ברכת המזון

הגדרה^[1] - ברכת השבח לה' אחר אכילת מזון של לחם

חיובה

החיוב

חייב אדם מן התורה לברך אחר אכילת מזון, שנאמר (דברים ח י): וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (ברכות מח ב; רמב"ם ברכות א א), ומצות עשה היא זו (רמב"ם שם), ונמנית במנין המצות (ספר המצוות עשה יט; סמ"ג עשין כז; ספר החינוך תל).

המזונות החייבים

נחלקו תנאים אחר איזו אכילה מברכים ברכת המזון:

• רבן גמליאל אומר כל שהוא משבעת המינים שנשתבחה בהם ארץ-ישראל (דברים ח ח. ברכות מד א, וראה ערך תבואה, וערך לחם, וערך ארץ ישראל: טבעה ושבחה)^[2].

• חכמים אומרים אינו מברך אלא על לחם, שהוא מחמשת מיני דגן: חטים ושעורים וכוסמים ושבולת שועל ושיפון (ראה ערך לחם).

• ר' עקיבא אומר אפילו אכל שלק של ירק והוא מזונו, שסמך עליו למזון, מברך אחריו שלש ברכות (ברכות שם)^[3].

הלכה כחכמים (רמב"ם ברכות ג ב. וראה טוש"ע אורח חיים רח א).

בגדר מה נקרא פת לחיוב ברכת המזון אמרו כלל: כל שמברכים עליו בתחילה המוציא - מברכים אחריו לבסוף ברכת המזון (תוספתא ברכות ד ז; רמב"ם ברכות ג יא. וראה ערך ברכת הפת).

שיעור האכילה

נחלקו תנאים בשיעור האכילה שחייבים לברך אחריה: לתנא קמא כזית, לר' יהודה כביצה (ברכות מה א, תוספות מט ב ד"ה עד כמה). הלכה בכזית (רמב"ם ברכות א א; טוש"ע אורח חיים קפד ו).

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים ששיעורים אלה אינם אלא מדרבנן, אבל מן התורה אינו חייב לברך ברכת המזון אלא אם כן אכל עד כדי ששבע, ושביעה זו אין לה שיעור שוה לכל אדם, אלא כל אחד יודע שביעתו (החינוך מצוה תל לשיטה זו).

• יש סוברים שמן התורה חייב לברך בכזית או בכביצה (הראב"ד בהשגות ה טו, ובהשגותיו להמאור כ ב; יראים השלם רנג).

• ויש סוברים שאם אכל שיעור כביצה, זהו שיעור שביעה, שבכך מתיישבת דעתו של אדם, וחייב לברך מן התורה, ושיעור כזית הוא מדרבנן (החינוך מצוה תל, בשם יש מרבותינו. וראה באור הלכה קפד ד"ה בכזית שתמה על שיטה זו).

בלא שתיה

אכל ולא שתה, והוא תאב לשתות - יש מהראשונים סוברים שמן התורה אינו חייב לברך (יראים השלם רנג; רמ"א בשו"ע קצז ד, בשם יש אומרים), אבל נחלקו עליהם והוכיחו שאף באכילה בלבד בלא שתייה חייב לברך מן התורה, כשאכל שיעור של תורה (ראה בית יוסף קצו; מגן אברהם שם ס"ק יב; שער הציון ס"ק יח, בשם כמה ראשונים).

ביותר מכדי אכילת פרס

אכל הכזית מעט מעט, ושהה מתחילת האכילה ועד סופה יותר מכדי אכילת פרס (ראה ערך אכילת פרס כמה שיעורה) - יש אומרים שהאכילות מצטרפות להתחייב בברכת המזון, ובלבד שלא יסיח דעתו מהאכילה בשעה ששהה (שו"ת פנים מאירות ב כז); ויש אומרים שאינן מצטרפות אלא בכדי אכילת פרס (מגן אברהם רי סק"א). ואף לדעה זו יש מהאחרונים שמצדד שדוקא באכילת כזית אינה מצטרפת, אבל אם אכל כדי שביעה, כל ששבע מצטרפת האכילה אף בשהה הרבה (פרי מגדים רי אשל אברהם סק"א. וראה שער הציון שם סק"י שמפקפק על זה).

נשים וקטנים

הנשים חייבות בברכת המזון (משנה ברכות כ ב; רמב"ם ברכות ה א; טוש"ע קפו א), אלא שנחלקו בדבר אם חייבות מן התורה, או שאינן חייבות אלא מדרבנן (ראה ערך אשה: בתפלות וברכות, דעות החולקים וטעמיהם)^[4].

הקטנים חייבים בברכת המזון מדרבנן, כדי לחנכם במצות (ברכות כ ב; רמב"ם ברכות ה א; טוש"ע קפו ב. וראה ערך חנוך וערך קטן).

מטבע הברכה

מהתורה או מדרבנן

אף על פי שברכת המזון מן התורה, אין מטבע הברכות מן התורה, אלא מן התורה כל אחד מברך כפי דעתו ובקיאותו בלשון, ובאו הנביאים ותיקנו לנו נוסח מתוקן בצחות הלשון, כמו שאמרו:

• משה תיקן להם לישראל ברכת הזן בשעה שירד להם המן,

• יהושע תיקן להם ברכת הארץ כשנכנסו לארץ,

• דוד ושלמה תיקנו ברכת בונה ירושלים,

• וביבנה תיקנו ברכת הטוב והמטיב (ברכות מח ב),

הרי שאין נוסחאות הברכות אלא מתיקון הנביאים (הרמב"ן בהשגות לספר המצוות שורש א).

ומכל מקום עיקר מנין הברכות הוא מן התורה, כמו שאמרו: ו"בֵּרַכְתָּ" זו ברכת הזן, "אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ" זו ברכת הזימון (ראה ערך זמון), "עַל הָאָרֶץ" זו ברכת הארץ, "הַטֹּבָה" זו בונה ירושלים (תוספתא ברכות ו א, ברכות מח ב), הרי שמן התורה צריך להזכיר המזון ולהזכיר הארץ וירושלים (שיטה מקובצת ברכות שם ד"ה הטוב). ולכן ברכו אותן ברכות גם קודם שבאו דוד ושלמה, שהרי מן המקרא למדנו אותן, אלא דוד ושלמה תיקנו המטבע לפי מה שנתוספה טובה לישראל (רא"ש ברכות ז כב; טור או"ח קפח), שקודם כיבוש הארץ ובנין ירושלים לא היו אומרים כמטבע שאמרו לאחר כיבוש ובנין, וכמו שאין אנו אומרים באותה מטבע שתיקנו דוד ושלמה, שאנו מבקשים להחזיר המלכות ולבנות הבית, והם היו מבקשים להעמיד המלכות ולהעמיד הבית ולהמשיך שלוות הארץ (חידושי הרשב"א ברכות מח ב ד"ה הא; טור שם. וראה בית יוסף קפז).

הנוסח הקבוע של הברכה עזרא ובית דינו תיקנו, ולא אמרו שמשה ויהושע ודוד ושלמה תיקנו אלא על עיקר הענין, ולא כל הנוסח (ספר החינוך מצוה תל).

ויש שכתבו שאף כל עיקר מנין הברכות אינו מן התורה, ודרשות הברכות מן הפסוק אינן אלא אסמכתא (בית יוסף קצא).

נשים בהזכרת ברית ותורה

הנשים, שמברכות ברכת המזון (עי' לעיל: חיובה) - יש אומרים שלא יאמרו בברכה שניה ברית ותורה, שהרי אינן בברית ולא מצוות בתלמוד תורה, וכן עבדים, שאינם בתלמוד תורה (כלבו סי' כה בשם הראב"ד; רמ"א בשו"ע שם ב), אבל נהגו הנשים לאמרן (מגן אברהם קפז סק"ג).

גר בהזכרת "שהנחלת לאבותינו"

הגר, נחלקו בו ראשונים:

• יש אומרים שאינו יכול לומר "שהנחלת לאבותינו ארץ חמדה" כו', שהרי הגרים לא נטלו חלק בארץ (רבנו תם בתוספות ב"ב פא א ד"ה למעוטי), ולכן כשמברך לעצמו ידלג תיבות אלו, ולברך להוציא אחרים אינו יכול, שהרי הוא משנה ממטבע הברכה (בית יוסף סי' קצט לדעה זו).

• ויש מוסיפים שאפילו כשאמו מישראל, שיכול לומר "לאבותינו" (ראה ערך גר: בתפלות וברכות, וערך אבות (א): היחס), מכל מקום אינו יכול להוציא אחרים, שאין חיובו מן התורה, שנאמר (דברים ח י): וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטֹּבָה אֲשֶׁר נָתַן לָךְ, והגר לא היה לו חלק בארץ (הגהות אשרי בבא בתרא ה יא, בשם ר' שמשון); ויש אומרים שאין הגר פטור מן התורה בברכת המזון (הגהות אשרי שם בשם ר"י).

• ויש חולקים וסוברים שהגר יכול לומר: "שהנחלת לאבותינו" וכו', שבאברהם נאמר: כִּי אַב הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ (בראשית יז ה), ואמרו: לשעבר היית אב לארם, מכאן ואילך אתה אב לכל הגוים (ירושלמי בכורים א ד. ר"י בתוספות בבא בתרא שם, ונמוקי יוסף שם; טוש"ע קצט ד. וראה ערך גר: בתפלות וברכות, שכן דעת רוב הראשונים).

הפסקה באמצע הברכה

אין להפסיק בין הברכות לשאול בשלום חברו, מפני היראה או מפני הכבוד, כדרך שאין מפסיקים בתפילה (ארחות חיים ברכת המזון נג; שו"ע קפג ח, בשם יש מי שאומר).

על ברכת המזון בשאר לשונות, שמלבד לשון הקודש, וכן אם לא השמיע לאזנו מה שמוציא מפיו, ראה ערך ברכות: הלשון והכוונה.

ברכה ראשונה

ברכה ראשונה של ברכת המזון היא ברכת הזן (ברייתא ברכות מח ב; רמב"ם ברכות ב א; טור קפז), ואף על פי שהארץ היא המוציאה את המזון, והיה מהראוי להקדים ברכת הארץ לברכת הזן, מכל מקום הקדימו ברכת הזן לפי שמשה רבנו תיקנה, וברכת הארץ יהושע תיקנה (ב"ח שם).

יש אומרים שאין לומר: "כָּאָמוּר פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן", שהרי פסוק זה דוד המלך אמרו (תהלים קמה טז), ואיך נביא זה בברכה שתיקן משה רבנו (כלבו כה, וכן הנוסח בסידורים נוסח אשכנז); ויש אומרים שאין בטענה זו הכרח (בית יוסף שם), ויש לומר פסוק זה (כן הנוסח ברכת המזון שברמב"ם ובמחזור ויטרי עמ' 52, ובסידורים נוסח ספרד ובסידור הרב).

ברכה שניה

ברכה שניה של ברכת המזון היא ברכת הארץ (ברייתא ברכות מח ב; רמב"ם ברכות ב א; טור קפז).

הזכרת ארץ חמדה

כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה בברכת הארץ, לא יצא ידי חובתו (ר' אליעזר בברכות שם; רמב"ם ברכות ב ג; טוש"ע או"ח קפז ב)^[5], לפי שראה יהושע את משה רבנו שחמד להיכנס לארץ, וגם האבות חמדו להיכנס לשם ולהיקבר שם, וכיון שזכה הוא להיכנס לשם תיקן בברכת הארץ ארץ חמדה (שבלי הלקט השלם קנז; בית יוסף קפז).

הזכרת ברית ותורה

וצריך שיזכור בה ברית ותורה (ברייתא ברכות מח ב; רמב"ם ברכות ב ג; טוש"ע קפז ג), שעל ידי ברית ניתנה הארץ לאברהם, ואף בזכות התורה ירשו ישראל את הארץ (רש"י ברכות שם ד"ה צריך שיזכור). וצריך שיקדים ברית לתורה, שברית מילה ניתנה בשלש עשרה בריתות, והתורה ניתנה בשלש בריתות (ברכות שם כט ח; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

כל שלא אמר ברית ותורה בברכת הארץ לא יצא ידי חובתו (ברכות שם מט א: טוש"ע קפז ג); רב חננאל אמר רב אמר חולק שאף שלא אמר ברית ותורה יצא (ברכות שם). הלכה שלא יצא (טוש"ע שם).

הזכרת ברית ותורה - יש סוברים שהיא מן התורה (ראה תוספות ברכות כ ב ד"ה נשים, ונשמת אדם מז ג); ויש סוברים שאינה אלא מדרבנן (שיטה מקובצת ברכות מט א ד"ה והמילה, ראה באור הלכה קפז ג ד"ה מחזירין).

ונחלקו ראשונים: יש מפרשים שצריך שיאמר המלים "ברית ותורה" (הרמב"ם בנוסח ברכת המזון; מחזור ויטרי עמ' 52; סידור רב סעדיה גאון עמ' קב; ובסידורים נוסח הספרדים); ויש מפרשים שאין הכוונה על המלים אלא על הענין, ומכיון שמזכיר "על בריתך וכו' ועל תורתך" הרי כאן ברית ותורה, ושוב אין צריך לומר המלים (תוספות ברכות מח ב ד"ה ברית; רא"ש שם; טור ורמ"א בשו"ע קפז ב, וכן הוא בכל הסידורים נוסח אשכנז. בשו"ע שם ב' הדעות בלי הכרעה).

הודאה תחילה וסוף

צריך שיאמר בה הודאה תחילה וסוף (ברכות מט א; רמב"ם ברכות ב ג; טור קפז), היינו: "נודה לך" בתחילת הברכה, ו"אנו מודים לך" וכו' בסוף הברכה (רש"י שם ד"ה תחלה; טור שם).

כשלא הזכיר אחד מאלו

בדיעבד, כשלא הזכיר מה שאמרו שצריך להזכיר - ארץ חמדה וכו' וברית ותורה - נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שאינו חוזר ומברך, ו"לא יצא" שאמרו למצוה אמרו ולא לעכב (טור קפז, בשם אחיו ר' יחיאל), שאף על פי שמצותה מן התורה, המטבע שלה היא מדרבנן, ולכן אין השינוי מעכב (בית יוסף שם לדעה זו).

• ויש אומרים שמעכב, וחוזר ומברך (טוש"ע שם, וראה ירושלמי ברכות א ו, ובית יוסף שם), כיון שעיקר הענין שצריך להזכיר הוא מן התורה (ב"ח שם בדעת הטור).

• יש סוברים שאף בהודאה שלא הזכירה תחילה וסוף לא יצא, ומחזירים אותו (מגן אברהם קפז סק"ב), אבל רוב הפוסקים הסכימו שיצא ידי חובתו (שו"ע הרב שם; באור הלכה שם ד"ה ברית).

אין עונים אמן אחר "ובכל שעה", שאין כאן סוף הברכה (מגן אברהם קפז סק"ב).

על נתינת מים בכוס של ברכה כשמגיע לברכת הארץ, ע"ע כוס של ברכה.

ברכה שלישית

ברכה שלישית של ברכת המזון היא ברכת בונה ירושלים (ברייתא ברכות מח ב; רמב"ם ברכות ב א; טור סי' קפז, קפח). מטבע ברכה זו לא ניתקנה בבת אחת, אלא דוד תיקן על ישראל עמך ועל ירושלים עירך, ושלמה תיקן על הבית הגדול והקדוש (ברכות שם. וראה עי' לעיל: חיובה, אם עיקר הזכרת ירושלים היא מן התורה).

הזכרת מלכות בית דוד

צריך להזכיר מלכות בית דוד בברכה זו (טוש"ע קפח ג), וכל שלא אמר מלכות בית דוד בבונה ירושלים לא יצא ידי חובתו (ברכות מח ב, מט א; רמב"ם ברכות ב ד; שו"ע קפז ד), ומחזירים אותו (שו"ע שם). וכמה טעמים בדבר:

• שעל ידי דוד נתקדשה ירושלים (רש"י ברכות שם ד"ה מלכות).

• שהיא מעין הברכה, שאין נחמה גמורה אלא בחזרת מלכות בית דוד (רמב"ם שם).

לפי שביום שנחלק בית דוד כפרו בשלשה דברים, בהקב"ה, ובבית המקדש, ובמלכות בית דוד (ראה מדרש שמואל יג, וילקוט שמעוני שמואל רמז קו, ורש"י הושע ג ה), ואין נגאלים עד שיתוודו ויתבעו שלשתם (שבלי הלקט השלם קנז; אבודרהם ברכות שער א).

הזכרת מלכות שמים

אין להזכיר מלכות שמים בבנין ירושלים, שכיון שמזכירים בה מלכות בית דוד, אין להזכיר יחד מלכות של עולם ומלכות בשר ודם, ולכן אין לומר מלכותך ומלכות בית דוד (רא"ש ברכות ז כב; טוש"ע קפח ג), וכן אין לומר: "אבינו מלכנו רוענו" וכו' (רשב"א ברכות מט א ד"ה ואידי; טוש"ע שם)^[6].

אמן שאחר בונה ירושלים

המברך עצמו עונה אמן אחר בונה ירושלים, מפני שהוא סוף סדר הברכות של תורה, שהטוב והמטיב תיקנו אחר זמן ביבנה (ראה להלן. ברכות מה ב; רמב"ם ברכות א יז; טוש"ע או"ח קפח א. וראה ערך אמן: אחר ברכה לה').

אביי היה עונה אמן זה בקול רם, ורב אשי ענה בלחש (ברכות שם). הלכה כרב אשי (טוש"ע שם ב), אבל המנהג לאמרו בקול רם (רמ"א בשו"ע שם).

לא יאמר בונה ירושלים אמן בנשימה אחת, אלא יפסיק מעט קודם אמן, כדי שלא יהא נראה שגם האמן מסיום הברכה הוא (שו"ת מהרש"ל מד, על פי הטור).

ברכה רביעית

ברכה רביעית שבברכת המזון היא הטוב והמטיב (ברייתא בברכות מח ב; רמב"ם ב א; טור סי' קפז).

מן התורה או מדרבנן

• יש אומרים שברכה זו אף היא מן התורה (ברייתא ברכות מו א, וראה שם מט א), שנאמר במקרא של ואכלת ושבעת וברכת: אֲשֶׁר נָתַן לָךְ (דברים ח י), זו הטוב והמטיב (ברייתא שם מח ב).

• ויש אומרים שאינה אלא מדרבנן (רב שם מו א, ורב נחמן בר יצחק שם מו ב, וראה שם מט א), שבאותו יום שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תיקנו ביבנה הטוב והמטיב - הטוב שלא הסריחו, והמטיב שניתנו לקבורה (ר' מתנה שם מח ב), ולפי שבאותה שעה שחרבה ביתר נגדעה קרן ישראל, ואינה עתידה לחזור עד שיבוא בן דוד, סמכוה לברכת בונה ירושלים, כלומר שתחזור קרן ישראל למקומה בביאת בן דוד שהיא בבונה ירושלים (תוספות ר"י החסיד שם; אבודרהם שער ח).

וכן הלכה, שהיא מדרבנן (רמב"ם א יז, ב ב; טוש"ע קפח א וטור קפט).

הזכרת שלש מלכויות

וצריך לומר בה שלש מלכיות - בא"י אלהינו מלך העולם וכו' אבינו מלכנו וכו' המלך הטוב והמטיב וכו':

• אחת בשביל עצמה, לפתיחתה, שכל ברכה שאין בה שם ומלכות אינה ברכה (ראה ערך ברכות: שם ומלכות),

• ואחת בשביל ברכת בונה ירושלים, שאין בה מלכות (ראה לעיל: ברכה שלישית), וכיון שהזכירו בה מלכות בית דוד אין זה דרך ארץ שלא יזכירו מלכות שמים בבנין ירושלים,

• ואחת בשביל ברכת הארץ (ברכות מט א ; רמב"ם ברכות ב ז; טוש"ע או"ח קפט א), שאגב שתיקנו לומר בה מלכות כנגד בנין ירושלים, תיקנו גם כן כנגד ברכת הארץ (טור או"ח קפט).

שלש הטבות ושלש גמולות

ואומרים בה שלש הטבות ושלש גמולות (תוספות ברכות מו ב ד"ה והטוב; רא"ש ברכות סי' כב בסופו; טוש"ע קפט).

בהטבות יש סוברים ש"הטוב והמטיב" נחשבות לשתים, ולכן יוסיף עוד פעם אחת לשון הטבה (מחזור ויטרי עמ' 52; דעה א' בטור שם; אבודרהם שער ח); ויש אומרים שיוסיף, מלבד "הטוב והמטיב", עוד שלש הטבות: "הוא הטיב לנו, הוא מטיב לנו, הוא ייטיב לנו" (טוש"ע שם. וכן הנוסח בכל הסידורים שלנו).

שלש הגמולות הן: "הוא גמלנו, הוא גומלנו, והוא יגמלנו" (טוש"ע שם).

אמירת הרחמן

נהגו להאריך בברכת הטוב והמטיב, ולומר הרחמן בכמה אופנים, ואין בזה משום הפסק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן שעל הכוס (טור קפט, בשם ה"ר יחיאל).

ואומר הרחמן, כל אחד ואחד כרצונו וכרצון שאלתו (אבודרהם שער ח)^[7].

חתימה במשיח

חותמים את ברכת המזון במשיח, לפי שנאמר: צֵידָהּ בָּרֵךְ אֲבָרֵךְ אֶבְיוֹנֶיהָ אַשְׂבִּיעַ לָחֶם (תהלים קלב טו), וכתוב אחריו: שָׁם אַצְמִיחַ קֶרֶן לְדָוִד עָרַכְתִּי נֵר לִמְשִׁיחִי (שם יז). לפיכך אומרים: הרחמן הוא יזכנו לימות המשיח וכו' (רוקח סי' שלז. וישנו בכל הסידורים).

בהרחמן זה אומרים הפסוק: "מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ" וגו' (שמואל ב כב נא; תהלים יח כא), בחול אומרים "מַגְדִּיל" (כמו שכתוב בתהלים), ובשבת "מִגְדּוֹל" (כמו שכתוב בשמואל ב), לפי שבשבת הוא מלך גדול כנגד החול, ומגדול כתוב מלא בוי"ו ובחולם, והוא מלך גדול, ומגדיל כתוב חסר יו"ד ובחירק והוא מלך קטן, ועוד שמגדיל כתוב בתהלים, ועדיין לא היה דוד מלך, ומגדול הוא בנביאים וכבר היה מלך (אבודרהם שער ח; מגן אברהם שם).

אמירת "כולנו יחד" עם גוי או מומר

כשיש עכו"ם או מומר בבית לא יאמר בנוסח "הרחמן הוא יברך וכו' כולנו יחד בברכה שלמה" וכו', אלא יאמר "בני ברית כולנו יחד" (כלבו סי' כה; מגן אברהם קפט א).

על ברכת האורח לבעל הבית, ראה ערך אורח: הנהגתו בסעודה.

מעין המאורע

בשבת ויום טוב - יש בהם הזכרה בברכת המזון (ברייתא בפסחים קה א).

ונחלקו תנאים: ר' אליעזר אומר שיכול לאומרה בברכה שניה, שלישית או רביעית; וחכמים אומרים שאין אומרה אלא בברכת "רחם נא" בלבד, ואפילו בדיעבד אינו יוצא כשאומרה בברכה אחרת (ברכות מח ב). הלכה כחכמים (רמב"ם ברכות ב ה; טוש"ע קפח ה).

נוסחתה בשבת: "רצה והחליצנו" וכו' (ויקרא רבה לד; רש"י פסחים שם ד"ה הזכרה; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

ביום טוב אומר בברכה זו יעלה ויבא (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בראש חודש ובחול המועד - אומרים יעלה ויבא, בברכת רחם נא (רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בראש חודש נחלקו אמוראים אם יש בו הזכרה בברכת המזון: רב אמר מזכיר, ור' חנינא אמר אינו מזכיר. הלכה כרב (שבת כד א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

חל שבת ביום טוב, או בראש חודש וחול המועד, אומר רצה והחליצנו ואחר כך יעלה ויבא, ואינו מזכיר לא של שבת ביעלה ויבא, ולא של יום טוב וראש חודש וחול המועד ברצה והחליצנו (סמ"ג עשין כז; שו"ע קפח ה).

בחנוכה ובפורים- מוסיפים בברכת הארץ: "ועל הנסים" (שבת כד א; טור ורמ"א בשו"ע שם, תרפב א, טוש"ע קפז ד, תרצה ג).

ביום הכיפורים ותשעה באב - חולה שיש בו סכנה שאכל ביום הכפורים (ראה ערך יום הכפורים, וערך פקוח נפש) –

• יש מהראשונים סוברים שאומר יעלה ויבא (שו"ת מהר"ם מרוטנבורג ד' פראג עא; טור אורח חיים תריח, בשם הרא"ש; שו"ע תריח י), והוא הדין חולה שאכל בתשעה באב יאמר נחם בברכת המזון (מהרי"ל הלכות תשעה באב; רמ"א בשו"ע תקנז א).

• ויש חולקים וסוברים שלא יאמר לא יעלה ויבוא ביום הכפורים, ולא נחם בתשעה באב, כיון שהיום גורם לו איסור לאכול, ומצד פיקוח נפש הוא שאוכל, הרי אין האכילה באה משום היום, ולגבי האכילה יום זה כחול אצלו (שבלי הלקט השלם רסז, שיב; ט"ז תריח סק"י).

ברכת המזון בקצרה

הדין

פועלים העושים מלאכה אצל בעל הבית, מקצרים בברכת המזון, כדי שלא לבטל ממלאכת בעל הבית (רמב"ם ברכות ב ב, על פי ברכות טז א; טוש"ע קצא א), או כדי שישכרום בעלי הבתים (תוספות ר"י החסיד ברכות טז ד"ה וחותם).

הנוסח

כיצד: ברכה ראשונה אומרים כתיקונה; שניה פותחים בברכת הארץ, וכוללים בה בונה ירושלים, וחותמים בברכת הארץ (תוספתא ברכות ה כד; בבלי שם טז א; ירושלמי ב ה; רמב"ם שם; טוש"ע שם); וברכת הטוב והמטיב אין אומרים כלל (ברכות מו א; רמב"ם שם; טוש"ע שם).

בזמן הזה

בזמן הזה מברכים לעולם כל ארבע הברכות, שאין דרך בני אדם עכשיו להקפיד על כך, ומן הסתם על דעת כן שוכרים פועלים שיברכו כל ארבע הברכות בתיקונן (הגהות מימוניות ברכות א יז; בית יוסף שם; שו"ע שם ב. וראה לעיל: ברכה רביעית)^[8].

אם אמר במקום ברכת הזן: בריך רחמנא מלכא מאריה דהאי פיתא - יצא (ברכות מ ב, וכר' יוחנן שצריך גם מלכות, ראה ערך ברכות: שם ומלכות; טוש"ע קפז א, וראה משנ"ב סק"ד); ויש אומרים שלא יצא אלא אם כן סיים גם כן בברכה, כגון שחתם: בריך רחמנא דזן כולא (רשב"א ברכות יא א; שו"ע שם בשם יש אומרים; ב"ח שם).

לקטנים פחותים מבני ח' שנה, שמחנכים אותם בברכת המזון מעט מעט, יכול לחנכם לכתחילה בנוסח זה בברכת הזן (ב"ח קצב; מגן אברהם קפז סק"א), וכן מעט מכל הברכות האחרות, עד שידעו לברך כתיקונן (שו"ע הרב שם ד; משנה ברורה שם סק"ד), וכן בשעת הדחק שהוא נחפז ולא יוכל לברך בכוונה כשיצטרך לברך כל ברכה ארוכה כתיקונה יעשה כן (שו"ע הרב שם).

מקומה וזמנה

ברכת המזון צריך לברך במקום שאכל קודם שיעקור ממקומו (רמב"ם ברכות ד א; שו"ע או"ח קפד א)^[9].

שכח ולא בירך במקומו - לבית שמאי יחזור למקומו ויברך; ולבית הלל יברך במקום שנזכר (משנה ברכות נא ב). אבל במזיד דברי הכל יחזור למקומו ויברך (ברכות שם נג ב), ואפילו בשוכח מודים בית הלל שטוב לעשות כבית שמאי, אלא שלא הטריחוהו לכך (רא"ש ברכות ח ה)^[10].

להלכה נחלקו ראשונים: יש פוסקים כבית שמאי (בה"ג ברכות ז; תוספות ברכות נב ב ד"ה בכוליה, וסוכה ג א ד"ה דאמר; טור קפד; דעה ב בשו"ע קפד א); ויש פוסקים כבית הלל (רמב"ם ברכות ד א; דעה א' בשו"ע קפד א)^[11].

בדיעבד, כשעקר במזיד ובירך במקום שנזכר - יש אומרים שיצא (רמב"ם שם; המחבר בשו"ע שם); ויש אומרים שלא יצא (טור שם).

להלכה כתבו אחרונים שמכיון שספק ברכות להקל, לכן בדיעבד אף במזיד כשבירך במקום שנזכר לא יברך שנית (ט"ז ושו"ע הרב קפד א). בשוגג, אף לדעת הפוסקים כבית שמאי - בדיעבד יצא (טור שם, וראה שם בבית יוסף ובב"ח וט"ז).

וכל זה כשאין לו עוד פת לאכול, אבל אם יש לו עוד פת, יאכל במקום השני מעט ויברך שם, רק שלא יהא רעב מאכילה ראשונה (הגהות סמ"ק סי' קט; טוש"ע קפד ב), ואפילו במזיד (שו"ע הרב שם, וראה מחצית השקל סק"ג, ומשנה ברורה סק"ח), שעיקר חיוב ברכת המזון חל עליו במקום שגומר, שהרי קודם שגומר אין עליו חיוב לברך אלא יכול לאכול עוד כמה פעמים ולפטור הכל בברכה שיברך לבסוף (שו"ע הרב שם), ואפילו אם אוכל במקום השני פחות מכזית, מצטרף למה שאכל במקום הראשון (מגן אברהם שם סק"ד, ושו"ע הרב ומשנה ברורה שם)^[12].

עד מתי יכול לברך

מי שאכל ושכח ולא בירך, אם נזכר קודם שיתעכל המזון - מברך, ואם נזכר לאחר שנתעכל המזון - אינו מברך (משנה ברכות נא ב; רמב"ם ברכות ב יד; טוש"ע קפד ה)^[13].

מהו שיעור עיכול

ונחלקו אמוראים כמה הוא שיעור עיכול: ר' יוחנן אמר כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה (ברכות נג ב; רי"ף ורא"ש שם), ומשעה שמתחיל להיות רעב, אף על פי שלא נתעכל עדיין לגמרי, כיון שמתחיל להתעכל - כמי שנתעכל לגמרי דנים אותו, ושוב אינו מברך עליו (רבינו יונה ברכות שם ד"ה כל; טוש"ע שם); וריש לקיש אמר כל זמן שיצמא מחמת אכילתו, או כדי שיעור הילוך ארבעה מילים (ברכות שם. ראה ערך מיל כמה שיעורו). שני השיעורים של ריש לקיש ניתנו אחד לאכילה מרובה, ואחד לאכילה מועטת (ברכות שם).

הלכה כר' יוחנן (רי"ף, רא"ש, ושאר ראשונים שם; טוש"ע שם).

שני השיעורים של ריש לקיש

ונחלקו ראשונים בביאור שני השעורים של ריש לקיש: יש מפרשים ששיעור ד' מילים הוא יותר מכל זמן שיצמא, ולכן לאכילה מרובה צריך שיעור ארבעה מילים, ולאכילה מועטת כל זמן שיצמא (רש"י שם נג ב ד"ה אכילה); ויש מפרשים שד' מילים הוא פחות מכדי שיצמא, ולכן לאכילה מרובה השיעור כל זמן שיצמא, ולאכילה מועטת כדי שיעור ד' מילים (תוספות שם ד"ה באכילה).

בשיעור של ד' מילים נחלקו: יש סוברים שאף בזה אין הלכה כריש לקיש, שר' יוחנן חולק אף על שיעור זה (מגן אברהם קפד סק"ט, בשם כל הפוסקים); ויש סוברים שבשיעור של ד' מילים אף ר' יוחנן מודה (אבודרהם ברכות שער א; ט"ז קפד סק"ב. וראה באור הלכה ד"ה אם).

ולפיכך מי שאכל אכילה מועטת, ורוצה לאכול עוד אלא שאין לו יותר, שאין לשער כאן כדי שירעב מחמת אותה אכילה, שהרי כבר תיכף עם גמר אכילתו היה תאב לאכול עוד, ישער בשיעור הילוך ד' מילים (ט"ז שם, וכפירוש התוספות. וראה משנה ברורה שם ס"ק ב); ויש אומרים שאם שהה אחר אכילה מועטת באופן שקשה לשער שיעור כדי שירעב, יאכל עוד כזית פת, ואחר כך יברך ברכת המזון, ואם לא הסיח דעתו מהאכילה (ראה ערך היסח הדעת) אין צריך לברך המוציא על אכילה השניה, ואם הסיח דעתו - יברך המוציא תחילה (מגן אברהם סק"ט).

בסעודות גדולות שיושבים כמה שעות קודם שמברכים ברכת המזון, ולפעמים יש שיעור עיכול מאכילת פת שאכלו תחילה, יכולים מכל מקום לברך לבסוף, כיון שבתוך משך הזמן רגילים לאכול פרפראות וכיוצא, ונחשב הכל כסעודה אחת, ודומה כלא נתעכל מזון הראשון (מגן אברהם קפד סק"ט; משנה ברורה ס"ק יח).

מה שנפטר בברכת המזון

ברכת המזון פוטרת כל מה שאכלו בתוך הסעודה, בין דברים הבאים מחמת הסעודה, ובין דברים הבאים שלא מחמת הסעודה (ברכות מא ב; רמב"ם ברכות ד יא; טוש"ע קעז א), היינו בין דברים שמלפת בהם את הפת, כגון בשר ודגים וכל מיני תבשילי קדרה, אפילו שעכשיו אוכל אותם בלא פת, ובין דייסא וכרוב ותרדין שבאים למזון ולשובע ואינן לפתן, שמאחר שמיני מזון הם נפטרים בברכת המזון (רש"י ברכות שם).

דברים שבאים ללפת הפת

בשר ודגים שבאים ללפת בהם את הפת, ועכשיו הביאום לאחר הסעודה, וכן דייסא, שבאה לשובע ולמזון, והביאה עכשיו לאחר המזון, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שכל אלה צריכים ברכה לאחריהם, מכיון שהובאו לאחר הסעודה (תוספות ורא"ש שם; טוש"ע שם).

• ויש אומרים שדוקא פירות שבאים לקינוח סעודה ולמתיקות הוא שאינם נפטרים בברכת המזון, אבל בשר ודגים ודייסא, אפילו שהובאו לאחר הסעודה אינם צריכים ברכה לאחריהם, שכל עצמם עיקר סעודה הם (חידושי רשב"א שם ד"ה וכלל).

פירות שבתוך הסעודה

אכל פירות, כגון תאנים וענבים וכיוצא, שאין רגילים ללפת בהם את הפת, ורגילים לאכלם לאחר סעודה, אלא שעכשיו הביאום בתוך הסעודה ואכלם, נחלקו אמוראים אם ברכת המזון פוטרתם (ברכות שם ורש"י).

להלכה רוב הראשונים והפוסקים סוברים שברכת המזון פוטרתם (תוספות ברכות מא ב ד"ה הלכתא; טוש"ע קעז א).

פירות שלאחר הסעודה

פירות שהביאום לאחר הסעודה, היינו לאחר שמשכו ידיהם מן הפת, קודם ברכת המזון, טעונים ברכה לאחריהם, ואין ברכת המזון פוטרתם (תוספות ברכות מא ב ד"ה הלכתא; טוש"ע קעז ב). וכל זה כשגמר לאכול פת מפני שאינו רוצה לאכול יותר, אבל כשאכל את פתו ואין לו פת אחרת, ואוכל פירות למלא רעבונו, הרי הם באים מחמת הסעודה, ואינם טעונים ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם (שיטה מקובצת ברכות שם ד"ה דברים).

יש מהראשונים שכתבו שלא אמרו שפירות לאחר הסעודה מברך לאחריהם אלא בפירות משבעת המינים, שברכתם מעין שלש (ראה ערך ברכה מעין שלש), אבל בפירות שאינם משבעת המינים, שברכתם בורא נפשות (ראה ערך ברכה אחרונה) מכיון שברכה זו נקראת "ולא כלום" (ראה ערך הנ"ל) כשמברך ברכת המזון ממילא נפטר מברכה זו (שיטה מקובצת ברכות שם).

דין זה של אחר הסעודה קודם ברכת המזון לא נהג אלא בימי חכמי התלמוד, שהיו נוהגים בסוף הסעודה למשוך ידיהם מן הפת ולהסיר הפת מעל השולחן, וקובעים עצמם לאכול ולשתות, אבל בימינו שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד אחר ברכת המזון, כל מה שאוכלים קודם ברכת המזון הוא כמו בתוך הסעודה (תוספות ושאר ראשונים ברכות שם; טוש"ע שם).

בסעודות גדולות שרגילים למשוך ידיהם מן הפת ולערוך השולחן במיני פירות קודם ברכת המזון - יש אומרים שגם בזמן הזה שייך הדין של אחר הסעודה, וצריך לברך אחריהם (טור קעז, ראה שם בבית יוסף וב"ח ולבוש); ויש אומרים שדוקא בימיהם שהיו מסלקים השולחנות קודם ברכת המזון הרי זה נקרא לאחר הסעודה, שנראה כסעודה אחרת, אבל אנו שאין אנו מסלקים השולחן, אף על פי שגמרו לאכול ואין דעתם עוד לאכול פת, כל זמן שלא ברכו ברכת המזון דומה כמו בתוך הסעודה (ב"ח שם; מגן אברהם שם סק"ז. וראה באור הלכה שם ד"ה שאין שהוכיח כן מהראשונים).

פירות שקודם הסעודה

אכל פירות קודם הסעודה ודעתו לאכול פת אחריהם, נחלקו אמוראים בירושלמי אם ברכת המזון של הפת, שבדעתו לאכול אחריהם, פוטרתם, או שצריך לברך אחריהם (ירושלמי ברכות ו ד,ה, וראה רשב"א ברכות מא ב), והכריעו ראשונים כדעה אחרונה (רשב"א שם).

יין שבתוך הסעודה

יין ששתה בתוך הסעודה נפטר בברכת המזון, אף על פי שברכה שלפניו אינה נפטרת בברכת המוציא (ראה ערך ברכת היין, וערך ברכת הפת), שהיין בא לשרות המאכל שבמעיו, והרי הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה (רשב"ם פסחים קג ב ד"ה אסור; תוספות שם א ד"ה אנא; טוש"ע קעד ו); ויש מהראשונים סוברים שאין יין שבתוך הסעודה נפטר בברכת המזון (תוספות פסחים שם, בשם רש"י).

יין שלאחר הסעודה

שתה יין לאחר הסעודה, קודם ברכת המזון, נחלקו ראשונים: יש אומרים שנפטר בברכת המזון (תוספות פסחים קג א ד"ה אנא. וכן פסק במגן אברהם קעד סק"ט); ויש אומרים שאינו נפטר (רשב"א ברכות מא ב ד"ה נמצא, בשם תוספות), אלא אם כן נתכוין בפירוש לפטור את היין בברכת המזון, שאינו גרוע מיין ששתה לגמרי שלא בסעודה שאם בירך לאחריו ברכת המזון לרוב הפוסקים יצא (ראה ערך ברכה מעין שלש. וראה באור הלכה רח יז ד"ה אבל).

אצלנו אין דין זה נוהג, מכיון שאין אנו רגילים למשוך ידינו מן הפת עד אחר ברכת המזון, והרי זה כמו בתוך הסעודה (מגן אברהם קעד סק"ט).

יין שלפני המזון

יין שלפני המזון, כיון שהוא בא לפתוח בני מעים ולהמשיך את האדם לתאות האכילה, ברכת המזון פוטרתו, ואין צריך לברך אחריו (רא"ש פסחים י כד, בסופו; שו"ע קעד ו), ודוקא כששותה סמוך לאכילה, שהרי זה כהתחלת האכילה (משנה ברורה קעד ס"ק כד); ויש מהראשונים סוברים שדוקא יין שבתוך המזון שבא לשרות המאכל הוא כדברים הבאים מחמת הסעודה, אבל יין שלפני המזון אינו נפטר בברכת המזון (הרמב"ן במלחמות פסחים פ"י לדף קט ב, וראה באור הלכה רח יז ד"ה אבל. וראה ערך ארבע כוסות: ברכתם וסדר שתייתם).

לסוברים - וכן הכרעת האחרונים - שאין יין שלפני הסעודה טעון ברכה אחרונה, הוא הדין כששותה יין שרף קודם האכילה, כדי לגרור תאות האכילה, אין צריך לברך ברכה אחרונה אחריו (ט"ז קעז סק"ד; שו"ע הרב קעד ו), אבל על שאר משקין ששתה קודם הסעודה צריך לברך אחריהם, שאין להם שייכות לסעודה (מגן אברהם קעד ס"ק יג; שו"ע הרב שם. וראה באור הלכה קעד ו ד"ה ואפילו, שכן דעת כמה אחרונים); ויש אומרים שאף שאר משקים שקודם האכילה נפטרים בברכת המזון שאחר הסעודה (ט"ז קעד סק"ט).

יין של קידוש והבדלה

יין של קידוש, אף על פי שאינו בא לגרור תאות האכילה, מכל מקום אינו טעון ברכה לאחריו, שכיון שאין קידוש אלא במקום סעודה, מצרכי סעודה הוא (רא"ש פסחים י ד; טוש"ע רעב י)^[14], ואפילו קידש על שאר משקים, אין צריך לברך אחריהם (שו"ע הרב קעד ח).

יין של הבדלה, כיון שאין לו ענין לסעודה, צריך לברך אחריו, אפילו כשאוכל סעודתו מיד אחר הבדלה (תוספות ברכות מב ב ד"ה ורב ששת; רמ"א בשו"ע רצט ז, וראה שם במגן אברהם, שלדעת בעל המאור אין לברך).

להוציא את חברו

כשם שבכל הברכות אחד מוציא את חברו (ראה ערך ברכות: להוציא את חברו, וערך ברכות הנהנין: להוציא את חברו), כך בברכת המזון שנים שאכלו כאחת - אחד מהם יוצא בברכת חברו (ר' יוחנן בברכות מה ב). ואפילו שניהם יודעים לברך (חידושי הרשב"א ברכות שם ד"ה הא).

במה דברים אמורים בדיעבד, אבל לכתחילה אם שניהם יודעים - מצוה שכל אחד יברך בעצמו (ברכות מה ב; רמב"ם ברכות ה טו; טוש"ע קצג א).

ואם אחד יודע והשני אינו יודע - אף לכתחילה היודע מברך, ומוציא את שאינו יודע (אביי בברכות שם; רמב"ם שם; טוש"ע שם)^[15].

מי שלא אכל בעצמו, נחלקו ראשונים אם יכול להוציא את חברו בברכת המזון:

• יש סוברים שיכול להוציא (תוספות ברכות מח א ד"ה עד שיאכל, רא"ש ברכות ז כא), ואם אכל שיעור שאין חיובו בברכת המזון אלא מדרבנן, כגון שאכל כזית או כביצה, לסוברים ששיעור זה אינו אלא מדרבנן (ראה לעיל חיובה), יכול להוציא את חברו שאכל כדי שביעה אפילו מדרבנן (רש"י מח א ד"ה עד; טור סי' קצז בשם ר"י, וראה בית יוסף וב"ח קפו, בדעת הטור בלא אכל כלל; שו"ע קצז ד), אלא שמצוה מן המובחר שלא יוציא את חברו, אלא אם אכל כדי שביעה (רא"ש שם; שו"ע שם. וראה ערך זימון).

• ויש חולקים וסוברים שאם לא אכל' אף מן התורה אינו מוציא את חברו^[16], ואפילו אם הוא מחוייב מדרבנן [כגון שאכל כזית או כביצה, לסוברים ששיעור זה הוא מדרבנן], כיון שמן התורה אינו חייב לברך, אינו מוציא את מי שאכל כדי שביעה שחיובו מן תורה, שלגבי חיוב של תורה הרי זה כאינו מחוייב בדבר שאינו מוציא את המחוייב (בה"ג ברכות ז, והובא ברש"י מח א ד"ה עד).

אשה המוציאה את האיש

האשה אם היא מוציאה את האיש בברכת המזון, הדבר תלוי במחלוקת הראשונים:�

• לדעת הסוברים שחיובה בברכת המזון הוא מדרבנן, או ספק מדאורייתא וספק מדרבנן, אינה מוציאה את האיש, אלא אם כן אכל שיעור של דרבנן, באופן שאף הוא אין חיובו אלא מדרבנן.

• ולדעת הסוברים שחיובה בברכת המזון מן התורה, מוציאה את האיש אפילו אם אכל כדי שביעה (ראה ערך אשה: בתפלות וברכות, דעות החולקים וטעמיהם. וראה אור זרוע ח"ב שסח, שאפילו אם מוציאה את האיש אינה מוציאתו בברית ותורה, וראה הגהות אשרי מגילה א ד).

קטן המוציא גדול

בן קטן מברך ברכת המזון לאביו, אם אין אביו יודע לברך, אבל אמרו חכמים: תבוא מארה לאדם שאשתו ובניו מברכים לו (ברייתא ברכות כ ב, ורש"י ד"ה מברך; רמב"ם ה טו), שודאי מחמת שלא למד הוא, ואם למד - תבוא לו מארה שמבזה את קונו לעשות שלוחים כאלה (רש"י ותוספות סוכה לח א).

ואינו מוציאו אלא אם אכל אביו רק כזית או כביצה, שאף הוא כל חיובו אינו אלא מדרבנן, אבל אם אכל כדי שביעה, אין הקטן, שכל חיובו מדרבנן, מוציא את הגדול, שחיובו מן התורה (ברכות שם; רמב"ם שם טז; טוש"ע קפו ב).

אם הקטן אף הוא לא אכל אלא כזית - יש אומרים שאינו מוציא את הגדול, אפילו שגם הוא לא אכל כדי שביעה, שבקטן יש שני פטורים של תורה [-"תרי דרבנן"], שהוא קטן ושלא אכל כדי שביעה, ולגדול יש רק פטור אחד של תורה [-"חד דרבנן"] שלא אכל כדי שביעה (תוספות מגילה יט ב ד"ה ור' יהודה); ויש אומרים שאף באופן זה הקטן מוציא את הגדול שלא אכל כדי שביעה (מגן אברהם קפו סק"ב, על פי פסחים קטז ב בסומא).

לדעת הסוברים ששיעור כזית הוא מן התורה (ראה לעיל) אין הקטן מוציא את הגדול לעולם, אפילו שלא אכל הגדול רק כזית (ראב"ד בהשגות ה טו; יראים השלם רנג ועוד), ולא אמרו שמוציא את אביו כשאכל שיעור דרבנן, אלא לסוברים שכזית מדרבנן, ואין הלכה כמותם (ראב"ד שם), או שהכוונה שאכל פחות מכזית (יראים שם), ואותה שאמרו בן מברך לאביו, היינו כשמקריא אותו ועונה אמן (ראב"ד שם, על פי הירושלמי ג ג בסופו)^[17].

התנהגותו בשעת בהמ"ז

בעמידה וישיבה

אכל מהלך - עומד ומברך, אכל עומד - יושב ומברך, אכל יושב - מיסב ומברך, אכל מיסב - מתעטף ומברך (ברכות נא ב; ירושלמי ברכות ז ה), לפי שצריך שינוי והיכר שמכין עצמו לברך (פני משה בירושלמי שם).

הלכה שבכל האופנים יושב ומברך (ברכות שם; רמב"ם ד א; טוש"ע קפג ט)^[18]. וכל זה לכתחילה, אבל בדיעבד אם בירך כשהוא עומד או מהלך, יצא ידי חובתו (רמב"ם שם; רמ"א בשו"ע שם ט).

שיכור

השיכור, אף על פי שאסור בתפילה (ראה ערך שכור, וערך תפלה), מותר לברך ברכת המזון (ירושלמי תרומות א ד; טוש"ע קפה ד)^[19].

השארת המפה והלחם

אין להסיר המפה והלחם עד אחר ברכת המזון (תוספות ברכות מב א ד"ה סלק; רא"ש ברכות ו לא; טוש"ע קפ א), לפי שהברכה אינה שורה על דבר ריק, אלא כשיש שם שום דבר, כענין אלישע והשונמית (מגן אברהם שם סק"א); ועוד, כדי שיהא ניכר שמברך את ה' על חסדו וטובו הגדול שהכין מזון לכל בריותיו (לבוש קפא א; שו"ע הרב קפ ב).

על האיסור להביא פת שלימה אחר הסעודה, ראה ערך חקות הגוים.

כיסוי הסכין

נוהגים לכסות הסכין בשעת ברכת המזון (רוקח שלב; שבולי הלקט קנה; שו"ע קפ ה), ונהגו שלא לכסותו בשבת ויום טוב (בית יוסף ושו"ע שם); ויש שאינם מחלקים בין שבת לחול (לבוש קפא ה; מגן אברהם קפ סק"ד, בשמו)^[20].

כובע ומלבוש עליון

יש שכתבו שישים כובע על ראשו, ולא יברך במצנפת הקטנה, ויתעטף במלבוש העליון לברכת המזון (באר היטב קפג ס"ק יא).

על ברכת המזון ביחיד אם טעונה כוס, ראה ערך כוס של ברכה.

הערות שוליים