרות - במובן זה - יותר מהתקנות (תוספות יום טוב סוטה ד ג). במובן הרחב נקראו גזרות כל מה שאמרו חכמים להחמיר יותר מדברי תורה (ראה רש"י כתובות נז א ד"ה בגזרותיו), בין שגזרו לעשות סייג לדבר אחר (ראה להלן), בין שתיקנו תקנות, כגון שלש עשרה השתחוויות שגזרו במקדש (ראה מדות ב ג), גזרת שבעה וגזרת שלשים של אבלות (ראה משנה מועד קטן יט א), גזרת תענית על הציבור (ראה משנה תענית טו ב), שני דייני גזרות שהיו בירושלים (משנה כתובות קד ב) שהיו גוזרים קנסות על הגזלות (גמרא שם קה א ורש"י) וכיוצא. על התקנות והמנהגים, ראה ערכיהם. מהות שמהכתבו ראשונים שברוב המקומות לא בא לשון גזרה אלא על דבר הידוע שיבוא, כגון גזרה שמא יסחט (ביצה ג א), גזרה שמא יעלה ויתלוש (שם), גזרה שמא יחתה בגחלים (שבת יח ב) וכיוצא, אבל בדבר שאין בו בירור שיבוא לא שייך לשון גזרה, אלא לשון חשש, כמו חוששים שמא נפגמה - הסכין של שחיטה - בעור הבהמה (חולין י א), שמא הבריא (שם מג ב), שמא ידרוס בשחיטתו ולא יעלה על דעתו (שם נג א) וכיוצא (תשובות הרשב"א במשמרת הבית [דפוס וויען] סוף בית ששי). מקורה ותקפההאם כח חז"ל לגזור הוא מהתורהנאמר בפרשת עריות: וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי (ויקרא יח ל), ודרשו: שמרו לי משמרתי (תורת כהנים שם), עשו משמרת למשמרתי (יבמות כא א), כלומר: עשו גזרה לתורתי (רש"י ביצה ב ב ד"ה והתניא). ונחלקו ראשונים בעניין ציווי זה:
ואף שאמרו שהלימוד ממקרא זה אינו אלא אסמכתא (ראה ערכו) בלבד (ראה יבמות כא א), לא אמרו כך אלא לענין גזרה מיוחדת, כמו איסור שניות לעריות - נשים שאסרום חכמים כדי להרחיק את האדם מן העריות האסורות מן התורה - שהוא גזרה משום עריות של תורה (ראה ערך שניות), אבל עצם הציווי לגזור גזרות מן התורה הוא (מגילת אסתר לספר המצות שם, בדעת הרמב"ם).
סייגים מאנשי כנסת הגדולהאנשי כנסת הגדולה אמרו: עשו סייג לתורה (אבות א א) כדרך שעשתה תורה סייג לדבריה (אבות דרבי נתן א), שנאמר: וְאֶל אִשָּׁה בְּנִדַּת טֻמְאָתָהּ לֹא תִקְרַב (ויקרא יח יט), יכול יחבקנה וינשקנה וידבר עמה דברים בטלים, תלמוד לומר לא תקרב (אבות דרבי נתן ב), וכן אמרו שהתורה עשתה סייג לדבריה ואמרה שהנזיר לא יאכל היוצא מן הגפן, מכאן שחייב אדם להרחיק עצמו מן הכיעור (מדרש רבה נשא י, וראה שערי תשובה לרבנו יונה ג פ[2]), ולולא שיעשו חכמים סייגים לתורה, התורה נופלת מעט מעט, כמו שאמרו: אינו דומה כרם המוקף גדר, לכרם שאינו מוקף גדר (מגן אבות לתשב"ץ שם). סייגים שקדמו לתקופת כנסת הגדולהמצאנו גזרות חכמים אף לפני תקופת כנסת הגדולה:
יש מן הראשונים שכתב שעד זמן כנסת הגדולה לא היו עושים סייג לאסור את המותר מחשש שמא יבואו לידי האיסור עצמו, ובגלות בבל התחילו לעשות תקנות וגדרים לקדש עצמם במותר שלא ליגע באיסורי תורה (מאירי אבות שם[3]). העובר על גזרת חז"ליש מן הראשונים סוברים שאף הגזרות הן מהדברים שמצות עשה לשמוע לחכמים שגזרו כן, והעובר עליהם עובר בלא תעשה, שנאמר עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ (דברים יז יא) - אלו התקנות והגזרות שיורו חכמים לרבים כדי לחזק הדת, ונאמר: לֹא תָסוּר וגו' (שם. רמב"ם ממרים א ב, ובספר המצות שורש א); ויש חולקים וסוברים שאין לגזרות שעשו למשמרת התורה אלא אסמכתא מלא תסור (רמב"ן בהשגות לספר המצות שם. וראה ערך דברי סופרים וערך לא תסור). אף לדעה הראשונה אין הגזרות מצוה בפני עצמה למנותה במנין המצות, אלא גדר לאותה מצוה של תורה שגזרו בה וחלק ממנה (רמב"ן בהשגות לספר המצות שורש א. וראה שם בארוכה)[4]. גזרות משום שבותיש גזרות שנכללו, לדעת ראשונים, במצוה מיוחדת בתורה, כמו: דברים האסורים בשבת מדברי חכמים מפני שהם דומים למלאכה בשבת, או שאסורים גזרה שמא יבוא על ידי כך לאיסור סקילה בשבת, שנכללו במה שנאמר בתורה תִּשְׁבֹּת (שמות כג יב. רמב"ם שבת כא א, ראה שם במגיד משנה ובלחם משנה, וראה ערך שבות)[5]. איסור בל תוסיףאין בגזרות חכמים לאסור דבר המותר משום איסור בל-תוסיף (ראה ערכו), ובתנאי שאינם אומרים שדבר זה אסור מן התורה, אלא אומרים שגזרו כך, כדי שלא יבואו לידי איסור תורה (רמב"ם ממרים ב ט, וראה ראב"ד בהשגות שם, וכסף משנה שם. וראה ערך בל תוסיף: הוספה בלאוין). חייב מיתההעובר על דברי חכמים - שעשו סייג לדברי תורה - חייב מיתה (ברייתא בברכות ד ב), ולמדו זאת מהכתוב וּפֹרֵץ גָּדֵר יִשְּׁכֶנּוּ נָחָשׁ (קהלת י ח. עבודה זרה כז ב, וראה רש"י עירובין כא ב ד"ה עשה, וד"ה דברי סופרים), והוא נחש שאין לו רפואה (עבודה זרה שם), ומותר לקרותו עבריין (שבת מ א בעובר על גזרות. וראה ערך דברי סופרים). לא היו מגלים טעם הגזרהאמרו: חכמים שבארץ ישראל לא היו מגלים טעמה של גזרה עד שנים עשר חודש, שמא יהיה בן אדם שאינו סובר הטעם, ויבוא לזלזל בה (עבודה זרה לה א, וראה כעין זה בירושלמי שם ב ז). וכשנתפרסם איסור הדבר ונודע אצל הנשים ועמי הארץ, באותה שעה מודיעים הטעם (פירוש המשניות לרמב"ם שם כט ב). על עונשי בית דין למי שעבר על גזרות דרבנן - ראה ערך מכת מרדות, וערך נידוי (וראה רמב"ן ומגלת אסתר ספר המצות שורש א). סוגי הגזרותבדבר המותרכמה סוגי גזרות הם:
בדבר המותר הדומה לאסוריש שגזרו על דבר המותר מפני שהוא דומה לדבר האסור, ואם לא יאסרו יטעו להתיר אף את האיסור (ראה רמב"ם שבת כא א).
יש שגזרו שמא יבוא לידי מעשה איסור מתוך טעות, שיחשוב על איסור שהוא ההיתר, כגון חמץ בערב פסח שגזרו שלא לאכול שתי שעות קודם חצות, גזרה משום יום המעונן (פסחים יב ב. וראה ערך חמץ). למנוע עוברי עברה במזידיש שגזרו בשביל למנוע עוברי עברה במזיד, כמו: ספיחי שביעית - גידולים שגדלו בשדה בשביעית מאליהם - אסורים, ולמה גזרו עליהם מפני עוברי עברה, שלא ילך ויזרע בתוך שדהו בסתר, וכשיצמח יאמר ספיחים הם (רמב"ם שמיטה ד ב, על פי שביעית ט א. וראה ערך פירות שביעית), וכן גזרו רחיצה בחמים בשבת מפני הבלנים, שהתחילו לחמם בשבת ואומרים מערב שבת הוחמו (שבת מ א). מחמת ספק איסוריש שגזרו מחמת הספק, שמא יש כאן איסור, כמו: גזרו טומאה על ארץ-העמים (ראה ערכו) משום ספק קברות (שבת יד ב. וראה ערך ארץ העמים); וכן: גזרו טומאה על רוק הנמצא משום ספק רוק הזב (טהרות ד ה, וראה ערך זב)[6]. מחמת זלזול הדוריש שגזרו מפני שראו שהדור מזלזל באיסורים, כמו בזמן נחמיה בן חכליה שנאמר בו: בַּיָּמִים הָהֵמָּה רָאִיתִי בִיהוּדָה דֹרְכִים גִּתּוֹת בַּשַּׁבָּת וּמְבִיאִים הָעֲרֵמוֹת (נחמיה יג טו), וגזרו על טלטול כל הכלים כדי לגדור גדר להחמיר באיסורי שבת, מפני שהיו מקילים בה (שבת קכג ב, ורש"י ד"ה שלשה), וחזרו והתירו כשנזהרו יותר (גמרא שם, ורש"י ד"ה התירו. וראה ערך מוקצה); וכן: רב אסר כחל (ראה ערכו) במקומו, בקעה מצא וגדר בה גדר (חולין קי א), שראה שהיו מזלזלים באיסורי בשר בחלב והחמיר עליהם (רש"י שם). כדי שלא תשתכח הלכהיש שגזרו כדי שלא תשתכח תורת הלכה ידועה, כגון, גזרו שלא לטלטל מחצר לחצר על סמך שיתופי מבואות, אף שמצד הדין סומכים על שיתוף במקום עירוב, בשביל שלא תשתכח תורת עירובי חצרות מתינוקות (משנה עירובין פ ב, ורש"י ד"ה אלא. וראה ערך ערובי חצרות וערך שיתופי מבואות); וכן אין מערבים עיר של רבים כולה מבלי שישיירו בה להיכר (משנה עירובין נט א), כדי שלא תשתכח תורת רשות הרבים (רש"י שם ד"ה ושל. וראה ערך ערובי חצרות). משום מראית העיןיש שגזרו משום מראית-העין (ראה ערכו), כדי שהרואים אותו עושה כך לא יחשדוהו שעושה האיסור, כגון אין חמור יוצא בשבת בזוג שבצוארו (משנה שבת נד ב), מפני שנראה כמוליכו לשוק להימכר (גמרא שם ורש"י ד"ה לחינגא, וראה שם סד ב), וכיוצא בו הרבה (ראה ערך מראית העין, ושם באופנים שונים של מראית העין). למנוע תקלהיש שגזרו שלא יבוא הדבר לידי תקלה, שלא על ידי עבירת האדם, כגון גזירה שגזרו שהספר מטמא את התרומה, מפני שבתחילה היו מצניעים אוכלים של תרומה אצל הספר, ואמרו זה קודש וזה קודש, כיון שראו שעכברים המצויים אצל אוכלים מפסידים את הספר, גזרו שיטמא (שבת יד א. וראה ערך שמנה עשר דבר)[7]. למנוע לעז יש שגזרו כדי שלא יבואו להוציא לעז על אחר, כגון גט-ישן (ראה ערכו) - שנתייחדו הבעל והאשה אחר כתיבת הגט - שאסרו לגרש בו, גזרה שמא יאמרו גיטה קודם לבנה (משנה וגמ' גיטין עט ב), והרי זה משום תקנת הולד (עי' גמ' שם כו ב). משום קנסיש שגזרו איסור על דבר בתורת קנס על העבר, כגון חמץ שעבר עליו הפסח שאסרו חכמים משום קנס שעבר על בל-יראה-ובלי-ימצא (ראה ערכו. פסחים כט א לרבי שמעון, וראה ערך חמץ שעבר עליו הפסח שכן הלכה), והקנס הוא משום סייג כדי שלא יניח אדם חמץ ברשותו בפסח כדי שיהנה ממנו אחר הפסח (ראה רמב"ם חמץ ומצה א ד, וראה שו"ע הרב תמח א. וראה ערך הנ"ל), וכיוצא הרבה (וראה ערך קנס). בדיני ממונות אף בדיני ממונות יש שגזרו חכמים משום סייג שלא יבוא לידי הפסד לאחר, כמו: קנין מטלטלים, שמן התורה מעות קונות, וחכמים אמרו משיכה קונה, גזרה שמא יאמר לו המוכר נשרפו חטיך בעלייה (בבא מציעא מו ב. וראה ערך מטלטלים בגדר גזרה זו); וכן שטרי חוב המוקדמים פסולים, ולא בלבד מזמן ראשון, המוקדם, אינו גובה, אלא אף מזמן שני, שבו לוה המעות באמת, גזרה שמא יגבה מזמן ראשון (בבא מציעא עב א. וראה ערך שטר מוקדם) וכיוצא. אף לבטל מצוה מהתורהבמקום שראו חכמים צורך בדבר לגזור כדי שלא יבואו לידי איסור יש שגזרו אף לבטל מצוה של תורה, כגון תקיעת שופר ונטילת לולב בשבת, שביטלו מצוה של תורה משום גזרה שמא יעבירנו ארבע אמות ברשות הרבים (ראש השנה כט ב)[8]. הגבלת הגזרותבאיסור דרבנןלא גזרו אלא משום שלא יבואו להתיר איסורי תורה, אבל משום איסור דרבנן לא גזרו (ראה ביצה לו ב גזירה שמא יצא חוץ לתחום שמע מינה תחומין דאורייתא, וברש"י שם ד"ה ש"מ. פרי חדש ריש סי' תנא. וראה יבין שמועה קפז, וראה ערך גזרה לגזרה). אף בטומאה אמרו שבמקום שיש בו חשש טומאה של תורה גזרו חכמים יותר, ובמקום שאין בו אלא חשש טומאה דרבנן לא גזרו כל כך (חגיגה כא ב). כשאינו לעיכובאבמקום שהחשש שמחמתו גוזרים אינו אלא למצוה ולא לעכב, לא גזרו (מנחות סח ב משום מצוה ליקום וליגזור. וראה יומא סה ב ועוד כו' מצוה היא), וכתבו ראשונים שאפילו אם המצוה היא מדאורייתא, אלא שאין בה לאו, אין סברא לגזור ולהחמיר (תוספות מנחות שם א ד"ה והא כתיב), ופירשו אחרונים שלא כתבו כן אלא במצוה מן המובחר, אבל בעשה גמור שחייבים בו מדינא גזרו אפילו בלא לאו, שכן מצינו בכמה מקומות שגזרו משום עשה בלבד, כגון במצות סוכה (ראה סוכה יד א גזירת תקרה, ושם כג א גזרה שמא תמות, ורש"י שם ונמצא בטל ממצות סוכה) וכיוצא (שו"ת מהרש"ם א סו). באיסור קל וחמוריש שגזרו משום איסור סקילה, ולא גזרו משום איסור לאו, כמו לינוק מן הבהמה במקום צער לחולה שאין בו סכנה (ראה ערך דש: חולב), שאמרו בשבת שאיסור סקילה הוא גזרו חכמים, וביום טוב שאיסור לאו הוא לא גזרו (יבמות קיד א. וראה ערך אסור לאו). ויש להיפך, שדוקא באיסור חמור לא גזרו, מפני שבני אדם בדלים ממנו ואין לחשוש שם, ובאיסור קל יותר חששו וגזרו, ולכן אף שחושש רבי יהודה בבדיקת חמץ לאחר זמן איסורו שמא יבוא לאכול ממנו, בשבת הוא מתיר למלא שפופרת של ביצה שמן וליתנה על פי הנר, ולא גזר שמא יסתפק ויאכל מן השמן ויתחייב משום מכבה, שמשום חומרה של שבת פורשים בני אדם מהאיסור (פסחים יא א). בדבר שאינו מצויבדבר שאינו מצוי, לא גזרו בו חכמים (עירובין סג ב. וראה ערך מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן). כשאין הציבור יכול לעמוד בובדבר שאין הצבור יכולים לעמוד בו, לא גזרו (עבודה זרה לו א. וראה ערך אין גוזרים גזרה על הצבור אלא אם כן רוב הצבור יכולים לעמוד בה). כשגזרו משום מעשה שהיהבכל מקום שגזרו חכמים משום מעשה שהיה, שאירעה בו תקלה, יש מהתנאים סוברים שלא גזרו אלא כדוגמת המעשה וכאותו דבר (רבי חנניה בן עקביא בברייתא שבת ס ב, ורש"י שם ד"ה ואפילו, וחגיגה כג א ד"ה רבי חנניה), כגון במי חטאת שגזרו שלא ישיטם על גבי הנהר, משום מעשה שהיה באדם שהעביר מי חטאת ואפר חטאת בספינה בירדן, ונמצא כזית מת תחוב בקרקעיתה של ספינה, ואמר רבי חנניה בן עקביא שלא גזרו אלא בירדן ובספינה, ולא בשאר נהרות ולא בגשר (חגיגה שם. וראה ערך אפר חטאת: העברתו); חכמים חולקים וסוברים שגזרו אף בשאר נהרות (חגיגה שם. וראה ערך הנ"ל), והלכה כחכמים (רמב"ם פרה י ב)[9]. במקום צערלפעמים לא גזרו חכמים במקום צער (כתובות ס א בשבות כלאחר יד, וראה רמ"א בשו"ע או"ח שיז א. וראה תוספות יבמות קיד א ד"ה שבת אם דוקא בצער של חולי. וראה ערך חולה). משום כבוד מלכים או בריותיש שלא גזרו משום כבוד מלכים וכבוד הבריות (ברכות יט ב. וראה ערך כבוד מלכים וערך כבוד הבריות). במקרה שיזכר ולא יכשלדבר שאסרו חכמים משום גזרה, לפעמים כשראו שבמקרים ידועים אין חשש - לא גזרו, כגון:
כשאין חשש להחלפהכשגזרו על דבר אחד משום דבר שני, לא גזרו אלא כשיש מקום לחשש החלפה, ולכן לא גזרו על עניבה בשבת משום קשירה, שעניבה בקשירה לא יחליפו (פסחים יא א); וכן זב בבעל קרי לא יתחלף, ואהל דרבנן באהל דאורייתא לא יתחלף (נדה סח ב), וכיוצא בזה (וראה ערך לא פלוג רבנן). בבן נחכתבו אחרונים שגזרות וסייגים עשו חכמים רק על ישראל, ולא על בני נח (משנה למלך מלכים י ז), אבל מצינו שנחלקו ראשונים באיבר המדולדל (ראה ערך אבר מן החי: אבר המדולדל), שחכמים אסרוהו באכילה גזרה משום איבר מן החי (ראה ערך הנ"ל, ושם שיש סוברים שאסור מן התורה), אם אסור לבני נח: יש מתירים (רשב"א חולין נז א ד"ה ה"ג; ר"ן שם); ויש אוסרים (ספר התרומה כג; סמ"ק רא. וראה ערך בשר מן החי). ויש שכתב שאף האוסרים לא אסרו לבני נח עצמם, שאין גוזרים גזרות על בני נח, אלא שאסרו לישראל להושיט להם, משום גזרה של ישראל עצמם (פרי חדש נה טז). על תקנות חכמים אם תיקנו לבני נח, ראה ערך תקנות. לחדש או להוסיף בגזירותכל דבר שלא גזרו רבותינו הראשונים אין אנו גוזרים, ואפילו בדבר שיש לחוש לו יותר, ואין גוזרים אלא מה שגזרו אנשי כנסת הגדולה ובתי דינים גדולים (תשובת רב שר שלום גאון בתשובות והגהות חמדה גנוזה עז), ואין לנו לגזור גזרות מדעתנו אחר דורות הגאונים (מגיד משנה חמץ ומצה ה כ)[11]. ויש שכתבו שגם הגאונים לא יכלו לחדש גזרה אחר חתימת התלמוד (רא"ש שבת ב כ), ואפילו דבר שהוזכר בתלמוד להיתר מחמת טעם ידוע, ועכשיו נתבטל הטעם, ויש מקום לגזור בו איסור, כיון שלא גזרו בזמן התלמוד שוב אין לנו לגזור (מגן אברהם שא ס"ק נח, על פי הבית יוסף או"ח סוף סימן יג), ואפילו בדבר שכבר גזרו חכמי התלמוד, אין לנו להוסיף על גזרות של דבריהם, כגון אם הם לא גזרו איסור אלא לכתחילה, אין לנו להוסיף ולגזור אף בדיעבד (שו"ת הריב"ש רמא). גם מרבני דורנו כתבו כן, שאין לנו היכולת לחדש ולהוסיף גזרות לאחר חתימת התלמוד מדעתנו (שו"ת הגרי"א הרצוג או"ח א לו ושם ב סב; הר צבי על הטור תט; שו"ת אגרות משה יו"ד א ב ועוד). ברם, כלל זה שאין לחדש גזרות מדעתנו לאחר חתימת התלמוד, עורר קושי ניכר, שכן לפי זה לא מצאנו ידינו ורגלינו בבית המדרש, שהרי גם לאחר חתימת התלמוד רבו הגזרות שהוסיפו חכמי הדורות שבכל דור. כדי ליישב גישה זו מול העקרון הנ"ל נאמרו בדבר כמה כללים:
אם יש כח ביד חכמים לגזור איסור על דבר המפורש בתורה להיתר, ראה ערך יש כח ביד חכמים דלעקור דבר מן התורה. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
