הגדרה^[1] - אין ממיתים נפש אחת כדי להציל נפש אחרת

במעוברת

יצא רובו של ולד

האשה שהיתה מקשה לילד, ויצא רובו של ולד - אין נוגעים בו, מפני שאין דוחים נפש מפני נפש (אהלות ז ו. וראה ערך הצלת נפשות). ואף על פי שהוא רודף (ראה ערכו), ואף בקטן הרודף ניתן להציל את הנרדף בנפשו של הרודף, מכל מקום אין מצילים את האשה בנפשו של הולד, מפני שמן השמים רודפים אותה (סנהדרין עב ב), וזהו טבעו של עולם (רמב"ם רוצח א ט)^[2], או לפי שאין אתה יודע מי רודף את מי (ירושלמי סנהדרין ח ט).

יצא ראשו של ולד נידון כרוב אבריו, והרי הוא כילוד, ואין נוגעים בו (סנהדרין שם; רמב"ם שם). ואף כשיצא רוב הראש, היינו משיצאה פדחתו, הרי זה כילוד (ר"ש ורא"ש אהלות שם, על פי נדה כט א).

אם יצא דרך מרגלותיו אינו כילוד עד שיצא רובו (פנים מאירות ח"ג סי' ח). יש מסתפקים כשידוע שאם יצא דרך מרגלותיו ששניהם ימותו, אם מותר להציל את האשה, כיון שבין כך ובין כך ימות, ואין בזה משום דוחים נפש (פנים מאירות שם).

אין דוחים נפש שאמרו, אפילו בלא ידוע שכלו לו חדשיו, לפי שרוב ולדות בני קיימא הם (שו"ת נודע ביהודה תניינא חחו"מ סי' נט)^[3].

יש מן הראשונים סוברים שהאשה עצמה יכולה לחתוך את העובר לפי שהיא נרדפת, ואף במקום שאין אחרים מחזיקים את הרודף כרודף, הנרדף עצמו רשאי (מאירי סנהדרין שם, בשם חכמי הדורות).

לא יצא לאויר העולם

אבל כל שלא יצא לאויר העולם - מחתכים את הולד במעיה ומוציאים אותו אברים-אברים, מפני שחייה קודמים לחייו (אהלות שם), שהעובר אינו בכלל נפש, ומותר להמיתו כדי להציל את אמו (רש"י סנהדרין עב ב ד"ה ניתן; מאירי ורמ"ה סנהדרין שם; חידושי הרמב"ן נידה מד ב ד"ה והא דתנן, ובס' תורת האדם שער הסכנה. וראה שו"ת מהרי"ט ח"א סי' צז וסי' צט; העמק שאלה שאילתא קסז אות יז), שהרי לא חייבה תורה מיתה על ההורגו (רמ"ה סנהדרין שם, ובסמ"ע סי' תכה ס"ק ח), ואף שיש איסור בדבר (עי' תוס' סנהדרין נט א ד"ה ליכא, וחולין לג א ד"ה אחד. וראה ערך עֻבֳּר), מכל מקום כיון שאינו נפש ואינו בכלל שפיכות דמים, אין איסורו חמור משאר איסורים הנידחים מפני פיקוח נפש (מנחת חינוך מצוה רצו). ויש שכתבו שהסברא של "מאי חזית דדמא דידך סומק טפי" לא שייך בעובר, והלכך מותר להרוג את העובר כדי להציל את האם, שדמה אדום יותר ממנו (תפארת ישראל אהלות ז ו, בועז סוף סק"י; הערת חזון איש על חידושי רבנו חיים הלוי על הרמב"ם רוצח א ט), והעובר הוא בגדר ספק נפל שאין לו עדיין חזקת חיים (תפארת ישראל שם; שו"ת מלמד להועיל ח"ב סי' סט).

יש מן הראשונים סוברים שאף לפני שיצא לאויר העולם לא הותר לחתוך את העובר אלא מפני שהוא כרודף אחריה להורגה (רמב"ם שם; סמ"ג לאוין קסד; רבנו בחיי דברים כב כו; שו"ע חו"מ תכה ב. וראה הערה 2).

הפלה מלאכותית

מכאן למדו הפוסקים היתר להפלת עובר בכל שלב הריון - בטרם יצא פדחתו לאויר העולם (ראה לעיל) – אם המשך ההריון או הלידה הצפויה מסכנים את חייה של האם (שו"ת בית שלמה חחו"מ סי' קלב; שו"ת צפנת פענח ח"א סי' נט; שו"ת מחזה אברהם (שטינברג) ח"ב חיו"ד סי' יט; שו"ת יביע אומר ח"ד חאבהע"ז סי' א; שו"ת שבט הלוי ח"ה סי' קצג; שו"ת קנה בשם ח"א חחו"מ סי' קכז, והביא שם שהסכים לכך גם הגרי"י ווייס)^[4].

דין זה נכון בין אם מדובר בסכנה או חשש סכנה למחלה גופנית מסוכנת, או למחלה נפשית מסוכנת (שו"ת לבושי מרדכי חחו"מ סי' לט; שו"ת תשובות והנהגות ח"ב סי' תשלד. וראה עוד בשו"ת שבט הלוי ח"ז סי' רח; תורת היולדת פ"ס הע' ד)^[5].

בהצלה מרוצח

סתם

עכו"ם שאמרו לישראל תנו לנו אחד מכם ונהרגנו, ואם לאו נהרוג את כולכם, יהרגו כולם ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל (ירושלמי תרומות ח ד; תוספתא (ליברמן) שם ז כ), לפי שאין דוחים נפש מפני נפש (פי' הרא"ש תרומות ח יב. ועי' רש"י סנהדרין עב ב ד"ה יצא ראשו)^[6].

יחדו

אם יחדו להם ואמרו תנו לנו את פלוני, או נהרוג את כולכם - נחלקו אמוראים אם מותר למסור את המיוחד, או שלא הותר אלא אם כן הוא מחויב מיתה כשבע בן בכרי^[7] (ירושלמי שם מחלוקת ר' יוחנן וריש לקיש. ועי' מחלוקת ר' יהודה ור' שמעון בתוספתא תרומות סוף פ"ז)^[8], אף על פי שלא היה חייב מיתה מדין תורה אלא מחוק המלכות שמרד בדוד (ט"ז יו"ד שם, ועי' מאירי שם)^[9].

ואף להלכה מחלוקת: יש פוסקים שאסור למסור, אלא אם כן הוא חייב מיתה כשבע בן בכרי, ואף אז אין מורים להם כן לכתחילה (רמב"ם יסודי התורה ה ה, כריש לקיש. ועי' כסף משנה ולחם משנה והגהות מיימוניות שם; רמ"א יו"ד קנז א, בשם רש"י ור"ן); ויש פוסקים שמותר למסור אותו אפילו אינו חייב מיתה, ואל יהרגו כולם, כיון שבין כך ובין כך יהרג עם כולם (רש"י סנהדרין בתירוץ א שם, ועי' בית יוסף וכסף משנה; מאירי סנהדרין שם, ועי' רמ"ה שם; רמ"א יו"ד שם, בשם רמב"ם, וצ"ע. ועי' נודע ביהודה תניינא חיו"ד סי' עד, ובית יעקב סי' קמז).

אם זה שייחדוהו הוא מחוץ לסכנה ויכול להינצל, אין מוסרים אותו (סמ"ק סי' עח; שו"ת הב"ח סי' מג, על פי התוספתא תרומות סוף פ"ז. ועי' רד"ק שמואל ב כ כב, ואהלי יוסף דיני קידוש השם אות קמט), אלא אם היה זה שייחדוהו חייב מיתה בדיני ישראל, שמותר למסור אותו אף להצלת ישראל אחר (מאירי שם, ועי' אהלי יוסף שם), אבל המחויב מיתה בדיני עכו"ם אסור למוסרו (מאירי שם, ועי"ש ובמדרש רבה בראשית (וילנא) צד ט)^[10].

יש מי שכתב, שאם האיש מהסיעה שייחדוהו מסכים שימסרוהו לגויים – מותר (רד"ק שמואל ב כ כב).

טריפה

יש מהראשונים סוברים, שאף בלא יחדו - אם היה ביניהם טרפה ימסרוהו ואל יהרגו, כיון שההורגו פטור (מאירי שם, ועי' שו"ת נודע ביהודה תניינא חחו"מ סי' נט).

בעריות

סתם

נשים שאמרו להן עכו"ם תנו לנו אחת מכן – ואפילו היא פנויה (ספר חסידים סי' תרצט) - ונטמאנה, ואם לאו הרי אנו מטמאים את כולכן, יטמאו את כולן ואל ימסרו להם נפש אחת מישראל (תרומות ח יב; רמב"ם יסודי התורה ה ה; טושו"ע יו"ד קנז א), לפי שאין דוחים נפש מפני נפש (רע"ב שם. ועי' טוש"ע שם)^[11].

אפילו היתה ביניהן אחת שהיא מחוללת, שאפילו אם חיללה עצמה פעם אחת, כל שתטמא עצמה הרי היא מוסיפה פשע, ובפעם הזאת אין בינה לבין הכשרה שבהן ולא כלום, ועוד שמא הרהרה בתשובה (רשב"א בתשובה, הובא בכסף משנה יסודי התורה שם)^[12]. אבל אם היתה זונה ידועה עומדת במנהגה – ימסרוה (מאירי סנהדרין שם)^[13].

יחדו

יחדו עכו"ם אשה אחת, ימסרו אותה, ואל יטמאו את כולן (ר"ש תרומות שם; ר"ן על הרי"ף יומא פב ב ד"ה ומיהו, הובא בבית יוסף. ועי' ט"ז שם ס"ק ט שהדבר תלוי במחלוקת שלמעלה ביחדו להריגה. וראה בשו"ת אגרות משה שם, ענף א).

ויש שכתב הטעם שכיון שייחדו את זו - אין דעתם מתיישבת באחרת (רמ"ה סנהדרין שם).

הערות שוליים