|
בר מצוה הגדרה[1] - קטן, שמגיע לזמן הגדלות, בו מתחייב בכל המצות הזמןהקטן שהגיע לשלש עשרה שנה ויום אחד נעשה גדול (רמב"ם אישות ב י), ומתחייב בכל המצוות האמורות בתורה, ועד אותו זמן הוא קטן, שפטור מכל המצוות (ראה ערך קטן), וכן שנינו: בן שלש עשרה למצות (אבות ה כא). שיעור זה של הזמן הוא הלכה למשה מסיני, כמו כל שיעורי תורה (שו"ת הרא"ש טז א; רש"י שם, בשם נוסחא אחרת; שו"ת מהרי"ל נא)[2]. מלבד השנים אינו נעשה לבר מצוה עד שיהיו לו גם שתי שערות - ונקראות סימנים - בגופו למטה, במקום הערוה (נדה מו א; רמב"ם אישות ב י,יז)[3], ומכל מקום כל שהגיע לשלש עשרה שנים ויום אחד מתחייב במצוות, אף על פי שלא בדקנוהו אם הביא שערות, שאנו מחזיקים אותו שודאי כבר הביא שערות, שחזקה כל שהגיע לכלל שנים הגיע לכלל סימנים (ראה ערך גדול; גדולה). צורת חישוב השניםשנים אלו נחשבות מעת לעת, כלומר שנים שלמות, ואין תחילת השנה של שנת השלש עשרה נחשבת לשנה, כדרך שאומרים במקומות אחרים במקצת השנה שהיא ככולה (ראה ערך שנה), אלא צריך שיעברו שלש עשרה שנים שלמות (רמב"ם אישות ב י; טוש"ע או"ח נה ט). שנים אלו אינן לא שנות הלבנה, ולא שנות החמה (ראה ערך שנה), אלא שנים של סדר העבור, שהן פשוטות ומעוברות (ראה ערך עבור שנים), כמו שהן נקבעות לפי חשבון העבור (רמב"ם אישות ב כא, על פי ירושלמי נדרים ו ח)[4]. ונחלקו ראשונים:
ברכת ברוך שפטרנימי שבנו נעשה בר מצוה צריך לברך: ברוך שפטרני מענשו של זה (בראשית רבה סג י; תשב"ץ קטן שצ; מהרי"ל הל' קריאת התורה, בשם מרדכי הגדול; רמ"א או"ח רכה ב, בשם יש אומרים)[5]. בשם ומלכותנחלקו ראשונים ואחרונים בצורת אמירת הברכה:
הסוברים שאין לברכה בשם ומלכות, נחלקו כיצד לברכה:
עניית אמןאם האב אומר הברכה בשם ומלכות, יש לשומעים לענות אחריו אמן (שערי אפרים ד כה). זמן הברכהמברכים ברכה זו כשהנער עולה לתורה בפעם הראשונה - במנין שבעת הקרואים - שאז נודע לרבים שהוא בר מצוה (פסקי ר"י מפריז כז; לקט יושר שם; שערי אפרים שם), גם אם כבר זימן ברבים קודם לכן (ראה ערך זמון. לקט יושר שם). ונהגו שהאב עולה יחד עמו, ולאחר שיסיימו הקריאה והנער מברך ברכה אחרונה עליה, מברך האב ברכה זו (שערי אפרים שם). ומהאחרונים יש שכתבו שנהגו לברכה או בשעת קריאת התורה, או בשעה שהנער מתפלל בצבור בתורת שליח צבור לראשונה (מגן אברהם שם סק"ד; משנה ברורה שם סק"ו)[6]. יש שכתבו שיש לשים היד על ראש הבן בשעת הברכה (פסקים לרבינו אביגדור כ; יד יצחק ג שג), ולא נהגו כן (נטעי גבריאל, הלכות והליכות בר מצוה, יב, הערה ח). טעם הברכהטעם הברכה לפי שעד שלש עשרה שנה צריך אדם להטפל בבנו (בראשית רבה שם), ונחלקו בביאור הדבר:
אם ברכה זו צריכה מניןאחרונים כתבו שמברכים ברכה זו דוקא בשעת קריאת התורה מפני שהיא צריכה מנין, שהיא כברכת הגומל, ששתיהן הודאה לקב"ה, ולכן אין לברכה ביחידות (דברי מלכיאל א ד; ציץ אליעזר ז כג). ויש שכתב שאינה צריכה מנין, ואם נתפרסם בציבור שהנער בר מצוה, כגון שקרא בתורה או עבר לפני התיבה, יכול האב לברך ברכה זו ביחידות (זה השולחן ב או"ח רכה). עד מתי מברכים ברכה זומכיון שברכה זו היא כברכת הגומל, זמן ברכתה כזמן ברכת הגומל (ראה ערכו. ציץ אליעזר שם). ברכת האםהאם אינה מברכת ברכה זו, ומספר טעמים לדבר:
על בן מאומץהאחרונים כתבו שאין לברך ברכה זו על בן מאומץ, שעלולה לצאת מזה תקלה שיחשבו שהוא בנו לכל דבר (חשוקי חמד פסחים קכא ב)[8]. על בתיש אומרים שעל בת אין מברכים ברכה זו (חידושי הרד"ל שם; שו"ת קול מבשר ב מד). ויש אומרים שהאב יכל לברך הברכה בלא שם ומלכות (הרב יצחק ניסים, נועם ז עמ' ד; שו"ת יביע אומר ו או"ח כט. וראה שו"ת הלכות קטנות א רכב). ברכת שהחיינובן שהגיע לי"ג שנה שנתחייב במצוות, וכן בת שהגיעה לי"ב שנה ונתחייבה במצוות, אין מברכים שהחיינו. הטעם:
יש מהאחרונים שכתב שהבר מצוה יברך שהחיינו בעת שמניח תפילין בפעם הראשונה, ויכוין גם על כל המצוות שעתיד לקיים כל ימי חייו (שו"ת חתם סופר או"ח נה, על פי ט"ז או"ח כב סק"א, שכל מצוה שאדם עושה בפעם הראשונה מברך שהחיינו); ויש שכתבו שיכניס עצמו לחיוב ברכת שהחיינו על ידי לבישת בגד חדש או אכילת פרי חדש בעת שמניח תפילין בפעם הראשונה (ביאור הלכה כב ד"ה קנה; בן איש חי, שנה א, פר' ראה אות יז, על פי ש"ך יו"ד כח סק"ה, שאין מברכים שהחיינו בקיום מצוה בפעם ראשונה כל שאין זמנה קבוע)[9]. סעודת בר מצוההכתוב: וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק (בראשית כא ח) יש מהאמוראים המבארים אותו, שנגמל מיצר רע ליצר טוב, כשנעשה בן שלש עשרה שנה (יש אומרים במדרש אגדה (בובר) בראשית כא ח; רבי הושעיה רבה בבראשית רבה נג י, ומתנות כהונה שם). ומצוה על האב לעשות סעודה ביום שבנו נעשה בר מצוה, היינו ביום שנכנס לשנתו הארבע עשרה, כיום שנכנס בו לחופה, ואין לך סעודת מצוה גדולה מזו, שנותנים למקום שבח והודאה שזכה הבן להיות בר מצוה, וגדול המצווה ועושה, ושזכה האב לגדלו עד עתה ולהכניסו בברית התורה (ים של שלמה בבא קמא ז לז). כשהבן דורש בדברי תורה הרי זו סעודת מצוה אפילו כשעושים אותה שלא באותו יום (ים של שלמה שם; מג"א רכה ס"ק ד, בשמו). אין להקדים סעודת בר-מצווה לפני היום שנעשה בו בן י"ג שנה, שהרי אז הוא עדיין קטן ואינו חייב במצוות, ואין טעם בעשיית סעודה (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' חכו ממתקים, ח"א עמ' שכב). מרבני דורנו יש מי שכתב שאילו היה בכוחו היה מבטל סדר הבר מצווה של הבנים שלא הביא זה שום איש לקרבו לתורה ולמצות, ואף לא את הבר מצווה אף לא לשעה אחת, ואדרבה בהרבה מקומות מביא זה לחלול שבת ועוד איסורים; אבל מכיון שכבר נהגו כן, וגם בא זה ממקור מצווה – קשה לבטל (שו"ת אגרות משה או"ח א קד). בבתבדורות האחרונים התפשט מנהג לעשות סעודה אף לבת המצוה, ונחלקו בדבר:
מנהגי בר מצוהמנהג ירושלים קדמוןמנהג טוב היה בירושלים שמי שנכנס למצוות סובלו ומקרבו לפני כל זקן וזקן, כדי לברכו ולחזקו ולהתפלל עליו שיזכה בתורה ובמעשים טובים; וכל מי שהיה לו גדול ממנו בעיר, היה עומד ממקומו והולך לפניו, והיה משתחוה לו להתפלל בעדו; ללמדך שהם נאים ומעשיהם נאים, ולבם לשמים; ולא היו מניחין בניהם קטנים אחריהם, אלא היו מוליכין אותן לבתי כנסיות, כדי לחנכן במצות (סופרים יח ז). מנהג נכון הוא ללמוד מסכת ולגמור אותה ביום הבר מצווה, והוא דבר טוב (שו"ת אגרות משה או"ח ד כג). נוהגים שחתן הבר-מצווה דורש בדברי תורה (ראה מקורות בס' נטעי גבריאל, בר מצווה, פי"ז). יש שנוהגים לזרוק סוכריות ומיני מתיקה על חתן בר-המצווה אחר עלייתו לתורה, ואין למנהג זה כל מקור, אלא שהוא השתרבב ממנהג זריקת סוכריות וכד' על חתן בעלייתו לתורה בשבת שלפני החתונה (הגרש"ז אויערבאך, הובאו דבריו בס' הקטן והלכותיו, ג פג סוף הע' קד). יש נוהגים שנער בר-המצווה קורא את כל הפרשה בציבור בשבת שלאחר בר-המצווה, או כאשר נעשה בר מצווה בשבת (ראה בס' נטעי גבריאל, בר מצווה, פי"ג - מקורות מספרי מנהגים); יש מקומות שאין המנהג כן (ראה נטעי גבריאל שם, שהוא מנהג החסידים); ויש שכתבו לבטל מנהג זה כליל (הליכות שלמה, תפילה א יב לד; שערי הלכה ומנהג או"ח ב עמ' שיא). קדימויות בעליה לתורהחתן ביום חופתו, היינו בחול כשיעשה החופה ביום זה, הוא קודם לכל החיובים, אפילו לנער שנעשה בר מצווה ביום זה; נער שנעשה בר מצווה באותו שבוע, אם יש לו עירנית [דהיינו שהוא מתושבי העיר] הוא קודם לכל החיובים, כיון שהוא זמן חינוכו, מלבד חתן שמזמרים לו [=שבת חתן], שהוא שוה לו ויטילו גורל; ואם אין הנער שנעשה בר מצווה מתושבי העיר, אף שמחוייבים לקרותו לתורה, מכל מקום אין דוחה שום חיוב של תושבי העיר (ביאור הלכה קלו א ד"ה בשבת). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
