|
אין דנין אפשר משאי אפשר הגדרה[1] - אין למדים דין בדבר שמציאותו אפשרית מבלעדי אותו דין, מדבר שאין מציאותו אפשרית מבלעדיו בבנין-אבפסח ממעות מעשר שנימחלוקת תנאים היא אם דנים אפשר משאי אפשר: רבי אליעזר אומר מנין לפסח דורות שאין בא אלא מן החולין - ולא ממעות מעשר שני - נאמר פסח במצרים ונאמר פסח בדורות, מה פסח האמור במצרים אין בא אלא מן החולין - שלא היה אז מעשר שני - אף פסח האמור לדורות אין בא אלא מן החולין; אמר לו רבי עקיבא: וכי דנין אפשר משאי אפשר, אמר לו: אף על פי שאי אפשר ראיה גדולה היא ונלמד הימנה (יבמות מו א). לימוד זה הוא בבנין אב (תוספות שם ד"ה א"ל ובכורות נו א ד"ה ומה); ויש שנראה מדבריו שהוא בגזרה שוה (רש"י נדה לז ב ד"ה הקישן הכתוב). בגזרה-שוהולד מעשר בהמה אינו קרבאין דנים אפשר משאי אפשר בגזרה שוה, ולכן הוצרכנו ללימוד מיוחד שוולד של מעשר-בהמה אינו קרב, ואין למדים בגזרה שוה מבכור שהוא זכר ואין בו ולד, שאין דנים אפשר משאי אפשר (תמורה יח ב). פסח ממעות מעשר שנילשיטה המובאת לעיל שהלימוד של רבי אליעזר בנוגע להבאת קרבן פסח ממעות מעשר שני הוא לימוד בגזרה שוה (רש"י נדה לז ב ד"ה הקישן הכתוב), הרי שלדעת רבי אליעזר דנין אפשר משאי אפשר בגזרה שוה, ולדעת רבי עקיבא לא. מספר המלקות של עדים זוממיםעדים זוממים שרצו לחייב מלקות - מלקים אותם לכל אחד ואחד מלקות שלמה, ואין משלשים ביניהם כדרך שמשלשים בממון כשרצו לחייב והוזמו. ונחלקו אמוראים במקור הלימוד: אביי אמר: נאמר רשע בחייבי מלקות, ונאמר רשע בחייבי מיתות בית דין, מה להלן אין מיתה למחצה אף כאן אין מלקות למחצה (מכות ה א), ופירשו ראשונים שאף על פי שבמיתה אי אפשר לחצאין, מכל מקום דנים אפשר משאי אפשר (תוספות יבמות מו ב ד"ה אמר, ומנחות פב ב ד"ה והשתא); ורבא אמר לימוד אחר על כך (ראה מכות שם), לפי שסובר שאין דנים אפשר משאי אפשר (רמב"ן וריטב"א מכות שם). בהיקשזבה שילדהבהיקש נחלקו אמוראים:
גר שטבל ולא מלנחלקו תנאים בגר שטבל ולא מל: רבי אליעזר ורבי יהושע סוברים שהוא גר, שכן מצינו בנשים בשעת מתן תורה שנתגיירו בטבילה בלבד, ופירשו בגמרא: שאף על פי שבנשים אין מילה שייכת, דנים אפשר משאי אפשר (יבמות מו א); ורבי יוסי סובר שאינו גר עד שימול ויטבול (שם א-ב), ואין למדים מנשים לפי שאין דנין אפשר משאי אפשר. לימוד זה הוא בהיקש, שנאמר: כָּכֶם כַּגֵּר יִהְיֶה (במדבר טו טו) ככם כאבותיכם (תוספות מנחות שם, על פי כריתות ט א). תרומה מטמא על הטהורבירושלמי למדו אפשר משאי אפשר בהיקש: וְנֶחְשַׁב לָכֶם תְּרוּמַתְכֶם כַּדָּגָן מִן הַגֹּרֶן וְכַמְלֵאָה מִן הַיָּקֶב (במדבר יח כז) - מה גורן ויקב אי אפשר שיהא מקצתו טמא ומקצתו טהור, שאין חטה אחת חציה טמאה וחציה טהורה, אף מה שאתה תורם יהיה כולו טמא או כולו טהור, מכאן שאין תורמים מן הטמא על הטהור, "ולמדין אפשר משאי אפשר" (ירושלמי תרומות ב א). בקל-וחומרשחיטת הקרבנות אינה צריכה בעליםאין דנים אפשר משאי אפשר בקל וחומר, ולכן הוצרכנו ללימוד מיוחד ששחיטת הקרבנות אינה צריכה בעלים, ולא למדנו מקל וחומר מזריקה, ומה זריקה שהיא עיקר כפרה אינה צריכה בעלים, שחיטה שאינה עיקר כפרה לא כל שכן, לפי שזריקה אי אפשר בבעלים, שהרי צריכים כהן לעבודתה, ואין דנים אפשר משאי אפשר (מנחות יט א). בסבראקיום מצות פריה ורביהנחלקו תנאים בלימוד אפשר משאי אפשר: בית שמאי אומרים שמצות פריה-ורביה אין מקיימים בזכר ונקבה אלא בשני זכרים, ופירשו בגמרא שאין למדים מברייתו של עולם, שנבראו זכר ונקבה, אדם וחוה, לפי שאין דנים אפשר משאי אפשר, שאם לא נבראה חוה לא היתה נקבה אחרת בעולם; ובית הלל אומרים מצות פריה ורביה היא בזכר ונקבה ולא בשני זכרים, שלמדים מברייתו של עולם (יבמות סא ב - סב א, ורש"י שם ד"ה משאי אפשר). לימוד זה הוא לימוד מסברא (כן משמע בפירוש הריב"ן שם, ובפסקי הרי"ד שם סא ב). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
