גזל השבט

הגדרה^[1] - עשיית הפסד לשבט הכהנים במתנות המגיעות להם.

כגורם לאיסורים

תרומת זיתים על השמן

יש דברים שאסרו חכמים לעשותם משום גזל השבט:

• אין תורמים זיתים על השמן, ולא ענבים על היין, ואם תרם - אין תרומתו תרומה (תרומות א ד; רמב"ם תרומות ה יח; טוש"ע יורה דעה שלא סב), מפני גזל השבט, שמטריח את הכהן לדרוך את הענבים, ולכתוש את הזיתים (ירושלמי תרומות א ב; רמב"ם תרומות שם). ולכן אף במקום שאין שם הפסד ממון לכהן, כגון שמרבה בתרומת הזיתים עד שיהא שם כשיעור השמן, מכל מקום אסור מפני הטורח (רדב"ז על הרמב"ם שם; מראה הפנים לירושלמי שם).

ובמקום שאין טורח - אם הפריש בדיעבד תרומתו תרומה, ולכן בשעורה של אורז תרומתו תרומה, שאין שם טורח, לפי שיש נחת רוח לאדם להיות כותש כל שהוא (ירושלמי שם).

ר' מאיר חולק וסובר שהתורם זיתים על השמן וענבים על היין בדיעבד תרומתו תרומה (ירושלמי תרומות א ה), ואין הלכה כמותו (רמב"ם וטוש"ע שם).

בשאר הדברים

נחלקו אמוראים אם רק בזיתים וענבים אין תרומתו תרומה מפני גזל השבט, או אף בשאר דברים:

• חזקיה אמר שלא אמרו אלא בזיתים וענבים, אבל לא בשאר דברים (ירושלמי תרומות א ב), מפני שצריך לעוצרם, ויש טורח יותר לכהן (ר"ש תרומות א ד); או מפני שתירוש ויצהר כתובים בתורה וגזרו בהם יותר (הר"א פולדא על הירושלמי שם).

• ור' יוחנן אמר שאף בשאר דברים אין תרומתו תרומה (ירושלמי שם).

הלכה כר' יוחנן (רמב"ם תרומות ה יח; טוש"ע יו"ד שלא סב).

מדעת הכהן

לא אמרו שאין תרומתו תרומה אלא בתורם שלא מדעת הכהן, אבל אם תרם מדעת הכהן, אפשר שנוח לו לכהן בזיתים וענבים יותר משמן ויין, ולכן בדיעבד אם תרם - תרומתו תרומה, אף על פי שלכתחילה אסור גם מדעת הכהן (ר"ש תרומות א ד), שמא יעשה כן פעם אחרת שלא מדעת כהן (פירוש הרא"ש תרומות שם).

שכר פרה

ישראל ששכר פרה מכהן ומזונותיה על הישראל, נחלקו הראשונים בדבר:

• יש מהראשונים שסוברים שאסור לו להאכילה כרשיני תרומה (תוס' עבודה זרה טו א ד"ה ישראל; ריטב"א שם), מפני שיש בזה גזל השבט, שנהנה בתרומה עד שלא קיים מצות נתינה, ופרע חובו בתרומה של כהן. ולא אמרו שמותר להאכילה כרשיני תרומה (ראה תרומות יא ט. וראה ערך אכילת תרומה), אלא כשמזונותיה על הכהן, שהרי יש להם לבעלים טובת הנאה ליתנה לכל כהן שירצה, לפיכך כשמאכילה הרי זה כנותנם לכהן, שרצונו של כהן בכך, והרי קיים מצות נתינה, ואין כאן גזל השבט (ריטב"א שם); או שלא אמרו שמאכילה כרשיני תרומה אלא כשנפלו לו לישראל מבית אבי אמו כהן (רש"י עבודה זרה שם ד"ה יאכילנה בפירוש ב), שהרי זה כמוכר תרומה לכהן והדמים שלו (תוס' יבמות סו ב ד"ה ישראל, וערוך לנר שם).

• ויש חולקים וסוברים שאף אם מזונותיה על הישראל מאכילה כרשיני תרומה ואינו גזלן, שהרי תרומה ממון שאין לו תובעים, ואם רצה יכול היה ליתנה לאותו כהן, ואותו כהן מסתמא מוחל לו, ומחל אפילו האכילה הרבה (רש"י עבודה זרה שם בפי' א; מאירי יבמות שם, בשם גדולי הרבנים).

לטמא טבל

יש שכתבו שהטעם שאסור לטמא טבל הוא משום גזל השבט (הגר"א על הירושמי חלה ג ב)^[2].

בתרומה שנתבטלה

להרים מדומע

התרומה ותרומת מעשר והחלה והבכורים, שנתבטלו באחד ומאה, כדין הביטול שלהם (ראה ערך בטול אסורים: בתרומה חלה ובכורים), הרי הוא צריך להרים (ערלה ב א; רמב"ם מאכלות אסורות טו יג), דהיינו שיוציא מהתערובת כשיעור שנפל לשם. כגון אם נפלה סאה של תרומה למאה סאה של חולין ונתערב הכל, מפריש מן הכל סאה אחת ונותנה לכהן (פירוש המשניות לרמב"ם ור"ש ערלה שם; רמב"ם תרומות יג א), מפני גזל השבט (ירושלמי ערלה ב א), שהתרומה היא ממון כהנים (רמב"ם מאכלות אסורות טו טו). לפיכך כל תרומה שאין הכהנים מקפידים עליה, כגון תרומת הכליסין - שהוא מין ממיני התאנים (פירוש המשניות לרמב"ם תרומות יא ד), והחרובים, והשעורים של אדום, אינו צריך להרים (ירושלמי ערלה ב א; רמב"ם תרומות יג א, מאכלות אסורות טו טו), שהרי אינו צריך להרים אלא מפני גזל השבט, וכל שאין הכהנים מקפידים אין כאן גזל השבט (כסף משנה תרומות שם).

דמאי

אף תרומת מעשר של דמאי שנתבטלה באחד ומאה צריך להרים (ערלה ב א. וראה ערך דמאי). ואפילו לדעת הסוברים שתרומת מעשר של דמאי מוכרה לכהן בדמים, ואינו חייב ליתנה לו בחנם (ראה טור יו"ד שלא. וראה ערך דמאי מחלוקת בדבר), ואין כאן גזל השבט, מכל מקום לא חלקו חכמים בגזירתם (רש"ש תרומות ג ב, ערלה ב א; חזון איש דמאי א סק"ב).

והוא הדין לתרומה שנפלה לישראל בירושה מאבי אמו כהן, שהיא ממונו, ואין כאן גזל השבט, מכל מקום צריך להרים משום שלא חילקו חכמים (רש"ש תרומות ג ב, ערלה ב א).

ויש סוברים שלפיכך תרומת מעשר של דמאי שנתבטלה צריך להרים, מפני שתרומת מעשר של דמאי נותנה לכהן בחינם כתרומת ודאי, ויש כאן גזל השבט (שער המלך מעשר ט ב); אבל בדבר שמוכרו לכהן בדמים אין לדעתם משום גזל השבט, ואין צריך להרים. ולפיכך תרומה שנפלה לישראל מאבי אמו כהן, שהיא ממונו ואין צריך ליתנה לכהן, אינו צריך להרים (משנה ראשונה ערלה ב א; תוס' אנשי שם שם, בשם אומץ יוסף).

נתינת דמים

מאחר שהחיוב להרים הוא רק מפני גזל השבט, לפיכך יש מן הראשונים סוברים שאם רצה אינו מרים, אבל נותן דמיו לכהן (רש"י בכורות כב ב ד"ה תעלה).

ויש חולקים וסוברים שאינו יכול להיפטר בדמים, ואף על פי שעיקר התקנה היה משום גזל השבט, מכל מקום קדושת תרומה יש בה (תוס' בכורות שם ד"ה תעלה; ר"ש תרומות ה ב), שאם לא תקדש אף הם ימנעו ולא יתנו דמיה (פירוש הרא"ש תרומות שם).

תרומה טמאה בחולין

סאה תרומה טמאה שנפלה לתוך מאה סאים של חולין טהורים, נחלקו תנאים בדינה:

• ר' אליעזר אומר תירום ותישרף (תרומות ה ב) כדין תרומה טמאה (ראה ערכו), שאני אומר שאותה הסאה שנפלה היא סאה שעלתה (משנה שם). ואף על פי שאסורה בהנאה ואין כאן גזל השבט, מכל מקום צריך להרים, מפני שלא חלקו חכמים בגזירתם (תוס' בכורות כב ב ד"ה תעלה; ר"ש תרומות ה ב). * וחכמים אומרים תעלה ותיאכל (תרומות שם), דהיינו שתיבטל באחד ומאה, כדין תרומה טהורה. ומשום גזל השבט צריך לתת דמיה לכהנים - לדעת הסוברים שיכול ליתן דמים (ראה לעיל); או להרים ממנה סאה לכהנים (רש"י בכורות כב ב ד"ה תעלה).

הלכה כחכמים (רמב"ם תרומות יד יג).

תרומה טמאה בטהורה

סאה תרומה טמאה שנפלה למאה סאה תרומה טהורה, שאף היא בטלה באחד ומאה (ראה תרומה טמאה), נחלקו תנאים בדינה:

• ר' אליעזר אומר שאותה סאה תירום ותישרף (תרומות ה ד), שאף כאן לא חלקו חכמים בגזירתם, אף על פי שאין כאן גזל השבט, מאחר שאסורה בהנאה (ראה תוספות יום טוב שם ב).

• וחכמים אומרים שאותה סאה אבדה במיעוטה (תרומות שם), כיון שהכל תרומה, ואין כאן גזל השבט, ואפילו להרים אין צריך (פירוש הרא"ש שם).

הלכה כחכמים (רמב"ם תרומות יד יד).

הערות שוליים