|
גזלן גזלןהגדרה[1] - הגוזל ממון חברו לענין שנעשה חשוד ובלתי נאמן. בעדותהפסולהגזלן פסול לעדות מן התורה (סנהדרין כה ב. וראה ערך פסולי עדות שהוא הדין גנב), שנאמר: אַל תָּשֶׁת יָדְךָ עִם רָשָׁע לִהְיֹת עֵד חָמָס (שמות כג א), ודרשו חכמים: אל תשת רשע עד, אל תשת חמס עד, אלו הגזלנים (סנהדרין כז א; טור חושן משפט לד); או לפי שנאמר: כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ (דברים יט טז. מכילתא משפטים מסכתא דכספא כ; רמב"ם עדות י ד), ואין חמס אלא גזלן (ספרי דברים שופטים קפט)[2]. ואף על פי שהוא חייב לשלם ואינו לוקה, ואין רשע פסול לעדות מן התורה אלא אם כן עשה עברה שחייבים עליה מלקות (ראה ערך פסולי עדות), מכל מקום הרי הוא רשע הואיל ולוקח ממון שאינו שלו בחמס (רמב"ם עדות י ד). והסבירו האחרונים שרשע של חמס הוא כמו חשוד לאותו דבר, שכשם שבשביל ממון עובר על איסור גזלה, כך יש לחוש שיקח שוחד ויעיד עדות שקר (קצות החושן מו ס"ק יז)[3]. זמן הפסולהגזלן נפסל לעדות מן התורה משעה שגזל ונעשה רשע, אלא שיש אומרים שלעדות ממון ישנה מחלוקת אמוראים בדבר, ולאביי אף כאן נפסל למפרע, משעה שגזל, ולרבא אינו נפסל למפרע; ויש אומרים שאין מחלוקת בדבר, ולדברי הכל נפסל למפרע (סנהדרין כז א). אבל לדיני נפשות וגיטין וקדושין ועדות החודש לדברי הכל נפסל משעה שגזל (תוס' בבא קמא עג א ד"ה א"נ). הלכה שאף לעדות ממון הוא פסול משעה שגזל (רמב"ם עדות י ד; שו"ע חו"מ לד ז)[4]. בבית דיןדיין שיודע בחברו שהוא גזלן או רשע, אין לו להצטרף עמו, שנאמר: מִדְּבַר שֶׁקֶר תִּרְחָק (שמות כג ז. שבועות ל ב; רמב"ם סנהדרין כב י; טוש"ע חו"מ ז י), אף על פי שידון דין אמת, שמכל מקום גורם לפסוק את הדין על פי שלשה, ואין שם אלא אחד או שנים (ב"ח חו"מ שם). דרבנןמלבד הגזלנים הפסולים מן התורה, הוסיפו חכמים לפסול העוברים על גזל של דבריהם, או שחששו בהם שהם גזלנים, או שדבק בהם אבק גזל. ואלו הם:
להלכה שני מיני מפריחי היונים הם פסולים לעדות (רמב"ם עדות י ד; שו"ע חו"מ לד טז), אלא שמשחקים באם תקדים יונך ליוני, נכללו במשחק בקוביא, ואינם פסולים אלא באותו האופן שמשחק בקוביא פסול (ראה להלן שדוקא באין לו אומנות אחרת). משחק בקוביאהמשחק בקוביא פסול לעדות (סנהדרין כד ב). והמשחקים בקוביא, הם המשחקים בפספסים (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ה ב; סנהדרין כה ב), כגון בעצים או בצרורות או בעצמות, ועושים תנאי ביניהם שכל הנוצח את חברו באותו שחוק יקח כך וכך (רמב"ם גזלה ו י; טוש"ע חו"מ שע ב). ונחלקו אמוראים בטעם פסולם:
ההבדל בין הטעמים של האמוראים הוא כשיש לו אומנות אחרת, שלטעם של ישובו של עולם הוא כשר (סנהדרין כד ב). וכן הלכה שהמשחק בקוביא אינו פסול אלא כשאין לו אומנות אחרת (רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד טז), שאין זה גזל גמור אלא אבק גזל שבא לו על ידי שחוק והיתול, ובגזל כזה שמדבריהם אינו נפסל אלא כשיש לו הנאת הגוף מזה, שמסתמא אוכל מן הקוביא ונהנה ונתגדל ממעות איסור הללו (סמ"ע לד ס"ק מ, שע סק"ג), והדבר מכוער שאוכל ומתפרנס מדבר שהוא קצת גזל (לחם משנה שם); או שכיון שאין לו אומנות אחרת הוא משחק כדי להרויח וליהנות מזה, ולכן חשוד גם על עדות שקר משום חימוד ממון (ב"ח חו"מ לד). ולכן אם יש לו ממון אחר שנפל לו בירושה, ואינו מתפרנס מן הקוביא - הרי הוא כשר (טור חו"מ לד לדעת הרמב"ם; סמ"ע שם ס"ק מ; ט"ז חו"מ לד טז). וכן אם יש לו אומנות אחרת, אבל אינה מספיקה כדי פרנסתו - הרי הוא פסול (סמ"ע וט"ז שם). לדעת הסוברים בטעם שאין לו אומנות אחרת שהוא מפני שאינו יודע כמה קשה טורח של אדם לפרנסתו (ראה לעיל פירוש הטור), כל שאין לו אומנות אחרת, אפילו יש לו ממון אחר להתפרנס - הרי זה פסול (טור חו"מ לד). ולהיפך אם יש לו אומנות אחרת אף על פי שאינה מספיקה לו להתפרנס ממנה אינו פסול בכך (סמ"ע שם לדעת הטור). ויש סוברים שאם הוא משחק עם ישראל הוא פסול אפילו אם יש לו אומנות אחרת, שאסמכתא לדעתם אינה קונה, והרי זה גזל גמור (טור חו"מ שע, לדעת הרמב"ם); ולדעתם אם משחק עם גוי אינו פסול אפילו אם אין לו אומנות אחרת (טור שם; ב"ח חו"מ לד בדעת הרמב"ם). אבל לדעת הסוברים שאין כאן גזל גמור, והאיסור משום שאינו עוסק בישובו של עולם, אף במשחק עם הגוי פסול כשאין לו אומנות אחרת (טור חו"מ שע, לדעת הרא"ש; סמ"ע שם סק"ג). ויש סוברים שאפילו אם טעם הפסול משום גזל גמור מכל מקום פסול גם במשחק עם הנכרי, שכיון שאין לו אומנות אחרת חזקתו שמשחק גם עם ישראל, וכן פסול אף אם משחק עם ישראל בלי כסף, שכיון שאין לו אומנות אחרת חזקתו שמשחק גם בכסף (כסף משנה עדות י ד, לדעת הרמב"ם). וכבר פשט המנהג לשחק בקוביא ואין פסול, אפילו במשחק עם ישראל, אלא מי שאין לו אומנות אלא הוא (רמ"א חו"מ שע ג). קליפי אגוזיםלא משחקי בקוביא בלבד אמרו שפסולים, אלא אף משחקים בקליפי אגוזים וקליפי רמונים פסולים לעדות (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ה ב; סנהדרין כה ב; רמב"ם עדות י ד; טוש"ע חו"מ לד טז), למרות שאינם עשויים לכך, ומקרה בעלמא הוא (רש"י סנהדרין שם ד"ה אפילו). מפריחי יוניםוכן מפריחי יונים האומרים אם תקדם יונך ליוני הרי זה כמשחק בקוביא, ולא יונים בלבד אלא אף המשחקים בבהמה חיה ועוף ואומרים כל הקודם את חברו או הנוצח את חברו יקח בעליו את שניהם, וכן כל כיוצא בשחוק זה, והוא שלא תהיה לו אומנות אחרת אלא שחוק זה (רמב"ם וטוש"ע שם). הכרזהגזלן שאינו פסול מהתורה אלא מדרבנן צריך הכרזה (סנהדרין כו ב), שכל הפסולים מדבריהם אינם פסולים אלא אם כן הכריזו עליהם בבית דין או בבתי כנסיות ובתי מדרשות שהם פסולים (רמב"ם עדות יא ו; טוש"ע חו"מ לד כג. וראה ערך פסולי עדות). הרועה - נחלקו בו אמוראים אם צריך הכרזה לפוסלו (סנהדרין שם), לפי שהעברה שלו מפורסמת לכל (רש"י שם ד"ה לא). הלכה שאף הוא צריך הכרזה (רי"ף ורא"ש שם, וכן הרמב"ם וטוש"ע כללוהו בסתם עם כל הפסולים מדבריהם). עדות אשהגזלן הפסול מדבריהם כשר להעיד לאשה שמת בעלה שתהיה מותרת להינשא, וגזלן מן התורה פסול לעדות אשה (יבמות כה ב; רמב"ם גירושין יב יז; טוש"ע אבן העזר יז ג. וראה ערך עדות אשה). בשבועהלהשביע גזלןאין משביעים את הגזלן, מפני שהוא חשוד על השבועה (שבועות מד ב, מז א; רמב"ם טוען ונטען ב ב, גזלה ד ה; טוש"ע חו"מ צב ג). ודוקא כשיש עדים שלקח ממון חברו, אבל בלא עדים אינו חשוד, שמא ספק מלוה ישנה יש לו עליו שבשביל כך תפס אותו עד שיתברר הדבר (טוש"ע שם); ויש סוברים שאף בלי הטעם של ספק מלוה ישנה אין החשוד על הממון חשוד על השבועה (בבא מציעא ו א. וראה ערך שבועה). ויש סוברים שאין הגזלן פסול לשבועה אלא מדבריהם, אבל מן התורה אינו פסול אלא לעדות, לפי שאמרה תורה אל תשת רשע עד, אבל על שבועה אינו חשוד, ששבועת שקר חמורה ביותר (תוס' בבא מציעא ה ב ד"ה דחשיד, בתירוץ א. וראה ערכים: שבועה; חשוד על השבועה, בפרטי הדינים). מודה במקצתהואיל ואין אדם נעשה חשוד על פי עצמו (ראה רמב"ם טוען ונטען ב ג; טוש"ע חו"מ צב ה. וראה ערך אין אדם משים עצמו רשע), לכן אם הודה בעצמו שגזל מקצת יכול הוא להישבע על השאר שבועת התורה של מודה במקצת, כיון שלא הוחזק גזלן בעדים (רמב"ם גזלה ד יא; טוש"ע חו"מ עה ח, שסד ח). ויש מן הראשונים שסוברים שאם הודה בעצמו שגזל אינו יכול להישבע, כיון שלדבריו גזלן הוא (ר"י מיגש שבועות מו א ד"ה נמצא). עד אחדעד אחד שמעיד על אדם שגזל, נאמן בשבועה להכחישו, כדרך שהנתבע נשבע תמיד נגד עד אחד (מרדכי בבא מציעא רמז רכט, בשם רבנו שמחה; שו"ע חו"מ עה ח). שבעד אחד אינו נפסל, ואנו אומרים משום ספק מלוה ישנה שיש לו עליו גזל ממנו, וכשיוודע לו לאחר שיעיין בחשבונו שאינו חייב לו יחזיר לו ולכך ישבע, שבודאי מספק לא ישבע שמא ימצא ששבועתו לשקר (סמ"ע שם ס"ק כא, בשם תלמידי רשב"א). שבועת היסתכשם שהחשוד בגזל, בלי עדים, נשבע שבועת התורה, כגון מודה במקצת, או שעד אחד מעידו שגזל, כך הוא נשבע שבועת היסת מדבריהם. כגון אם זה תובעו גזלתני, והוא כופר הכל ואומר לא היו דברים מעולם, נשבע היסת ונפטר (מרדכי בבא מציעא רמז רכז, בשם ר"מ הלוי; ב"י חו"מ עה, בשם תלמידי רשב"א; שו"ע חו"מ עה ח). ויש מהראשונים שסובר שכיון ששבועת היסת תקנת חכמים היא, לא תיקנו חכמים שבועה על דבר איסור של גזלה, ולכן פטור הנתבע בלי שבועה (מרדכי שם, בשם רבנו שמחה). פסול דרבנןהגזלן הפסול מדבריהם לעדות הוא פסול לשבועה מדבריהם, כגון משחקים בקוביא ומפריחי יונים (שבועות מה א; רמב"ם טוען ונטען ב ב; טוש"ע חו"מ צב ג). וכל גזלן מדבריהם הפסול לשבועה אינו צריך הכרזה, אף על פי שלהיותו פסול לעדות צריך הכרזה (ראה לעיל: פסולו לעדות); מפני שבפסולו לעדות יש הפסד לקוחות, שהפסול חתם בשטר המכירה לפני שנתפרסם פסולו (ראה ערך פסולי עדות), אבל בשבועה לא שייך טעם זה (מהר"ם שיף בבא מציעא ה א, לדעת הרמב"ם). קנסקנס קנסו חכמים לגזלנים שיהיה הנגזל נשבע על כל מה שיטען ונוטל מן הגזלן, אם הוא מוחזק שגזלו בשני עדים (שבועות מד ב; רמב"ם גזלה ד א; טור חו"מ צ. וראה ערך טוען ונטען). ואף על פי שכך דינו של כל חשוד על השבועה שכנגדו נשבע ונוטל (ראה שבועות שם), בגזלן קנסו בקנס מיוחד שאפילו במקום שאינו חייב שבועה אלא מדבריהם, שאין מהפכים אותה לשכנגדו (ראה ערך שבועה), בגזלן קנסוהו שכנגדו נשבע ונוטל (לחם משנה שם). ויש מפרשים שאפילו גזלן שטוען שאת שלו נטל ובדין נטל, אף על פי שמחוייב להחזיר מה שהעדים ראו שנטל, אפשר שמכל מקום אין לו דין חשוד, ומכל מקום כיון שיש לו דין גזלן קנסוהו שיהיה דינו כחשוד, ויהפכו השבועה על שכנגדו (ש"ך חו"מ צ סק"א). מת הגזלןמכיון שקנס הוא שקנסו חכמים, אם מת הגזלן לא קנסו בנו אחריו (ש"ך חו"מ צ סק"א). בטענות ותביעותטענת החזרתיהגוזל את חברו ויש עדים שגזל, נחלקו הראשונים אם נאמן לומר החזרתי לך, כדרך שהמלוה את חבריו בעדים נאמן לומר פרעתי, ואין צריך להחזיר בעדים (ראה ערך כופר הכל):
חזקההגזלן אין לו חזקה (בבא בתרא מז א). שאם החזיק שלש שנים בשדה של חברו וטען לקחתיה מידך אינו נאמן, ואין אכילתו שלש שנים בלי ערעור בעל הקרקע ראיה כמו בכל אדם (ראה ערך חזקת קרקעות). ואפילו אם אכל הרבה שנים לא החזיק, ותחזור שדה לבעלים (רמב"ם טוען ונטען יג ב,יא; טוש"ע חו"מ קמט יג), מפני שהוא בעל זרוע (רמב"ם שם ב), ויראים למחות בו (טור שם). גזלן זה שאינו נאמן, הוא דוקא כשהוחזק בגזלנות על שדה זו (בבא בתרא שם; רמב"ם שם יא; טוש"ע שם), כגון שיש עדים שגזלה ממנו (מגיד משנה שם). ויש אומרים אפילו שגזלה ויצאה מתחת ידו בבית דין ועכשיו ראינוה תחת ידו, ואין ידוע שבפעם זו באה לידו גם כן בתורת גזלה, כיון שפעם אחת הוחזק גזלן על שדה זו שוב אין לו בה חזקה לעולם (יש אומרים במגיד משנה טוען ונטען יג יא; שיטה מקובצת בבא בתרא מז א, בשם הר"ן; טור שם). ודוקא על אותה שדה אינו נאמן, כיון שמסר נפשו על שדה זו לגזלה (שיטה מקובצת שם); אבל על שדות אחרות נאמן (רשב"ם בבא בתרא שם; מגיד משנה שם). ואם הוחזקו אבותיו שהם הורגים נפשות על עסקי ממון, אין לו חזקה על שום קרקעות של אחרים (בבא בתרא מז א, ורשב"ם ד"ה כגון; רמב"ם טוען ונטען יג יא; טוש"ע חו"מ קמו יג). עשה תשובהאם הדבר ידוע שעשה תשובה, אלא שאין עדים שהחזיר קרקע זו שגזל - יש אומרים שנאמן לומר החזרתיה לך, וקניתיה ממך אחר כך (טור חו"מ קמט, בשם יש אומרים); ויש אומרים שאינו נאמן (מסקנת הטור שם). בנכסי גזלןהמחזיק בנכסי גזלן, אף הוא אין לו חזקה (רמב"ם טוען ונטען יא ב: טוש"ע חו"מ קמט יג), מפני שאינו חושש למחות (טור חו"מ שם). הודאהגזלן אפילו ראיה אין לו, שאם הוחזק גזלן על שדה זו, אף על פי שהביא ראיה שהודה בעל השדה בפני עדים שמכר לו שדה זו ולקח דמים, והבעלים אומרים לא מכרנו לך, אלא מפני היראה הודינו לך, מוציאים את השדה מיד הגזלן (בבא בתרא מז ב, ורשב"ם ד"ה גזלן; רמב"ם טוען ונטען יד ב, גזלה ט טו; טוש"ע חו"מ קנא א,ג). ויש סוברים שכל עיקר דין ההודאה לגזלן שאינה מועילה אינו אלא כשהשדה הגזולה היא תחת יד הגזלן, שירא מלפניו שימסור נפשו עליה כיון שהיא תחת ידו, אבל אם יצאה מידו ואחר כך הודה, אפילו אם לא ראו נתינת מעות, ההודאה מועילה (רבי עקיבא איגר חו"מ קנא ג, בשם הראנ"ח א סג). ויש שכתבו יותר מזה שבגזלן על שדה ידועה לעולם מועילה הודאה, ולא אמרו אלא בהורג נפשות (רבי עקיבא איגר שם, מדברי הראנ"ח בשם הריטב"א, ונראה שדעה יחידית היא). שטרכתב לו הנגזל שטר על השדה, נחלקו אמוראים בדבר: יש אומרים שקנה הגזלן; ויש אומרים שאף בשטר לא קנה, שמחמת יראת הגזלן כתב לו (בבא בתרא מז ב ורשב"ם ד"ה אף). הלכה שלא קנה (טוש"ע חו"מ קנא ג). נתינת מעותראו עדים שנתן הגזלן מעות לבעל השדה בדמי מכירת קרקע זו, נחלקו הראשונים בדבר:
נכנס לבית חברוכל הנכנס לבית חברו שלא בפניו ונטל כלים משם והוציאם בפני עדים הרי זה בחזקת גזלן; ואם אומר לבעל הבית: ברשותך באתי, ואתה מכרתם לי, או נתתם לי, או בחוב שיש לי אצלך תפסתים - אינו נאמן, ומחזיר את הכלים לבעל הבית, ואחר שיחזיר חוזר ותובע את בעל הבית בכל מה שיטען ויכריע הדין ביניהם (רמב"ם גזלה ד יב; טוש"ע חו"מ שסד ב)[6]. הממון שבידוהנאה מגזלןאסור ליהנות מן הגזלן, מפני שממונו גזול (רמב"ם גזלה ה ח; טוש"ע חו"מ שסט ג), ובלבד שהוחזק גזלן (טור ורמ"א שם). ונחלקו אמוראים מאימתי מותר לקנות מן הגזלן:
להלכה נחלקו הראשונים: יש פוסקים כרב (רשב"א בבא קמא קיט א, בשם רבנו חננאל; מאירי בבא קמא שם, בשם יש פוסקים); ורוב הפוסקים פסקו כשמואל (רי"ף ורא"ש בבא קמא שם; רמב"ם גזלה ה ח; אור זרוע בבא קמא תסז; מאירי בבא קמא שם; טוש"ע חו"מ שסט ג)[7]. גנב וגזלןאף על פי שבגנב מובא שאסור לקנות דבר שידוע שהרוב אצלו הוא גנוב, בגזלן מספיק שידוע שמיעוט הממון יהיה משלו (ראה רמב"ם גנבה ו א, טוש"ע שנח א. וראה ערך גנב), ובטעם הדבר נאמרו באחרונים כמה הסברים:
מוכסים וליסטיםבני אדם שחזקתם גזלנים וחזקת כל ממונם גזל, מפני שמלאכתם מלאכת גזלנים, כגון המוכסים והליסטים, אסור ליהנות מהם, שחזקת מלאכה זו שהיא גזולה (רמב"ם גזילה ח ט; טוש"ע שסט ד)[8]. תשובתוחזרה לכשרותאף על פי שהחזיר הגזלן את הגזלה, אינו חוזר לכשרותו עד שיעשה תשובה, ויוודע שחזר בו מדרכו הרעה (רמב"ם עדות יב ד; שו"ע חו"מ לד ז,כט), ויעשה לפנים משורת הדין (ראה בית יוסף חו"מ לד, ודרכי משה שם ס"ק טו). ואפילו אם החזיר מרצונו צריך עדיין להוכיח שחזר מדרכו הרעה, ועושה דברים לפנים משורת הדין (כסף משנה עדות יב ד, ובית יוסף שם בדעת הרמב"ם).
עדות
משחק בקוביאמאימתי חזרתם של משחקים בקוביא, משישברו את כלי המשחק שלהם ויחזרו בהם חזרה גמורה, שאפילו בחינם לא יעשו כן (תוספתא סנהדרין (צוקרמאנדל) ה ב; סנהדרין כה ב; רמב"ם עדות יב ו; טוש"ע לד ל). לדעת הסוברים שהשחוק בקוביא הוא אסמכתא ולא קנה (ראה לעיל: בעדות ובראה אסמכתא), צריך גם להחזיר כל המעות שהרויח באסמכתא (רא"ש סנהדרין ג ט; רבנו ירוחם ב ד; רמ"א חו"מ לד לא, בשם יש אומרים); ולדעת הסוברים שאינה אסמכתא, אין צריך להחזיר (רבנו ירוחם שם, בשם יש אומרים, וסיים וכן עיקר; סמ"ע לד ס"ק עח)[10]. הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
