ברכות

הגדרה^[1] - שבח לה' בטופס מסויים, במקרים, מעשים וזמנים ידועים

מקורן ומיניהן

כל הברכות כולן שלשה מינים הם:

• ברכות הנאה;

• ברכות המצוות;

• וברכות הודאה (רמב"ם ברכות א ד).

ברכות הנאה, או: ברכות הנהנין, הן הברכות על הנאת אכילה ושתיה וריח (ראה ערך ברכות הנהנין, וערך ברכת הריח);

ברכות המצוות הן הברכות לפני עשיית מצוה (ראה ערך ברכת המצות);

וברכות ההודאה, הן ברכות השבח לקב"ה על ראיית דברים ידועים ומקומות ידועים (ראה ערך ברכות הראיה), ועל טובות ורעות שהגיעו לאדם (ראה ערך ברכות הודאה, וערך ברכת הזמן), ועל סדרו של עולם (ראה ערך ברכות השחר) וכיוצא.

וענין הברכות הוא שאנו מודים לפניו על הטובות המגיעות לנו מאתו יתברך, ומתפללים שיתמיד טובו כדי שידעו הכל שהוא ברוך, ואוצרות טובו לא יכזבו לעולם, כי אין לברכתו שיעור וערך ולא הפסק (שו"ת הרשב"א ה נא), ועוד שהוא מקור הברכות, ואינו מקבלן מאחרים (אבודרהם, ברכות השחר).

מדאורייתא או מדרבנן

כל הברכות הללו חיובן מדברי סופרים (רמב"ם שם ח יב), חוץ מברכת המזון, שהיא מן התורה (ראה ערך ברכת המזון); ויש אומרים אף ברכה מעין שלש (ראה ערכו); ויש אומרים אף ברכת התורה (ראה ערכו).

שם ומלכות

הזכרת השם

בנוסח הברכה נכתב השם המפורש, שם הוי"ה - ונקרא בכנויו של השם מפורש: אל"ף דל"ת נו"ן יו"ד (ראה ערך אזכרות, וערך שם המפורש). ואמרו: הפותח ביו"ד ה"א וחותם ביו"ד ה"א הרי זה חכם, באל"ף למ"ד - שם אלקים - וחותם ביו"ד ה"א הרי זה בינוני, באל"ף למ"ד וחותם באל"ף למ"ד, הרי זה בור, ביו"ד ה"א וחותם באל"ף למ"ד הרי זו דרך אחרת (תוספתא ברכות (ליברמן) ו כ; ירושלמי שם ט א), שהכל הולך אחר החתימה (ראה ברכות יב א), ולכן אם לכל הפחות חתם בשם המפורש יצא, אבל אם התחיל בשם המפורש וחתם באלהים הורידו מקדושתו, וחוששים שמינות נזרקה בו (פירוש בעל ספר החרדים ופני משה שם).

ברכה שאין בה שם ומלכות

נחלקו אמוראים מהי מהות הברכה:

• יש אומרים שכל ברכה שאין בה הזכרת השם אינה ברכה (רב בברכות מ ב), דהיינו שיש צורך מלכתחילה בהזכרת מלכות ה', אלא שאינה מעכבת (רוקח שסג), ואם דילג על תיבות "מלך העולם" לא יחזור ויברך שוב, שהיא ברכה לבטלה (רא"ש שם ו כג).

• ויש אומרים שכל ברכה שאין בה מלכות - היינו שם ומלכות (רמב"ם ברכות א ה; טוש"ע או"ח ריד א), הזכרה שה' הוא מלך העולם (תוספות שם ד"ה אמר, בשם ר"י) - אינה ברכה (רבי יוחנן שם; רבי זעירא ורבי יהודא בשם רב בירושלמי שם ט א), וכן הלכה (רי"ף שם; רמב"ם שם; תוספות שם, בשם ר"י; טוש"ע שם)^[2].

אם דילג על "העולם"

אפילו אם דילג על תיבת "העולם" בלבד, חוזר ומברך שוב (תוספות שם, בשם ר"י; טוש"ע שם), כי אין למילה "מלך" ביאור כלל בלא המילה "העולם" הסמוכה לה (שלחן ערוך הרב שם ב, על פי התוספות שם)^[3]. הטעם:

• שאם תאמר שהוא מוסב על המילה "אלהינו", כלומר שאלהינו הוא מלך, אין זו כוונת חכמים שתיקנו מלכות בברכות אלא שיהיה מוסב על ברוך שבתחילת הברכה, כלומר ברוך מלך העולם, שהרי מסיים שהכל כו' או אשר כו' או שעשה כו' שכל זה מוסב על ברוך, וכשאינו אומר העולם אינו מוסב על ברוך אלא תיבת ה' אלהינו, אבל מלך נשאר לבדו, אלא אם כן היה אומר "המלך" (שלחן ערוך הרב שם), ולפיכך אם אמר "אלהינו המלך שעשה" וכיוצא, יצא בדיעבד ידי חובה (באור הלכה שם ד"ה ואפילו).

• ואם תאמר ש"מלך" מוסב למטה, מלך שעשה כו' או מלך שהכל כו', גם זו אינה כוונת חכמים במטבע הברכות אלא ששאר הברכה יהא מוסב על השם שהוא עיקר הברכה, ולא על "מלך" לבד (שלחן ערוך הרב שם ב).

הטעם שיש צורך במלכות

בטעם הדבר שברכה צריכה מלכות אמרו לפי שכתוב: אֲרוֹמִמְךָ אֱלוֹהַי הַמֶּלֶךְ וַאֲבָרְכָה שִׁמְךָ לְעוֹלָם וָעֶד (תהלים קמה א. ירושלמי ברכות ט א, לגירסת המנהיג, דיני תפילה, נא, עמ' פח במהדורת מוסד הרב קוק).

ועוד שבברכות הנאה אנו צריכים לומר מלכות לאות כי לַה' הָאָרֶץ וּמְלוֹאָהּ (תהלים כד א), ובברכת המצוות לפי שבמצוות כתוב: אֲנִי ה' (ויקרא יח ה), ושם זה הוא מלכות, כמו שנאמר: כֹּה אָמַר ה' מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ (ישעיהו מד ו), וכמה פסוקים של שם סמוכים למלכות (רוקח שם).

בחתימת הברכה

וכל זה בפתיחת הברכה, אבל בחתימתה, בברכה שחותמים בה (ראה להלן) לא שייך מלכות, וחותמים בשם בלבד (תוספות שם).

ברכה הסמוכה לחברתה

וכן ברכה הסמוכה לחברתה אינה צריכה מלכות (רמב"ם ברכות א ה, על פי ברכות מט א), שכיון שאינה צריכה פתיחה (ראה להלן) אינה צריכה מלכות, שהרי היא נסמכת להזכרה ראשונה, וסמיכות זו מועילה אף למלכות (כסף משנה שם)^[4].

ברכות שאין בהם מלכות

מצינו ברכות נוספות, שלמרות שאינן סמוכות אין בהן מלכות:

• ברכה ראשונה של תפילת שמנה-עשרה, היא ברכת אבות.

• ברכה מעין שבע.

• ברכת אלהי נשמה.

ברכת אבות

מספר טעמים נאמרו מדוע בברכת אבות לא נאמר "מלך העולם", ונחלקו לשתי מחלקות.

• יש אומרים שבתפלה אין צורך כלל בהזכרת מלכות:

שאין מזכירים מלכות אלא בברכת הודאה על הנאה ועל המצוות וכיוצא, אבל לא בתפילה (רבי ברכיה במדרש תהלים (בובר) טז), שאינה אלא בקשת צרכיו של אדם, ורק משום שלעולם יסדיר אדם שבחו של מקום ואחר כך יתפלל, אומרים בשלש ראשונות שבחו של מקום (ראה ערך שמנה עשרה), ולפיכך לא תיקנו בה מלכות (רוקח שסג; אשכול (אויערבך) א כח; מאירי ברכות מ ב).

ברכה על בריאת העולם או על המצות, היינו שהוא גוזר ועושה כרצונו, וזהו כעין מלכות, ולכן צריך להזכיר בה מלכות, אבל תפילה ובקשת רחמים אינה צריכה מלכות (מאירי שם).

תפילה היא רחמים, ומלך משמעו מידת הדין, כמו שכתוב: מֶלֶךְ בְּמִשְׁפָּט (משלי כט ד), ולכן אין להזכיר בתפילה מלכות (ראבי"ה ברכות קיד, בשם רבנו שמעיה).

• ויש אומרים שאין חילוק בין תפילה לשאר הברכות, ונתנו טעמים אחרים מדוע יצאה ברכת אבות מהכלל:

לפי שאומרים בה "אלהי אברהם", והרי זה כמו מלכות, שאברהם אבינו המליך את הקב"ה על כל העולם, שהודיע מלכותו בעולם (תוספות שם ד"ה אמר ומט א ד"ה ברוך; רא"ש שם; טור או"ח קיג).

לפי שאומרים בה "האל הגדול" והרי זה כמלכות (רא"ש שם; טור שם).

שיש מלכות בסוף סמוך לחתימתה: מלך עוזר ומושיע ומגן (המנהיג שם; אשכול שם, בשם יש אומרים)

לפי שכל ברכות שמונה עשרה סמוכות לאל חי וקים שבברכת גאל ישראל (תוספות שם מט א ד"ה ברוך) - דהיינו להזכרת המלכות שבסוף ברכת גאל ישראל - שבשחרית וערבית, ולא רצו לשנות בנוסח תפילת שמונה עשרה אחת מחברתה, והלכו אחר רוב התפילות שבכל יום, שהם שחרית וערבית, ותפילת מוסף שאינה תדירה בכל יום לא נחשבה בכלל המנין (צל"ח שם).

מכיון שכשבא אברהם אבינו עדיין לא נודעה מלכותו בעולם והיה רק אלהי אברהם בלבד, לכך אין בה מלכות (כלבו יא. וראה עוד ערך אבות).

ברכה מעין שבע

בברכה מעין שבע אין אומרים מלכות, לפי ש"האל הקדוש" שיש בה הוא כמו מלכות, כמו הפסוק שְׁמַע יִשְׂרָאֵל ה' אֱלֹהֵינוּ ה' אֶחָד (דברים ו ד), שהוא במקום מלכות - שאומרים אותו בפסוקי מלכיות בראש השנה (ראה ערך מלכיות זכרונות ושופרות) - ועוד ש"אלהי אברהם" שיש בה הוא במקום מלכות, כמו בברכה ראשונה של שמונה עשרה (תוספות ברכות מ ב ד"ה אמר).

ברכת אלהי נשמה

אף בברכת אלהי נשמה שבברכות-השחר אין מלכות, אפילו לסוברים שאין ברכה זו סמוכה לברכת אשר יצר (ראה ערך ברכות השחר), שכיון שמזכיר בה שהקב"ה בורא הנשמות ונופחן בגופות, ואחר כך נוטלן מהם ומחזירן להם, אין לך הזכרת מלכות גדולה מזו (בית יוסף או"ח ריד א).

אם צריך לומר "אתה"

נחלקו אמוראים אם צריך לומר "ברוך אתה ה' " (רב בירושלמי שם) - בלשון נוכח - שנאמר: שִׁוִּיתִי ה' לְנֶגְדִּי תָמִיד (תהלים טז ח. ילקוט שמעוני תהלים תרסח); או "ברוך ה' " (שמואל בירושלמי שם), בלשון נסתר, וכתבו ראשונים שלפיכך תיקנו חכמים לומר כשניהם - בלשון נוכח ובלשון נסתר - "ברוך אתה" בנוכח, "ואשר קדשנו" בנסתר (שבלי הלקט קסה).

פתיחה וחתימה

כל הברכות כולן פותח בהן בברוך, וחותם בהן בברוך, חוץ מברכה הסמוכה לחברתה, שחותם בהן בברוך, ואינו פותח בהן בברוך, וחוץ מברכת הפירות וברכת המצוות ודומיהן, שהן קצרות, שפותח בהן בברוך ואינו חותם בברוך (ברכות מו א-ב; רמב"ם ברכות יא א).

וכן אמרו: מטבע קצרה פותח בהן בברוך, ואינו חותם בהן בברוך, מטבע ארוכה פותח בברוך, וחותם בברוך (ירושלמי ברכות א ה). מטבע קצרה היא שכולה הודאה אחת, ואין בה הפסק דבר אחר, לא הפסק תחינה ולא הפסק ריצוי, ולכן די בפתיחתה, אבל ברכת קידוש בשבת שצריך לספר בשבח השבת, וברכת יוצר אור שיש בה הפסק תחינה, כגון ברחמיך הרבים רחם עלינו, וכן ברכת אבות, שהיא הברכה הראשונה של שמונה עשרה, שיש בה דברי ריצוי, יש לפתוח ולסיים בשבחו של מקום (רש"י פסחים קה א ד"ה הודאה; רשב"ם שם ד"ה הא נמי).

ברכה הסמוכה לחברתה

בטעם שברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים הטעם מפני שפתיחת הברכה הקודמת פטרה גם את זו (רש"י שם ב ד"ה ויש מהן; ורשב"ם שם ד"ה יש מהן).

• ויש אומרים לפי שחתימת הברכה הקודמת היא פתיחת ברכה זו (כן משמע בתוספות שם ד"ה חוץ, בשם רבנו תם), ולדעתם אין דין ברכה הסמוכה לחברתה אלא כשסמוכה לברכה ארוכה, שחותמת בברוך, אבל כשסמוכה לברכה קצרה, שאין בה חתימה - פותחת בברוך (תוספות שם, בשם רבנו תם, וכתובות ח א ד"ה שהכל).

ולפיכך כל ברכה ראשונה לסדר ברכות, כגון ברכה ראשונה של סדר שמונה עשרה ברכות שבתפילה, פותחת וחותמת בברוך, ושאר הברכות של הסדר יש להן דין ברכה הסמוכה לחברתה, שאינן פותחות בברוך וחותמות בברוך (כן משמע ברש"י כתובות שם ד"ה שמח).

ברכת חתנים

בשבע ברכות שמברכים בנישואין (ראה ערך ברכת חתנים), מספר ברכות פותחות בברוך:

• ברכת שהכל ברא לכבודו.

• ברכת אשר יצר.

• ברכות יוצר האדם.

• ברכת אשר ברא.

וטעם הדבר תלוי במחלוקת הנ"ל:

לדעה הראשונה, ברכת שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר אלא לכבוד אספת העם שנאספו לגמול חסד עם החתן והכלה, ולפי שאינה משאר הסדר, וכולה הודאה אחת היא, לא חתמו בה בברוך, וכן ברכת יוצר האדם אינה מסדר ברכת הזוג, אלא ליצירה ראשונה של אדם, וברכת אשר ברא פותחת וחותמת בברוך מפני שהיא נאמרת יחידית ברוב ימי המשתה - גם כשאין שם פנים חדשות (ראה ערך ברכת חתנים) - ומכיון שברכת שהכל ברא לכבודו אינה מן הסדר, הרי הברכה הראשונה היא אשר יצר, ולפיכך פתח בה בברוך וחתם בה בברוך, וברכות שוש תשיש ושמח תשמח הן סמוכות לחברתן ואינן פותחות בברוך (רש"י שם).

לדעה השניה ברכות שהכל ברא לכבודו ויוצר האדם פותחות בברוך, לפי שהן קצרות, כברכת הפירות וברכת המצוות, ופתיחתן זוהי חתימתן, ואם לא היו פותחות בברוך היה נראה הכל ברכה אחת, וכן ברכת אשר יצר את האדם אם לא היה פותח בה בברוך היה נראה שמתחלת מברוך יוצר האדם אשר יצר וכו', אבל שוש תשיש שהיא אחר ברכה ארוכה אינה צריכה לפתוח בברוך (תוספות שם ד"ה שהכל, בשם רבנו תם).

הבדלה

ברכות בורא פרי הגפן ובורא מיני בשמים ובורא מאורי האש שבסדר הבדלה, אף על פי שהן סמוכות זו לזו, אין להן דין ברכה הסמוכה לחברתה, לפי שהן ברכות בפני עצמן ואינן מסדר ברכות ההבדלה, אלא שמצוה לסדרן על הכוס (ירושלמי ברכות א ה)^[5].

ברכת אלהי נשמה

ברכת אלהי נשמה אינה פותחת בברוך, ומספר טעמים בדבר:

• לפי שהיא ברכת הודאה ושבח לקב"ה על החזרת הנשמה, וברכות הודאה אינן פותחות בברוך, כמו ברכת גשמים (תוספות ברכות יד א ד"ה ימים, ושם מו א ד"ה חוץ, ופסחים קד ב ד"ה כל; שבלי הלקט, תפילה ב, בשם יש מפרשים; אבודרהם, ברכות השחר; טוש"ע או"ח ו ג).

• לפי שעיקר הברכה הוא "המחזיר נשמות לפגרים מתים", אלא לפי שצריך אדם לברך ברכה זו כשניעור משנתו מיד, תיכף כשמתעורר, האריכו בה כדי שיהא מתעורר יפה ויוכל לכוין לבו בברכה, ואינה נחשבת כברכה ארוכה (שבלי הלקט שם, שכן נראה לו לפרש)^[6].

• לפי שהברכה מיוסדת על השינה, והיא סמוכה לברכת המפיל הנאמרת לפני השינה, ונחשבת כברכה הסמוכה לחברתה, וכל ברכה הסמוכה לחברתה אינה פותחת בברוך (שבלי הלקט שם, בשם אחיו ששמע מרבי לוי שקבל מרבותיו; מאירי ברכות ס ב; תוספות הרא"ש שם, ואבודרהם שם, בשם הראב"ד).

• לפי שהיא סמוכה לברכת אשר יצר (ראה ערכו), ולפיכך אין להפסיק בין אשר יצר לאלהי נשמה (שבלי הלקט שם, בשם הר"ר ישעיה; שו"ת הרא"ש ד א; טור שם, בשם יש אומרים; בית יוסף שם, בשם הגאונים); ויש חולקים בזה, שהרי תיכף כשמתעורר משנתו חל החיוב לברך ברכת אלהי נשמה (שבלי הלקט שם, בשם אחיו; טור שם), ולפיכך רשאי לומר בקומו בבוקר עד אלהי נשמה בביתו, ובבית הכנסת להתחיל מאלהי נשמה (טור שם; מגן אברהם שם סק"ח).

וכתבו אחרונים שמכל מקום על צד היותר טוב יש להסמיך אלהי נשמה לברכת אשר יצר, כדי שתהיה ברכה הסמוכה לחברתה (ב"ח שם; מגן אברהם שם).

המעביר שינה

בברכת "המעביר שינה" נחלקו ראשונים:

• יש אומרים ש"המעביר שינה" ו"יהי רצון וכו' הגומל" וכו' ברכה אחת היא, שאילו היתה ברכה בפני עצמה היתה פותחת בברוך, שהרי ברכה ארוכה היא (תוספות שם; אבודרהם שם; כלבו א, בשם יש אומרים), ולכן אין לענות אמן אחר "המעביר שינה" (תוספות שם; אבודרהם שם), וכן הלכה (טוש"ע שם). ואף על פי שכל הברכות צריך לומר בחתימתן מעין פתיחתן, אף כאן יש מעין פתיחה סמוך לחתימה, שאומרים ותגמלני חסדים טובים, והמעביר שינה היינו גמילות חסדים, שהקב"ה מעביר שינה מן האדם, ומחדש כחו, ומחזיר הנשמה שלמה ושקטה בגוף כאשר היתה בתחילה, אף על פי שהיתה עייפה (תוספות שם).

• ויש אומרים שהמעביר שינה היא ברכה בפני עצמה, והיא פותחת בברוך ואינה חותמת בברוך (כלבו שם, בשם יש אומרים), ו"יהי רצון" היא ברכה הסמוכה לחברתה, שאינה פותחת בברוך (ראה לעיל).

ברכות התורה שבשחר

בברכות התורה שבשחר נחלקו ראשונים אם שלש ברכות הן - ו"הערב נא" וכו' היא הברכה השניה - ואינה פותחת בברוך לפי שהיא סמוכה לחברתה (רמב"ם ברכות ז י,יא); או ששתי ברכות הן, שהערב נא היא חתימת הברכה של אקב"ו ולכן אינה פותחת בברוך, שאילו היתה ברכה אחרת היתה פותחת בברוך, ולא היתה נפטרת בתורת ברכה הסמוכה לחברתה (תוספות ברכות מו א ד"ה כל; רבנו יונה שם), שלדעתם ברכה הסמוכה לברכה קצרה פותחת בברוך (ראה לעיל. תוספות שם).

ברכת אשר בחר בנו, אף על פי שהיא סמוכה לחברתה, פותחת בברוך, לפי שבבית הכנסת, בקריאת התורה בציבור, אינה סמוכה לחברתה (תשב"ץ ג כז).

ברכת המזון

ברכה ראשונה של ברכת המזון פותחת בברוך, ואינה חשובה כסמוכה לברכת הזימון, לפי שאם אכלו בשנים שאין שם ברכת הזימון מתחילים בברכת המזון (ירושלמי ברכות א ה).

וברכת הטוב והמטיב שבברכת המזון, אף על פי שהיא סמוכה לחברתה, פותחת בברוך, לפי שביבנה תקנוה על קבורת הרוגי ביתר, ואינה מסדר ברכת המזון (ירושלמי שם).

קידוש

ברכת קידוש בשבת ויום טוב אינה חשובה סמוכה לברכת בורא פרי הגפן, לפי שאם היה אוכל מבעוד יום עד שיקדש היום אינו מברך בורא פרי הגפן אלא מתחיל בקידוש (ירושלמי שם).

ברכת גאל ישראל

הברכה שבאה מיד לאחר קריאת שמע פותחת באמת ויציב - או אמת ואמונה (ברכות יב א) - ואינה פותחת בברוך (ברכות מו א; רמב"ם ברכות יא א), ונחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים הטעם לפי שהיא ברכה הסמוכה לחברתה (רש"י שם ב ד"ה יש; תוספות שם א ד"ה כל; רשב"ם פסחים קד ב ד"ה וברכה אחרונה), ואף על פי שקריאת שמע מפסקת ביניהן, על הברכות שלפניה היא סמוכה (רש"י שם), לפי שצריך להסמיך אמת לסופה של קריאת שמע, על שם הכתוב: וַה' אֱלֹהִים אֱמֶת (ירמיהו י י. ראה ערך קריאת שמע), ולפיכך חשובה כברכה הסמוכה לברכות שלפני קריאת שמע (רשב"ם פסחים שם), או לפי שאין פסוקים חשובים הפסק כלל (תוספות ברכות שם)^[7].

• ויש אומרים הטעם שאמת ויציב אינה ברכה הסמוכה לחברתה כלל, כיון שקריאת שמע מפסקת ביניהן, כשם שקריאת התורה מפסקת בין ברכה שלפניה לזו שלאחריה, שפותחת מפני כן בברוך (ראה להלן), שהקריאה ספור המאורע, והברכה לשבח והודאה על המאורע, אלא שברכת אמת ויציב לכתחילה כך תיקנוה שלא תהיה פותחת בברוך (רשב"א ברכות יא א).

ברכות התורה שבציבור

במחלוקת זו נחלקו אף בטעם שבברכות התורה שבציבור פותחת הברכה שלאחר הקריאה בתורה בברוך:

• לדעה הראשונה בארו הטעם שכיון שבתחילה רק העולה הראשון והעולה האחרון היו מברכים (ראה ערך ברכת התורה), והיה הפסק רב ביניהם, לכן תיקנו לפתוח בברוך, ולאחר שתיקנו שכל עולה יברך, לא זזה התקנה ממקומה (תוספות ברכות מו א ד"ה כל; ר"ן מגילה כא ב).

• ולדעה השניה שקריאת התורה מפסקת בין ברכה לחברתה, לפיכך הצריכו שתפתח הברכה שאחריה בברוך (רשב"א שם יא א; ריטב"א מגילה כא ב).

• דעה נוספת היא, שמכיון שמברכים לאחר הקריאה בספר, נדמה הדבר כתחילת מעשה, ולכן הצריכו לפתוח בברוך (תוספות הרא"ש ברכות מו א).

ברכת המגילה

במחלוקת זו תלוי הטעם שהברכה שלאחר קריאת המגילה פותחת בברוך:

• לדעה הראשונה טעם הדבר שאינה ברכה על הקריאה אלא נתקנה כשבח על הנס, ולכן אינה נחשבת כסמוכה לחברתה (ר"ן מגילה כא ב).

• לדעה השניה מכיון שהקריאה סיפור המאורע, והברכה לשבח והודאה על המאורע, חשובה קריאת המגילה הפסק, והברכה שאחריה פותחת בברוך (רשב"א ברכות יא א; ריטב"א מגילה כא ב).

• ולדעה השלישית מכיון שמברכים לאחר קריאת המגילה, נדמה הדבר כתחילת מעשה (תוספות הרא"ש ברכות מו א).

ברכות ההפטרה

וכן תלוי במחלוקת זו הטעם שהברכה הראשונה שלאחר ההפטרה פותחת בברוך:

• לדעה הראשונה והשניה, מכיון שהברכה אינה ענין כלל להפטרה - שהברכה עוסקת כולה בשבח לקב"ה על נאמנותו ואמיתותו (כן משמע בתוספות פסחים קד ב ד"ה חוץ), אינה סמוכה לחברתה (ריטב"א מגילה כא ב).

• ולדעה השלישית, מכיון שמברכים לאחר קריאת ההפטרה, נדמה הדבר כתחילת מעשה (תוספות הרא"ש ברכות שם)^[8].

וכתבו אחרונים עוד הסברים לדבר:

• שתקנו ברכות ההפטרה כעין ברכות התורה שבציבור, ומכיון שבברכות התורה פותחים בברוך בברכה האחרונה (ראה לעיל), אף בברכות ההפטרה תקנו כן (לבוש או"ח רפד א, בהג"ה).

• משום שיש שהיו מתרגמים הנביאים להבינם לעמי הארץ, היה הפסק גדול בין הברכות, ולכן פותחת בברוך (ערוך השלחן שם י).

ברכת ישתבח וברכת יהללוך

ברכת ישתבח היא סמוכה לברוך שאמר, שפסוקי דזמרא אינן הפסק, והא הדין ברכת יהללוך שהיא סמוכה לברכת המצוות שעל ההלל, שפסוקי ההלל אינן הפסק (תוספות רא"ש ברכות מו ב).

• לדעה הראשונה, פסוקים אינן הפסק (כן משמע בתוספות רא"ש שם).

• ולדעה השניה, כל ענין פסוקי דזמרא הם שבח וזמרה לקב"ה, והם מענין ברוך שאמר, ולכן אינן חשובות הפסק, וכן ענין פסוקי ההלל להודות ולשבח לקב"ה, והם מענין ברכת ההלל, ולכן אינן חשובות הפסק (ריטב"א מגילה כא ב).

ברכת יהללוך בליל הסדר

ברכת יהללוך בליל פסח אינה פותחת בברוך, ומספר טעמים לדבר:

• לפי שבכל השנה יהללוך סמוכה לברכת הלל שבפתיחתה, לכן אף בליל פסח שאינה סמוכה - אם מפני שלהלכה אין מברכים על הלל בבית, או מפני שיש הפסקה ביניהן - לא ראו לפתוח בה, שלא רצו לתקן ברכה אחת בשתי מטבעות, כדי שלא נבוא לפתוח בה בזמן שהיא סמוכה (ר"ן פסחים קד ב).

• או מפני שהיא סמוכה לברכה ראשונה של הלל, לסוברים שמברכים על הפרקים השונים של הלל, ואין ברכת גאולה שביניהם מפסקת (ר"ן שם).

• או מפני שהיא ניתקנה רק לשם הכוס הרביעי (ראה ערך סדר של פסח), ואינה שייכת להלל, והיא רק ברכת השבח, ולכן חותמת ואינה פותחת, כמו ברכת הגשמים שמתחילים מודים אנחנו לך וכו' (ר"ן שם, בשם רב האי גאון).

• או מפני שהיא סמוכה לברכת אשר גאלנו, ששתיהן באות על מה שנתחדש בליל פסח מד' כוסות, היינו שתי הכוסות האחרונות, שהראשונות - קידוש וברכת המזון - יש גם בכל השנה, ולפיכך דנו אותן כשתי ברכות הסמוכות זו לזו (ר"ן שם).

ברכת הגאולה בליל הסדר

ברכת גאולה שאומרים בליל פסח פותחת בברוך, אפילו לסוברים שצריך לברך על שני פרקי ההלל שאומרים קודם לכן (ראה ערך הלל וערך סדר של פסח), ואין זו ברכה הסמוכה לחברתה, לפי שאם קרא הלל בבית הכנסת יצא, ואין צריך לברך שוב בבית, ואז אין ברכת אשר גאלנו סמוכה להלל, ולכן תיקנו אותה בברכה לעולם (ירושלמי ברכות א ה).

ברכה זו חותמת בברוך, שאינה ברכת הודאה על גאולת העבר בלבד, אלא יש בה גם בקשת רחמים על גאולת העתיד: כן ה' אלהינו יגיענו וכו' שמחים בבנין עירך וכו', וכיון שיש בה הפסק של תפילה דינה לפתוח ולחתום בברוך (ירושלמי שם, לפי התוספות פסחים קד ב ד"ה חוץ).

ברכות שאינן קבועות

יש מהראשונים שכתב שברכות שאינן קבועות לא דקדקו בהן חכמים לפתוח בברוך, אף על פי שאינן סמוכות והן מטבע ארוכה, כגון תפלה-קצרה (ראה ערכו), ותפלת-הדרך (ראה ערכו), וברכת הגשמים (ראה ערך ברכות הודאה. מאירי ברכות מו א).

מעין החתימה סמוך לחתימה

בברכות ארוכות, שיש בהן חתימה, נחלקו אמוראים מה צריכים לומר סמוך לחתימה (פסחים קד א, לגירסת רבנו חננאל שם, והרי"ף שם, והרא"ש שם י יא):

• יש אומרים שצריך שיאמר מעין חתימתן סמוך לחתימתן (רב יהודה אמר שמואל שם)^[9], וכן הלכה (רבנו חננאל שם; רי"ף שם; רא"ש שם)^[10].

• ויש אומרים שצריך שיאמר מעין פתיחתן סמוך לחתימתן (פומבדיתאי שם).

ברוב הברכות אין הבדל ביניהם, שיש בהן מעין פתיחה ומעין חתימה (רשב"ם שם ד"ה ומאי; תוספות שם ד"ה מאי), ומכל מקום הבדל ביניהם ביום טוב שחל להיות במוצאי שבת, שחתימת ברכת ההבדלה היא: המבדיל בין קודש לקודש (ראה ערך הבדלה):

• לדעה הראשונה צריך לומר לפני החתימה: "בין קדושת שבת לקדושת יום טוב הבדלת", כדי שיהיה מעין חתימה סמוך לחתימה, ששבת ויום טוב שניהם קודש, והרי זו הבדלה בין קודש לקודש (גמ' שם).

• ולדעה השניה אין צורך לומר כן (גמ' שם)^[11].

מעין חתימה זו אינה צריכה להיות במילים האחרונות ממש שלפני החתימה, אלא בענין הסמוך לה, והוספת מילים לאחר מכן אינה אלא כמטבע ארוכה שטבעו חכמים להאריך בה, ולכן הנוהגים לסיים את ברכת ההודאה במילים: "האל ישועתנו ועזרתנו סלה", ומיד חותמים (נוסח אשכנז), וסומכים על כך שעיקר מעין החתימה היא במילים: "וכל החיים יודוך סלה" (תורת חיים חולין כו ב)^[12].

שינוי המטבע

נוסח כל הברכות עזרא הסופר ובית דינו תיקנו (רמב"ם קריאת שמע א ז, ושם ברכות א ה):

• מקום שהתקינו לחתום בברוך אינו רשאי שלא לחתום, ומקום שהתקינו שלא לחתום אינו רשאי לחתום (משנה ברכות יא א; תוספתא שם (ליברמן) א ה; רמב"ם קריאת שמע שם).

• מקום שהתקינו שלא לפתוח בברוך אינו רשאי לפתוח, מקום שהתקינו לפתוח אינו רשאי שלא לפתוח (תוספתא שם; רמב"ם שם).

• מקום שאמרו להאריך אינו רשאי לקצר, לקצר אינו רשאי להאריך (משנה שם; תוספתא שם).

הוספת דברים וגריעתם

ונחלקו ראשונים בפירוש הקיצור והאריכות:

• יש מפרשים שלהאריך היינו להוסיף דברים בטופס הברכה, ולקצר היינו לגרוע דברים, ולפיכך אין אדם רשאי להוסיף על אחת הברכות, ולא לגרוע ממנה (רמב"ם קריאת שמע שם וברכות שם).

• ויש מפרשים שאותה שאמרו אינו רשאי להאריך ולקצר, אין הכוונה להרבות ולמעט במילותיה, שאם כן היה להם לתקן נוסח כל ברכה במילים מנויות, וזה לא מצינו בשום מקום, ולא הזכירו לעכב אלא מילים ידועות שיש בהן הקפדה, כמו ברית בברכת הארץ (ראה ערך ברכת המזון), או מלכות בית דוד בבונה ירושלים (ראה ערך הנ"ל), וכיוצא בהן, אבל בשאר נוסח הברכות לא נתנו חכמים שיעור שיאמר כך וכך מילים לא פחות ולא יותר, וארוכה וקצרה שאמרו, היינו ברכה שפותחת וחותמת בברוך זוהי ארוכה ואסור לקצרה, היינו לפתוח ולא לחתום, או לחתום ולא לפתוח, וברכה שפותחת לבד או חותמת לבד זוהי קצרה ואסור להאריכה, היינו לפתוח ולחתום בברוך (רשב"א ברכות יא א)^[13].

• ויש מפרשים שבכל הברכות מותר להאריך ולקצר, חוץ מאותן הברכות שבהן אמרו חכמים בפירוש לקצר או להאריך, והן: ברכת הפירות, וברכת המצוות, וברכת הזמן, וברכה אחרונה שבברכת המזון שמקצרים בהן, וברכת תעניות שבתפילת שמונה עשרה, וברכות של ראש השנה (ראה ערך מלכיות זכרונות ושופרות), וברכות של יום הכפורים שמאריכים בהן (תוספתא שם ו. שבלי הלקט כח, בשם רבנו תם).

המשנה ממטבע שטבעו חכמים

מלכתחילה הכל מודים שאין לשנות ממטבע שטבעו חכמים בברכות (כן משמע בבאור הגר"א או"ח סח סק"א), אבל בדיעבד נחלקו תנאים במשנה ממטבע זו, כגון שראה פת ואמר כמה נאה פת זו, ברוך המקום שבראה, אם יצא (רבי מאיר בתוספתא שם ד ד וגמ' שם מ ב), וכן הלכה (ירושלמי שם ו ב; רא"ש שם ו כג)^[14]; או לא (רבי יוסי בתוספתא שם ה וגמ' שם).

להלכה שיצא ידי חובה, אם אמר במקום המוציא, או במקום ברכה ראשונה של ברכת המזון: בריך רחמנא מלכא מרא דהאי פיתא - יצא (רא"ש שם; טוש"ע או"ח קסז י; טור או"ח קפז א; שו"ע שם, בסתם)^[15].

הלשון והכונה

בלשון שאינה לשון הקודש

כל הברכות כולן נאמרות בכל לשון (רמב"ם ברכות א ו, על פי ברכות מ ב; טוש"ע או"ח קפה א ורו ג), שנאמר: וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ וּבֵרַכְתָּ אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ (דברים ח י) - בכל לשון שאתה מברך (סוטה לג א) שלא קבע לה הכתוב לשון (רש"י שם ד"ה בכל לשון), ולא חייבך הכתוב אלא שתברך את ה' אלהיך, ובכל לשון שאתה מכיר שאתה מברך ה' אלהיך תוכל לברך (שלחן ערוך הרב או"ח קפה א), והוא שיאמר כעין שתיקנו חכמים (רמב"ם שם, על פי ברכות שם), ולהלכה שאם שינה ממטבע שטבעו חכמים בברכות, כל שאמר שם מלכות וענין הברכה - יצא (ראה לעיל), אף אם אמר שינוי זה בלשון חול - יצא (ברכות שם; רמב"ם שם).

אם אינו מכיר הלשון

אם אינו מכיר הלשון, נחלקו ראשונים בדינו:

• יש אומרים שאינו יוצא ידי חובתו אפילו בלשון הקודש, שאין אני קורא בו וברכת את ה' אלהיך, כיון שאינו מבין תיבות הברכה שמוציא מפיו, אף על פי שיודע למי לברך, וכוונתו לברך ה' בתיבות אלו (רא"ש ברכות ז ו, ורבנו יונה שם, לפי שלחן ערוך הרב שם), וכל שכן אם לבבו פונה לדבר אחר בשעת אמירת הברכות, אף על פי שמבין לשון הקודש (שלחן ערוך הרב שם).

• ויש אומרים שבלשון הקודש יוצא אדם ידי חובתו אף על פי שאינו מבין הלשון, בין שמברך בעצמו ובין ששומע מאחרים, מה שאין כן בשאר לשונות (רא"ש שם, בשם רש"י; מאירי שם), וכן המנהג שהנשים ועמי הארץ שאינם מבינים לשון הקודש יוצאים בשמיעתם מאנשים המבינים (דרכי משה או"ח קצג סק"י)^[16].

ונחלקו ראשונים אימתי נאמר דין זה:

• יש אומרים שדין זה נאמר דוקא בברכת המזון, אבל בשאר הברכות, יוצא בכל לשון אפילו שאינו מבין, מלבד הברכות שבתפילה, שהכוונה מעכבת בתפילה בברכה ראשונה, וצריך שיבין הלשון שמתפלל בה (תוספות סוטה לב א ד"ה קרית; מגן אברהם סב סק"א).

• ויש אומרים שכל הברכות דינן כברכת המזון, ואינו יוצא ידי חובתו כשאינו מבין הלשון שמברך בה (רא"ש שם ורבנו יונה שם, לפי שלחן ערוך הרב או"ח קפה א; משנה ברורה סב סק"ג), כן לדעת הסוברים שבברכת המזון אף בלשון הקודש אינו יוצא כשאינו מבין, הוא הדין בשאר כל הברכות, שכל מה שתיקנו חכמים כעין של תורה תיקנו, וכמו שבברכת המזון אין אני קורא בו וברכת את ה' כשאינו מבין תיבות הברכה, או כשלבבו פונה לדבר אחר, כך בשאר ברכות לא יצא ידי חובתו, שהרי לא תיקנו את הברכות כדי לקרותן בתורת קריאה, אלא כדי לברך את ה' (שלחן ערוך הרב שם).

לדברי הכל מצוה מן המובחר לברך דוקא בלשון הקודש (ב"ח או"ח קצג; משנה ברורה שם, בשם האחרונים).

השמעה לאוזן

כל הברכות כולן צריך שישמיע לאזנו מה שהוא אומר (רמב"ם ברכות א ז, על פי ברכות טו ב; טוש"ע או"ח קפה ב ורו ג), ואם לא השמיע לאזנו, נחלקו אמוראים:

• יש אומרים שהדבר תלוי במחלוקת התנאים בקריאת שמע (ראה ערכו), שלסוברים שבקריאת שמע אף בדיעבד לא יצא, גם בברכות כך, שחכמים שתיקנו הברכות תיקנו שיאמרו אותן בשמיעת האוזן כמו בקריאת שמע, ואף בדיעבד לא יצא כמו בקריאת שמע (ברכות טו א, ותוספות שם ד"ה אי).

• ויש אומרים שלא נחלקו אלא בקריאת שמע, שיש בה לימוד מיוחד להצריך שמיעת האוזן (ראה ערך קריאת שמע), אבל בשאר ברכות לדברי הכל יצא (רב יוסף שם ב, ורש"י ד"ה בשאר), וכן הלכה (רמב"ם שם; טוש"ע שם ושם).

הכל מודים שצריך על כל פנים להוציא הברכה בשפתיו, ולא די שיברך בלבו (רש"י שם א ד"ה בלבו; רא"ש שם ג יד; טוש"ע שם ושם)^[17].

פה ריק

המברך צריך שיהא פיו ריקן, שנאמר: יִמָּלֵא פִי תְּהִלָּתֶךָ (תהלים עא ח. ברכות נא א), ומכאן שהמברך צריך לברך במלא הפה ולא לגמגם (אשכול (אויערבך) א יח).

התעסקות בדבר אחר

אסור להתעסק בשום דבר בשעה שמברך (ירושלמי ברכות ב ה; שו"ע או"ח קפג יב וקצא ג, וט"ז שם סק"א), אפילו בתשמיש קל (מגן אברהם שם סק"ב), שנראה כמברך בדרך עראי ומקרה (ט"ז שם), ואפילו שאין זה מונעו מלכוון, ואין צריך לומר שלא יעסוק בדבר שצריך לשים לבו אליו (שלחן ערוך הרב או"ח קפג יד), ואפילו לעסוק בתורה באותה שעה אסור (ט"ז או"ח קצא סק"א).

אחיזת הדבר

כשמברך ברכות הנהנין או ברכת המצוות, צריך לאחוז את הדבר שמברך עליו בימינו (ברכות מג ב; טוש"ע או"ח רו ד, ומשנה ברורה ס"ק יח בשם האחרונים)^[18].

הפסק

בכל הברכות כולן לא יפסיק בין הברכה ובין הדבר שמברך עליו בדברים אחרים, ואם הפסיק - בדברים שאינם מענין הדבר שמברך עליו - צריך לחזור ולברך עליו (רמב"ם ברכות א ח, על פי ברכות מ א, ומנחות לו א; טוש"ע או"ח כה ט, ושם קסז ו, ושם רו ג, ושם יו"ד יט ד), ואפילו תיבה אחת של דבור נחשבת הפסקה (פרי מגדים או"ח רו אשל אברהם סק"ד; משנה ברורה שם ס"ק יב).

אכן אם הפסיק בדברים שהם מענין הדבר שמברך עליו - כגון שקודם שטעם הבוצע מן הפרוסה בצע ממנה והושיט למי שאצלו, ואמר לו טול מפרוסת הברכה (ברכות שם, ורש"י ד"ה טול ברוך) - אינו צריך לחזור ולברך (רמב"ם שם, על פי ברכות שם; טוש"ע או"ח קסז ו), ומכל מקום לכתחילה אסור להפסיק אפילו בדברים שהם מענין הדבר שמברך עליו (כלבו כד; רמ"א או"ח קסז ו; באור הגר"א שם ס"ק כו, שכן משמע מהגמ' שם)^[19].

הפסיק בשתיקה

הפסיק בשתיקה שאינה לצורך אכילה בין הברכה לדבר שמברך עליו, בין שהוא דבר מצוה ובין שהוא דבר אכילה, כגון שלא עלתה בידו לפי שעה לעשות המצוה או לאכול הדבר, ונתעכב מעט ועלתה בידו לאחר מכאן, נחלקו ראשונים בדבר:

• יש אומרים שאם שהה כדי שאילת שלום תלמיד לרב (ראה ערך תוך כדי דבור) בין הברכה לעשיית הדבר, הרי הדבר הפסק, וחוזר ומברך (שבלי הלקט א קסו, על פי ירושלמי ברכות ו א, ושם ט ב; בית יוסף או"ח רו ו, בשמו).

• ויש אומרים שהשתיקה אינה הפסקה, ולעולם אינו חוזר ומברך, אפילו שהה שעה מרובה (אבודרהם, ברכת הלחם, זימון, ברכת המזון, בשם ה"ר גרשון ברבי שלמה, על פי ברכות לט ב; בית יוסף או"ח קמ ג, בשמו).

ולכן לכתחילה אין להפסיק בשתיקה, ובדיעבד אין צריך לחזור ולברך אלא אם כן דיבר בינתיים (מגן אברהם רו סק"ד).

ודוקא בשהייה שאינה לצורך האכילה, אבל שהייה שהיא לצורך האכילה הכל מודים שאינה חשובה הפסק כלל אפילו לכתחילה, לפיכך המברך על הפרי וחותך ממנו ואוכל, לא יחתוך עד אחר הברכה, כדי שיברך על השלם למצוה מן המובחר (ראה ערך בציעת הפת), ואין לחוש להפסק שהיית החיתוך בין ברכה לאכילה, הואיל והיא צורך האכילה (שלחן ערוך הרב או"ח רו ג).

מפני הכבוד והיראה

אפילו מפני הכבוד ומפני היראה, שבקריאת שמע וברכותיה מותר להפסיק (ראה ערך ברכות קריאת שמע וערך קריאת שמע), אסור להפסיק בין הברכה לדבר שמברך עליו, ואם הפסיק חוזר ומברך, ואפילו לעניית אמן וקדיש וקדושה וברכו לא יפסיק (מגן אברהם שם).

ברכה קצרה וארוכה

הפסיק בדיבור באמצע הברכה, אם היא ברכה קצרה כברכת הפירות וברכת המצות, צריך לחזור ולברך, אפילו שהדיבור היה לצורך הסעודה, שאין מקום לסוף הברכה להתחבר עם תחילתה, והפסק לקדיש וקדושה וכיוצא יש להסתפק ולומר שהוא כמוסיף בשבח המקום ומצטרף, ולכן לכתחילה לא יפסיק, ובדיעבד לא יחזור ויברך; ובברכה ארוכה כברכות קריאת שמע, ואשר יצר, וכיוצא - מותר לכתחילה לענות קדיש וקדושה וכיוצא, ואין כאן הפסקה (חיי אדם ה ס יג).

ספק

ברכות מדרבנן

כל הברכות שהן מדברי סופרים, אם נסתפק אם בירך אינו חוזר ומברך, שספק דרבנן להקל (רמב"ם ברכות ד ב, ושם ח יב, על פי ברכות כא א; טוש"ע או"ח קסז ט, ושם רט ג), ואפילו אם רוצה להחמיר ולברך אסור, שלא יכנס לספק ברכה לבטלה, שעובר משום לא תשא (ראה ערך ברכה שאינה צריכה. ב"ח או"ח כט ב; שלחן ערוך הרב או"ח קסז יב), ואפילו לסוברים שברכה שאינה צריכה אין איסורה אלא מדרבנן, ושאמרו שעובר משום לא תשא אינו אלא אסמכתא (ראה ערך הנ"ל), מכל מקום ספק דרבנן זה חמור משאר ספק דרבנן, לפי שהסמיכו איסור זה על לאו של לא תשא, שהוא חמור משאר לאוין (ראה שבועות לט א), ולפיכך בספק ברכה אסור לברך (שער הציון רטו ס"ק כא)^[20].

ברכות מדאורייתא

בברכות שהן מן התורה, כמו ברכת המזון וכיוצא, ספק בירך ספק לא בירך, חייב לחזור ולברך, שספק תורה להחמיר (רמב"ם ברכות ב יד, על פי ברכות כא א; טוש"ע או"ח רט ג). ואפילו לסוברים שברכה שאינה צריכה איסורה מן התורה משום לא תשא (ראה ערך ברכה שאינה צריכה), מברך מספק, ואין אומרים ספק איסור של לא תשא לחומרא, שברכה הצריכה היא זו, שמברך לצאת מידי ספק (כן משמע במשנה ברורה רטו סק"כ).

ברכת שהחיינו

בברכת שהחיינו (ראה ערכו) נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שדינה כדין כל ברכות דרבנן, שמספק אין מברכים (פרי חדש יו"ד כח סק"ה; פרי מגדים, בפתיחה להלכות ברכות ז, ואו"ח רכה אשל אברהם סק"ט).

• ויש אומרים ששונה בדינה, ומותר לברכה מספק, שאין ברכה זו דומה לשאר ברכות, שאינה באה אלא על שמחת לבו של אדם, ואם הוא שמח ומברך לה' על שהחייהו וקיימהו עד הזמן הזה, אין כאן משום לא תשא (ב"ח או"ח כט ב, על פי עירובין מ ב, וטור או"ח תלב; אליה רבה כב סק"א; צל"ח ברכות ז א).

כשמסתפק אם חייב במצוה

כשהספק הוא בעשיית המצוות אם חייב בה או לאו, ולצאת ידי ספק חייבוהו חכמים לקיים המצוה, נחלקו אמוראים אם מברכים עליה:

• יש אומרים שבדבר שחכמים חייבוהו לעשות המצוה מפני הספק, כגון תבואת עם הארץ שתיקנו חכמים להפריש דמאי, משום ספק שמא לא עישר עם הארץ, אין צריך לברך, אכן ביום-טוב-שני-של-גלויות, אף על פי שחכמים תיקנוהו מפני הספק, צריך לברך בקידוש היום, כדי שלא יבואו לזלזל בו (אביי בשבת כג א, ורש"י ד"ה ספק דדבריהם).

• ויש אומרים שלעולם מברכים על תקנת חכמים מפני הספק, מלבד בהפרשת דמאי, שאין מברכים עליה, לפי שרוב עמי הארץ מעשרים הם, ואפילו ספק אין כאן אלא חומרא בעלמא (רבא שם, ורש"י ד"ה רבא אמר)^[21].

ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שהכל מודים שכשאין שם תקנת חכמים, המסתפק אם חייב במצוה אינו מברך עליה (רמב"ן שם; ר"ן שבת כג א, בדעת הרי"ף), וכן הלכה (טוש"ע או"ח תרסח א; מגן אברהם תקפה סק"ג). ולפיכך בשמיני עצרת בחוץ לארץ שיושבים בסוכה משום ספק שהוא יום שביעי של חג, אין מברכים (סוכה מז א; רמב"ם סוכה ו יג; טוש"ע או"ח תרסח א), וכן כששוחטים את הכוי (ראה ערכו), שחייבים לכסות את דמו משום ספק שהוא חיה (ראה ערך כיסוי הדם), אין מברכים עליו (רא"ש חולין ו ס א; טוש"ע יו"ד כח ג), וכל כיוצא בזה, וכן כשיש ספק אם קיים המצוה או לא, כגון שנסתפק אם נטל לולב ביום טוב ראשון או לא, נוטל ואינו מברך (ר"ן שם, בדעת הרי"ף; מגן אברהם תקפה סק"ג).

• ויש אומרים שהיא מחלוקת האמוראים, ולדעה השניה - שהלכה כמותה - חייבים לברך בכל ספק מצוה, מלבד בדמאי, שרובם מעשרים, ואין הבדל בין תקנת חכמים לשאר ספק, וכן אין הבדל בין שהספק הוא בעיקר החיוב, כגון בטומטום ואנדרוגינוס במצות שהזכר בלבד חייב בהן, ובין שהחיוב ודאי ונסתפק בקיומה (ראב"ד מילה ג ו, ושם סוכה ו יג, ושם מגילה ג ה; רבנו יונה ברכות כא א; רא"ש חולין ו א, בשמו; רמב"ן שבת שם, שכך אפשר לומר; ר"ן שבת שם, בשם קצת מן המפרשים), אלא כשהברכה עצמה היא המצוה, כגון ברכות התפילה וכיוצא, אבל לא כשהמצוה היא של תורה וברכתה דרבנן (רמב"ן ור"ן שם, לדעה זו). ובשמיני עצרת בחוץ לארץ שאין מברכים על הסוכה, הרי זה משום שאם נברך על הסוכה יהיה זה זלזול לקדושת החג של שמיני עצרת, ולא תיקנו חכמים לברך על ספק תורה אלא במקום שאין על ידי זה ביטול לודאי של תורה, וכאן יש בזה ביטול לקדושת יום טוב ודאית של תורה, ועוד שכיון שמברכים בקידוש ובתפילה את יום שמיני עצרת, כשנברך על הסוכה יהיו שתי ברכות הסותרות זו את זו (כסף משנה מילה שם, בשם הרמ"ה).

להלכה כתבו אחרונים שיש חילוק בדבר: כשהספק הוא בעיקר החיוב של המצוה, כגון אנדרוגינוס וכוי וכיוצא, אין מברכים; אבל כשהחיוב הוא ודאי, והספק הוא בקיום, מכיון שחייב לקיים המצוה מספק חייב גם לברך עליה (דרישה או"ח סז סק"א; פרי חדש שם א ד"ה ולעניות דעתי; חיי אדם ה כד).

כשיש ספק ספיקא

במקום שיש רוב צדדים בספק-ספיקא (ראה ערכו) להצריך לברך - כגון מי שאכל בריה, ומסופק אם אכל כזית או לא, שעל הצד שאכל כזית חייב בברכה אחרונה, ועל הצד שלא אכל כזית יש להסתפק שמא ההלכה שעל בריה חייבים בברכה אחרונה גם אם אין בה שיעור כזית (ראה ערך בריה, וערך ברכה אחרונה) - נחלקו אחרונים אם רוב הצדדים מחייב בברכה (לבוש או"ח יז ב; לחם משנה ברכות ד ו); או שאף כאן אנו אומרים ספק ברכות להקל (חיי אדם ה ו; משנה ברורה רטו סק"כ), וכבר פשטה הוראה שאין רוב בספק ספיקא מחייב ברכה (שדי חמד, אסיפת דינים, ברכות א י).

טעות

כשנזכר שצריך לברכה אחרת

פתח ואמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר ברכה ידועה, ונזכר שאינו צריך לברכה זו אלא לאחרת, וסיים בברכה האחרת שהוא צריך לה:

• אם אותה הברכה שהיה בדעתו לומר היא כזו שאפילו אם היה מסיים ואומרה היה יוצא בה בדיעבד, ודאי שיצא, כגון שלקח כוס של יין, וחשב שהוא מים, ואמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר שהכל נהיה בדברו, ונזכר שהוא יין וסיים בורא פרי הגפן, ודאי שיצא, שאף אם סיים שהכל - יצא (ראה ערך ברכות הנהנין. ברכות יב א, לגירסתנו; טור ורמ"א או"ח רט א).

• היתה הברכה שהיה בדעתו לומר כזו שאם היה מסיים בה לא היה יוצא ידי חובתו, כגון שלקח כוס של שכר או מים בידו, וסבור שהוא של יין, ואמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר בורא פרי הגפן, ונזכר שהוא שכר או מים, וסיים שהכל, הדבר ספק אם הולכים אחר עיקר הברכה, שהוא שם ומלכות שבפתיחה, ואז היה בדעתו לומר שלא כהוגן - ולא יצא, או שהולכים אחר החתימה, וכיון שחתם כהוגן - יצא (גמ' שם, לגירסתנו), ולהלכה דינו ככל ספק ברכות שלהקל (מאירי שם; טור שם; שו"ע שם, בשם יש אומרים; משנה ברורה שם ב, בשם האחרונים)^[22]; ויש מהראשונים החולקים וסוברים שמעולם לא נסתפקו בדבר זה, שכיון שאמר הברכה כהוגן אין חסרון כוונתו בפתיחת הברכה מפסידה את הברכה, ובודאי יצא (הראב"ד בהשגותיו למאור שם; רא"ש שם, בשמו; מלחמות לרמב"ן שם).

כשטעה וסיים בברכה אחרת

פתח ואמר "ברוך אתה ה' אלהינו מלך העולם" על דעת לומר אותה הברכה הצריכה לו, וטעה וסיים בברכה שאינה צריכה לו, כגון שלקח כוס שכר או מים, ופתח ואמר על דעת לומר שהכל, וטעה ואמר בורא פרי הגפן:

• יש אומרים שיצא, מפני שבשעה שהזכיר את השם והמלכות שהם עיקר הברכה לא נתכוין אלא לברכה הראויה לאותו המין, והואיל שלא היתה טעות בעיקר הברכה, אף על פי שטעה בסופה, יצא ואין מחזירים אותו (רמב"ם ברכות ח יא, לגירסתו בגמ' שם; שו"ע שם, בסתם).

• אבל רוב הפוסקים חולקים וסוברים שאין כוונתו לבד מספיקה לצאת בה ידי חובת הברכה, מאחר שבדיבורו אמר ברכה אחרת, לא זו הראויה לאותו הדבר שמברך עליו (הראב"ד בהשגות שם; מאירי שם; ב"ח שם, בדעת רש"י והרי"ף; מגן אברהם שם סק"א).

כשהרכיב שתי חתימות של ברכה

הרכיב שתי חתימות של ברכה, שחתם מקודם בברכה שאינה צריכה לו, ותוך-כדי-דיבור נזכר וסיים בברכה הצריכה לו:

• אם הברכה שאינה צריכה היא כזו שאף אם סיים בה בלבד בדיעבד יצא, כגון שלקח כוס יין וברך שהכל נהיה בדברו, ותוך כדי דיבור אמר גם בורא פרי הגפן, ודאי שיצא (גמ' שם, לגירסת הרי"ף שם).

• ואף אם הברכה שאינה צריכה היתה כזו שאם סיים בה בלבד לא יצא, כגון שלקח כוס שכר או מים, ובירך בורא פרי הגפן שהכל נהיה בדברו - יצא, אם בתורת ודאי, שהרי תוך כדי דבור חזר בו מטעותו וסיים ברכתו כראוי, ומפני שהוסיף בה לא פסל, אלא שאמר הקדוש ברוך הוא ברא זה וזה (גמ' שם, לגירסת רב האי ורבנו חננאל שבמלחמות לרמב"ן), או בתורת ספק ברכות להקל (גמ' שם, לגירסת הרי"ף; רא"ש שם א יד; טוש"ע שם ב).

לאחר כדי דיבור אין עקירתו מועילה, וחוזר ומברך (מגן אברהם שם סק"ט).

תוך כדי דבור חזר מהברכה הראויה וחתם בברכה שאינה ראויה

פתח וסיים בברכה הראויה, ותוך כדי דבור חזר בו וחתם בברכה שאינה ראויה, כגון שלקח כוס שכר או מים וחתם שהכל נהיה בדברו בורא פרי הגפן, נחלקו בדבר:

• יש אומרים שהדבר ספק אם אין דעתו לצאת אלא בחתימה האחרונה, וזו אינה ראויה, או שהולכים אחר הפתיחה, וכבר השלים ברכתו כהלכה, ואותה תוספת אינה מעלה ואינה מורידה, ודברים בעלמא הם (גמ' שם, לגירסת רב האי גאון ורבנו חננאל שבמלחמות לרמב"ן)^[23].

• ויש אומרים שבאופן כזה אין הדבר ספק כלל, ובודאי יצא, שלמה יזיק מה שהוסיף דברים אחר שגמר הברכה כהלכתה (הרשב"א שם).

בתפילת יום טוב

בתפילת יום טוב שהרכיב שתי חתימות, וחתם מקדש השבת, ותוך כדי דבור חתם ישראל והזמנים, דינו כברכת הגפן ושהכל (תוספות שם ד"ה לא; כן משמע משו"ע או"ח תפז א), וכיוצא בזה בשאר ברכות (כן משמע משו"ע או"ח תקפב ב)^[24].

להוציא את חברו

השומע ברכה מן הברכות מתחילתה ועד סופה, ונתכוין לצאת בה ידי חובתו - יצא, ואף על פי שלא ענה אמן (רמב"ם ברכות א יא, על פי ברכות מה ב, ושם נג ב, וסוכה לח ב), אם כיון המברך להוציא את השומע ידי חובתו (בית יוסף ושו"ע או"ח ריג ג, על פי ראש השנה כט א), ואפילו אם ענה השומע אמן, אינו יוצא אלא אם כן שמע כל הברכה ונתכוין לצאת (כסף משנה שם, ובית יוסף שם, ושו"ע שם, על פי ברכות נג ב).

היה המברך חייב מדברי סופרים, והעונה חייב מן התורה, לא יצא ידי חובתו עד שיענה אחריו, או שישמע ממי שהוא חייב בה מן התורה כמוהו (רמב"ם שם, על פי ברכות כ ב).

כשיצא כבר ידי חובה

במה דברים אמורים במי שאינו חייב בכל עיקר הברכה, אבל אם הוא מחוייב בדבר אלא שכבר בירך ויצא ידי חובתו, יש הבדל בין ברכת המצוות לברכות הנהנין:

• בברכת המצוות, אף על פי שיצא - מוציא (ראש השנה כט א; רמב"ם שם י; טוש"ע או"ח תרצג ב), שמכיון שהן חובה, כל-ישראל-ערבים-זה-בזה (ראה ערכו), והרי המברך כאילו הוא מחוייב בדבר (רש"י שם ד"ה אע"פ; רא"ש ברכות ז כא).

• אך בברכת הנהנין, אם לא יצא מוציא, ואם יצא אינו מוציא (ראש השנה שם, ורש"י ד"ה חוץ; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח קסז יט וריג ב), שאמנם יש חובה על הנהנה לברך, אך אין עליו חובה ליהנות כדי לברך, ולכן אין עליו ערבות בברכה זו, והוא פטור ממנה, ואינו יכול להוציא את חברו שנהנה ומחוייב בה (רש"י שם ד"ה חוץ; רא"ש ברכות שם), ולכן אף בדיעבד לא יצא אם שמע הברכה ממי שלא אכל ושתה, שהרי ברכתו לבטלה (מגן אברהם ריג סק"ז)^[25].

ברכות הנהנין שיש בהן גם מצוה

ברכות הנהנין שיש בהן גם מצוה, כגון ברכת המוציא על אכילת מצה בליל ראשון של פסח (ראה ערך אכילת מצה), וברכת היין של קידוש היום בשבתות וימים טובים, הרי הן כברכת המצות, כיון שאכילה זו או שתיה זו חובה היא עליו, ואי אפשר שלא בהנאה, והנאה אי אפשר בלא ברכה, נמצאת המצוה תלויה בברכת ההנאה, ולכן אף על פי שיצא - מוציא (גמ' שם ב, ורש"י ד"ה כיון; רמב"ם שם; טוש"ע או"ח רעג ד, ושם תפד א).

לקטנים

לקטנים, בשביל לחנכם במצות, יכול לברך ברכות הנהנין, אף על פי שאינו אוכל עמהם (בית יוסף ושו"ע או"ח קסז יט, על פי ראש השנה כט ב).

מאה ברכות

מתקנת חכמים (ספר המצוות לרמב"ם שורש א; השגות הרמב"ן שם) שיברך אדם בכל יום מאה ברכות (מנחות מג ב; רמב"ם תפלה ז יד; טוש"ע או"ח מו ג) לכל הפחות (טוש"ע שם), והסמיכוהו לכתוב (טור שם): וְעַתָּה יִשְׂרָאֵל מָה ה' אֱלֹהֶיךָ שֹׁאֵל מֵעִמָּךְ (דברים י יב. גמ' שם) - אל תקרי "מה" אלא "מאה" (רי"ף ברכות מד ב מדפי הרי"ף)^[26].

נחלקו הדעות מי תיקן תקנה זו:

• יש אומרים שדוד המלך תיקנה (במדבר רבה יח כא; תנחומא קרח יח; טור שם, בשם רב נטרונאי גאון; שבלי הלקט א, בשם רבנו שלמה), שנאמר עליו: וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל (שמואל ב כג א) - "על" בגימטריא מאה (תנחומא שם; טור שם, בשם רב נטרונאי גאון, שבלי הלקט שם, בשם רבנו שלמה), או שהוא אמר: הִנֵּה כִי כֵן יְבֹרַךְ גָּבֶר יְרֵא ה' (תהלים קכח ד) - "יברך" חסר כתוב, ו"כי כן" בגימטריא מאה, היינו שגבר ירא ה' יברך מאה ברכות (שבלי הלקט שם, בשם יש למדים), שהודיעוהו - אנשי ירושלים (שבלי הלקט שם, בשם רבנו שלמה) - שהיו מתים מישראל מאה איש בכל יום ולא היו יודעים מפני מה, עד שראה דוד ברוח הקודש ותקן מאה ברכות (במדבר רבה שם; תנחומא שם; טור שם, בשם רב נטרונאי גאון; שבלי הלקט שם, בשם רבנו שלמה).

• יש אומרים שהיא מסורת מאבותינו למשה מסיני שיש לברך מאה ברכות בכל יום, ולמדנו מן התורה מן הנביאים ומן הכתובים: מן התורה מ"ועתה ישראל", מן הנביאים מ"נאם הגבר", ומן הכתובים מ"הנה כי כן יבורך", אלא ששכחוה - מעוני ומרוב עבודת הגלות (שבלי הלקט שם) - וחזרו חכמי התלמוד ויסדוה (המנהיג א, עמ' כח במהדורת מוסד הרב קוק).

• ויש אומרים שאנשי כנסת הגדולה תיקנוה, וחכמים קבעוה לנו (יראים י).

אם החיוב מתחילת היום או מתחילת הלילה

בתחילת חיוב זה בכל יום נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שחיוב זה מתחיל מתחילת הלילה, והיום נגרר אחריו (העתים קצה, בשם איכא נמי מאן דחשב, ובמסקנתו; כן משמע מתניא רבתי ב; כן משמע מאורחות חיים, דין מאה ברכות ג)^[27] - ככל ימות השנה (נוטרי ברכה ב א) - וכן הלכה (כן משמע מבית יוסף או"ח מו ג; סדר היום, חיוב מאה ברכות וכו'; סידור היעב"ץ בית לט א א)^[28]. וראיה גדולה לדבר, שמצינו בגמרא שיש מהאמוראים שטרח טרחה מיוחדת להשלים מאה הברכות בשבתות וימים טובים, שאין מתפללים בהם שמונה-עשרה, בברכות על בשמים ומיני מגדים (רב חייא בריה דרב אויא במנחות מג ב, לגירסתנו, ורש"י ד"ה בשבתות וד"ה טרח וד"ה באספרמקי), ואם ליל שבת נגרר אחר ערב שבת, ומוצאי שבת אחר יום שבת, לא חסר בשבת אלא חמש ברכות בלבד, ואין צורך לטרוח על מנת להשלימם (העתים שם).

• ויש אומרים שחיוב זה מתחיל מתחילת היום, והלילה נגרר אחריו (העתים שם, בסתם) - כמו באכילת קדשים (נוטרי ברכה שם).

חשבון מאה הברכות

חשבון מאה הברכות שבכל יום הוא: שמונה עשרה ברכות-השחר (ראה ערכם), בצירוף ברכת המפיל שלפני השינה בערב (ראה ערך קריאת שמע שעל המטה), וברכת אשר יצר (ראה ערכו) בבוקר, שלש ברכות התורה (ראה ערך ברכת התורה), ברכות ברוך שאמר וישתבח (ראה ערך פסוקי דזמרה), שבע ברכות קריאת שמע של שחרית ושל ערבית (ראה ערך ברכות קריאת שמע) לפניה ולאחריה, ברכת ציצית, ברכת תפילין, חמשים וארבע ברכות שבשלש תפילות שמונה עשרה של היום - ברכת המינים אינה בחשבון, שנתקנה אחר זמן - וארבע עשרה ברכות בשתי סעודות של יום, שבע לכל סעודה: על נטילת ידים (ראה ערך) ברכת המוציא על הפת, שלש ברכות בברכת-המזון (ראה ערכו) - ברכת הטוב והמטיב אינה בחשבון, שנתקנה אחר זמן - ועל היין לפניו ולאחריו, הרי מאה ברכות בין הכל (רמב"ם תפלה ז יד), ובזמן הזה אנו מברכים חמש ברכות יתרות על מאה: ברכת המינים שהוסיפו בתפילה, הרי שלש ברכות לשלש תפילות, וברכת הטוב והמטיב שהוסיפו בברכת המזון, הרי שתי ברכות לשתי הסעודות (רמב"ם שם טו; בית יוסף או"ח מו ג).

בשבתות וימים טובים

בשבתות וימים טובים, שחסר ממנין הברכות, שהרי במקום שמונה עשרה ברכות בכל תפילה מתפללים שבע ברכות, משלימים את המנין בברכות על בשמים ומיני מגדים (מנחות מג ב, לגירסת הרי"ף בברכות מד ב מדפי הרי"ף, ורש"י מנחות שם ד"ה בשבתות וד"ה באספרמקי) ופירות (רמב"ם שם טו). כיצד, אכל מעט ירק מברך לפניו ולאחריו, וחוזר ואוכל מעט מפרי זה ומברך לפניו ולאחריו, עד שמשלים מנין המאה (רמב"ם שם), וצריך אדם לטרוח בערב שבת להכין לעצמו מיני מגדים ובשמים כדי שיוכל לברך עליהם בשבת (העתים קצה).

ויש שכתבו שבשבת משלימים ממילא המנין, שהרי בשלש התפילות חסרות שלשים ושש ברכות, שבמקום תשע עשרה ברכות עם ברכת המינים - מברכים שבע, וכנגד זה יש עשרה שקוראים בתורה, שבעה בשחרית ושלשה במנחה, שכל קורא מברך אחת לפניה ואחת לאחריה (ראה ערך ברכת התורה) הרי עשרים ברכות, ותשע ברכות למפטיר (ראה ערך הפטרה), ושבע בתפילת מוסף, וברכת קידוש היום נוספת, שבחול אין מברכים אלא ברכת היין בלבד, וברכה אחת מעין שלש, הרי שלשים ושש (שבלי הלקט שם, בשם גאון), ולכן צריך לכוין לברכות הקוראים בתורה ולברכות המפטיר ויענה אחריהם אמן שיעלו לו להשלים מנין מאה הברכות (רא"ש ברכות ט כד; טוש"ע רפד ג). וכתבו אחרונים שלא אמרו לכוין לברכות הקוראים, אלא כשאין לו פירות להשלים בהם (מגן אברהם מו סק"ח; פרי מגדים שם, אשל אברהם סק"ח; שלחן ערוך הרב שם א), ונחלקו אם הוא רק לכתחילה (פרי מגדים שם); או שאף בדיעבד אינו יוצא ידי חובת מאה ברכות בשמיעת ברכות הקוראים, אם יש לו פירות להשלים בהן (מגן אברהם שם; שלחן ערוך הרב שם).

מה עולה למנין היום

ביסוד התקנה נחלקו אחרונים:

• יש אומרים שיסוד התקנה שיברך מאה ברכות בכל יממה, ואם לא בירך אחת מהן בזמנה אלא בלילה הבא, כגון ששכח ולא התפלל מנחה, ומשלים שמונה עשרה לאחר תפילה ערבית, עולה לחשבון היום הבא, וכן אם הקדים תפילת ערבית של היום לפלג המנחה של היום הקודם, אינה עולה לו לשם חובת היום הבא, אלא היום הקודם (בצל החכמה ד קנה ח-יד).

• ויש אומרים שיסוד תקנה שיברך מאה ברכות של סדר היום, וכל ברכה שנתקנה לברך בסדר היום, שייכת ליום ההוא דוקא, ואפילו לא בירך אותה בתוך היום ההוא עולה למנין מאה הברכות (שרגא המאיר ה מג ב).

למנות הברכות

בשבתות וימים טובים שתפילת העמידה כוללת שבע ברכות בלבד ימנה אדם ברכותיו עד שישלים למאה ברכות (רמב"ם תפילה ז טו-טז), ואף בימות החול טוב לאדם למנות ברכותיו מתחילת הלילה אחד לאחד למצוא חשבון, כדי שידע שלא פחת ממאה ברכות באותו היום (סדר היום, חיוב מאה ברכות וכו'; סידור היעב"ץ בית לט א א).

ברכה שאינה צריכה

אחרונים נחלקו אם מותר לגרום ברכה-שאינה-צריכה (ראה ערכו) בשביל להשלים מנין מאה ברכות, כגון שהיו לפניו פירות בשעת סעודתו, ורוצה להניחם לאחר ברכת המזון כדי לברך עליהם ברכה נוספת, וגורם בכך לברכה שאין צורך בה:

• יש אומרים שהדבר מותר בשעת הצורך, כגון בשבת, שחסרים הרבה ברכות, וצריך להשתדל להשלים מאה ברכות בפירות וכדומה (מגן אברהם רטו סק"ו, בשם השל"ה).

• ויש אומרים שלעולם הדבר אסור, אלא יצוה מראש שיביאו הפירות רק לאחר הסעודה (מהר"ם גלאנטי לח; מגן אברהם שם).

עניית אמן אחר ברכה שאינו יוצא בה

עניית אמן אחר ברכה שאינו יוצא בה, אם מפני שכבר יצא או מפני שאינו חייב בה, אינה עולה לו לברכה במנין מאה הברכות (המבי"ט א קיז).

אשה

אחרונים כתבו שאשה אינה חייבת במצוה זו, שבמנין הברכות שמנו שיעלו למאה ברכות, נחשבו בחשבון טלית ותפילין, וברכות נוספות שאינן שייכות בנשים, ולא הזכירו הפוסקים כיצד ישלימו נשים המנין, - וכן ביום הכפורים ודאי אינן יכולות להשלים מנין הברכות (הליכות ביתה יג א, בשם הרש"ז אויערבאך) - ומוכח שנשים אינן בכלל התקנה (שבט הלוי ה כג; הליכות ביתה שם, בשם הרש"ז אויערבאך)^[29].

קטן

וכתבו עוד שאין מצוה לחנך הקטן שיאמר מאה ברכות בכל יום, שהאב אינו מצוי אצלם בכל שעות היממה שיוכל לחייבים בכך (מצות המאה ברכות כהלכתה ב ה ב, ובהערה שם, על פי שו"ע או"ח ע ב).

ברכות שלאחר התלמוד

ישנן ברכות שיש הנוהגים לאומרם, למרות שלא נזכרו בתלמוד, כגון ברכת הנותן ליעף כח (ראה ערך ברכות השחר), וברכת יראו עינינו (ראה ערך ברכות קריאת שמע), ונחלקו בדינם:

• יש אומרים שאין לברכם, שלא נתחדשה ברכה אחר חתימת התלמוד (ארחות חיים א, דין תפילת ערבית ד, בשם תשובת הר"ש; רא"ש קידושין א מא; אגור פז, בשם רבותיו, ושיש מקטרגים כן; אגודה ברכות רי; בית יוסף או"ח מו ו; שו"ת מהרש"ל סד).

• יש אומרים שהגאונים תיקנו ברכות גם לאחר חתימת התלמוד, ויש לאומרם (סמ"ג עשין יט, בשם רבינו יהודה ברבי יצחק; רא"ש כתובות א טו; מאירי ברכות ד ב).

• ויש שחלקו: הנוהגים בברכות הללו לא ישנו ממנהגם, שיש להם לסמוך על תיקון הגאונים, ואלו שלא נהגו בזה, אל ישנו ממנהגם, כיון שלא נזכר בתלמוד (ט"ז או"ח מו סק"ז, בישוב הסתירה בדעת הרא"ש).

האומרים במעמדות ובקשות: ברוך אתה ה' וכו'

ויש מהאחרונים שלימד זכות על האומרים במעמדות ובקשות ברוך אתה ה' וכו', שלא אמרו שאין להוסיף על הברכות אלא בדרך חוב, אבל בדרך נדבה מותר לברך ולהודות לה' אפילו בהזכרת השם (חוות דעת יו"ד קי, בית הספק סק"ב)^[30].

שכר ברכה

שכר ברכה בעולם הזה אמרו חכמים שהוא עשרה זהובים (ראה ערך כסף), ומי ששחט וקדם חברו וכיסה את הדם חייב המכסה ליתן לו עשרה זהובים שכר הברכה (מסקנת הגמ' בחולין פז א), וכן מי שהזמינוהו לברך ברכת המזון, ובא אחר וחטף ובירך חייב ליתן לו ארבעים זהובים, שכר ארבע ברכות שבברכת המזון (רבנו ירוחם לא ד, על פי הגמ' שם), ונחלקו ראשונים:

• יש אומרים שעשרה זהובים הם דבר קצוב שקבעו חכמים לשכר ברכה לעולם (כן משמע ברי"ף בבא קמא לב ב מדפי הרי"ף; רמב"ם חובל ז יד, בשם יש מי שהורה; טור חו"מ שפב; שו"ע שם א, בשם יש מי שהורה).

• ויש אומרים שנותן כפי ראות עיני הדיינים (רמב"ם שם, בסתם; שו"ע שם, בסתם), שאם הוא אדוק במצות נותן לו יותר, ואם אינו מדקדק במצות אינו נותן לו כל כך (דרישה שם סק"ב, וסמ"ע שם סק"ו).

דין או קנס

אם חיוב זה מן הדין הוא או קנס, נחלקו ראשונים:

• יש אומרים שמן הדין הוא ולא קנס (רי"ף בבא קמא שם; רא"ש שם; ים של שלמה שם ח ס), שאין טעם לקונסו, שהרי נתכוון לעשות מצוה (רא"ש שם; ים של שלמה שם).

• ויש אומרים שאינו אלא קנס (רי"ף ורא"ש שם, בשם איכא מאן דאמר; רמב"ם שם; שו"ע שם)^[31].

במצוה שהכל חייבים בה

וכל זה בברכה שהוא עצמו חייב בה, כגון כיסוי הדם, שמי ששחט עליו המצוה לכסות (ראה ערך כיסוי הדם), אבל במצוה שהכל חייבים בה פטור, כגון אם קרא החזן לאחד לעלות לתורה והקדים השני ובירך, אינו חייב בעשרה זהובים, שבקריאת התורה הכל חייבים, וקריאת החזן אינה אלא כדי שלא יבואו לידי קטטה (ראה ערך קריאת התורה), ואפילו אם עמד במקום כהן, אינו חייב, שדין קדימת כהן אינו אלא אסמכתא (ראה ערך הנ"ל. תוספות חולין פז א ד"ה וחייבו; רא"ש שם ו ח).

ואפילו אם אמר האב למוהל למול את בנו, וקדם אחר ומל אותו - אינו חייב, שהרי כל ישראל מצווים למולו, ואינו חייב אלא אם תפס המצוה מן האב, כשרצה למולו בעצמו, אבל בדיבור שאמר האב למוהל שהוא ימול לא זכה עדיין אותו מוהל במצוה (רא"ש שם; ים של שלמה בבא קמא שם), שהרי יכול לחזור בו (ים של שלמה שם).

ואם יש מנהג למכור את המצות, וקנה אחד העליה השלישית לתורה או השישית וכיוצא, יש סוברים שחייב לשלם לו (ים של שלמה שם); ויש מצדדים שאינו חייב (ש"ך שם סק"ד)^[32].

אם ענה הנחטף אמן אחר הברכה

כתבו ראשונים שמי שחטף את הברכה מחברו והלה ענה אמן - פטור מלשלם, שהרי גדול העונה אמן יותר מהמברך (ראה ערך אמן), ואם שמע את הברכה ולא ענה אמן הוא שהפסיד לעצמו, שהרי יכול היה לענות אמן (רא"ש חולין שם, ומרדכי שם תרנה, בשם רבנו תם), ולא אמרו שכר ברכה עשרה זהובים אלא כשהחוטף בירך שלא היה יכול הנחטף לענות אמן, או באופן שלא יכל הנחטף לשמוע הברכה (ים של שלמה בבא קמא שם, לדעה זו; ש"ך שם סק"ד)^[33].

ברכה מדרבנן

אפילו על ברכה שמדרבנן חייב עשרה זהובים, שהרי אחת מארבע הברכות של ברכת המזון היא ברכת הטוב והמטיב שביבנה תיקנוה (ראה ערך ברכת המזון), ואמרו שדמיהן ארבעים זהובים (ריטב"א חולין שם)^[34].

ברכות הנהנין

על ברכות-הנהנין (ראה ערכו) אינו חייב לשלם (רבנו ירוחם לא ד).

בימינו

בזמן הזה אין בית דין מגבים שכר ברכה:

לסוברים שקנס הוא (ראה לעיל), הטעם לפי שאין דנים דיני קנסות בזמן הזה (ראה ערך דיני קנסות. שלטי הגבורים בבא קמא, ג, בשם ריא"ז).

לסוברים שדין ממון הוא (ראה לעיל), הטעם שבדבר שאין בו חסרון כיס אין דנים בזמן הזה (ראה ערך בית דין. תוספות חולין שם; רא"ש שם, בשם רבנו תם; מרדכי שם; טוש"ע חו"מ שם).

הערות שוליים