|
בעל קרי הגדרה[1] - אדם שיצאה ממנו שכבת זרע הגדרתובעל קרי נקרא מי שיצא ממנו זרע, ואין חילוק בזה בין שיצא ממנו בשינה מעצמו, ובין שיצא ממנו בהקיץ, לרצונו או לאונסו (כלים א א; פסחים סז ב; רמב"ם שאר אבות הטומאות ה א), בין שלא בדרך תשמיש, ובין בדרך תשמיש (ירושלמי ברכות ג ד, יומא ח א, תענית א ו - מחלוקת; שו"ת תשב"ץ ח"א סי' קא-קב; תשב"ץ א קא-קב. וראה מלאכת שלמה ברכות ג ד). נקרא "בעל קרי" על שם הכתוב: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כג יא. תשב"ץ שם)[2], ואמרו: מקרה לילה, אין לי אלא קרי לילה, קרי יום מנין, תלמוד לומר: אשר לא יהיה טהור, מכל מקום, אם כן למה נאמר מקרה לילה, אלא שדיבר הכתוב בהווה (ספרי כי תצא רנה). אף האשה ששימשה מטתה, או שפלטה שכבת זרע שקיבלה מהאיש בתשמיש, היא כבעלת קרי (ראה להלן), אך הנוגע בשכבת זרע, אף על פי שהוא טמא מן התורה (ראה ערך שכבת זרע), כיון שאין הטומאה יוצאה מגופו, אינו בעל קרי (ראה ערך הנ"ל). טומאתובעל קרי טמא (זבים ה יא; רמב"ם שאר אבות הטומאה ה א,טו), שנאמר: וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחַץ בַּמַּיִם אֶת כָּל בְּשָׂרוֹ וְטָמֵא עַד הָעָרֶב (ויקרא טו טז). ראשון לטומאהאף על פי שהטומאה יוצאה מגופו, וחמור ממי שאין הטומאה יוצאה מגופו (ראה ערך קרבן פסח), מכל מקום אינו אב הטומאה, שיטמא אדם וכלים (ראה ערך אבות הטומאות), אלא הוא ראשון לטומאה (ראה ערך ולד הטומאה), שאינו מטמא אלא אוכלים ומשקים בלבד (רמב"ם שם א, ופירוש המשניות לרמב"ם כלים א א, ורא"ש שם, על פי זבים ה יא). גדר הטומאהבגדרה של טומאת בעל קרי נחלקו אם היא משום נגיעה, שהבעל קרי נגע בשכבת זרע שיצאה ממנו (רב הונא בנדה כב א); או שהיא משום ראיה (גמ' נדה מב א, ורש"י ד"ה ולטמא במשהו). שיעור הראייהונחלקו תנאים ואמוראים אם הרואה קרי צריך שיעור לראייתו:
הרואה קרי בקיסםהרואה קרי בקיסם, שהכניס קיסם בפי האמה והוציא בו זרעו, אינו טמא (רב הונא שם, ורש"י ד"ה הרואה), ונחלקו ראשונים:
אף להלכה נחלקו ראשונים:
כשלא יצאה שכבת הזרע לחוץאין הרואה קרי טמא עד שתצא ממנו שכבת הזרע לחוץ (משנה נדה מ א; רמב"ם שאר אבות הטומאה שם), שנאמר: וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו טז) - עד שתצא טומאה חוץ לבשרו (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ו ב; גמ' שם מג א). כשלא הרגיש ביציאההרואה קרי בלי הרגשה, נחלקו בגמרא בדינו:
אף להלכה נחלקו הדעות: יש פוסקים כדעה הראשונה, ולפיכך אם ראה בלא קישוי ובלא תאוה אינו טמא, אבל נעקרה בהרגשה ויצאה שלא בהרגשה טמא (רמב"ם שאר אבות הטומאה ה ד); ויש פוסקים כדעה השלישית (ראב"ד שם). באונסאף הרואה קרי לאונסו - כגון שבא מחמת רוב מאכל ומשתה (רש"י פסחים סז ב ד"ה מטמאה) - טמא (גמ' שם; רמב"ם שם א). קטןקטן פחות מבן תשע שנים ויום אחד הרואה קרי אינו טמא, שאינו בן ביאה (תורת כהנים שם א; נדה לב ב), והלכה למשה מסיני היא (ראה ערך ביאה), וסמכוה לכתוב (גמ' שם): וְאִישׁ כִּי תֵצֵא מִמֶּנּוּ שִׁכְבַת זָרַע (ויקרא טו טז) - "איש", פרט לקטן[4], "ואיש" - וי"ו החיבור של "ואיש" - מרבה בן תשע ויום (תורת כהנים שם; גמ' שם)[5]. גויהנכרי אינו מטמא בקרי, שנאמר: כִּי יִהְיֶה בְךָ אִישׁ אֲשֶׁר לֹא יִהְיֶה טָהוֹר מִקְּרֵה לָיְלָה (דברים כג יא) - "בך", ולא באחרים (ספרי כי תצא רנה). מדרבנןחכמים גזרו על המהרהר והמטיל מים טומאה לתרומה, אבל לא לחולין (רמב"ם שאר אבות הטומאה ה טו, על פי תוספתא מקוואות (צוקרמאנדל) ו ז-ח, לגירסתו, שהיא גירסת הר"ש שם ח ד). מהרהרהמהרהר שאמרו, הוא המהרהר בלילה ועמד ומצא בשרו - אברו (רש"י נדה מג א ד"ה בשרו) - חם (מקואות ח ג), והוא שראה ששימש מיטתו בחלום, שכיון שהרגיש ששימש בחלום - ראה בהרגשה (גמ' שם, לשמואל, בלשון הראשונה; רמב"ם שם ה), ולפיכך מצא בשרו חם, והיתה מעט שכבת זרע, ונתקנחה בבשרו או בכליו, ולכן לא מצא לחלוחית (רמב"ם שם). הרהר ולא מצא בשרו חם, או שמצא בשרו חם ולא הרהר - טהור (תוספתא שם ה; רמב"ם שם)[6]. המטיל מיםהמטיל מים, הוא מי שראה מים חלוקים - שהטיפות חלוקות כמין שלשלת (פירוש המשניות לרמב"ם מקואות ח ב; ברטנורא שם), או שהם חלקים ואינם נדבקים זה בזה (פירוש הרא"ש שם) - או עכורים (מקואות שם; רמב"ם שם ו), ויש חילוק בדבר:
היו לבנים ונמשכים - שמתדבק קצתו בקצתו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; פירוש הרא"ש שם; ברטנורא שם) - טמא (תנא קמא שם; רמב"ם שם); ויש מהתנאים הסובר שאין חילוק בזה (רבי יוסי שם). המטיל טיפות עבות מתוך האמה - טהור (תנא קמא במקואות שם, לפי כסף משנה שם ו, ותוספות יום טוב שם ג; רמב"ם שם); ויש מהתנאים הסובר שטמא (רבי אלעזר חסמא שם ג). בעל קרי שלא הטיל מים קודם שטבלבעל קרי שטבל, ולא הטיל מים קודם שטבל, כשיטיל מים - טמא (מקואות שם ד), שמא נשתייר קצת מן הקרי ויוצא עכשיו (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רש"י חולין כד ב ד"ה לכשיטיל), שצחצוחי שכבת זרע אינם יוצאים אלא כשיטיל מים (רמב"ם שם ז). ואף על פי שעכשיו יוצא בלי הרגשה, הרי מתחילה נעקרה מהגוף בהרגשה (נדה מג א, ללשון הראשונה של שמואל שם), או לפי שרובה בהרגשה היתה (גמ' שם, ללשון השניה שם). במה דברים אמורים בחולה ובזקן, אבל בילד ובבריא - טהור (רבי יוסי שם; רמב"ם שם ז), שבילד ובבריא יוצא בתחילה הכל ואינו משתייר (פירוש המשניות לרמב"ם שם; רש"י שם ד"ה בילד); ויש מהתנאים שאינו מחלק בזה (תנא קמא שם). עד כמה הוא ילד, כל זמן שעומד על רגלו אחת וחולץ מנעלו ונועל מנעלו (חולין שם ב), ואם אינו יכול לעשות כן מפני חוליו הרי זה חולה לענין זה (רמב"ם שם). שוטה ורוכבי גמליםעוד שני מיני אנשים גזרו עליהם מדרבנן שיהיו טמאים בטומאת קרי, ואסורים לאכול בתרומה, אבל לא בחולין:
משמשתהאיש ואשה ששימשו מיטתם, שניהם טמאים (רמב"ם שאר אבות הטומאה ה ט,טו), שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע וְרָחֲצוּ בַמַּיִם וְטָמְאוּ עַד הָעָרֶב (ויקרא טו יח), ואף על פי שהאיש טמא מן הקרי לבדו, בלי תשמיש, הוצרך הכתוב להודיענו דין זה משום האשה, שאפילו לא נגע בשרה בקרי מבחוץ, ונגיעת בית-הסתרים אינה מטמאה (ראה ערך בית הסתרים), גזרת הכתוב היא שמחמת תשמיש היא טמאה (תורת כהנים מצורע, זבים פרק ו י; נדה מא ב ורש"י ד"ה מה בא), והרי היא כרואה קרי, ושניהם ראשון לטומאה הם מדין תורה (רמב"ם שם ט). הבועל ולא הוציא זרעהבועל את האשה ולא הוציא זרע, הוא והאשה טהורים (רמב"ם שם י), שנאמר: וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זָרַע (שם) - "שכבת זרע", פרט למערה (תורת כהנים שם ג,ח; יבמות לד ב) שלא הזריע (רש"י שם ד"ה להעראה). קטנהקטנה הפחותה מבת שלש שנים ויום אחד ששמשה אינה טמאה (תורת כהנים שם ז; נדה לב א; רמב"ם שם ט), והלכה למשה מסיני היא (ראה ערך ביאה), וסמכוה לכתוב (גמ' שם): וְאִשָּׁה אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ (שם) - "אשה", פרט לקטנה, "ואשה" - וי"ו החיבור של "ואשה" - מרבה בת שלש ויום (תורת כהנים שם; גמ' שם)[8]. כשהבועל קטןוכן אין האשה טמאה עד שיהיה האיש השוכב עמה מבן תשע שנים ומעלה (רמב"ם שם יט), שנאמר: אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ (שם) - "איש" ולא קטן (תורת כהנים שם ח; רמב"ם שם). כשהבועל גוי או בהמהוכן אם בא עליה נכרי או בהמה, הרי זו טהורה (רמב"ם שם). הבועל שלא כדרכהבא עליה שלא כדרכה - טהורה (רמב"ם שם), שנאמר: אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אִישׁ אֹתָהּ (שם) - "אותה", פרט לדבר אחר (תורת כהנים שם), היינו שלא כדרכה (יבמות לד ב). ביאה ראשונההכלה, שבא עליה בעלה ביאה ראשונה, נחלקו בה תנאים:
פולטתהאשה שפלטה שכבת זרע שקיבלה מן האיש, אף על פי שכבר טבלה ונטהרה מטומאת תשמישה קודם שפלטה, הרי היא טמאה (נדה מב ב; רמב"ם שאר אבות הטומאה ה יא), בין לתרומה ובין לחולין (תנא קמא בתוספתא מקואות (צוקרמאנדל) ו ז)[10]. טומאתה אינה בתורת נוגעת בזרע, אלא בתורת רואה קרי (גמ' שם מג א; רמב"ם שם), ואינה צריכה שיעור לפליטתה, אלא טמאה בכל שהוא (נדה מב א; רמב"ם שם). טומאה זו נלמדת מפרישת מתן תורה, שנאמר לישראל: הֱיוּ נְכֹנִים לִשְׁלֹשֶׁת יָמִים אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות יט טו), ולא היה די להם בפרישת יום אחד, שיוכלו לטבול וליטהר מטומאת תשמישם, אלא שחשש הכתוב שמא תפלוט האשה את הזרע ותיטמא, ולפיכך הפרישם שלשה ימים, שאפילו אם תפלוט אחר כך לא תיטמא, שכבר נפסד ונתקלקל הזרע, ואינו ראוי ליצירת ולד, ואינו מטמא (שבת פו א, ורש"י ד"ה לשלשת). כשלא יצא ממנה הזרע לחוץהפולטת טמאה אפילו שלא יצא ממנה הזרע לחוץ אלא נעקר ממקומו, ועדיין הוא בפנים, בבית החיצון, שנאמר בנדה: יִהְיֶה זֹבָהּ בִּבְשָׂרָהּ (ויקרא טו יט) - "בבשרה", שמטמאה בפנים כבחוץ (תנא קמא בנדה מא ב)[11], ולמרות שהכתוב הוא בנדה, מכיוון שכתוב לשון זיבה, אנו למדים מהמילה "יהיה" לכל הזב מבשרה (גמ' שם, לפי תורה תמימה שם, על פי רש"י שם ד"ה תלמוד). ספירת זבההפולטת סותרת את מנין ספירתה לטהרתה מטומאת זיבה (ראה ערך ספירת זבה. נדה מב א, ורש"י ד"ה לסתור; רמב"ם שם), ואינה סותרת אלא יום אחד בלבד, היינו אותו יום שפלטה בו, כשם שבועלה שראה קרי אינו סותר אלא אותו יום בלבד (נדה לג ב; רמב"ם שם), ואין חילוק אם בועלה זב או טהור, ואם הבועל בעלה או אחר[12]. לפיכך המשמשת מיטתה וראתה אחר כך דם ופסקה, אינה מתחילה למנות שבעה נקיים עד שיעבור עליה הזמן שהזרע מסריח, שמא תפלוט ותסתור (תוספות שם א ד"ה רואה, בשם רבנו חננאל ור"י; רמב"ם איסורי ביאה ו טז; טוש"ע יו"ד קצו יא). ונהגו להחמיר עוד שלא לחלק בין שימשה ללא שימשה, וכל אשה שצריכה לספור שבעה נקיים ממתינה קודם הספירה זמן של הפסד הזרע (ראה ערך ספירת זבה). פליטה לאחר שנפסד הזרעבזמן שבו נפסד הזרע ואם תפלוט אחר כך תהיה טהורה, נחלקו תנאים:
תקנת עזראמן התורה בעל קרי מותר לעסוק בתורה בעודו בטומאתו ככל הטמאים, ועזרא ובית דינו תיקנו שלא יקרא בעל קרי בתורה עד שיטבול (בבא קמא פב א-ב; רמב"ם קריאת שמע ד ח; טוש"ע או"ח פח א)[14], כדי שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם כתרנגולים (ירושלמי ברכות ג ד; רמב"ם תפילה ד ה; טוש"ע שם)[15], וסמכוהו לכתוב (תוספות שם ב ד"ה אתא): וְהוֹדַעְתָּם לְבָנֶיךָ וְלִבְנֵי בָנֶיךָ יוֹם אֲשֶׁר עָמַדְתָּ לִפְנֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בְּחֹרֵב (דברים ד ט-י), מה להלן - בחורב - בעלי קרי אסורים, שהרי הזהירה תורה: אַל תִּגְּשׁוּ אֶל אִשָּׁה (שמות יט טו), אף כאן בעלי קרי אסורים (ברכות כא ב). למי תוקנה התקנהבבריא, נחלקו אמוראים: יש אומרים שאם הוא בריא - שהרגיל והמשיך את הקרי עליו בכך ששימש מיטתו – תיקן עזרא טבילה במקוה של ארבעים סאה, ואם הוא בריא וראה קרי לאונסו - היינו שראה קרי בשינה – תיקן עזרא נתינת תשעה קבים מים עליו[16] (אביי בברכות כב ב)[17]; ויש אומרים שאין קרי כלל אלא מתשמיש המטה, ולא לאונסו (רבי יהושע בן לוי בירושלמי שם ג ד. וראה שו"ת הגאונים שערי תשובה קנ). אף בחולה נחלקו אמוראים: יש אומרים שאין הבדל בין חולה לבריא, בין במרגיל ובין באונס (אביי ורבא בבבלי שם, לפי רב דימי שם); יש אומרים שחולה המרגיל דינו כבריא לאונסו ונטהר בתשעה קבים מים, וחולה לאונסו פטור מכלום (אביי ורבא שם, לפי רבין שם); ויש אומרים שחולה המרגיל דינו כבריא המרגיל וצריך ארבעים סאה, וחולה לאונסו פטור מכלום (רבא שם, לגירסתנו). יש שכתבו שהתקנה חלה גם אם היתה ביאה בלא הוצאת זרע (ראה שו"ת אגרות משה אבהע"ז א עב; שו"ת תשובות והנהגות א קכד). באלו דברי תורה נאסרונחלקו תנאים אם תקנה זו היא שבעל קרי אסור בכל דברי תורה (תנא קמא בברכות כב א; רבי יוחנן הסנדלר משום רבי עקיבא שם, בלשון הראשונה); או שמותר בחלקים מסוימים ממנה השגורים על פיו (דעות שונות של תנאים אחרים שם). תפילהאף בתפילה נאסר בעל קרי, ונחלקו ראשונים אם היא תקנת עזרא (מאירי שם כ א; רא"ש בבא קמא ז יט); או שהיא תקנה מאוחרת יותר (רמב"ם שם). עומד בתפילה או בקריאת התורה ונזכר שהוא בעל קרילפיכך אם היה עומד בתפלה ונזכר שהוא בעל קרי - לא יפסיק אלא יקצר (משנה ברכות כב ב), ויאמר כל ברכה וברכה בקיצור (רש"י שם ד"ה לא יפסיק), אבל אם היה קורא בתורה ונזכר שהוא בעל קרי, אינו מפסיק ועולה, אלא מגמגם במרוצה וקורא (תנא קמא בברייתא שם, ורש"י ד"ה מגמגם); וזה דוקא בציבור (ירושלמי שם ג ה; כן משמע ברש"י שם ד"ה יותר), אבל ביחיד נחלקו תנאים אם מפסיק מיד (רבי מאיר בירושלמי שם), או שאינו מפסיק כלל אם אין לו מים לטבול, אלא רק אם יש לו (רבי יהודה שם). היחס בין תקנה זו לטומאההזב שראה קרי, ונדה שפלטה שכבת זרע שקלטה בשימושה אתמול קודם שראתה נדה, והמשמשת שראתה נדה (ראה לעיל) - אף על פי שבכל אלה אין הטבילה מטהרתם, שהרי טמאים שבעה ימים, מכל מקום צריכים טבילה לתפילה ולתורה משום הקרי (משנה ברכות כו א, ורש"י ד"ה זב), כיון שאין טבילה זו משום טהרה, אלא מפני הגזירה שלא יהיו תלמידי חכמים מצויים אצל נשותיהם (רמב"ם שם), והוא הדין בבעל קרי שראה זיבה אחר קריו (גמ' שם)[18]. תפיליןבעל קרי מותר להניח תפילין (סוכה כו ב; רמב"ם תפילין ד כא; טוש"ע או"ח מ ו)[19], אם קינח את הקרי מעליו (מגן אברהם שם סק"ה). המשתיןהמשתין ורואה מים חלוקים ועכורים, כיון שאינו טמא אלא לתרומה ולא לחולין (ראה לעיל) - לא גזר עליו עזרא לתורה ולתפלה (מגן אברהם פח סק"א). קריאת שמע וברכותיהבעל קרי - שאין לו מים לטבול (ירושלמי ברכות ג ד) - כשמגיע זמן קריאת שמע מהרהר בלבו, אבל אינו מברך ברכות קריאת שמע, לא לפניה ולא לאחריה (תנא קמא במשנה שם כ ב; רבי מאיר בירושלמי שם), אפילו בהרהור (רש"י שם ד"ה ואינו מברך; תוספות ד"ה בעל). הטעם:
ברכות הנהניןעל המזון מברך לאחריו - בהרהור (רבנו יונה שם; מאירי שם) - ואינו מברך לפניו (משנה שם), שברכת המזון לאחריו היא מן התורה (ראה ערך ברכת המזון), ולכן חייבוהו בהרהור (גמ' שם)[21]. נשיאת כפיםכהן בעל קרי מותר לשאת כפיו, והמחמיר לטבול, תבוא עליו ברכה (ערוך השלחן או"ח קכח סד). מים שאוביםטבילת בעל קרי לתורה מותרת אפילו במים שאובים, אף שפסולים בטבילה משום טומאה (ראה ערך מקוה. מקואות ח א, ופירוש המשניות לרמב"ם, ור"ש, ופירוש הרא"ש שם; רבי יהודה בברכות שם; ראב"ד ברכות ו ה; בית יוסף או"ח פח מג"א סי' תרו סק"ט), ונחלקו אמוראים אם התירו טבילה זו גם בכלים; או שצריכה שתהיה בקרקע דוקא (גמ' שם), וכן הלכה (ראב"ד ברכות ו ה; מגן אברהם תרו סק"י)[22]. חציצהכל החוצץ בטבילה - לטהרות - חוצץ בבעל קרי (יבמות מז ב, לגירסת הרשב"א שם, ונדה סז א, ושו"ת הרשב"א א תתיט, ריטב"א יבמות שם, ומאירי נדה שם) אף לענין טבילה הבאה להתירו בדברי תורה ותפילה (רשב"א נדה שם, בפירוש השני; אשכול (אלבק) ח"א א, בשם ויש מחבורתינו); ויש שכתבו שאין חציצה במיעוט הגוף - שאינה פוסלת בטבילה אלא מדרבנן (ראה ערך חציצה) - אינה פוסלת בטבילה זו (אשכול שם, בסתם). בטול התקנהתקנת עזרא נתבטלה (ברכות כב א; רמב"ם קריאת שמע ד ח, ושם תפילה ד ה; טוש"ע או"ח פח א), לפי שלא פשטה תקנה זו בכל ישראל, ולא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה (רמב"ם שם ושם), ולא שנמנו חכמים על הדבר ועמדו וביטלו התקנה, אלא שנתבטלה מעצמה על ידי העם, ולפי שלא היה כח ברוב הציבור לעמוד בה לא כפו חכמים את העם לטבול, ולא מיחו בידם, ובטלה מאליה (כסף משנה קריאת שמע שם), ולאחר שנהגו כן, חיזקו חכמים את ביטול התקנה (ערוך השלחן או"ח פח ב). לתפילהונחלקו ראשונים:
ומכל מקום אף שמצד הדין בטלו הטבילה גם לתפלה, עדיין מצד המנהג חילוקי מקומות הם:
בימינו נזהרים ביותר בטבילה זו ההולכים בעקבות הבעש"ט (ראה ס' מאור ושמש, ריש פרשת אמור). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
