סקר
עם סיום מסכת עירובין






 

טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

 

מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין ... מפני שעשויין לנקר את הבית - חתול הבית

 

"כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה; רבי ישמעאל אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית" (בבא קמא, פ ע"א).

פירוש: כְּשֵׁם שֶׁאָמְרוּ חכמים אֵין מְגַדְּלִין בְּהֵמָה דַּקָּה, כָּךְ אָמְרוּ שאֵין מְגַדְּלִין חַיָּה דַּקָּה, כגון כלבים וחתולים. ר' יִשְׁמָעֵאל אוֹמֵר: מְגַדְּלִין חיות בית שיש בהן תועלת ואינן מזיקות כגון כְּלָבִים כּוּפְרִין (כלבי ציד), וַחֲתוּלִים, וְקוֹפִין, וְחוּלְדּוֹת סְנָאִים, מִפְּנֵי שֶׁעֲשׂוּיִים אלה לְנַקֵּר (לנקות) אֶת הַבַּיִת ממיני שרצים, ולכן מותר לגדלם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ).


שם עברי: חתול הבית          שם באנגלית: Domestic cat, Housecat          שם מדעי: Felis silvestris catus

שם נרדף במקורות: שונרא


נושא מרכזי: מעמד החתול כחית בית על פי המקורות?


המקור התנאי העיקרי הדן באופן מפורש במעמד ההלכתי של גידול חתולים בבית הוא דברי הברייתא בבבא קמא (פ ע"א): "כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה; רבי ישמעאל אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית". ניתן להבין את ברייתא זו בשני אופנים: א. רבי ישמעאל חולק על ת"ק האוסר לגדל חתולים כפי שאסור לגדל כל "חיה דקה". ב. רבי ישמעאל מפרש את דברי ת"ק ומגדיר אלו מינים מבין ה"חיה הדקה" יוצאים דופן ומותר לגדלם. על פי חלופה ב' לכו"ע מותר לגדל חתולים ואילו על פי חלופה א' הרואה ברבי ישמעאל בר פלוגתא לת"ק ייתכן וההיתר לגדל חתולים מוגבל לזן ספציפי הנקרא בלשון הגמרא "אוכמא" (שחור). דבר זה משתמע מתוך תירוץ הגמרא לקושיה על דרשתו של רב: "... מיתיבי, רבי שמעון בן אלעזר אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולין, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויין לנקר את הבית! לא קשיא: הא באוכמא, הא בחיוורא וכו'" (ראו עוד במאמר "כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה").

בין כך ובין כך מסתבר שהחתול היה בן בית נפוץ בבתיהם של בני דור התנאים והאמוראים. בספרות חז"ל מוזכר החתול כסמל וכמשתתף פעיל באירועים והלכות שונות. במסכת ברכות (נו ע"ב) נאמר: "הרואה חתול בחלום, באתרא דקרו ליה שונרא נעשית לו שירה נאה, שינרא נעשה לו שינוי רע"(1). בילקוט שמעוני (בלק, רמז תשסה) נאמר: "... היינו דאמרי אינשי כרכושתא ושונרא עבוד הלולא מתרבא דבישא גדא"(2).


לדעת רבי ישמעאל ההיתר לגדל חתול נובע מתועלתו והיא "ניקור הבית". מפרש רש"י: "לנקר את הבית - מן העכברים". לא תמיד מצליח החתול במשימה זו כפי שאנו לומדים ממעשה שמספרת הגמרא בבבא מציעא (צז ע"א): "ההוא גברא דשאיל שונרא מחבריה, חבור עליה עכברי וקטלוהו. יתיב רב אשי וקמיבעיא ליה: כי האי גוונא מאי? כי מתה מחמת מלאכה דמי, או לא?"(3). העובדה שאדם טרח לשאול חתול מעידה על כך שבדרך כלל זו הייתה דרך ההתמודדות עם מכת עכברים. החתול שימש גם כ"פח אשפה" חי המיועד לסילוק פסולת לא רצויה כשאריות בשר. דוגמה לדבר היא דיון סביב היתרו של רבא לטלטל מעיים של אווז שהיו מיועדות לחתול: "... והאמר רבא לשמעיה: טווי לי בר אווזא, ושדי מיעיה לשונרא" (4)(שבת, קמב ע"ב). מפרש רש"י: "ושדי מיעיה לשונרא - אלמא: מטלטל להו משום שונרא, ואף על גב דהאידנא לא חזי לאדם, דלאו אורח ארעא למיכלא ביום טוב, ומיהו, מאתמול לאדם הוו קיימי". בעניין אחר אנו לומדים: "גמרא. כל הכשר להצניע לאפוקי מאי? רב פפא אמר: לאפוקי דם נדה. מר עוקבא אמר: לאפוקי עצי אשרה. מאן דאמר דם נדה כל שכן עצי אשרה. מאן דאמר עצי אשרה אבל דם נדה מצנע ליה לשונרא" (5) (שבת, עה ע"ב).

תפקיד חשוב נוסף יש לחתול ב"ניקור הבית" הוא השמדת נחשים: "אמר רב פפא: ביתא דאית ביה שונרא - לא ניעול בה איניש בלא מסני, מאי טעמא - משום דשונרא קטיל לחיויא ואכיל ליה, ואית ביה בחיויא גרמי קטיני, ואי יתיב לה גרמא דחיויא אכרעיה - לא נפיק, ואסתכן ליה. איכא דאמרי: ביתא דלית ביה שונרא לא ניעול ביה איניש בהכרא, מאי טעמא - דילמא מיכריך ביה חויא ולא ידע, ומסתכן"(6) (פסחים, קיב ע"ב). על החתולים כטורפי נחשים אנו לומדים בגמרא בשבת (קי ע"א) העוסקת באופן שניתן להתגונן מנחש העוקב אחר אדם: "האי מאן דמיקני ביה חיויא, אי איכא חבריה בהדיה לירכביה ארבע גרמידי ... ובליליא לותביה לפוריא אארבעה חביתא, וניגני בי כוכבי, ולייתי ארבעה שונרי וליסרינהו בארבעה כרעי דפורייה, וליתי שחפי ולישדי התם, דכי שמע קלי אכלי ליה"(7). העובדה שחתולים עשויים לטרוף נחשים נובעת מעמידותם לארס נחש ולכן מותר להשקותם מים מגולים: "אמר מר: לא ישקה מהן לא בהמתו ולא בהמת חבירו. והתניא: אבל משקהו לבהמת עצמו! כי תניא ההיא לשונרא" (עבודה זרה, ל ע"ב). מפרש רש"י: "בשונרא - דלא מזיק ליה ארס דשונרא אכיל ליה לחיויא כדאמרינן בערבי פסחים". לעמידות החתול לארס יש משמעות הלכתית: "תנו רבנן: מטלטלין את העצמות מפני שהוא מאכל לכלבים, בשר תפוח מפני שהוא מאכל לחיה, מים מגולים מפני שהן ראויין לחתול" (שבת קכח ע"א). מפרש רש"י: "לחתול - לא מזיק ליה ארס דנחש, שאף הנחשים היא אוכלת".

בספרות המקצועית, חתולים נחשבים לעמידים יותר להכשות נחש ביחס לבעלי חיים אחרים, הן מבחינת העמידות שלהם לארס והן מבחינת יכולת ההתמודדות שלהם מול הנחש. אך בניגוד לספרות הישנה, מחקרים חדשים בהכשות צפע ארצישראלי ובנחשים מאותה המשפחה בארה"ב, הראו אחוזי תמותה דומים ואף גבוהים מאשר בכלבים (6-22%). לענ"ד העובדה שמזה מאות שנים החתולים העירוניים אינם חשופים באופן משמעותי לנחשים הפחיתה באופן משמעותי את עמידותם לארס ואת מיומנות הציד שלהם. בסרטון הזה ניתן לראות מאבק בין חתול ונחש.

יעילותו הרבה של החתול בהשמדת מזיקים נובעת לא רק מתוך כך שהם משמשים לו כמזון אלא משום שהוא עוסק בציד לשמו כ"שעשוע". מחקרים של תכני קיבה הראו שמספר פריטי המזון הנאכלים קטן באופן משמעותי בהשוואה למספר הפריטים שהחתול צד. הוא נוהג להעניק לבעליו חלק מהציד כ"תשורה" ובחלק אחר "משתעשע". לאור העובדה שהחתול הוא בעל חיים לא ניתן לייחס לו כוונות או מודעות ועלינו להניח שלהתנהגויות "מוזרות" אלו יש ערך אדפטיבי כלשהו. בצד התועלת לאדם טוענים חוקרים כי לחתולי הבית השפעה רבה על אוכלוסיית חיות הבר והם אחראים לסיכונם של מינים רבים מקבוצות טקסונומיות שונות. שומרי טבע בעולם מודאגים משכיחותם הגבוהה של חתולי הבית. במדינות מערביות רבות מכירים בכך שיש לטפל בבעיית ריבוי החתולים על מנת לצמצם את ההשפעה האפשרית שלה על חיות הבר. אולם, קיים ויכוח לגבי דרך הטיפול בבעיה (ראו עוד במאמר "הרוצח הכי חמוד בעולם").



 


(1) פירוש: הרואה חתול בחלום באתרא דקרו ליה [במקום שקוראים לו] בארמית "שונרא" נעשית לו שירה נאה. ובמקום קוראים לחתול "שינרא" סימן הוא ש נעשה לו שינוי רע.
(2) פירוש: זה שאומרים אנשים: החולדה והחתול חגגו על שומנו של ביש גדא (בעל מזל רע).
(3) פירוש: הַהוּא גַּבְרָא דְּשָׁאֵיל שׁוּנָרָא מֵחַבְרֵיהּ, חֲבוּר עֲלֵיהּ עַכְבָּרֵי וְקָטְלוּהוּ [אדם אחד שאל חתול מחבירו לצוד עבורו עכברים, חברו עליו העכברים והרגוהו]. יְתֵיב [ישב] רַב אַשִׁי וְקָמִיבָּעֲיָא לֵיהּ [ונסתפק לו]: כִּי הַאי גַּוְונָא מַאי [כגון זה מה דינו]? האם כִּי [כמו] מֵתָה מֵחֲמַת מְלָאכָה דָּמֵי [נחשב], אוֹ לֹא?
(4) פירוש: וְהָאָמַר [והרי אמר] רָבָא לְשַׁמָּעֵיהּ [לשמשו] ביום טוב: טְוֵוי לִי בַּר אַוְוזָא, וּשְׁדֵי מֵיעֶיהָ לְשׁוּנְרָא [צלה לי ברווז וזרוק את מעיו לחתול], ונמצא שהתיר לטלטל את מעי הברווז לצורך החתול, ובאותו אופן היה צריך להתיר טלטול בן יונה לא משום אומצא, אלא משום שהוא ראוי לאכילת כלב.
(5)  פירוש: גמרא על הכלל ששנינו במשנה "כּל הַכָּשֵׁר לְהַצְנִיעַ", שואלים: לְאַפּוֹקֵי מַאי [להוציא, למעט את מה] הוא בא, ומה לדעתו אינו כשר וראוי להצנעה? רַב פַּפָּא אָמַר: לְאַפּוֹקֵי [להוציא] דַּם נִדָּה. מַר עוּקְבָא אָמַר: להוציא עֲצֵי אֲשֵׁרָה, שעץ שעשו ממנו עבודה זרה אסור בכל הנאה. ומפרטים: מַאן דְּאָמַר [מי שאומר] שדַּם נִדָּה אינו כשר להצניע כָּל שֶׁכֵּן עֲצֵי אֲשֵׁרָה, כיון שמן התורה חייב להשמידם ודאי אינם בכלל הדברים הנשמרים. ואולם מי שאמר שרק עֲצֵי אֲשֵׁרָה הוא דבר שאין מצניעים, אֲבָל דַּם נִדָּה מַצְנַע לֵיהּ לְשׁוּנָרָא [שומר אותו בשביל מאכל החתול], שאף שכרגיל אין רגילים לשומרה מכל מקום אפשר למצוא בו שימוש.
(6) פירוש: וְקָשִׁין כולם לְדָבָר אַחֵר. אָמַר רַב פַּפָּא: בֵּיתָא דְּאִית בֵּיהּ שׁוּנְרָא לֹא נֵיעוּל בָּהּ אִינִישׁ בְּלֹא מְסָנֵי [בית שיש בו חתול לא יכנס בו אדם בלא נעליים]. מַאי טַעְמָא [מה טעם הדבר] מִשּׁוּם דְּשׁוּנְרָא קָטֵיל לְחִיוְיָא וְאָכֵיל לֵיהּ [שהחתול הורג את הנחש ואוכל אותו] וְאִית בֵּיהּ בְּחִיוְיָא גַּרְמֵי קְטִינֵי [ויש בו בנחש עצמות קטנות], וְאִי יָתֵיב לָהּ גַּרְמָא דְּחִיוְיָא אַכַּרְעֵיהּ [ואם תשב לו עצם קטנה של נחש ברגלו] לֹא נָפֵיק וְאִסְתַּכַּן לֵיהּ [לא תצא ויסתכן]. אִיכָּא דְּאָמְרִי [יש אומרים] שכך אמר: בֵּיתָא דְּלֵית בֵּיהּ שׁוּנְרָא [בית שאין בו חתול] לֹא נֵיעוּל בֵּיהּ אִינִישׁ בְּהַכָּרָא [לא יכנס בו אדם בחשיכה], מַאי טַעְמָא [מה טעם הדבר] דִּילְמָא מִיכְרִיךְ בֵּיהּ חִוְיָא וְלֹא יָדַע וּמִסְתַּכֵּן [שמא יכרך בו הנחש ולא ידע ויסתכן] והחתול צד נחשים ואוכלם. 
(7) פירוש: האי מאן דמיקני ביה חיויא [מי שמקנא בו, כועס עליו הנחש ורודף אחריו], אי איכא חבריה בהדיה [אם יש חבירו אתו] לירכביה [ירכיבנו] עליו ארבע גרמידי [אמות] ... ואי [ואם] עדיין לא נפתר הדבר ליעבר נהרא [שיעבור נהר], ובליליא לותביה לפוריא ]ובלילה ישים מיטתו [על ארבעה חביתא] חביות, וניגני בי כוכבי, וליתי [ויישן בחוץ בין, תחת, הכוכבים, ויביא[ ארבעה שונרי [חתולים] וליסרינהו [ויקשרם] בארבעה כרעי דפורייה [רגלי המיטה], וליתי שחפי ולישדי התם, דכי שמע קלי אכלי ליה [ויביא קיסמים וענפים ויזרקם שם, שכאשר יישמע קולו של הנחש זוחל עליהם יאכלו אותו החתולים].

 
 

רשימת מקורות:

א. גלעד, 'האופן המסתורי שבו קיבל החָתוּל את שמו העברי', עתון ה"ארץ". 
מ., דור, החי בימי המקרא המשנה והתלמוד (עמ' 72-73).

לעיון נוסף:

הרב א. שוורץ, "צניעות מחתול" - על משמעותו של מוסר טבעי . כאן
 

בפורטל "הדף היומי":

החתול כטורף נחשים – "ולייתי ארבעה שונרי וליסרינהו בארבעה כרעי דפורייה" (שבת, קי ע"א).

מהי צניעות החתול? – "היינו למידין צניעות מחתול, וגזל מנמלה" (עירובין, ק ע"ב).

התנהגות הטריפה של החתול – "האי כלבא דאכל אימרי, ושונרא דאכלה תרנגולא" (בבא קמא, טו ע"ב).

הקשר בין צבע הפרווה ותוקפנות החתול – "לא קשיא הא באוכמא הא בחיוורא" (בבא קמא, פ ע"ב).

החתול כטורף מזיק – "אדהכי והכי אתא שונרא קטעיה לידא דינוקא" (בבא קמא, פ ע"ב).

מהו מקור טיפות הדם (ארס) שכף החתול השאירה על הדלת? – "דרהט חתול בתרא ועל לאידרונא" (חולין, נב ע"ב).


 

א. המחבר ישלח בשמחה הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - raananmoshe1@gmail.com
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל.




כתב: ד"ר משה רענן    © כל הזכויות שמורות

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.

תגובות

הוספת תגובה

(לא יפורסם באתר)
תכנות: entry
© כל הזכויות שמורות לפורטל הדף היומי | אודות | צור קשר | הוספת תכנים | רשימת תפוצה | הקדשה | תרומות | תנאי שימוש באתר | מפת האתר