ברכת הריח

הגדרה^[1] - הברכה שמברכים כשמריחים ריח טוב

חיובה וסוגיה

חיובה

מתקנת חכמים שכשם שאסור לאדם ליהנות במאכל או במשקה קודם ברכה (ראה ערך ברכות הנהנין), כך אסור ליהנות בריח טוב קודם ברכה (רמב"ם ברכות א ב, ושם ט א; טוש"ע או"ח רטז א), ומפני שהריח הוא דבר הנכנס לגוף וסועד ודומה לאכילה ושתייה תיקנו ברכה עליו (רמב"ן ברכות נא ב), וסמכוהו לכתוב (צל"ח ברכות מג ב): כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ (תהלים קנ ו) - איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו ואין הגוף נהנה ממנו, הוי אומר זה הריח (גמ' שם)^[2].

סוגיה

חמש ברכות הריח הן:

• אם זה שיוצא הריח ממנו הוא עץ, מברכים עליו ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם בורא עצי בשמים.

• אם הוא עשב מברכים עליו: ברוך וכו' בורא עשבי בשמים.

• על בושם שאינו לא מין עץ ולא מין עשב, כגון דבר הבא מן החיה, מברכים: ברוך וכו' בורא מיני בשמים.

• על הריח היוצא מן הפרי הראוי לאכילה, כגון אתרוג וכיוצא, מברכים: ברוך וכו' הנותן ריח טוב בפירות.

• על הריח של שמן אפרסמון, מברכים: ברוך וכו' בורא שמן ערב (ברכות שם א-ב; רמב"ם שם ט א; טוש"ע שם ב,ד)^[3].

עלים

מברכים בורא עצי בשמים על כל בושם שהוא עץ או מין עץ (רשב"א ברכות מג א, בשם רב האי גאון; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[4].

ואף על פי שאינו עץ גמור, שהוא רך (אשכול (אויערבך) א עמ' 69; רשב"א שם), אם מוציא את העלים מגזעו או מענפיו נחשב לברכת הריח כעץ, ואם מוציא את עליו משרשיו מברך בורא עשבי בשמים (ערוך, חלף ה; אשכול שם; רשב"א שם; אור זרוע א קעט, בשם הרי"ף); ויש אומרים שאפילו עשב אם הוא קשה כעץ מברכים עליו בורא עצי בשמים, שכל דבר קשה נקרא בלשון העולם עץ, כמו שכתוב: וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ (יהושע ב ו), ופשתן אינו אילן, ואף על פי שאילו היו גדלים פירות על עשבים הקשים היו מברכים עליהם בורא פרי האדמה ולא בורא פרי העץ, הרי זה לפי שבברכת הפירות עץ הכוונה על אילן, ובבשמים כיון שיש ריח טוב בגוף העץ, לענין גופו נקרא כל דבר קשה עץ (שיטה מקובצת שם ב; מאירי שם, בשם יש מפרשים), הלכך מספק יש לברך בורא מיני בשמים, שפוטר בברכתו את הכל (ראה להלן. באור הלכה שם ד"ה עצי בשמים).

דבר היוצא מהעץ

מברכים בורא עצי בשמים לא בלבד על העץ עצמו, אלא אף על דבר היוצא מן העץ, כגון הורדים והלבונה והמצטיכי - והוא מין עץ ששרף שלו נותן ריח טוב - וכיוצא בהם (רמב"ם שם ו; טוש"ע שם ג)^[5], ואף על פי שהורד ראוי לאכילה על ידי מרקחת ומברכים עליו (ראה ערך ברכת הפירות), מכל מקום אין מברכים עליו אשר נתן ריח טוב בפירות, כיון שאין עיקרו עומד לאכילה אלא להריח בו (מגן אברהם שם סק"ו, על פי הרא"ש ברכות שם ו לז), וורדים שאינם גדלים על אילנות, אלא על הקרקע, מברכים עליהם בורא עשבי בשמים (בית יוסף שם)^[6].

מי ורד

אף על מי הורד מברכים בורא עצי בשמים (רמב"ם שם; טוש"ע שם), בין מי הלחלוחית שיצאו מן הורד על ידי סחיטתו, ובין מה שיצא על ידי שנשרה ונתבשל במים (משנה ברורה שם ס"ק יט), ואף על פי שבברכת אכילה אין מי פירות כפירות עצמם (ראה ערך ברכת הפירות), הרי זה לפי שבמאכל אינו נקלט כל הטעם במים, אלא נותן טעם קלוש, מה שאין כן בריח שכשנותנו במים טבע הריח להיות נקלט שם כל הריח (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ז)^[7].

נרקיס

בושם הנקרא נרקיס - חבצלת^[8] (הלכות גדולות, ברכות ו, עמ' עג במהדורת מכון ירושלים; רש"י שם ד"ה נרקום, בשמו; ערוך, נרקס; טור שם, בשם רש"י; שו"ע ט, בסתם); ויש מפרשים: שושן צחור^[9] ("ליריי"ו" - רבנו יונה שם; מאירי שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים) - כשהוא גדל בגינה, מברכים עליו בורא עצי בשמים, וכשהוא גדל בשדה מברכים בורא עשבי בשמים (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), לפי שכשגדל בגינה משקים אותו ונעבד וגדל ומתקיים, ואף על פי שעצו מתייבש, מתקיים הוא לשנה הבאה, וכשהוא גדל בשדה מתייבש כעשב והולך לו (שו"ת הרשב"א א שצט; ט"ז שם סק"י; מגן אברהם ס"ק טו).

סימלק

הסימלק - יסמין^[10] (רש"י שם ד"ה סמלק) - מברכים עליו בורא עצי בשמים (גמ' שם; טוש"ע שם ז)^[11].

חלפי הים

חלפי הים - שבולת נרד שעליו דומים לגבעולי פשתן (רש"י שם ד"ה חלפי; מאירי שם; שו"ע שם); ויש מפרשים: רוזמרין^[12] (ערוך, חלף ה; רבנו יונה שם) - מברכים עליהם בורא עצי בשמים (גמ' שם; רמב"ם שם ו; טוש"ע שם).

סיגלי

על "סיגלי" - סיגלית^[13] ("ויול"ש" - רש"י שם ד"ה סיגלי, ושבת נ ב ד"ה סגלי; טוש"ע שם ח); ויש מפרשים: עיקרם של עשבים ואמהות שלהם שריחם יפה (ערוך, עפר; רש"י סנהדרין צט ב ד"ה סיגלי) - מברכים בורא עשבי בשמים (גמ' שם; טוש"ע שם)^[14].

פת

המריח בפת ונהנה ממנה, נחלקו ראשונים בברכתו:

• יש אומרים שמברך עליה בורא מיני בשמים (ארחות חיים א, ברכות מב; כלבו כד; מאירי ברכות מג ב, שיש הרבה שנהגו כן), ודוקא כשהפת חם, שכשאינו חם אין לו ריח כלל (בית יוסף או"ח רצז ה).

• יש אומרים שמברכים ברוך וכו' שנתן ריח טוב בפת (ארחות חיים, הבדלה ו, בשם ר' דוד ב"ר לוי; אבודרהם, סדר מוצאי שבת, בשם הרב רבי שמואל ב"ר גרשום, לפי בית יוסף שם; רמ"א או"ח רטז יד, בשם יש אומרים).

• ויש חולקים וסוברים שאינה בושם, ואין לברך עליה כלל (מאירי שם, שיש מפקפקים; ארחות חיים ברכות שם, בשם רבוותא, והבדלה שם, בשם הר"י מפריש; בית יוסף או"ח רצז ה; רמ"א שם רטז יד, בשם יש אומרים).

וכתבו הפוסקים שלפיכך אין להריח בה (רמ"א שם), ואם הריח - לא יברך (מגן אברהם שם ס"ק כב).

קנה וקנמון

על הקנה והקנמון מברכים בורא עצי בשמים (מרדכי ברכות קמז וטור שם, בשם מהר"ם; שו"ע שם ג), ואף על פי שהם עומדים לאכילה, אין מברכים עליהם אשר נתן ריח טוב בפירות, לפי שאינם עיקר הפרי (בית יוסף שם), שהעץ עושה גם פירות אחרים זולת הקנה והקנמון (פרישה שם סק"ט)^[15].

פלפל

על הפלפלים - והוא הדין זנגביל^[16] (אליה רבה רצז סק"א; סדר ברכת הנהנין לרב יא ט) - נחלקו הפוסקים:

• יש אומרים שהם בכלל בשמים, ומברכים עליהם כשמריח בהם (ט"ז יו"ד קח סק"י; מגן אברהם רצז, בתחילת הסימן).

• ויש אומרים שאינם אלא תבלין ולא בשמים, ואין מברכים עליהם ברכת הריח (נקודות הכסף שם, על פי שבת צ א).

וכתבו אחרונים שלכן נכון להימנע מלהריח בהם (סדר ברכת הנהנין שם).

בדיעבד אם אמר בורא מיני בשמים

על כולם אם אמר בורא מיני בשמים - יצא (רמב"ם ברכות ט א; טוש"ע או"ח רטז ב), ואפילו המריח בפירות (בית יוסף שם; ט"ז שם סק"ג), שברכת בורא מיני בשמים היא ברכה כוללת בבשמים, כמו ברכת שהכל בכל מיני מזון (כסף משנה שם), ולפיכך על כל דבר שהוא מסופק בו אם הוא מין עץ או עשב או פרי, מברך בורא מיני בשמים (תוספות ברכות מג א ד"ה ועל, בשם הר"מ מקוצי; רמב"ם שם ה; טוש"ע שם)^[17].

ריח שמן

שמן אפרסמון

שמן אפרסמון, שמברכים עליו בורא שמן ערב (ראה לעיל), נחלקו ראשונים בפירושו:

• יש אומרים שהוא עץ הגדל בארץ ישראל, ביריחו, והוא פַּנַּג האמור בכתוב (יחזקאל כז יז. רש"י ברכות מג א ד"ה שמן ארצנו).

• ויש אומרים שהוא עץ הקטף, ושמן שלו הוא הצרי (בראשית לז כה), והוא שרף הנוטף מעצי הקטף (ערוך, אפרסמון).

בטעם שקבעו ברכה מיוחדת על שמן אפרסמון, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמפני שעץ זה נמצא בארץ ישראל והוא חשוב קבעו לו ברכה בפני עצמה (רבנו יונה שם; מגן אברהם רטז ס"ק יז)^[18].

• ויש אומרים לפי שחותכים האפרסמון ומקלפים אותו ונוטף שמן ממנו, ומכיון שאפילו בפירות אין המשקים היוצאים מהם כמותם (ראה ערך ברכת הפירות), וכל שכן בעץ, לפיכך אי אפשר לברך עליו בורא עצי בשמים (שיטה מקובצת שם)^[19].

שמן זית שמערבים בו מינים אחרים

שמן זית שמערבים בו כמה מיני עצי בשמים, שמכשירים אותו כמעשה רוקח מפוטם, מברכים עליו בורא עצי בשמים (ערוך, כשר א; רבנו יונה ברכות מג א, ורא"ש שם ו לו, וטור שם, בשמו), ואם היו עשבי בשמים מברך בורא עשבי בשמים, ואם היו מעורבים עצי בשמים ועשבי בשמים יחד, מברך בורא מיני בשמים (רבנו יונה שם; רא"ש שם; טוש"ע שם); אבל אין מברכים עליו הנותן ריח טוב בפירות, אף על פי ששמן זית הוא פרי (ראה ערך ברכת הפירות), ועל ידי השמן ריח הבשמים נודף יותר ועד ידו מגיע לנו הריח, כיון שהריח עצמו לא מהשמן הוא, אבל אם הבשמים שבו היו פירות, מברכים עליו ברוך שנתן ריח טוב בפירות (הלכות הרא"ה ברכות עמ' קלד).

בשמן כבוש ובשמן טחון, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שאין מברכים, לא על שמן כבוש, ולא על שמן טחון (רב אדא בר אהבה שם).

• יש אומרים שמברכים על שמן כבוש, אבל לא על שמן טחון (רב כהנא שם).

• ויש אומרים שמברכים הן על שמן כבוש, והן על שמן טחון (נהרדעי שם), וכן הלכה, שמברכים על שניהם בורא עצי בשמים (רי"ף ורא"ש ורמב"ם וטוש"ע שם).

אלא שנחלקו ראשונים בפירושו:

• יש מפרשים שכבוש הוא שכובשים שומשמים וורד ועצי בשמים זמן רב וקולטים השומשמים הריח של בשמים וטוחנים אותם, ויש בו ריח של בשמים; וטחון הוא שקרוב לטחינתו נותנים עליהם עצי בשמים ואינו קולט כל כך הריח (ערוך, כשר א, בשם רבותינו; תוספות שם ד"ה משחא, בשם רבנו חננאל, שקיבל מרבותיו).

• יש מפרשים שמן כבוש שטמון בו עץ של בשמים, והשמן מריח מן הבושם שבתוכו; וטחון הוא שטחנו בו אותו העץ (רש"י שם ד"ה משחא כבישא, וד"ה משחא טחינא).

• יש מפרשים ששמן כבוש וטחון אין מעורב בו שום בושם אחר, אלא שהשמן זית לבדו כובשים או טוחנים אותו עד שריחו נודף (רמב"ם שם; שו"ע שם ה).

• ויש מפרשים שכבוש הוא כשחותכים הבושם לחתיכות קטנות ועומדות בשמן, ולכן יש אמוראים שחשבוהו כאילו אין עיקרו קיים; וטחון הוא שנשחקו הבשמים לגמרי, ודנו האמוראים אם זה נקרא עיקרו קיים כיון שלא כלו לגמרי, או שכיון שנשחקו כאין עיקרו קיים הוא (שיטה מקובצת שם).

להלכה מברכים עצי בשמים ככל הפירושים של כבוש וטחון (כן משמע בב"ח שם).

מוגמר

מברכים על הבשמים שנותנים על הגחלים להריח בהם, והוא הנקרא מוגמר, כאותה הברכה שהיו מברכים על הדבר הנשרף אם היה קיים: אם היה זה הנשרף מעץ - מברכים בורא עצי בשמים, ואם היה עשב - מברכים בורא עשבי בשמים, ואם היה ממין חיה וכיוצא - מברכים בורא מיני בשמים (רמב"ם ברכות ט ב, על פי ברכות מג א; טוש"ע או"ח רטז יג).

ומאימתי מברכים עליו, משתעלה תמרתו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם יב), היינו משיעלה קיטור העשן (רש"י שם ד"ה תמרתו; טוש"ע שם) קודם שיגיע אליו הריח, אבל לא יברך קודם שיעלה העשן (טוש"ע שם), כדי שתהיה הברכה סמוך לעשייתו (מגן אברהם שם סק"כ). ואף על פי שעדיין לא הריח, כל שהוא לפניו ואינו תלוי בדעת אחרים אין חוששים שמא יסתלק מלפניו (מאירי שם), ובדיעבד יצא אף כשבירך קודם, כל שלא הפסיק בינתיים (משנה ברורה שם ס"ק מח).

נשרפו הבשמים לחלוטין

אפילו שנשרפו הבשמים לגמרי ואינם בעין, מברכים ברכתם הראויה להם (גמ' שם, לגירסת התוספות ד"ה ועל, בשם הלכות גדולות; ט"ז שם ס"ק יג; באור הלכה שם ד"ה משיעלה, בדעת הרבה ראשונים), ואין זה נקרא ריח שאין לו עיקר, שאף על פי שנשרף על ידי הגימור, אין שריפתו נקראת מכלה אותו, שאדרבה היא גורמת שתעלה תמרתו וריחו נודף (לבוש שם יג)^[20].

כשהיו לפניו כמה מינים

היו לפניו בושם שהוא עץ, ובושם שהוא עשב - אין ברכה אחת מהן פוטרת שתיהן, אלא מברך על זה לעצמו, ועל זה לעצמו (רמב"ם ברכות ט ד; טוש"ע או"ח רטז י), והוא הדין אם היה שם גם בושם שברכתו מיני בשמים, שמברך לכתחילה על כל אחד בפני עצמו (טור שם, בשם רב עמרם; שו"ע שם)^[21], ובדיעבד כשבירך מיני בשמים על כולם - יצא (רמ"א שם), אלא שיש אומרים דוקא כשנתכוין לפטור את העץ והעשב בברכת מיני בשמים, אבל אם היו לפניו כמה מינים ובירך סתם מיני בשמים, לא פטר אלא את זה שברכתו מיני בשמים, ולא העץ והעשב (ב"ח שם, בדעת רב עמרם; משנה ברורה שם ס"ק לט); ויש אומרים שאפילו כשבירך סתם על מיני בשמים - פטר את כולם (ב"ח שם, בדעת הרמב"ם).

בושם שעורב ממינים הרבה

בושם שעירבו הרוכל ממינים הרבה - מברך בורא מיני בשמים (רמב"ם שם ה), כיון שאי אפשר להריח מכל מין בפני עצמו (משנה ברורה רטז ס"ק לט).

וכן הנכנס לחנותו של בשם שיש בה הרבה מיני בשמים - באופן שחייב לברך (ראה להלן) - מברך בורא מיני בשמים (רמב"ם שם; טוש"ע או"ח ריג א), כיון שהריח בא מכל המינים יחד (פרישה שם ס"ק כד), אבל כלי ובו בשמים שברכתם משונה זו מזו, מברך על כל אחד ברכה הראויה לו, ובדיעבד אם בירך בורא מיני בשמים - יצא (דברי מרדכי (קרישפון) יב, בדעת הטור והרמ"א).

הדס ושמן

הביאו לפניו הדס ושמן, נחלקו תנאים, ושתי גירסאות בדבר:

• לגירסא הראשונה יש אומרים שמברך על השמן, ואחר כך מברך על ההדס (בית שמאי בברכות מג ב, לגירסתנו); ויש אומרים שמברך על ההדס, ואחר כך מברך על השמן (בית הלל שם, לגירסתנו).

• ולגירסא השניה יש אומרים שמברך על השמן, ופוטר את ההדס (בית שמאי שם, לגירסת הרי"ף שם); ויש אומרים שמברך על ההדס, ופוטר את השמן (בית הלל שם, לגירסת הרי"ף שם).

ואין מחלוקת בין הגירסאות, אלא כשאין ברכותיהם שוות, כגון שהשמן הוא של אפרסמון שברכתו בורא שמן ערב (ראה לעיל), או שכבוש בעשב שברכתו בורא עשבי בשמים (ראה לעיל) - מברך על זה, וחוזר ומברך על זה; וכשברכותיהם שוות, כגון שהשמן כבוש בעץ שברכתו בורא עצי בשמים (ראה לעיל) כמו ההדס - מברך על האחד, ופוטר את השני (טור או"ח רטז).

בטעם הדעה הראשונה אמרו תנאים, לפי שהשמן יש לו שתי מעלות, ריח וסיכה, וההדס אין לו אלא ריח בלבד (רבן גמליאל שם); ובטעם הדעה השניה כתבו ראשונים, לפי שההדס הוא גוף העץ של בשמים שמברכים עליו, והשמן אין הריח מעצמו אלא קולטו מאחר, לפיכך ההדס חשוב יותר (הלכות גדולות, ברכות ו, עמ' עד במהדורת מכון ירושלים; אשכול (אויערבך) א עמ' 69; הלכות הרא"ה שם; מאירי שם; שיטה מקובצת שם), ואפילו שמן אפרסמון שריחו מגופו ולא קלטו מאחר, מכל מקום ההדס חשוב יותר, שהוא כברייתו וקיים כגופו (הלכות הרא"ה שם).

להלכה, הדבר תלוי בגירסאות השונות במסקנת הגמרא:

• יש גורסים שמחלוקת אמוראים היא: יש הפוסק כדעה הראשונה (רבי יוחנן שם); ויש הפוסק כדעה השניה (רב פפא בשם רבא שם, לגירסת הלכות גדולות שם, והרי"ף שם), והלכה כמותו (הלכות גדולות שם; רי"ף שם; רמב"ם ברכות ט ג; רא"ש שם ו לט), כיון שהוא מאוחר לאמורא הראשון ו"הלכה-כבתראי" (ראה ערכו. רי"ף שם), בין כשברכותיהם שוות שההדס פוטר את השמן, ובין כשאין ברכותיהם שוות, שמקדים לברך על ההדס (טוש"ע שם), וכן הלכה (טוש"ע שם יא)^[22].

• ויש גורסים שאין כאן מחלוקת אמוראים, אלא הכל פוסקים כדעה הראשונה, שלגירסה זו לא פסק האמורא השני שהלכה כדעה השניה, אלא אמר להם כן, כדי להשתמט (רב פפא שם, לגירסתנו), שהתבייש בכך שטעה, והשתמט באמירה זו (רש"י שם ד"ה ולא היא), ולפיכך הלכה כדעה הראשונה (כן משמע מרש"י שם; שלטי גבורים שם, לא ב מדפי הרי"ף, ח, בשם ריא"ז).

וכתבו ראשונים שאם אחד מהם חביב לו יותר אין מחלוקת, ומברך על החביב לו קודם (הלכות הרא"ה שם; כן משמע בשיטה מקובצת שם); ויש מהאחרונים מסתפקים לומר שמעלת ההדס שהוא כברייתו חשובה יותר ממעלת החביב (באור הלכה שם ד"ה מברך).

עצי בשמים ועשבי בשמים

היו לפניו עצי בשמים ועשבי בשמים, יברך קודם ברכת עצי בשמים, ואחר כך ברכת עשבי בשמים, שעצי בשמים היא ברכה מבוררת יותר, ועשבי בשמים כוללת יותר, שעשב כולל כל הגדל באדמה (בית יוסף שם, בשם הרוקח; סדר ברכת הנהנין לרב יא ז), וברכת עשבי בשמים קודמת לברכת בורא מיני בשמים (סדר ברכת הנהנין לרב שם), וזהו לדעה שבורא פרי העץ שקודם לבורא פרי האדמה הוא מפני שהוא מבורר יותר (ראה ערך ברכות הנהנין. בית יוסף שם; דרכי משה שם סק"ג ורמ"א שם י), וכתבו הפוסקים שאין הלכה כדעה זו, אלא רק אם שניהם חביבים בשוה, אבל אם אחד מהם חביב יותר, יקדים החביב (כן משמע בדרכי משה ורמ"א שם; מגן אברהם שם ס"ק טז; משנה ברורה שם סק"מ, בשם הסכמת האחרונים).

שמן להריח ויין לשתייה

הביאו לפניו שמן להריח ויין לשתייה, נחלקו תנאים: יש אומרים שמברך על השמן, וחוזר ומברך על היין (בית שמאי בברכות מג ב); ויש אומרים שמברך על היין, וחוזר ומברך על השמן (בית הלל שם), שהנאתו של היין מרובה יותר (רשב"א ומאירי שם), וכן הלכה (רמב"ם שם ד; טור או"ח ריב).

מכיון שצריך לאחוז בימינו את הדבר שמברך עליו (ראה ערך ברכות), לדעה הראשונה יש בתחילה לאחוז את השמן בימינו והיין בשמאלו, ולדעה השניה - שהלכה כמותה - אוחז את היין בימינו ואת השמן בשמאלו (גמ' שם), ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שאין צריך אחר ברכת היין לאחוז בשעת ברכת השמן את השמן בימינו, אלא רשאי להחזיק את השמן בשמאלו גם בשעת ברכתו (מאירי שם).

• ויש אומרים שאחר שבירך על היין צריך ליטול השמן בימינו ולברך עליו (בית יוסף שם ב, על פי ראבי"ה ברכות קכ).

ריחות שאין מברכים

שלשה מיני ריח טוב אין מברכים עליהם, ואלו הן: ריח טוב שאסור להריח בו; ריח טוב שעשוי להעביר ריח רע; ריח טוב שלא נעשה להריח בעצמו של ריח זה (רמב"ם ברכות ט ז).

בשמי עבודה זרה

ריח של איסור כיצד, בשמים של עבודה זרה אין מברכים עליהם (משנה ברכות נא ב; רמב"ם שם ח; טוש"ע או"ח ריז ה), לפי שאסור להריח בהם (ראה ערך עבודה זרה. רמב"ם שם; טוש"ע שם), ועל איסור אין מברכים (ראה ערך ברכות הנהנין. משנה ברורה שם ס"ק יט).

ונחלקו הדעות:

• יש אומרים שמסבה של גוים - כשמסיבים לאכילה ולסעודה (רש"י שם נב ב ד"ה במסבת גוים; מאירי שם) - אין מברכים על בשמים שלהם, שסתם מסבתם לעבודה זרה (משנה שם, לפי הגמ' שם נב ב, לגירסתנו; רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ו), אבל בשמים שלהם שלא במסבתם מותר לברך עליהם (מאירי שם; בית יוסף או"ח רצז ב, בדעת הרמב"ם שם, והטור או"ח ריז).

• ויש אומרים שכל בשמים של נכרים, אפילו שלא במסבה - אסורים (בית יוסף או"ח רצז ב, בדעת הרי"ף שם, והרא"ש שם ח ג, לגירסתם בגמ'), שמא היו פעם במסבתם (ב"ח שם), או שסתמם עומדים למכירה לעבודה זרה (כן משמע מרבנו יונה שם; ט"ז או"ח רחצ סק"ה, לדעה זו), ואף לדעה זו בשמים של תגר נכרי שמוכר בחנות - מותר לברך עליהם (ב"ח שם; ט"ז שם), שבהם אין לחוש שמא היו במסבתם (ב"ח שם), וגם אינם עומדים להימכר לעבודה זרה דוקא (ט"ז שם), והוא הדין כשידוע שדרכו לשום לפעמים הבשמים בתבשיל שלו, ואינם עומדים להימכר לעבודה זרה (ט"ז שם).

ריח מחוץ לכרך

היה מהלך חוץ לכרך והריח ריח טוב - אם רוב העיר נכרים אינו מברך, ואם רוב ישראל מברך (תנא קמא בברכות נג א; רמב"ם שם ט; טוש"ע או"ח ריז ז)^[23]. ואף לדעה שמותר לברך על בשמי נכרים שאינם במסבתם (ראה לעיל), אינו מברך כשמריח הבשמים מחוץ לעיר, שכשמריח ריחם חוץ לעיר מסתמא הם ממסבה, שדרך ריח שבמסבה להריח למרחוק (מגן אברהם שם סק"ז).

בשמי ערוה

בכלל ריח של איסור שאין מברכים עליו הם אף בשמים של ערוה (רמב"ם שם ח; שו"ע שם ד), הן של איש הן של אשה, כל שכוונתם לדבר עברה (מאירי שם), כגון קופה של בשמים שתלויה בצוארה, או אוחזת בידה, או בפיה, לפי שאסור להריח בהם שמא יבואו לידי הרגל נשיקה או קירוב בשר (אבודרהם, ברכת הריח, בשם ה"ר גרשון ברבי שלמה; שו"ע שם).

בשמי מתים

ריח שעשוי להעביר ריח רע כיצד, אין מברכים על בשמים של מתים (משנה ברכות נא ב; רמב"ם שם ח; טוש"ע שם ב), שאינם עשויים אלא להעביר סרחונו של המת ולא להריח (גמ' שם נג א, ורש"י ד"ה בשמים עבידי; רמב"ם שם; טוש"ע שם). ודוקא כשהם נתונים למעלה ממיטתו של מת, אבל אם נתונים לפני מיטתו - מברכים, שאני אומר לכבוד החיים הם עשויים (ירושלמי ברכות ח ו; טור או"ח רצז; שו"ע או"ח ריז ב).

בשמי בית הכסא

וכן כשאדם הולך ומריח מרחוק (משנה ברורה שם סק"י) בשמים של בית הכסא, אינו מברך עליהם, שאינם עשויים אלא להעביר ריח רע (ברייתא ברכות נג א; רמב"ם שם; טוש"ע שם), ואין עיקר כונתם להנאת הריח שלהם (מאירי שם).

שמן העשוי להעביר את הזוהמה

וכן שמן העשוי להעביר את הזוהמה, שמביאים בסוף הסעודה לסוך הידים המזוהמות, אין מברכים עליו (גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[24], וכן אדם שגופו מזיע הרבה וסך גופו בשמן להעביר הריח הרע שמהזיעה, אין מברכים עליו (ב"ח שם, לדעת הרמב"ם).

הבשמים של בית המרחץ

הבשמים של בית המרחץ אין מברך עליהם (תוספתא ברכות (ליברמן) ה לב), שאינם עשויים אלא להעביר את הזוהמה (שו"ת הרשב"א א קסח).

אלינתית

המרבץ אלינתית - יין ישן ומים צלולים ואפרסמון (שבת קמ א) - בתוך ביתו, אינו צריך לברך (ירושלמי ברכות ו ו), שאינו אלא להעביר את הזוהמא מן הבית (ר"ש סירליאו שם).

מוגמר

ריח שלא נעשה להריח בו בעצמו כיצד, מוגמר שמגמרים בו את הכלים ואת הבגדים אין מברכים עליו, לפי שלא נעשה המוגמר עכשיו להריח בעצמו של המוגמר אלא כדי ליתן ריח בכלים (רמב"ם שם, על פי ברכות נג א; טוש"ע שם ג), ואפילו אדם אחר, לא המגמר בעצמו, אין מברך עליו (משנה ברורה שם ס"ק יג, על פי הגמ' שם), אבל אם מתכוין לגמר כליו וגם להריח בו בעצמו, צריך לברך עליו, כיון שעיקרו עומד לריח (משנה ברורה שם ס"ק יד, בשם האחרונים).

פירות שניטלו על מנת לאכלם

מכיון שאין מברכים על הריח אלא אם כן הדבר נעשה להריח בו, אין מברכים ברכת הנותן ריח טוב בפירות על פירות הראויים לאכילה (ראה לעיל), אלא אם כן נטל את הפרי בשביל להריח בו, אבל אם נטלו לאכלו, אף על פי שהוא מעלה ריח טוב, אינו מברך עליו (תוספות ברכות מג ב ד"ה האי; תוספות ר"י שירליאון שם נג ב; רא"ש שם ח ג; טוש"ע או"ח רטז ב).

נטלו לאכלו ולהריח בו - מברך עליו (תוספות ר"י שירליאון שם; רא"ש שם; טוש"ע שם), ומברך קודם על הריח שהנאתו קרובה, ואחר כך מברך על האכילה (משנה ברורה שם סק"י, בשם האחרונים).

נטלו לאכלו בלבד, ואחר כך נתכוין להריח בו, נחלקו הדעות:

• יש אומרים שמברכים עליו (כן משמע ברא"ש וטוש"ע שם; באור הלכה שם ד"ה או לאוכלו, בדעת רש"י והתוספות, ובמסקנתו).

• ויש אומרים שכיון שבא בתחילה בשביל אכילה, אפילו אם לבסוף נתכוין להריח בו, אין מברכים עליו (שיטה מקובצת שם נג ב; באור הגר"א או"ח רטז סק"ד, בדעת רש"י והתוספות).

אתרוג

אתרוג של מצוה בסוכות שמריח בו, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמברך עליו אשר נתן ריח טוב בפירות (מרדכי ברכות קמז, וסוכה תשנא, והגהות מימוניות ברכות ט ח, וטור או"ח רטז ותרנג, בשם הראבי"ה; הגהות מימוניות שם, בשם מורי הר"ף מצרפת; שו"ע או"ח רטז יד, בסתם), שאינו מוקצה אלא מאכילה ולא מריח (טור או"ח תרנג, לדעה זו).

• ויש אומרים שאינו עשוי להריח אלא למצוה, ולכן אין מברכים עליו (מרדכי שם ושם, והגהות מימוניות שם, וטור או"ח רטז ותרנג, בשם רבינו שמחה; שו"ע או"ח רטז יד, בשם יש אומרים).

ולפי שנחלקו בזה נכון למנוע מלהריח בו (שו"ע או"ח רטז יד, ושם תרנג א), ואם הריח בו אינו מברך, שספק ברכות להקל (מגן אברהם רטז ס"ק כב).

ולא נחלקו אלא כשנטלו למצותו ולהריח, אבל נטלו רק למצותו, וממילא מגיע לו הריח, לדברי הכל אין מברכים, שהרי לא נתכוין להריח (משנה ברורה שם ס"ק נא, על פי באור הגר"א שם ס"ק לד), ונחלקו בדבר:

• יש סוברים שלא נחלקו אלא בשעת נטילתו לשם מצוה, אבל קודם לכן ואחר כן לדברי הכל מברך (מגן אברהם שם ס"ק כא ותרנג, בתחילת הסימן; באור הלכה רטז ד"ה המריח, במסקנתו).

• ויש סוברים שאין הבדל בדבר, והפוטרים מלברך פוטרים בכל שבעת ימי החג (אליה רבה רטז ס"ק כב, ושם תרנג סק"ב; חיי אדם סא י; סדר ברכת הנהנין לרב יא ח).

בשמים העומדים למכירה

בשמים הנמצאים בחנות למכירה, חשובים כאילו עשויים לריח, שכן החנווני רוצה שבני אדם יריחו הבשמים ויבואו לקנות (ברכות נג א), ולכן הנכנס לחנותו של בשם והריח - מברך (תוספתא ברכות (ליברמן) ה לב; גמ' שם; רמב"ם ברכות ט ה; טוש"ע או"ח ריז א) בורא מיני בשמים, כדין כל ברכה כשיש לפניו כמה מינים (ראה לעיל), ונחלקו אחרונים:

• יש אומרים שדוקא כשנתכוין להריח, אבל אינו מתכוין, אלא שהריח נכנס ממילא אליו ונהנה בו, אינו מברך (ט"ז שם סק"א; חיי אדם סא יא; ערוך השלחן שם א).

• ויש אומרים שאפילו אינו מתכוין, כיון שהבשמים עשויים להריח בהם והוא נהנה - מברך (ב"ח שם; אליה רבה שם סק"א; שער הציון שם סק"ד).

ואינו מברך אלא פעם אחת, אפילו ישב שם כל היום, אבל אם היה נכנס ויוצא ונכנס ויוצא, מברך על כל פעם ופעם (תוספתא שם; גמ' שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם), אם לא היה בדעתו לחזור, אבל היה דעתו לחזור - לא יברך (מרדכי שם קפח, בשם רבינו מאיר; טוש"ע שם).

היו הבשמים מונחים בחדר - להצניעם ולשמרם (סדר ברכת הנהנין לרב יא י) - ולא בחנות - אינו מברך, אפילו שנתכוין להריח, כיון שהבשמים לא הונחו שם בשביל ריח (מגן אברהם שם סק"א), אלא אם כן נטלם בידו והקריבם אליו להריח בהם - שמברך, שהם בעצמם הרי עומדים להריח, אלא שבמקום זה לא הונחו להריח, וכיון שנטלם הרי שינה מקומם לתוך ידו כדי להריח (סדר ברכת הנהנין שם; פרי מגדים שם אשל אברהם סק"א).

נתערב ריח שמברכים עליו בריח שאין מברכים עליו

נתערב ריח שמברכים עליו בריח שאין מברכים עליו, הולכים אחר הרוב (רמב"ם שם ט; טוש"ע שם ח).

במוצאי שבת

מברכים על הבשמים במוצאי שבת (משנה ברכות נא ב; רמב"ם שבת כט כד; טוש"ע או"ח רצז א), ומספר טעמים ניתנו לדבר:

• מפני שהנפש דואבת ליציאת השבת, משמחים אותה ומיישבים אותה בריח טוב (רמב"ם שם כט; טור שם).

• מפני שבשבת יש לאדם נשמה יתרה, וביציאת השבת הנפש דואבת, ולכן מברכים על הבשמים ליישב דעתו (תוספות פסחים קב ב ד"ה רב, וביצה לג ב ד"ה כי; אור זרוע ב צב; שבלי הלקט קל; שו"ת הרשב"א ג רצ; כלבו מא, בסתם).

• שעל ידי הנשמה היתרה הוא מוסיף תאוה לענג את השבת, ובמוצאי שבת נגדעה תאותו למאכל וניתוספה לו חולשה, ולכן מברכים על הבשמים (ליקוטים מספר המנהגות, בשם אחיו ר' יעקב נזיר, נדפס בתוך ספרן של ראשונים עמ' 176).

• לפי שבמוצאי שבת מתחילה אש של גיהנום לשרוף ולהסריח (אור זרוע שם, בשם הר"י מקורביל; שבלי הלקט שם, בשם ר"י ב"ר יקר; כלבו שם, בשם יש אומרים), ואינו אלא דוגמא לכבודו של שבת (אור זרוע שם)^[25].

ומצוה שכל אחד יריח הבשמים בעצמו, ולא יסמוך על מה שהמבדיל מריח (משנה ברורה רצז ס"ק יג). והשומעים הבדלה ומכוונים לצאת מפי המבדיל, יכוונו לצאת גם ידי ברכת בשמים (משנה ברורה שם).

זמן הברכה

יש מהתנאים שהיה מברך על הבשמים בשעה שהביאו לו, ואחר כך היה חוזר ומריח ואומרה על כוס של הבדלה, כדי להוציא את בניו ובני ביתו (רבי בפסחים נד א, ורש"י ד"ה רבי מפזרן); ויש שהיה אומרה בתחילה על הכוס (רבי חייא שם), וכן אנו עושים (רש"י שם ד"ה מכנסן)^[26].

חיזור אחר הבשמים

אין מחזרים על הבשמים במוצאי שבת, אלא אם יש לו מן המוכן מברך, ואם לאו אינו מברך (רשב"א ברכות נג ב, בשם הראב"ד; רא"ש ברכות ח ג, על פי הגמ' שם; טוש"ע שם). ומכל מקום אם יש לו בשמים – חייב לברך ולהריח (חזון איש אורח חיים לה סק"ז); ומהאחרונים יש מי שכתב שהמדקדקים רואים שיהיו להם בשמים להבדלה (ערוך השלחן רצז ב)^[27].

הדס

כתבו ראשונים שנהגו לברך על עצי הדס (אבודרהם, סדר מוצאי שבת; טוש"ע שם ד), וסמך לדבר: שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ (ישעיהו נו ב), וסמוך לו: וְתַחַת הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס (שם נה יג. טור שם; אבודרהם שם, בשם הרב ר' ברוך)^[28].

ומכל מקום על הדס של לולב לא יברכו לאחר שנתייבש, אם אין בו לחלוחית של ריח (אור זרוע שם, ומרדכי ברכות קפח, ואבודרהם שם, וטור שם, בשם רבנו אפרים; רמ"א שם, בשם יש אומרים); ויש אומרים שאף אז ניתן לברך עליו (כן משמע מהטור שם).

ולא נחלקו אלא אם יש בו עדיין קצת ריח, שמכיון שאינו מריח כל כך טוב מפני שנתייבש, יותר טוב לברך על בשמים אחרים שעיקר ריחם בהם, שאילו נתייבש לגמרי עד שאין כל ריח בו, לדברי הכל אין לברך עליו (בית יוסף וב"ח שם).

ולצאת ידי שתי השיטות - אם אין לו אלא הדס שהתייבש - יניח ההדס עם הבשמים, ויברך על שניהם (דרכי משה שם סק"ב, ורמ"א שם).

תערובת בשמים

במוצאי שבת מברכים "בורא מיני בשמים" על כל מין בושם, אף שבחול צריך לברך על כל מין כברכתו (ראה לעיל), מכל מקום במוצאי שבת מברכים על הכל בורא מיני בשמים כדי שלא יבואו לטעות המון עם שאין הכל בקיאים בכל ברכה המיוחדת, אבל בברכה זו יוצא על הכל (משנה ברורה רצז סק"א). ומפני טעם זה שאין אנו מורגלים בבשמים ובקיאים בברכה הראויה לכל אחד, יש שכתבו שנהגו להריח בהבדלה בתערובת בשמים, ולברך עליה בורא מיני בשמים (ראה לעיל. של"ה שער האותיות אות הקו"ף - קדושת האכילה ב; מגן אברהם רצז, בתחילת הסימן, בשמו; ערוך השלחן שם ד), ומכל מקום טוב להניח שם חתיכת מור וכיוצא בו ממין דבר שברכתו בורא מיני בשמים, כדי שיברך הברכה כהלכתה (מגן אברהם שם). ויש שנוהגים לברך על צפורן שברכתו "בורא מיני בשמים" (משנה ברורה רצז סק"א).

ומכל מקום נכון שלא להשתמש במי בושם לברכת הבשמים, כיון שספק הוא אם יש לברך עליהם (שמירת שבת כהלכתה ב סא יב. וראה בהערה לב שם מה שכתב הגרש"ז אויערבאך בהסבר הספק)^[29].

קופסת בשמים

נוהגים לייחד קופסה מיוחדת לבשמים במוצאי שבת, והוא מצוה מן המובחר (משנה ברורה רצז סק"י).

אם בירך על ריח שאין מברכים עליו

כל הבשמים שאין מברכים עליהם ברכת הריח (ראה לעיל) אם בירך עליהם במוצאי שבת לא יצא, וצריך לחזור ולברך על אחרים (בית יוסף שם ב, בשם ארחות חיים, שכתב בשם הרשב"א; רמ"א שם).

בשמי קנקני יין

שקים מלאים בשמים של גוים שמשימים תוך קנקני היין כדי שיתנו טעם ביין, אף על פי שמותר להריח בהם (ראה ערך סתם יינם וערך ריח)^[30], אין מברכים עליהם במוצאי שבת להבדלה, שמאוסים הם למצוה (שו"ת הרשב"א ג רלד; שו"ע שם ג).

מי שאין לו חוש ריח

מי שאין לו חוש הריח^[31] נחלקו ראשונים בדינו:

• יש אומרים שאינו מברך על הבשמים (אור זרוע ב צב, ומרדכי ברכות קפח, וטור שם, בשם רבנו אפרים), וכן הלכה (טוש"ע שם ה). ולדעה זו יברך אחד מבני הבית על הבשמים ויכוין להוציא גם את המבדיל, והלה יענה אמן (כף החיים רצז ס"ק לו).

• ויש אומרים שיכול לברך על הבשמים, שאף על פי שאינו מרגיש בריח, יש לו הנאה שמחזק גופו וראשו (ארחות חיים א, הבדלה ח, בשם תשובת שאלה שמצא, שכתב בשם יש אומרים; בית יוסף שם, בשמו).

ואם רוצה להוציא גדול שאינו יודע הברכה נחלקו הדעות:

• יש אומרים שאינו יכול להוציא אחרים, ואינו דומה לקידוש והבדלה וברכת המוציא של מצוה, שאף מי שיצא כבר ידי חובתו מברך להוציא אחרים שהן חובה ומצוה (ראה ערך ברכות), שברכת הריח במוצאי שבת אינה אלא מנהג (אור זרוע ב צב, ומרדכי ברכות קפח, וטור שם, בשם רבנו אפרים), ודומה לברכת הנהנין שאם יצא - אינו מוציא (ראה ערך הנ"ל), שאף בשמים במוצאי שבת לא הנהיגו חכמים אלא בשביל הנאת האדם להשיב נפשו הדואבת ליציאת השבת (מגן אברהם שם סק"ה; שלחן ערוך הרב שם ז)^[32].

• ויש אומרים שיכול לברך אף בשביל להוציא גדולים ידי חובתם (טור שם, בשם הרא"ש, והסכים עמו; שו"ע שם), שלמרות שאינו חובה, כיון שחכמים קבעו אותו מנהג, הרי הוא מצוה, ודומה לקדוש וברכת המוציא של מצוה (בית יוסף שם).

ואף הפוסקים נחלקו בדבר: יש פוסקים כדעה הראשונה (שו"ע שם); ויש פוסקים כדעה השניה (ט"ז שם סק"ח; מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם).

ואם רוצה לברך בשביל להוציא בני ביתו הקטנים המריחים כדי לחנכם במצות, כתבו הפוסקים שיכול לעשות כן (בית יוסף ושו"ע שם), ונחלקו בדעתם אם הוא רק לדעה הראשונה (מטה אפרים שם ה); או אף לדעה השניה (כן משמע בב"ח וט"ז שם).

המתענה בשבת

אף המתענה בשבת (ראה ערך תענית חלום) צריך לברך על הבשמים, שכיון שבאה הנשמה היתרה בליל שבת, אינה הולכת עד מוצאי שבת (מגן אברהם רצז, בתחילת הסימן).

אבֵל

אבל, אפילו בשבעת הימים, מברך על הבשמים במוצאי שבת (פסקי תשובות רצז אות א).

מוצאי יום הכפורים

ובמוצאי יום הכפורים כתבו רוב הראשונים שאין מברכים בו על הבשמים (רמב"ם שבת כט כח; כלבו מא), וכן הלכה (טוש"ע תרכד ג); ויש שכתב שמברכים בו (מרדכי יומא תשכז, בשם רגמ"ה).

ואם חל בשבת, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאין מברכים על הבשמים (כלבו מא וע).

• ויש אומרים שמברכים (שו"ת מהרי"ל לד), ואין כאן חשש ברכה לבטלה, כיון שעל כל פנים נהנה (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"א; משנה ברורה שם סק"ה).

• ויש מהראשונים שתלה הדבר בטעמים שונים להרחת בשמים במוצאי שבת:

לטעם של נשמה יתרה (ראה לעיל) - אין מברכים, שביום הכפורים מפני התענית אין בו נשמה יתרה (כלבו מא; בית יוסף שם, בשמו).

ולטעם של אש של גיהנום השורף ומסריח (ראה לעיל) - מברכים, שטעם זה יש גם במוצאי יום הכפורים שחל בשבת (כלבו ע; בית יוסף שם, בשמו).

להלכה נחלקו הפוסקים: יש פוסקים שמברכים (ב"ח שם; ט"ז שם סק"ב; מגן אברהם שם; מטה אפרים שם; משנה ברורה שם; בשם רבים מהאחרונים; ערוך השלחן שם א, שכן המנהג) במקומו הרגיל בהבדלה, אחר ברכת היין (מטה אפרים שם); ויש פוסקים שאין מברכים (שו"ע שם; לבוש שם ג; מטה משה תתפח, שכן המנהג; שיירי כנסת הגדולה שם, הגהות בית יוסף ג, שכן המנהג)^[33].

ואף המנהגים בימינו חלוקים בזה: יש נוהגים לברך (מקראי קודש (הררי) יום הכפורים יב ו, שכן מנהג רבים מהאשכנזים); ויש נוהגים שלא לברך (מקראי קודש שם, שכן מנהג הספרדים).

וכתבו אחרונים שהרוצה לצאת ידי שתי הדעות, יברך ההבדלה ללא ברכת בשמים, ולאחר סיום ההבדלה - וטעימת היין (דרך החיים, סדר מוצאי יום כיפור ג) - יברך על הבשמים, שאם יברך עליהם כסדר ברכות ההבדלה, לדעה שאין מברכים על הבשמים, ברכת הבשמים היא הפסק (חיי אדם ב קמה לט; כף החיים שם סק"ט, בשם כמה אחרונים).

מוצאי יום טוב

אין מברכים על הבשמים בהבדלה במוצאי יום טוב, בין אם הוא לחול ובין אם הוא לחול המועד (טוש"ע אורח חיים תצא א), מפני שביום טוב אין נשמה יתירה (מגן אברהם שם סק"א; ט"ז שם סק"א. וראה להלן).

ויום טוב שחל במוצאי שבת - יש מהראשונים הסובר שמברכים בו על הבשמים (אור זרוע ב צב, בשם רגמ"ה); אך רוב הראשונים סוברים שאין מברכים על הבשמים (רשב"ם פסחים קב ב ד"ה ושמואל; תוספות שם ד"ה רב; רא"ש שם י ט; רמב"ם שבת כט כב), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תעג א), ומספר טעמים לדבר:

• לפי שאף ביום טוב יש נשמה יתרה, כמו בשבת (רשב"ם שם).

• או שביום טוב באמת אין נשמה יתרה, שהרי במוצאי יום טוב אין מברכים על הבשמים, אלא ששמחת יום טוב ואכילה ושתייה של יום טוב שחל במוצאי שבת מועילה להשיב את הנפש כמו בשמים (תוספות שם, וביצה לג ב ד"ה כי; רא"ש פסחים שם; אור זרוע ב צב, בשם ר"י בר שמואל).

• או שאין מברכים אותה אלא מיום שכולו מנוחה ליום שכולו מלאכה, כגון משבת לחול, או לחולו של מועד (מאירי שם).

• או שהיא גזירה שמא יקטום את ההדס (אור זרוע שם, בשם יש מפרשים).

אף לטעם שבשמים במוצאי שבת שהוא משום להעביר ריח רע של אש הגיהנום אין לברך כשחל ביום טוב, שכן גם ביום טוב שובתת האש (תוספות ביצה שם).

תשעה באב שחל במוצאי שבת

תשעה באב שחל במוצאי שבת אין מברכים על הבשמים, שאין לעשות בו נחת רוח ותענוג (מרדכי תענית תרלח, בשם ר' שמואל מבונבורק; אבודרהם, סדר תפלת התעניות; בית יוסף ושו"ע או"ח תקנו א)^[34].

הערות שוליים