סקר
באיזה סבב של "דף יומי" אתה?
ראשון
שני
שלישי
רביעי ומעלה


 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא – חתול הבית

 

"והשתא דאמרת פלגא נזקא קנסא, האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא משונה הוא, ולא מגבינן בבבל. והני מילי ברברבי, אבל בזוטרי אורחיה הוא. ואי תפס לא מפקינן מיניה" (בבא קמא, טו ע"ב).

פירוש: ... וְהָשְׁתָּא דְּאָמְרַתְּ פַּלְגָּא נִזְקָא קְנָסָא [ועכשיו שאומר אתה שחצי נזק קנס הוא], על כן הַאי כַּלְבָּא דַּאֲכַל אִימְרֵי [כלב זה שאכל טלאים] וְשׁוּנָרָא דַּאֲכָלָה תַּרְנְגוֹלָא [וחתול שאכל תרנגול] מְשׁוּנֶּה הוּא, שכיון שאין דרכם לאכול בעלי חיים גדולים כאלה אין זה נחשב נזק רגיל של אכילה, כתולדה של אב הנזיקין שן, אלא כעין נזק של קרן, שמשלמים עליו חצי נזק בתם, וְלכן לָא מַגְבִּינַן [אין אנו גובים] אותו בְּבָבֶל, לפי שאין דנים דיני קנסות בבבל. וְהָנֵי מִילֵּי [ודברים אלה] אמורים דווקא בְּשאכלו אלה תרנגולים או כבשים רַבְרְבֵי [גדולים], אֲבָל בְּזוּטְרֵי [בקטנים] אוֹרְחֵיהּ [דרכו] הוּא לטרוף, ואינו משונה, והרי זה ככל נזקי שן שמשלם נזק שלם וגובים אותו אף בבבל, כיון שהוא תשלום ממון.(באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: חתול הבית          שם באנגלית: Domestic cat, Housecat          שם מדעי: Felis silvestris catus

שם נרדף במקורות: שונרא


נושא מרכזי: התנהגות הטריפה של החתול?


החתול כשאר בני משפחת החתוליים מותאם היטב לטריפה. מאז ביותו מחתול הבר השתמרו כישורי הטריפה שלו, ללא שינויים רבים, משום שהוא שימש להדברת מזיקים בבתים, ובמיוחד מכרסמים ונחשים. בגלל תרומתו לאדם היה לחתול ערך כלכלי ומכאן עלה הצורך לפצות את בעליו במקרה נזק: "ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה, חבור עליה עכברי וקטלוהו. יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה: כי האי גוונא מאי? כי מתה מחמת מלאכה דמי, או לא? אמר ליה רב מרדכי לרב אשי, הכי אמר אבימי מהגרוניא משמיה דרבא: גברא דנשי קטלוהו לא דינא ולא דיינא. איכא דאמרי: אכיל עכברי טובא וחביל ומית וכו'"(1) (בבא מציעא, צז ע"א).

יעילותו הרבה של החתול בהשמדת מזיקים נובעת לא רק מתוך כך שהם משמשים לו כמזון אלא משום שהוא עוסק בציד לשמו כ"שעשוע". מחקרים של תכני קיבה הראו שמספר פריטי המזון הנאכלים קטן באופן משמעותי בהשוואה למספר הפריטים שהחתול צד. הוא נוהג להעניק לבעליו חלק מהציד כ"תשורה" ובחלק אחר "משתעשע". לאור העובדה שהחתול הוא בעל חיים לא ניתן לייחס לו כוונות או מודעות ועלינו להניח שלהתנהגויות "מוזרות" אלו יש ערך אדפטיבי כלשהו. בצד התועלת לאדם טוענים חוקרים כי לחתולי הבית השפעה רבה על אוכלוסיית חיות הבר והם אחראים לסיכונם של מינים רבים מקבוצות טקסונומיות שונות. שומרי טבע בעולם מודאגים משכיחותם הגבוהה של חתולי הבית. במדינות מערביות רבות מכירים בכך שיש לטפל בבעיית ריבוי החתולים על מנת לצמצם את ההשפעה האפשרית שלה על חיות הבר. אולם, קיים ויכוח לגבי דרך הטיפול בבעיה (ראו עוד במאמר "הרוצח הכי חמוד בעולם").

בגמרא אנו מוצאים שהחתול עלול לגרום לנזקים על ידי טריפת חיות בית ולעיתים גם פגיעה באדם. בגמרא בבבא קמא (פ ע"ב) מסופר על חתול שקטע ידו של תינוק. בסוגייתנו אנו לומדים על חתול שטרף תרנגולת. מעשה דומה מופיע בסיפור המפורסם על רבי עקיבא: "לעולם יהא אדם רגיל לומר כל דעביד רחמנא לטב עביד. כי הא, דרבי עקיבא דהוה קאזיל באורחא, מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא לא יהבי ליה. אמר: כל דעביד רחמנא לטב. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא. אתא זיקא כבייה לשרגא, אתא שונרא אכליה לתרנגולא, אתא אריה אכלא לחמרא. אמר: כל דעביד רחמנא לטב"(2)(ברכות, ס ע"ב). במסכת חולין (נב ע"ב) אנו לומדים על ניסיון שלא צלח לטרוף תרנגולת: "... והא ההיא תרנגולת דהואי בי רב כהנא, דרהט חתול בתרה, ועל לאידרונא ואיתחיד דשא באפיה, ומחייה לדשא בסיחופיה ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא"(3). סיפור זה הובא בהקשר לסוגיה העוסקת בטריפות הנובעות מ"דריסה" על ידי טורפים. גם מסוגיה זו ניתן ללמוד שטרפו של החתול כולל בעלי חיים קטנים או חלשים באופן יחסי: "ודרוסת הזאב. אמר רב יהודה אמר רב: בבהמה - מן הזאב ולמעלה, ובעופות - מן הנץ ולמעלה. למעוטי מאי? אילימא למעוטי חתול, תנינא ודרוסת הזאב! וכי תימא, הא קא משמע לן, דזאב בגסה נמי דריס, והא תנן, רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת ארי בגסה ... איבעית אימא: לעולם למעוטי חתול, מהו דתימא, אורחא דמלתא קתני, קא משמע לן! אמר רב עמרם אמר רב חסדא: דרוסת חתול ונמייה בגדיים וטלאים, דרוסת חולדה בעופות וכו'" (חולין, נב ע"ב).

הגמרא מבחינה בין תרנגולים גדולים וקטנים ולדבריה טריפת תרנגולים גדולים על ידי חתול מהווה נזק משונה(4). בלשון רש"י: "ברברבי - תרנגולים וכבשים גדולים דאין דרך כלב וחתול להורגן"(5). מסריקת דיווחים של מגדלי תרנגולות המופיעים במרשתת מתברר שאכן כך הם פני הדברים ומהניסיון המצטבר ניתן ללמוד שחתולים כמעט ואינם טורפים תרנגולות בוגרות. לשם המחשה ראו את הסרטון המצורף (לצפייה לחצו כאן). יש להדגיש שסרטון זה כשלעצמו אינו מהווה הוכחה משום שאין בידינו מידע על היחסים המוקדמים של החתול והתרנגולים וייתכן והם גודלו יחד.

 


 צילם: David Corby

 

הרחבה

את שמו של החתול אנו פוגשים בעיקר החל מתקופת התלמוד. הוא מובא בשם "חתול" 24 פעמים ובשם הארמי "שונרא" 20 פעמים וכנראה שבכל מקום הכוונה לחתול הבית. פעם בודדת מופיע החתול בתוספתא בבכורות (צוקרמאנדל, פ"א הלכה י'): "אף על פי שאמרו בהמה טהורה דקה יולדת לחמשה חדשים בהמה טהורה גסה לתשעה חדשים בהמה טמאה גסה לשנים עשר חדש הכלב לחמשים יום חתול לחמשים ושנים וכו'". ייתכן והחתול מוזכר במקרא בשם "איים" בנבואת החורבן של ישעיהו (יג כ"ב): "וְעָנָה אִיִּים בְּאַלְמְנוֹתָיו וְתַנִּים בְּהֵיכְלֵי עֹנֶג וְקָרוֹב לָבוֹא עִתָּהּ וְיָמֶיהָ לֹא יִמָּשֵׁכוּ". מתרגם יונתן: "וִינַפְצוּן חֲתוּלִין בְּבִרְנְיָתְהוֹן וִירוּדוּן בְּבֵית מֵישְׁרֵי תַּפְנוּקֵיהוֹן וְקָרֵיב לְמֵיתֵי עִדָן תַּבְרָהּ דְבָבֶל וְיוֹמָהָא לָא יתרחקו". מפרש רש"י: "וענה איים באלמנותיו - ויגורו חתולים בארמנותיו". בפרק לד י"ד): "וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת אִיִּים וְשָׂעִיר עַל רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנוֹחַ". מתרגם שם יונתן "וִיעַרְעָן תַּמְוָן בַּחְתוּלִין וְשֵׁידִין חַד עִם חַבְרֵהּ יְחַיְכוּן בְּרַם תַּמָן יִשְׁרְיָן לִילִין וְיִשְׁכְּחָן לְהֶן נְיָה". רש"י מפרש: "ופגשו ציים את איים - ויערען תמון בחתולין כך תירגם יונתן תמון נמיות מרטרינ"ש בלע"ז". ד"ר מ. קטן(6) מזהה את ה – martrins עם הסמור או הדלק.

העובדה שהחתול כמעט לא מוזכר בתקופת המקרא והמשנה אומרת דרשני שהרי בניגוד אליו הכלב מוזכר 31 פעמים. ייתכן והדבר קשור למועד הגעתו של החתול לאזורנו. החתול בוית כנראה אלפי שנים לאחר הכלב באזור הסהר הפורה במקביל לביות החיטה והשעורה. ייתכן ושני אירועים אלו קשורים זה לזה משום שבעזרת החתול הצליח האדם לווסת את גודל אוכלוסיות המכרסמים שהשמידו את יבולו. הוא התפשט ממצרים לארץ ישראל רק לפני כ – 2000 שנה. עדויות ארכיאולוגיות רבות מוכיחות את נוכחותו של החתול במצרים העתיקה ואת מעמדו המקודש שם. מקור השם חתול מעורפל וייתכן והוא קשור לשורש המקראי הנדיר ח.ת.ל המיוחד לעברית. הוא מופיע במקרא רק בשלושה פסוקים: "בְּשׂוּמִי עָנָן לְבֻשׁוֹ וַעֲרָפֶל חֲתֻלָּתוֹ" (איוב, לח ט'), "וּמוֹלְדוֹתַיִךְ בְּיוֹם הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ" (יחזקאל, טז ד'), "... וְהִנֵּה לֹא חֻבְּשָׁה לָתֵת רְפֻאוֹת לָשׂוּם חִתּוּל לְחָבְשָׁהּ לְחָזְקָהּ לִתְפֹּשׂ בֶּחָרֶב" (יחזקאל, ל כ"א). מפסוקים אלה ניתן להסיק שהשורש מורה על עטיפה בבד, ומכאן בעברית החדשה התקבלו המילים חִתּוּל וחוֹתֶלֶת. על פי גישה זו, ייתכן והשם קשור לאחד המאפיינים הבולטים של החתול והוא נטייתו לכסות את צואתו, תכונה שהתלמוד מציין לשבח: ״אמר רבי יוחנן: אילמלא לא ניתנה תורה — היינו למידין צניעות מחתול״ (עירובין ק׳, ב׳). רש״י פירש ״שאינו מטיל רעי בפני אדם, ומכסה צואתו״. ייתכן שהשורש ח.ת.ל בשמו מורה על מנהגו לעטוף (לכסות) את גלליו. לחילופין ייתכן והכריכה קשורה למבנה גופו הגמיש של החתול המאפשר לו להיכרך ולהימתח.

אפשרות אחרת היא שהחתול קיבל את שמו מהערבית — ישירות או בתיווכה של שפה שלישית. אחת המילים הרבות לחתול בערבית היא חַיְטַל (כך נקראים גם כלבים). אם אכן גזורה המילה חתול מהשורש הערבי ח.ט.ל המורה גם על ״השתרכות״, ייתכן שהחתול קיבל את שמו מנטייתם של כלבים וחתולים להשתרך אחר שיירות של דיירי מדבר.

בניגוד לכלב שהגיע לאזור לפני פיצול הפרוטו-שמית לשפות השמיות השונות (ולכן חיה זאת נקראת בשמות כמעט זהים בשפות אלו) הרי שהחתול הגיע לאחר מכן ולכן התקבלו שמות שונים מאד זה מזה. באכדית נקרא החתול שֻרָנֻם, שממנו כנראה התקבל שֻנְרָא הארמי. באמהרית דְּמָת ובערבית יש כעשר מילים שונות לחתול שהנפוצה מביניהם היא קִטּ.

 


(1) פירוש: הַהוּא גַּבְרָא דְּשָׁאֵיל שׁוּנָרָא מֵחַבְרֵיהּ, חֲבוּר עֲלֵיהּ עַכְבָּרֵי וְקָטְלוּהוּ [אדם אחד שאל חתול מחבירו לצוד עבורו עכברים, חברו עליו העכברים והרגוהו]. יְתֵיב [ישב] רַב אַשִׁי וְקָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ [ונסתפק לו]: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי [כגון זה מה דינו]? האם כִּי [כמו] מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה דָּמֵי [נחשב], אוֹ לֹא? אָמַר לֵיהּ [לו] רַב מָרְדְּכַי לְרַב אַשִׁי; הָכִי [כך] אָמַר אֲבִימִי מֵהעיר הַגְרוֹנְיָא מִשְּׁמֵיהּ [משמו] של רָבָא: גַּבְרָא דְּנָשֵׁי קְטַלוּהוּ [גבר, אדם, שנשים הרגוהו] לֹא דִּינָא [דין] יש כאן וְלֹא דַּיָּינָא [דיין], שדבר זה הוא משונה, ואינו כדרכו כלל. אִיכָּא דְּאָמְרִי [יש אומרים] שהמעשה לא כך היה אלא באופן אחר: שאותו חתול אָכֵיל עַכְבָּרֵי טוּבָא וַחֲבִיל וּמִית [אכל החתול עכברים הרבה עד שלקה ומת].
(2) פירוש: אמר רב הונא שאמר רב משום (בשם) ר' מאיר, וכן תנא משמיה [שנויה בריתא משמו] של ר' עקיבא: לעולם יהא אדם רגיל לומר: "כל דעביד רחמנא לטב עביד" [כל מה שעושה הקדוש ברוך הוא, לטוב הוא עושה]. ומסופר, כי הא [כמו מעשה זה] שהיה בר' עקיבא דהוה קאזיל באורחא [שהיה הולך בדרך]. מטא לההיא מתא, בעא אושפיזא [הגיע לעיר אחת, ביקש מלון] ולא יהבי ליה [נתנו לו]. אמר: "כל מה דעביד רחמנא לטב" [שעושה ה' לטובה עושה]. אזל ובת בדברא, והוה בהדיה תרנגולא וחמרא ושרגא [הלך ולן בשדה, והיו עמו תרנגול וחמור ונר]. אתא זיקא כבייה לשרגא [באה רוח וכבתה את הנר]. אתא שונרא אכליה לתרנגולא [בא חתול ואכל את התרנגול]. אתא [בא] אריה אכליה לחמרא [ואכל את החמור]. אמר: "כל מה דעביד רחמנא לטב" [שעושה הקדוש ברוך הוא לטובה עושה].
(3) פירוש: והא ההיא תרנגולת דהואי בי [והרי אותה תרנגולת שהיתה בביתו] של רב כהנא, דרהט חתול בתרה ועל לאידרונא [שרץ חתול אחריה לטורפה ונכנס החתול לחדר קטן], ואיתחיד דשא באפיה, ומחייה לדשא בסיחופיה [ונסגרה הדלת בפניו, והיכה מרוב כעס על הדלת בכפו], ואשתכח עלה חמשה קורטי דמא [ונמצא עליה חמש טיפות דם, ארס].
(4) הרב י. שוורץ (עבודת הלב, עמ' 110) מביא את סיפורו של רבי עקיבא ובו התייחס לסוגייתנו: "... הרוח כיבתה את הנר, חתול טרף את התרנגול [אף שכרגיל דבר כזה נחשב למשונה, שאין חתול טורף תרנגול גדול] ואריה טרף את החמור וכו'". המסר החינוכי שהוא מסיק מסיפור זה עומד במקומו אך ברצוני להתייחס למשפט שנכתב בסוגריים שכוונתו להעצים את קבלת הדין של רבי עקיבא. ראשית, שתי התקלות האחרות שאירעו לו אינן מבחינת "דבר משונה" ומדוע עלינו להניח שרק תקלה זו יוצאת דופן. שנית, ייתכן והתרנגול היה קטן וכך אין טריפתו על ידי חתול משונה.
(5) לדעת רש"י האבחנה בין גדולים וקטנים היא בין בתרנגולים ובין בכבשים. ב"שיטה מקובצת" מובאת דעה חולקת: "והני מילי ברברבי וכו'. יש אומרים שאין הפרש בין גדולים לקטנים אלא בתרנגולים אבל בכבשים לעולם אין דרך הכלבים בכך וכן דעת גדולי המחברים ז"ל. הרב המאירי ז"ל. ורש"י ז"ל חולק".
(6) "אוצר לעזי רש"י"
(



רשימת מקורות:

א. גלעד, 'האופן המסתורי שבו קיבל החָתוּל את שמו העברי', עתון ה"ארץ". 
מ., דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 72-73).

לעיון נוסף:

הרב א. שוורץ, "צניעות מחתול" - על משמעותו של מוסר טבעי . כאן


 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.



עיצוב: אפרת נוילנדר | תיכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר