טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו
כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה – חיה דקה
"כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה; רבי ישמעאל אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית. מאי חולדות סנאים? אמר רב יהודה: שרצא חרצא; ואיכא דאמרי: חרזא דקטיני שקיה ורעיא ביני וורדיני. ומאי שרצא? דמתתאי שקיה" (בבא קמא, פ ע"א).
פירוש: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ חכמים אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, כָּךְ אָמְרוּ שאֵין מְגַדְּלִין חַיָּה דַּקָּה, כגון כלבים וחתולים. ר' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְגַדְּלִין חיות בית שיש בהן תועלת ואינן מזיקות כגון כְּלָבִים כּוּפְרִין (כלבי ציד), וַחֲתוּלִים, וְקוֹפִין, וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים, מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים אלה לְנַקֵּר (לנקות) אֶת הַבַּיִת ממיני שרצים, ולכן מותר לגדלם. ושואלים: מַאי [מה הן] חוּלְדּוֹת סְנָאִים הללו? אָמַר רַב יְהוּדָה: קוראים להן בארמית שַׁרְצָא חַרְצָא; וְאִיכָּא דְּאָמְרִי [ויש שאומרים]: שקוראים להן חַרְזָא, דִּקְטִינֵי שָׁקֵיהּ וְרָעֲיָא בֵּינֵי וַורְדִּינֵי [שדקות שוקיה ורועה בין הקוצים]. וּמַאי שַׁרְצָא [ומה טעם קוראים להן שרץ]? דְּמִתַּתַּאי שָׁקֵיהּ [מפני ששוקיה נמוכות] ונגררות על הארץ ונראות כשרץ השורץ על הארץ (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).
נושא מרכזי: מהי "חיה דקה" ומדוע נאסר לגדלה?
על פי הברייתא בה פתחנו האיסור לגדל בהמה דקה דומה לאיסור לגדל "חיה דקה" אך למעשה שני איסורים אלו שונים מאד בטעמיהם ובמדרוג (רייטינג) שלהם בספרות חז"ל(1). בניגוד לאיסור לגדל בהמה דקה וטעמו, המוזכרים פעמים רבות, הרי שמעט מאד נכתב על החיות הדקות. בנוסף לכך, קבוצת הבהמות הדקות כוללת רק את הצאן ואילו קבוצת ה"חיה הדקה" מגוונת מאד מבחינה טקסונומית והתנהגותית. רשימת המינים הנכללים באיסור אינה ברורה לגמרי וייתכן והיא נתונה למחלוקת בין ת"ק ורבי ישמעאל. "לא אמרן אלא דקה בגסה, אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא" הצעתי למתוח את הגבול בין בעלי חיים (בהמות וחיות) "גסים" ו"דקים", במשקל גוף של 100 ק"ג). הנזק הנגרם על ידי הצאן לשדות ולגינות מוגדר היטב במקורות והוא קשור לתפריטו הצמחי ובלשון הרמב"ם בפיהמ"ש (בבא קמא, פ"ז מ"ז): "אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל מפני שפושטין לשדות". משום כך האיסור לגדל בהמה דקה מוגבל למקומות שבהם רוב השדות של ישראל. "אמר רב יהודה אמר רב: עשינו עצמנו בבבל כארץ ישראל לבהמה דקה". מפרש רש"י: "מכי אתא רב לבבל - רבו מתיישבין שם מפני ישיבתו. לישנא אחרינא הוא בא ולמדנו להזהר בכך שראה שם רוב ישראל וישוב קבוע". לעומת זאת הנזק העלול להגרם על ידי "חיה דקה" לא מפורש תמיד וכנראה קשור לתחומים שונים.
הברייתא קובעת שהאיסור לגדל "חיה דקה" זהה לאיסור לגדל בהמה דקה אך אינה מגדירה גבולות גיאוגרפיים לאיסור. מדברי המאירי ניתן ללמוד שגם ב"חיה דקה" האיסור מוגבל לארץ ישראל: "אמר המאירי אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל, מפני שבהמה דקה מצויה להזיק ואסור לאדם להזיק או לגרום היזק אפילו על דעת לשלם, וכן הדין בחיה דקה וכו'". בהמשך דבריו כתב: "כבר בארנו במשנה שכשם שאסרו בבהמה דקה כך אסרו בחיה דקה וכו'". לגבי דברי רב כתב: "אף על פי שאיסור זה לא היה אלא בארץ ישראל כמו שבארנו במשנה, משירדה הגולה לבבל ונתמלאת תלמידי חכמים וגדולים ונתישבה מישראל הרבה עד שהיו רוב השדות והכרמים של ישראל עשו בבל כארץ ישראל לאסור בה גידולי בהמה דקה וחיה דקה".
לענ"ד דבריו צריכים עיון: א. לכאורה ניתן לדייק מלשונו של רב שההשוואה בין בבל לארץ ישראל היא רק לגבי בהמה דקה ואינו כולל גם "חיה דקה". ב. השינוי שחל בבבל לאחר שרב ירד לשם הוא בתוספת שדות השייכים לישראל דבר הנוגע רק לצאן. לעומת זאת הנזק הנגרם על ידי "חיה דקה" איננו קשור למספר השדות או הבתים והוא קיים גם בבית בודד ובעיקר לדייריו. אם נניח למשל שהאיסור לגדל "חיה דקה" כולל כלב המאיים על הבאים לבית, מדוע הדבר תלוי במקום גיאוגרפי כזה או אחר? ייתכן ואכן איסור גידול "חיה דקה" איננו דווקא בארץ ישראל והוא איסור כללי המכוון לאדם מישראל בכל מקום. אולי ניתן להסביר בכך את השתיקה של המקורות בהשוואה לאיסור לגדל בהמה דקה הקשור דווקא לארץ ישראל.
היחס בין שיטת ת"ק ורבי ישמעאל (רבי שמעון בן אלעזר) בברייתא
בניגוד לאיסור לגדל בהמה דקה וטעמו המוזכרים פעמים רבות הרי שמעט מאד נכתב על החיות הדקות. בחלק מהמינים טעם האיסור איננו מפורש ולא תמיד קיימת הסכמה בין החכמים לגבי המינים הנכללים בקבוצה. אם נלקט מהמקורות את המינים הנחשבים "חיה דקה" נמצא שמדובר בקבוצה מגוונת למדי מבחינה טקסונומית והתנהגותית. במאמר "לא אמרן אלא דקה בגסה, אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא" הצעתי למתוח את הגבול בין בעלי חיים "גסים" ו"דקים" (בהמות וחיות) במשקל גוף של 100 ק"ג. הנזק העלול להגרם על ידי "חיה דקה" לא מפורש תמיד והוא קשור לתחומים שונים. מאידך גיסא קבוצת הבהמות הדקות כוללת רק את הצאן הניזון ממזון צמחי ובכך עלול לגרום לנזקים קשים לשדות ואולי משום כך, בניגוד ל"חיה הדקה", זכה להתייחסות רבה בכתובים.
הברייתא פותחת בקביעה כללית שאסור לגדל "חיה דקה" אך אינה מפרטת מהם המינים הנכללים בקבוצה זו. מפרש רש"י: "חיה דקה - צביים ושועלין". פירוש זה תמוה שהרי שני מינים אלו לא היו מקובלים כחיות בית, בגלל מאפייניהם הטבעיים, ומדוע היה צורך לאסור את גידולם? ייתכן ובעזרת השוואה בין דברי ת"ק ורבי ישמעאל בברייתא נוכל להציע מינים אחרים העשויים למלא את משבצת ה"חיה הדקה". הדבר תלוי בשני אופנים שבהם ניתן לפרש את דבריהם:
א. במבט ראשון ניתן להבין את דברי רבי ישמעאל(2) כחולקים על תנא קמא. בעוד שתנא קמא אסר באופן גורף לגדל את כל החיות הדקות הרי שרבי ישמעאל חולק ומונה מינים שמותר לגדלם לצורך "ניקור" הבית (רש"י: "לנקר את הבית - מן העכברים"). "רבי ישמעאל אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית". מתוך ה"הן" של רבי ישמעאל נוכל להסיק מה נכלל ב"לאו" של תנא קמא. רבי ישמעאל התיר לגדל סוג מסוים של כלבי בית הנקרא "כלב כופרי" (ראו במאמר "ורבעה כלב כופרי") ואילו תנא קמא אסר לגדל את כל גזעי הכלבים אלא אם כן מתקיימים כמה תנאים כמו למשל קשירתם בשלשלת כאמור במשנתנו. בתוספתא (בבא קמא, ליברמן, פ"ח הלכה י"ז) נאמר: "כשם שאין מגדלין בהמה דקה כך אין מגדלין חיה דקה ר' שמעון בן לעזר אומר מגדלים כלבים כופרים וחולדות הסנואין וחתולין והקופות דברים המנקין את הבית. אף על פי שאמרו אין מגדלין כלבים ביישוב, אבל מגדלין בעיירות הסמוכות לספר בימים, וקושרין אותן בשלשלאות של ברזל ומתירין אותן בלילות" (ראו עוד במאמר "וכי פודין את הקדשים להאכילן לכלבים").
טעם המחלוקת הוא, אולי, בשאלה מהו השיקול הגובר בהתנגשות בין הנזק הפוטנציאלי לבין התועלת המיידית. בעלי החיים המנויים על ידי רבי ישמעאל הם בעלי חיים טורפים(3) הניזונים בין השאר ממכרסמים (עכברים וחולדות) ובכך מסייעים לאדם. אם אנו מזהים כראוי את "חולדות הסנאים" (ראו במאמר "אין צריך לשומרו מן החולדה ומן העכברים") הרי שמדובר בחמוס או בסמור שמזה אלפי שנים גדלים במשכנות האדם לצורך מטרה זו בדומה לחתולים. ת"ק מדגיש את הסכנה הנשקפת לאדם מבעלי חיים אלו. הם עלולים לפגוע בתינוקות ואולי לטרוף עופות כמו תרנגולות ויונים (ראו במאמר "האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא").
ב. אפשרות שניה להסבר הברייתא היא שרבי ישמעאל (או רבי שמעון בן אלעזר) אינו חולק על ת"ק אלא מפרש את דבריו. כך למשל פירש המאירי: "כבר בארנו במשנה שכשם שאסרו בבהמה דקה כך אסרו בחיה דקה. ומכל מקום כל שעשוי לנקר את הבית כגון חתולות וחולדות הסנאים והם הנמצאות בסנה והיו רגילות אצלם לניקור הבית מתולעים ושרצים הדקים, מותר לגדלם וכן כלבים כופריים והם שהם קטנים וננוסים ואין היזקן מצוי מותר לגדלם וכן התירו בקופים". יש המפרשים (ראו ב"הרחבה") שרבי ישמעאל מחלק בין חיות בר שאינן מועילות לאדם לבין מינים החיים בבתים ומסייעים לאדם. בדרך זו מיישבים את פירוש רש"י המזהה את ה"חיה הדקה" עם צבאים ושועלים שהם חיות בר. כאמור, לא ברור לי מדוע יש לאסור גידול בעלי חיים שבלאו הכי גידולם בשבי אינו מקובל.
הגישה הסוברת שרבי ישמעאל בא לפרש את דברי ת"ק נתמכת בתירוץ הגמרא (להלן פ ע"ב) המחלקת בין שני זני חתולים (שחור ולבן):
"אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא. נפק רב ודרש: חתול מותר להורגו, ואסור לקיימו, ואין בו משום גזל, ואין בו משום השב אבידה לבעלים. וכיון דאמרת מותר להורגו, מאי ניהו תו אסור לקיימו? מהו דתימא מותר להורגו איסורא ליכא, קמ"ל. אמרי: וכיון דאמרת אין בו משום גזל, מאי ניהו תו אין בו משום השב אבידה לבעלים? אמר רבינא: לעורו. מיתיבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית! לא קשיא: הא באוכמא, הא בחיוורא. והא מעשה דרב אוכמא הוה! התם אוכמא בר חיורא הוה. והא מבעיא בעיא ליה רבינא, דבעי רבינא: אוכמא בר חיורא, מהו? כי קמבעיא ליה לרבינא באוכמא בר חיורא בר אוכמא, מעשה דרב באוכמא בר חיורא בר חיורא הוה"(4).
אם אכן קיימת מחלוקת לא היה מקום לקושיה על רב מדברי הברייתא שהרי ניתן היה ליישב באופן פשוט שרב סבר כדעת רבי ישמעאל ובניגוד לדעת ת"ק. בין כך ובין כך כנראה שבתקופת חז"ל החתול היה חיית בית מקובלת ומוכרת היטב. ניתן להסיק זאת מתוך איזכורים רבים בספרות חז"ל (ראו סקירה במאמר "אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא"). על פי הגישה הראשונה עלינו להניח שנפסק להלכה כרבי ישמעאל המתיר לגדל חתולים ואילו על פי הגישה השניה הדבר מותר לכל הדעות.
הרחבה
הלכה למשה(5) הלכות נזקי ממון פרק ה
וראיתי למרן ז"ל בשו"ע סי' ת"ט דהשמיט מדינים הללו כמה דינים, דנקט סתם אין מגדלין בהמה דקה בא"י מפני שדרכם לרעות בשדות אחרים אבל מגדלין בסורייא ובמדברות שבא"י, ולא השמיענו דה"ה חיה דקה ודין היערות ודין גידול בבית היאך דעתו. ואפשר כיון דפסק לבסוף דהאידנא הכל שרי לפיכך לא נחית לחילוקי דינים אלא העתיק לשון המשנה לבד.
הלכה למשה הלכות נזקי ממון פרק ה (ב).
"ומ"ש וחיה דקה דאסור נמי, הכי איתא התם דף פ' ע"א, כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה כך אמרו אין מגדלין חיה דקה. ומ"ש התם ר' ישמעאל מגדלים כלבים כופרים חתולים וכו' נראה דפליג את"ק דסתם, ואמר כך אמרו אין מגדלין חיה דקה ופסק רבינו הלכתא כת"ק. או אפשר דר"י בא לפרש דברי ת"ק ולא הוצרך רבינו לפרש כיון דאלו הקטנים אינן מזיקין זולת חתול רע, דכבר פסק רבינו בפט"ו מהל' גזילה דאסור לקיימו מכלל דכל השאר דאינן רעים מותר. אך מן התימה על הר"י בעה"ט ז"ל שלא הזכיר חיה כלל ואחריו נגרר מרן בשו"ע. ואפשר דכיון דכתב הר"י בעה"ט ז"ל טעמא דאין מגדלין בהמה דקה מפני שהזיקן מצוי, משמע דאצ"ל ג"כ חיה דקה. וגם הרי"ף והרא"ש ז"ל ושאר המפרשים לא הזכירו חיה זולת סמ"ג עשין ס"ז ומהרש"ל ז"ל סי' ל"ה יעו"ש וכו'".
פסקי רי"ד מסכת בבא קמא גמרא - הערות דף פג עמוד א (הערה 154).
"רבינו מפרש כפירוש ראשון שברש"י שם, דלפירוש שני שברש"י מגדלין כלבים גדולים של ציידים. והא דפוסק רבינו כר"ש בן אלעזר דאמר מגדלין כלבים כופרין וחולדות סנאים, ולא פסיק כת"ק דאמר אין מגדלין חיה דקה, אפשר לומר דרבינו מפרש כפירוש רש"י חיה דקה צביים ושועלין שהם חיות שדה ואין מגדלין שלא יבערו בשדות, אבל כלבים וחולדות שהם חיות בית ואינם נמצאים בשדות גם ת"ק מודה דמגדלים ואינו חולק עם רשב"א. והא דתנינן בתוספתא שביעית פרק ה, ה"ט: לא יהא מביא כלבים כופרין וחולדות הסנאים וחתלין וקיפות למכרן לגוי ולישכר עליהן, אפשר לפרש דוקא למכרן לגוי ולישכר עליהן אסור כי הגוי לא ישגיח עליהן ויבערו בשדות, אבל ישראל בביתו מותר לגדל כדי לנקר הבית. או אפשר לפרש, לפיכך פוסק רבינו כרשב"א משום דהגמרא מקשה ממנו לרב דאמר חתול מותר להורגו, וקיי"ל דאין התלמוד מקשה אלא מן הלכה פסוקה כדכתב רבינו לעיל (עיין לעיל בפירקין הערה 115), אבל הרמב"ם בנזקי ממון פ"ה ה"ב מביא רק דברי ת"ק דאין מגדלין בהמה דקה, ודברי רשב"א אינו מביא כלל, נראה דעת הרמב"ם דת"ק פליג עם רשב"א ואינו מחלק בין חיות שדה לחיות בית ולכולם אסור לגדל ופוסק כת"ק. ולפיכך בהלכות גזלה פט"ו, הי"ז כתב: חתול רע שהורג אסור לקיימו, ואינו מחלק בין חתול חיור לחתול אוכם כדמתרץ בגמ', משום דחילוק זה הוא דוקא אליבא דרשב"א, וכיון דהרמב"ם פוסק כת"ק א"כ אין לחלק בין חיור לאוכם, וכ"ה שיטת הראבי"ה מובא בתשובות מהר"ם ב"ב סימן נב (הוצאת מק"נ עמוד 15) דכתב על הא דתנינן בתוספתא שביעית שם: לא יהא מביא כלבים כופרין כו', וכ' הראבי"ה: ונ"ל דה"ט משום דאסור לגדל כלבים כופרין וחולדות סנאים כדאיתא במרובה דמדרבנן אסור לעשות בהם סחורה דלאו למלאכתו עומד, דחשו רבנן לתקלה שמא ישהא אותם מפני ריוח שלו כו', וע"כ כונת הראבי"ה לדעת ת"ק, דלדעת רשב"א מגדלין, וזה כשיטת הרמב"ם. ובים של שלמה בפירקין סימן מה מתפלא איך נוהגין לגדל כלבים, ומתוך דבריו משמע דפשיט ליה דפסקינן כרשב"א.
(1) חלק מבין המפרשים והפוסקים אפילו לא הזכירו את קבוצה זו ויש מהאחרונים שתמהו על דבר זה (ראו ב"הרחבה"). לענ"ד ניתן להוסיף שבתקופות המאוחרות יותר לא היה מקובל לגדל את בעלי החיים המנויים בברייתא או שזהותם כבר לא הייתה ידועה. זאת בניגוד לחתול שזכה להתייחסות משום שזהותו הייתה ידועה והיה נפוץ במשכנות אדם.
(2) בתוספתא ובבבלי להלן (פ ע"ב) הגירסה היא רבי שמעון בן אלעזר ולא רבי ישמעאל אם כח מדובר באותה הלכה.
(3) יוצאים מן הכלל הקופים שהם אוכלי כל. קשה לדעת לאיזה ממיני הקופים מתייחס רבי ישמעאל אך בהחלט ייתכן שקוף יצליח לצוד עכבר או מזיקים אחרים.
(4) פירוש: "... אַדְּהָכִי וְהָכִי [בין כך וכך] אֲתָא שׁוּנָרָא קְטַעֵיהּ לִידָא דְּיָנוֹקָא [בא חתול וקטע את ידו של תינוק]. נְפַק [יצא] רַב וְדָרַשׁ בענין זה: חָתוּל מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ, וְאָסוּר לְקַיְּימוֹ בבית, וְכל הלוקח אותו והורגו אֵין בּוֹ מִשּׁוּם איסור גֶּזֶל, וְאֵין בּוֹ מִשּׁוּם מצוה של הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים. ושואלים: וְכֵיוָן דְּאָמְרַתְּ [שאתה אומר] מוּתָּר לְהוֹרְגוֹ, מַאי נִיהוּ תּוּ [מה הוא עוד] הצורך לומר שאָסוּר לְקַיְּימוֹ? ומסבירים: מַהוּ דְּתֵימָא [שתאמר] מוּתָּר אמנם לאחרים לְהוֹרְגוֹ, אך אִיסּוּרָא לֵיכָּא [איסור אין] בהחזקתו, על כן קָא מַשְׁמַע לָן [השמיע לנו] שאף אסור לקיימו. ועוד אָמְרִי [אומרים] בשאלה על ניסוח הדברים: וְכֵיוָן דְּאָמְרַתְּ [שאתה אומר] "אֵין בּוֹ מִשּׁוּם גֶּזֶל", כלומר, שאין זה איסור לקחת מיד הבעלים בכח, מַאי נִיהוּ תּוּ [מה הוא עוד] הצורך לומר ש"אֵין בּוֹ מִשּׁוּם הָשֵׁב אֲבֵידָה לַבְּעָלִים"? אָמַר רָבִינָא: הכוונה היא לְענין עוֹרוֹ, שאין צורך להחזירו לבעלים. על דברי רב בדינו של חתול מֵיתִיבֵי [מקשים] ממה ששנינו בברייתא, ר' שִׁמְעוֹן בֶּן אֶלְעָזָר אוֹמֵר: מְגַדְּלִין כְּלָבִים כּוּפְרִין (כלבי ציד), וַחֲתוּלִין, וְקוֹפִין, וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים, מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִין לְנַקֵּר אֶת הַבַּיִת, הרי שמותר לגדל חתול! ומשיבים: לָא קַשְׁיָא [אין זה קשה]: הָא [זה] דברי ר' שמעון שאמר שמותר נאמרו בְּאוּכָּמָא [בחתול שחור], הָא [זה] דברי רב שאמר שאסור נאמרו בְּחִיוָּורָא [בחתול לבן]. ומקשים על כך: וְהָא [והרי] באותו מַעֲשֶׂה של רַב, אוּכָּמָא הֲוָה [חתול שחור היה]! ומשיבים: הָתָם אוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא הֲוָה [שם חתול שחור בן לבן היה] ודינו כחתול לבן. ומקשים: וְהָא מִבָּעֲיָא בָּעֲיָא לֵיהּ [והרי דבר זה נסתפק לו] לרָבִינָא, דְּבָעֵי [ששאל] רָבִינָא: אוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא, מַהוּ [חתול שחור בן לבן מה דינו]? ואם כך היה המקרה, מדוע היה מסופק בדבר? ומסבירים: כִּי קָמִבָּעֲיָא לֵיהּ [כאשר נסתפק לו] לְרָבִינָא היה זה בְּאוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא בַּר אוּכָּמָא [בחתול שחור בן לבן בן שחור], ואילו המַעֲשֶׂה שאירע לפני רַב בְּאוּכָּמָא בַּר חִיוָּרָא בַּר חִיוָּרָא הֲוָה [בחתול שחור בן לבן בן לבן היה]".
(5) רבי חיים משה אמארילייו - נולד בשנת תנ"ח (1698), נפטר בשנת תק"ח (1748).
א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.
כתב: ד"ר משה רענן. © כל הזכויות שמורות
הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.
