תשובת הרב מאיר אליהו: אם בשיעור של הדף היומי אתה קונה כלים בידיעות שלא תקנה בלימוד פרטי עם עצמך אז אל תוותר עליו, ובזמנך הפנוי תעשה חזרות עם השו"ע ומפרשיו. אבל אם אינך מרגיש כל עליה או צמיחה בלימוד הדף היומי אז באמת עדיף להתקדם בעצמך. כל האמור הוא באופן שלמדת בישיבה או סיימת כבר איזה גמרא אבל אם מעולם לא למדת בישיבה ולא לימדו אותך איך לומדים גמרא, טוב למצוא שיעור של עמוד היומי עד שתתמקצע בלימוד הגמרא.
תשובת הרב דוד כוכב: יש מעלות בלימוד בעיון ונחוץ להקדיש זמן עבורו, אך יש מעלות רבות גם בלימוד בקצב מהיר יותר כשל הדף היומי ולא ניתן לוותר עליו. קיימת מצוות ידיעת התורה כולה. לדבריך אם תלמד בעיון אתה צפוי לסיים את הש"ס לאחר שלשים שנה. אך האם ניתן לסמוך על כך שלא יקרו עיכובים במשך תקופה ארוכה זו? התשובה לכך נמצאת במסכת קידושין דף ל ע"א: "אמר רב ספרא משום רבי יהושע בן חנניא: מאי דכתיב: ושננתם לבניך? אל תקרי ושננתם אלא ושלשתם – לעולם ישלש אדם שנותיו, שליש במקרא, שליש במשנה, שליש בתלמוד [לתת לב להבין סתימות טעמי המשנה. רש"י בב"מ דף לג ע"א ועוד]. - מי יודע כמה חיי?! - לא צריכא - ליומי". (הסוגיה בקיצור נמצאת גם במסכת עבודה זרה דף יט ע"ב). הגמרא לא סמכה על כך שהאדם יחיה די זמן, ויספיק לסיים כל תחום במשך השנים הנצרכות לו. היא הצריכה לחלק כבר את ימי השבוע (רש"י) או אף את היום עצמו (תוספות) כדי לצאת ידי חובתו בלימוד כל התחומים. וכיצד צריך לחלק בין התחומים? לתלמוד שהוא העיון הוקצב שליש מהזמן בלבד, ושני השלישים הנותרים הוקדשו למקרא והלכות בבקיאות. מכאן ניתן להבין מה צריך להיות היחס הנכון בין לימודי העיון והבקיאות. דומה לזה אמר רב פפא במסכת עירובין דף מח ע"א: "אי דייקינן כולא האי לא הוי תנינן", כלומר: אם נדייק יותר מדאי לעיין בזמן מרובה בכל דין ודין לא יספיק הזמן לעצם הלימוד וידיעתו. ובמפורש פירש רש"י: "אי הוה דייקינן כולי האי - בכולי הש"ס", כלומר שמדובר פה בלימוד כל הש"ס, ונחוץ ללומדו וליודעו כולו - כלשון: "תנינן". ועיון רב מדאי עלול לעכב את המטרה העיקרית. ובמסכת שבת דף סג ע"א אמרו: "מאי קא משמע לן - דליגמר איניש, והדר ליסבר". "ליסבר" הוא לימוד בעיון, ואי אפשר ללמוד באופן נכון ואמיתי לפני ה"ליגמר", שפירושו שינון ובקיאות ללא התעמקות. והמהר"ל מפראג אף דרש בכמה מקומות שלא ילמדו כלל תוספות לפני לימוד הש"ס כולו. וכך היו נוהגים בזמן התלמוד, כמו שאמרו במסכת סוכה דף כט ע"א: "כי הא דרבא ורמי בר חמא כי הוו קיימי מקמיה דרב חסדא מרהטי בגמרא בהדי הדדי, והדר מעייני בסברא". רבא ורמי בר חמא היו תלמידי רב חסדא החריפים ביותר, ואף על פי כן הם לא ניסו כוחם בעיון והתעמקות לפני שלמדו את הסוגיה "בריצה". ולמרות זאת קרה לא פעם שרבא הוכיח את רעו רמי בר חמא ואמר לו: "לפום חורפא שבשתא", כלומר: כעומק החריפות כך עומק השיבוש, כי טענותיו נסתרו מדינים פשוטים שהיה לו לזכור לפני התפלפלותו. עם זאת אין להזניח לגמרי את הלימוד בעיון. העיון והפלפול הינם כפלפל חריף. כמות רבה מדי עלולה להקדיח את התבשיל, ואילו כמות מעטה מדי תותיר את התבשיל בְּתִפְלוּתוֹ.
תשובת הרב יעקב שכטר: א. לימוד תורה נחשב גם בהרהור בעלמא. למרות שיש דעה בפוסקים שזה לא מחייב ברכת התורה. ב. שמיעה מפי אדם אחר עדיפה על הרהור, מפני הדין של "שומע כעונה", כלומר השומע הוא כמדבר בעצמו. יש לזה מספר השלכות כמו בזמן שבעל קרי היה אסור ללמוד לפי דעות מסויימות ללא טבילה, ובהרהור מותר, אבל לשמוע אסור מפני שזה כדיבור. יסוד זה מבואר בתוס' ברכות דף כ ע"ב שבמתן תורה היו בני ישראל שומעים בלבד ואעפ"כ הצריכום טהרה. ג. לכן, שמיעת דברי תורה מפי אחר לכאורה לכל הדעות מחייבת ברכת התורה. ד. לכן, לגבי מעלת הלימוד, אע"פ שכאמור גם הרהור נחשב לימוד, הרי הוא עומד בדרגה נמוכה יותר מלומד בפה. אבל השומע נחשב כלומד בפה ממש. ומאז ומעולם כך נהגו כל בית ישראל להקשיב לשיעורי תורה ולא שמענו שעודדו את השומעים לומר גם בפיהם. ה. יש להדגיש שאנו מדברים רק על שומע מפי משמיע, כלומר מפי אדם. אבל השומע ממכשיר כלשהוא (קלטת, נגן וכו') הרי הוא רק כמהרהר בעלמא לפי דעת רוב הפוסקים שלא התירו לצאת קריאת המגילה וכדומה בשמיעה כזו. ו. לגבי זכירת הלימוד, מובא בגמרא שהיה תלמיד שגרס בלחישה ואמרו לו שכך הלימוד משתכח. יתכן שלעניין זה אכן ישנה עדיפות לאומר בפיו ממש ולא מסתפק בשמיעה.
תשובה (גליון עלה לתרופה מס' 164, אב תשע"ב): זכינו ברוך ה' בסייעתא דשמיא בדורנו, שיצאו לאור ספרים וחיבורים, המסייעים בהבנה, ותכניות לימוד המעודדות את החזרה, בלא לפגוע בקצב ההתקדמות של דף גמרא ליום. אשרי מי שיכול להצטרף למסגרות אלו. אבל לגבי עצם הענין של הלימוד דף ליום, צריך לדעת שיש בו תועלת גדולה ועצומה, גם אם לא מצליחים בכל יום להתרכז להבין ולזכור מחמת ההתקדמות הקבועה ללא אפשרות עצירה למטרת עיון או חזרה. רביז"ל אמר "נכספתי מאד להמשיך את העולם אל עשייה, שיהיה חיוב אצל כל אחד ואחד ללמוד כך וכך בכל יום ולא יעבור וכיוצא. ואמר: שאפילו אותן האנשים הרחוקים מן הקדושה מאד שנלכדו במצולה רעה עד שרגילין בעבירות חס ושלום רחמנא לצלן רחמנא לשיזבן, אף על פי כן הכח של התורה גדול כל כך עד שיכולה להוציא אותם מן העברות שרגילין בהם חס ושלום. ואם יעשו להם חוק קבוע וחיוב חזק ללמוד בכל יום ויום וכך יהיה איך שיהיה, בודאי יזכו לצאת ממצודתם הרעה על ידי התורה, כי כח התורה גדול מאד" (שיחות הר"ן י"ט). מסופר על ר' מאיר שפירא זצ"ל ששאב עידוד רב לרעיון הדף משיחה זו של רביז"ל. [כידוע שהיה מיודד מאוד עם אנשי שלומינו, ואף היה בעל תפילה בקיבוץ ראש השנה של חסידי ברסלב דפולין שהיה מתקיים בישיבתו הקדושה חכמי לובלין בזמן ששערי הציון היו נעולים וסגורים]. כי הוא דרך לימוד שרביז"ל רצה להכניס בעולם. לקבוע חוק קבוע ולא יעבור, דרך של שעבוד חיים לתורה הק'. התקדמות עקבית כסדר דייקא, דף אחר דף, בקיץ בחורף, בחול ובשבת, בימים טרודים כבימים רגילים. הלימוד הזה דורש קבלה והבנה שהתורה היא חלק בלתי נפרד מהחיים, כמו שחרית מנחה מעריב, זהו קבלת עול תורה. הן אמת למי שיש בידו לעסוק ולעמול בתורה באיכות יותר, ובכל זאת מתאמץ להוסיף שיעור קבוע ועקבי של "לימוד כך וכך בכל יום". והן למי שאין עיתותיו פנויות ללימוד התורה, שבוודאי שיעור שכזה, עקבי ללא פשרות, תקשר אותו ללימוד התורה, וכמו שאכן רואים בחוש בדורנו. ועיקר ההצלחה בקביעות זו היא רק כשאין נחלשים אם עברו כמה ימים ולא עמדו בזה, כי תמיד יכולים להכנס לקביעות הזאת מחדש. וכמו בתפילה אם החסיר אדם שחרית שלא במזיד, הוא מתפלל שתי פעמים מנחה, אך אחרי כמה ימים אינו יכול להשלים את השחרית הזה, כמו כן בקביעות הדף, אם רואה שיכול בקל להשלים מה שהחסיר ולהשתלב חזרה עם רכבת הדף, יעשה כך, אך אם עברו יותר מדי ימים, ישתלב מיד עם הקביעות הכללית. כאשר אדם קובע עצמו בקביעות זו, כמעט שאין זמן לדאגות. הדאגה היחידה היא האם הספקתי היום את הדף. *** רביז"ל אמר שכל הסיבה שאין לומדים תורה, הוא משום שרוצים להתרכז ולהבין בשלמות, ולחזור ולזכור, שאף שבוודאי צריך לעמול ולהשקיע באיכות הלימוד, אבל ברוב המקרים זה בעצמו המניעה ללמוד, מחמת שלא תמיד המח מרוכז, ולא כולם בעלי תפיסה מהירה וחדה, וממילא מאבדים את הקשר ללימוד, כי נדמה כאילו הלימוד שאינו בשלמות אינו נקרא בשם 'לימוד'. וגם מי שהשי"ת זיכה אותו לכשרון ולהבנה בתורה, בכל זאת, כמה זמן מתבזבז בימים טרודים שאין בהם את היישוב הדעת להתיישב בחברותא, או בבית מדרש שקט וכדומה. זה הרעיון של "לימוד כך וכך כל יום", חוטפים איך שיהיה. אין זה סותר את הלימוד באיכות, רביז"ל לא שלל את העיון, הוא שלל את הישיבה בחוסר מעש. הלימוד לא אמור להיות תלוי בשום גורם חיצוני, של ריכוז וצלילות, חברותא או מג"ש מתאים. כשיש שעבוד לקביעות, הרכבת נוסעת. לא מאבדים קשר עם התורה. משועבדים לנשמה לתת לה מזון בכל יום - תורה, כמו שהגוף צריך לאכול משהו כך צריך ללמוד בכל יום. כשיסדו את תקנת הדף היומי, היה ברור הדבר שלא כולם יבינו לגמרי את הדף. אבל המציאות הוכיחה שהלימוד הזה הכניס וקשר את כלל ישראל ללימוד התורה. אנשים שלא היו קשורים כלל לתורה התקשרו מחדש לתורה, התורה נהייתה שייכת לכולם. [לא כמו פעם שחשבו שלאנשים פשוטים יש ללמד לימוד קל בהספק קטן יותר, בהתקדמות איטית לפי רמתו. כי בוודאי כך צריך להתחיל, בלימוד איטי, להתקדם דרגא אחר דרגא, כיתה אחר כיתה, אבל בכל זאת צריך את החק קבוע בו מתקדמים בתורה הק', וכפי שרואים בחוש איך הדף חיבר אלפים ורבבות לתורתנו הקדושה]. כי יש כח גדול בחוק קבוע ומתקדם. עצם החיבור לדף, אדם בא לשיעור כל יום אפילו שהוא חצי רדום, או שהוא בא הביתה מותש מיום עמוס של עבודה [גם עבודת ה'], או שחוזר מאוחר בלילה מחתונה, ובזריזות עובר על הדף איך שהוא, והנה תוך זמן קצר סיים מסכת, אמנם בלי הבנה מלאה, אבל יש לו ביד מסכת, הוא קשור לתורה, וכך בעקביות הוא מסיים ש"ס. זו תוצאה של שעבוד, שיהיה עול בכל יום, לחשוב גם היום מתורה. וכאמור, צורת לימוד זו היא גם לתופסי תורה, שיש בידם לעיין ולחזור וכו', בכל זאת צריכים את הקביעות בו מתקדמים בלימוד התורה, וזה מה ששומר על האדם בימים בהם אינו יכול ללמוד. וכבר המליץ אחד מחשובי אנ"ש ש'הדף' היומי הוא הודף ודוחף את האדם לתוך הלימוד, נותן חשק לתורה. 'הדף' מביא רצון וכיסופים להיות קשורים לתורה, פותח לאדם את הרצון להיות 'מבקש', התקדמות חובה, גם אם הוא רואה שהוא לא שלם בהבנה, אדרבא זה מביא אותו לכסוף להתקשר יותר לתורה. אין הכוונה דווקא להספק של 'דף', מי שיש בידו ללמוד כמה דפים ביום אשרי חלקו, העיקר שיהיה "חוק ולא יעבור" ואז בוודאי יזכו לצאת מכל העבירות, לבוא לקדושה שלימה, להיות תמיד קשורים לאור ה' המתלבש בתורה.
תשובה בפורום
תשובת הרב מיכאל סגרון (ישיבת כסא רחמים): צריך ללמוד אצל רב או עם חבר שיודע ומסביר במתינות. תחלה יתרגם לעברית ואחר כך יבאר את השאלה והתשובה במתינות. והעיקר זה החזרות אחר כך שחוזר לבד, ובחזרות אין לקצר או לומר ראשי פרקים אלא יש לחזור על כל הדברים והפרטים כאילו שלומדים פעם ראשונה ופשוט וברור שיש להקדים תפלה וה' יצליח דרכך.
תשובת הרב תורן (ישיבת כסא רחמים): 1. לימוד בקיאות - כשמו כן הוא לרכוש בקיאות וידע בתורה. פירוש הדברים דרך משל אם לומד בגמרא קושיא ותירוץ, אינו מעיין מה חשב המקשן, ומה חידש לו התרצן, ופעמים שיש עוד קושיא והתירוץ הראשון לכאורה יספיק גם לזה, ולמה חזר להקשות? וכן בהבנת הדברים - די בפירוש אחד של רש"י אף שמביא לישנא אחרינא וכו' וכו'. (ראה דוגמא בשיעורי דף היומי שמועלים כאן באתר - שהם יותר על בסיס בקיאותי). וקל וחומר שלא מתעכבים על דיבורי רש"י ממה נשמר וכיוצא, וכן שאר מפרשים. אמנם מי שרגיל בעיון הגמרא היטב, גם בלומדו בקיאות יתעורר להרגשים הנ"ל, אבל ימשיך בלימודו כי לא בא עכשיו לעיין את הסוגיא, אלא לרכוש בקיאות, וכשיבוא לידו ענין הלכתי וכיוצא יזכור שלמד בזה, וישב על הסוגיא בעיון. 2. זו הדרך שלמדונו רבותינו כאן בישיבה. לגבי ההספק - כל אחד לפני מדרגתו ותפיסתו (זכרונו), וחשקו בתורה. והדברים ידועים. יש במרחבי האתר עוד שאלות ותשובות בנושא, אפשר להעזר בחיפוש.
תשובת הרב מאיר מאזוז (ישיבת כסא רחמים): מותר בהחלט והיו מקרים כאלה בחו"ל (גם בגמרא, רבי מאיר וברוריה). לא ללמד אבל אם שומעת מעצמה שפיר דמי. מלבד זה, בדורנו התיר החפץ חיים זצ"ל לכתחילה ללמד בנות תורה. אך לא בעמקות ופלפול. אך צריך עיון, תלמד בחדר סגור שלא תשמע אשתך אף מילה.
תשובת הרב רזיאל כהן (ישיבת כסא רחמים): איני יודע כמה זמן ביום יש לך ללימוד תורה. אך ראשית צריך לדעת שהדבר החשוב ביותר הוא לימוד ההלכה למעשה (כמו שכתבו האחרונים ביורה דעה סימן רמ"ו בשם הדרישה), אם בנוסף לזה יש לך זמן גם לגמרא - אשריך! לעצם שאלתך, לעניות דעתי אם ההספק ממלא אותך בסיפוק - אכן עדיף שתוותר על התוספות ותסתפק בגמרא ורש"י (וכך הורה לנו מורי ורבי הגאון רבי משה לוי זצ"ל שלא ללמוד תוספות במסגרת לימודי הבקיאות). תוכל גם להחליף את לימוד התוספות - בלימוד פסקי הרא"ש שהוא קל ותמציתי יותר. אך אם אין לך ענין בהספק - חבל לוותר על לימוד התוספות, ויגיעתך להבין דבריהם, אין ערוך אליה, ולפום צערא - אגרא.
תשובת הרב דוד כוכב: שלום רב! אכן ניתן ללמוד בלי תוספות, אבל לימוד עם תוספות יש בו תוספת רבה. כשמוזכרת בתוספות סוגיה אחרת רצוי קודם ללמוד אותה היטב. יש ספרים שמסבירים את התוספות, למשל ספר מי מנוחות וספר שערי תוספות. גם המהרש"א המהר"ם והמהרש"ל מסבירים את תוספות, אך לפעמים הם קשים ללימוד אף יותר מהתוספות עצמו. בפעמים רבות דברי תוספות מופיעים בניסוח ברור יותר בתוספות הרא"ש או ראשונים כרשב"א וריטב"א ועוד. בדרך כלל רצוי לקרוא מספר פעמים, מבינים בפעם הרביעית בערך. לצורך בהירות הבנת מבנה התוספות - ניתן לחלק את התוספות לחלקים תוך שימת לב למילות המפתח: וא"ת, וי"ל, וכדומה. ואז למתוח קו מתחת למילות מפתח אלו, או להציג כל חלק בצבע אחר, או בשורה נפרדת. והעיקר, אמר ר' חיים וולוז׳ין בשם הגר"א: עקשן יצליח!
פורום פורטל הדף היומי
תשובת הראל שפירא: שלום לשואל היקר. כידוע, "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שליבו חפץ" (עבודה זרה יט ע"א), ולכן אם אתה מרגיש שאתה חפץ יותר בלימוד דף יומי ובקיאות מאשר בלימוד עיון, מומלץ מאוד ללכת אחר נטיית ליבך, מאשר להכריח את עצמך ללמוד דבר שאינך חפץ בו ואולי אף אינך מתאים אליו, ובכך עלולה להיגרם לך הרגשת תסכול וחוסר סיפוק אישי. מאידך, כל עוד אתה לומד במסגרת ישיבתית, חשוב שלא תהיה לכך התנגדות של רבותיך בישיבה, וכן חשוב מאוד שלא תהיה חריג מיתר החברים שלומדים איתך, ולכן אם הדבר יפגע במרקם החברתי שלך, הרי שמומלץ לחשוב פעמיים כיצד נכון לנהוג. בנוגע להתלבטות איזה לימוד מבין השנים להעדיף, לימוד עיון או לימוד בקיאות, הרי שהתלבטות זו היא עתיקת יומין, והדברים מפורסמים ורבו הדעות והגישות, אך בכל זאת חשוב לי להדגיש בפניך את היתרונות שבלימוד בקיאות ודף יומי אליהן אתה דווקא נוטה. לימוד רציף של מאות דפי גמרא יַקנה לך יכולת טובה מאוד להתמודד עם כל קטע גמרא אחר ועם כל קטע אחר בדברי הראשונים והאחרונים. בנוסף, בדרך זו תרכוש ידע נרחב מאוד של מושגים, נושאים ומחלוקות בים התלמוד. לאחר מכן, יהיה לך הרבה יותר קל להתמודד עם כל סוגיה מורכבת ככל שתהא, מאשר לומד שמיומנותו ובקיאותו דלים. ההיגיון הפשוט אף מורה על כך ש"לעולם ליגמר איניש והדר ליסבר" (שבת סג ע"א). רק לאחר שימלא אדם את כרסו במאות דפי גמרא, יוכל לגשת בבִטחה לקומת לימוד נוספת הדורשת העמקה והתבוננות נוספת בסוגיות שלמד. בעלי התוספות, לדוגמא, מקשים שוב ושוב מגמרא במקום מסוים על גמרא במקום אחר, ומכך אתה למד, שלפני שהעמיקו בלימודם, הם עשו את המובן מאליו ולמדו את הגמרא לאורכה ולרוחבה, ונראה שנכון לאמץ את דרכם. יתירה מכך, הניסיון האישי מורה על כך, שקושיות רבות מאוד המצויות בדברי הראשונים והאחרונים עולות מאליהן למי שגורס מאות דפי גמרא בבקיאות, וכך למעשה, הלימוד שלו מעמיק מאליו לאט לאט ככל שצובר ולומד עוד ועוד דפי גמרא. אינה דומה קושיה העולה ללומד מעצמו, לקושיה שנלמדת אגב אורחא, וקושיה זו העולה מאליה ללומד היא המדד הטוב ביותר שלימודו נכון ויציב. יתרון נוסף הקיים במסגרת לימוד הדף היומי ובקיאות הוא הסיפוק האישי. פעמים רבות, הלומד בעיון חש תסכול לאור העובדה שההספק שלו מועט ביותר, לאחר שהשקיע ימים ולילות בסוגיה אחת בלבד בעיון, וזאת בתוספת לשכחה המצויה. לעומתו, לומד הדף היומי, מתקדם בקצב מדוד מידי יום ביומו, וכעבור זמן צובר עוד ועוד דפי גמרא ומסכתות, ובכך חש סיפוק רב בלימודו, המעודד ומחזק אותו להמשיך ולהתמיד בלימודו עוד ועוד.
תשובת הראל שפירא: בניגוד לעבר, בדורנו ישנן הוצאות גמרא משובחות ביותר, כמו: וגשל, טלמן, עוז והדר, ש"ס לובלין, ועוד. הוצאות אלו משובחות, ומודפסות באופן נעים לקריאה, ומועילות ללימוד – "הנפש מתפעלת והדעת מתרווחת והכוונה מתעוררת, מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר" (רבי עקיבא איגר בהקדמתו לשו"ת). בין שלל היתרונות, נראה שהיתרון הגדול בהוצאות אלו הוא ההדגשה של ה"דיבור המתחיל" ברש"י, לעומת ההוצאות הישנות בהן ה"דיבור המתחיל" לא היה מודגש, וללומד היה קושי קל לעבור במהירות מהגמרא לפירוש רש"י. בנוסף, בהוצאות אלו יש מגוון של יתרונות ושכלולים נוספים לעומת ההוצאות הישנות, כמו: תורה אור השלם, מדור גרסאות, לעזי רש"י, ליקוטי רש"י, משנת ראשונים, מוסף תוספות, ועוד מדורים נוספים ומגוונים, שיש בהם להוסיף טעם ותועלת ללומד. לשאלתך, קשה להכריע איזו הוצאה היא הטובה מכולם. כולם נראים טובים ומשובחים. לכן, מומלץ למי שמתלבט באיזו הוצאה ללמוד, לנסות ללמוד כמה דפים מכל הוצאה ולקבל החלטה אישית לפי נטיית ליבו. ובכל מקרה, ללא ספק, ראוי לו ללומד הדף היומי, המשקיע שעת לימוד יומית, להשקיע ולרכוש גמרא מאירת עיניים, שתלווה אותו בכל יום בזמן לימודו.
הרב מאיר אליהו (האתר הרשמי, שאלה מס' 551): אכתוב לך כאן כלל "ברזל" שכדאי מאוד שתחרוט אותו היטב בזיכרונך, והוא, שכל הספקות שיש לאדם בעניין הלימוד והסדרים, הן בשעות הלימוד, הן בדרך הלימוד, הן באופן החזרה והן בתוכן הלימוד, הקו המנחה אותנו הוא אך ורק הכלל שיהיו דברי תורה משוננים בפיך, ר"ל שכל אדם צריך למוד עצמו מה יקרב אותו יותר למטרה הנחשפת שיהיו דברי תורה משוננים בפיך. ומה שטוב לפלוני אינו נכון לאלמוני, אלא אדם צריך להרגיש בעצמו צמיחה וגדילה בתורה, ואם אינו מרגיש כך חייב לשנות סדריו עד שירגיש שמתעלה בתורה, וזה בדוק ומנוסה.
הרב שלמה אבינר (פסקי שלמה, חלק ו, ערך תלמוד תורה, עמ' 146-147): אין ספק שהדף היומי הוא דבר מופלא, אדיר. כך כולם לומדים את אותו הדף ומתקדמים, והמון המון אנשים בזכות הדף היומי לומדים. הם אומרים בגלוי: אם לא היה דף היומי לא הייתי לומד. א"כ זו יוזמה אדירה של רבי מאיר שפירא. אי אפשר לתאר את הזכות הזאת. כמה בתי כנסת שעמוד השדרה של היום הוא לימוד הדף היומי! יחד עם זה, צריך לדעת, שלימוד בעיון הוא גדול יותר מלימוד בבקיאות. כמובן, אפשר גם ללמוד את הדף היומי בעיון, אבל זה לא פשוט. לימוד בעיון הוא לימוד עד גבול היכולת השכלית של האדם. כל דבר אנו עושים בעיון: כשאדם קונה אוטו, הוא לומד על כל העניין בעיון. אדם לפני הבחירות, דן בעיון איזו מפלגה לבחור. על כל דבר אדם מעיין ומעמיק, ופתאום בתורה לא מעיינים. יש ביטוי אצל חז"ל: "ולא תהא כהנת כפונדקאית"? (משנה יבמות טז, ז). לכן הלימוד האידיאלי הוא לימוד בעיון. הקב"ה לא סופר דברים, אלא סופר שעות ומאמצים. זה נאמר על מי שכן לומד בעיון, אבל הרבה אנשים לא ילמדו בעיון, לכן ודאי שילמדו בבקיאות את הדף היומי, וד' יברך אותם.