טור זה נכתב לזכרו ועילוי נשמתו של נעם יעקב מאירסון הי"ד שנפל
בקרב גבורה בבינת ג'בל במלחמת לבנון השנייה – י"ג אב תשס"ו   

"לא אמרן אלא דקה בגסה, אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא" – בהמה דקה וגסה
 

"שיהו מרעין בחורשין. אמר רב פפא: לא אמרן אלא דקה בגסה, אבל דקה בדקה וגסה בגסה לא, וכל שכן גסה בדקה דלא. ומלקטין עצים משדותיהם. לא אמרן אלא בהיזמי והיגי, אבל בשאר עצים לא; ואפילו בהיזמי והיגי לא אמרן אלא במחוברין, אבל בתלושין לא; ואפילו במחוברין לא אמרן אלא בלח, אבל ביבשים לא, ובלבד שלא ישרש" (בבא קמא, פא ע"א).

פירוש: שֶׁיְּהוּ מַרְעִין בֶּחוֹרָשִׁין, אָמַר רַב פַּפָּא: לֹא אֲמָרָן [אמרנו] שהתיר יהושע אֶלָּא דווקא בהמה דַּקָּה בְּיער גַּסָּה (יער שבו עצים גדולים), שאין הבהמה הדקה מזיקה להם הרבה, אֲבָל בהמה דַּקָּה בְּ חורשה דַּקָּה, כלומר, ביער שעציו קטנים ודקים, או בהמה גַסָּה בְּחורשה גַּסָּה לֹא. וְכָל שֶׁכֵּן בהמה גַּסָּה בְּחורשה דַּקָּה שלא, שכן מזיקה אותה ביותר. וּביחס לתקנה שעשה שיהיו מְלַקְּטִין עֵצִים מִשְּׂדוֹתֵיהֶם, מסבירים: לֹא אֲמָרָן [אמרנו] דבר זה אֶלָּא דווקא בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי שהם מיני קוצים, אֲבָל בִּשְׁאָר עֵצִים שיש להם חשיבות וערך לֹא, שאותם לא הפקירו בעלי השדות. וַאֲפִילּוּ בְּהִיזְמֵי וְהִיגֵי לֹא אֲמָרָן [אמרנו] דבר זה אֶלָּא בַּמְּחוּבָּרִין, שעל ידי כך מסייע קצת לבעל השדה, שהוא מנקה את שדהו, אֲבָל בַּתְּלוּשִׁין לֹא, שבוודאי הכינם בעל השדה לעצמו. וַאֲפִילּוּ בַּמְּחוּבָּרִין לֹא אֲמָרָן [אמרנו] שמותר ללקטם אֶלָּא בַּלַּח, אֲבָל בַּיְּבֵשִׁים לֹא, שהם מוכנים להסקה. וכן מוגבל היתר זה בִּלְבַד שֶׁלּא יְשָׁרֵשׁ, שלא יעקור את שורשי הקוצים הללו ממקומם (באדיבות "התלמוד המבואר" של הרב שטיינזלץ). 

נושא מרכזי: מהם המאפיינים המבדילים בין חיות ובהמות דקות וגסות?


לחלוקת הבהמות לדקות וגסות יש משמעויות הלכתיות הנובעות מתוך מאפייניהן הפיסיים. המגבלות המוטלות על גידול בהמה דקה בארץ ישראל נובעות מזריזותה ונטייתה לחדור לשדות אחרים ולהזיק יחד עם הקושי למנוע זאת ממנה. לעומת זאת הותר לגדל בבית בהמה גסה משום שיש בה צורך לעבודה ומשא ואין אפשרות לייבאה מחוץ לארץ (ראו עוד במאמר "ועדיין לא הגעת לרועי בקר ... ואפילו לרועי צאן"). בהמה דקה מוגבלת בשיעור הנזק שהיא יכולה לגרום לחורשים ולכן בין התנאים שהתנה יהושע, בעת חלוקת הארץ, הותר להרעות בהמה דקה בחורש בעל עצים מפותחים ("דקה בגסה") (1).

כאמור, בהמה גסה מיועדת לעבודה ומשא ולכן נאסר למוכרה לגוי: "מקום שנהגו למכור בהמה דקה לעכו"ם מוכרין, מקום שנהגו שלא למכור אין מוכרין, ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמים ושבורין. רבי יהודה מתיר בשבורה ובן בתירה מתיר בסוס" (עבודה זרה, פ"א מ"ו). מאחר ובהמה גסה מיועדת למלאכה גזרו שמא ישאיל או ישכיר אותה לגוי, והגוי יעשה בה מלאכה בשבת, ונמצא שהישראל עובר על שביתת בהמתו. חשש נוסף הוא שמא ימכור לו בערב שבת בין השמשות והגוי ינסה אותה והבהמה תשמע את קול הישראל, שהיא רגילה בו, ותלך מחמתו, ונמצא עובר על מחמר אחר בהמה בשבת. יש מפרשים משום שמא ימכור לו את הבהמה לניסיון ואם הוא לא יעלה יפה היא תחזור לבעליה ונמצא שהגוי עבד עבודה בשבת בבהמתו של ישראל.

בהלכות מכירה יש הבחנות נוספות בין בהמה דקה וגסה שנובעות מההבדל בגודל ובמשקל בין שני סוגי הבהמות. במשנה (קידושין, פ"א מ"ב) נאמר: "בהמה גסה נקנית במסירה והדקה בהגבהה, דברי רבי מאיר ורבי אליעזר וחכמים אומרים בהמה דקה נקנית במשיכה". אמנם דעה זו אינה מוסכמת כפי שאנו מוצאים בגמרא (קידושין, כה ע"ב): "... וחכמים אומרים: זו וזו נקנית במשיכה, רבי שמעון אומר: זו וזו בהגבהה" אך מסתבר שדעתו של רבי מאיר נובעת מכך שקיים קושי להגביה בהמה גסה וכפי שמשתמע משאלתו של רב יוסף: "... אלא מעתה, פיל לרבי שמעון במה יקנה?". מפרש שם רש"י: "במה יקנה - שאי אפשר להגביהו".

הלכה נוספת נובעת מההבדל בגודל איברי הגוף וערכם הכלכלי: "המוכר ראש בהמה גסה לא מכר את הרגלים, מכר את הרגלים לא מכר את הראש, מכר את הקנה לא מכר את הכבד, מכר את הכבד לא מכר את הקנה, אבל בדקה מכר את הראש מכר את הרגלים, מכר את הרגלים לא מכר את הראש, מכר את הקנה מכר את הכבד, מכר את הכבד לא מכר את הקנה" (בבא בתרא, פ"ה מ"ה). רבינו גרשום (בבא בתרא, פג ע"ב) מפרש: "פיסקא המוכר את הראש. סתם בבהמה גסה לא מכר את הרגל משום דהנהו חשיבי לחוד והני חשיבי לחוד והכי נמי כל הני מכר האי לא מכר האי דכל חדא וחדא מלתא חשובה באנפי נפשה היא. מכר את הקנה. הריאה קרי לה על שם קנה. אבל בבהמה דקה מכר את הראש מכר את הרגלים. משום דלא חשיבי כלום לגבי הראש דדבר מועט הוא והכי רגילי אינשי למיקני". הרמב"ם מדגיש שבהמה גסה היא הבקר בלבד.

גודל הבהמה משפיע גם על מידת הסכנה במקרה של דריסה על ידי טורף: "אלו טרפות בבהמה ... ודרוסת הזאב. רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב בדקה ודרוסת ארי בגסה. דרוסת הנץ בעוף הדק, ודרוסת הגס בעוף הגס. זה הכלל: כל שאין כמוה חיה טרפה" (חולין, פ"ג מ"א). מתוך מהלך הסוגיה בגמרא בחולין (נג ע"א) משתמע שהדריסה תלויה בגודל בעל החיים: "... הא דא"ל: אף לחתול אין דרוסה באימרי רברבי, הא דא"ל: לחתול יש דרוסה לחולדה אין דרוסה בגדיים וטלאים". הדבר משתמע באופן ברור מפירושי רש"י בסוגיה: "אף לחולדה - שהיא קטנה הימנו יש דרוסה וכ"ש לחתול. אף לחתול - שהוא גדול אין דרוסה וכ"ש לחולדה ולקמיה מתרצינן לה. באימרי רברבי - בבהמה דקה ס"ל אין דרוסה לחתול כדאמר רב לעיל /חולין/ (דף נב:) בבהמה מן הזאב ולמעלה. בגדיים וטלאים - דקים מאד". ניתן להסיק מכאן שגם האבחנה בין בהמות דקות וגסות נובעת מהפרשי הגודל ביניהן.

מוצאים אנו הבדל בין בהמה דקה וגסה גם בהתנהגות לאחר שחיטה: "השוחט את המסוכנת רבן שמעון בן גמליאל אומר עד שתפרכס ביד וברגל ... בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה שאינה אלא הוצאת נפש בלבד וכו'" (חולין, פ"ב מ"ו). מפרש הרמב"ם: "שפשטה ידה ולא החזירתה, במה דברים אמורים ביד בלבד, אבל אם פשטה רגלה ולא החזירתה כשרה. אבל בהמה גסה אין הבדל בין יד ורגל, פשטה ולא החזירה או החזירה ולא פשטה כשרה. וזה הוא פסק ההלכה".

בהמה דקה וגסה שונות במבנה העור כאשר עור בהמה דקה רך יותר ולכן נחשב כבשר לעניין מחשבת פיגול: "מיתיבי: השוחט את העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת ... אחד עור בית הפרסות בהמה דקה, ואחד עור הראש של עגל הרך, ואחד עור שתחת האליה, וכל שמנו חכמים גבי טומאה: ואלו שעורותיהן כבשרן להביא עור של בית הבושת, חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת וכו'" (זבחים, כח ע"א).

נושא נוסף שבו אנו מוצאים הבדל בין בהמה דקה וגסה הוא משך ההריון: "ת"ר: תרנגולת לעשרים ואחד יום וכנגדה באילן לוז, כלב לחמשים יום, וכנגדו באילן תאינה ... בהמה דקה טהורה לחמשה חדשים, וכנגדן באילן גפן, בהמה גסה טמאה לשנים עשר חודש, וכנגדו באילן דקל, טהורה לתשעה חדשים, וכנגדה באילן זית וכו'" (בכורות, ח ע"א). מעניין לציין שדברי חז"ל ביחס לבהמות הטמאות והטהורות עולים בקנה אחד עם הנתונים המופיעים בספרות הכללית. על פי הספרות משך ההריון של כבשים ועזים הוא כ – 5 חודשים ושל בקר כ – 9 חודשים. משך ההריון בסוסים וחמורים הנכללים בבהמה גסה טמאה 11-12 חודשים.

בהמות דקות וגסות שונות גם בגיל המינימום להמלטה וסימן הוולד לצורך הקביעה אם הבהמה כבר בכרה. נאמר במשנה בבכורות (פ"ג מ"א): "הלוקח בהמה מן הנכרי ואין ידוע אם בכרה ואם לא בכרה, רבי ישמעאל אומר עז בת שנתה ודאי לכהן מכאן ואילך ספק, רחל בת שתים ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק, פרה וחמור בנות שלש ודאי לכהן, מכאן ואילך ספק. אמר לו רבי עקיבא: אילו בולד בלבד בהמה נפטרת היה כדבריך, אלא אמרו סימן הולד בבהמה דקה טנוף ובגסה שליה ובאשה שפיר ושליה וכו'". עז אינה ממליטה לפני שהיא בת שנתה, כבשה בת שנתים ואילו בהמות גסות אינן ממליטות לפני גיל שלוש. לגבי ה"טינוף" כתב הרמב"ם: "טינוף, לכלוך, והכונה בו כאן שתפיל דבר שיאמרו רועי הבהמות שזה עובר היה אלא שנפסד ואף על פי שאין לו תואר כלל. ואמרו אין טנוף פחות משלשים יום. ודבר זה שהפילה כלומר הטנוף צריך להראותו לרועה חכם ואז תפטר מן הבכורה וכו'".
 

כבש הבית - בהמה דקה		עז הבית - בהמה דקה

בקר הבית - בהמה גסה		סוס - בהמה גסה

מהו הקריטריון להבחנה בין בהמות וחיות דקות וגסות?

מתוך המקורות ניתן להסיק שמבין הבהמות הכבש והעז נכללים בקבוצת הבהמות הדקות ואילו הבקר נכלל בקבוצת הבהמות הגסות. מתוך השוואה להגדרות של עופות וחיות ניתן להסיק שהמשתנה הרלוונטי לעניין זה הוא גודל בעל החיים או משקלו. לגבי דריסה אנו מוצאים מתאם בגודל בין הטורף הדורס לנטרף: "ודרוסת הזאב. אמר רב יהודה אמר רב: בבהמה מן הזאב ולמעלה, ובעופות מן הנץ ולמעלה. למעוטי מאי? אילימא למעוטי חתול, תנינא ודרוסת הזאב! וכי תימא, הא קא משמע לן, דזאב בגסה נמי דריס, והא תנן, רבי יהודה אומר: דרוסת הזאב בדקה, ודרוסת ארי בגסה" (חולין, נב ע"ב). הדבר נאמר במפורש במשנה (חולין, פ"ג מ"א): "... דרוסת הנץ בעוף הדק ודרוסת הגס בעוף הגס זה הכלל כל שאין כמוה חיה טרפה". מפרש רש"י (חולין, מב ע"א): "בעוף הדק - צפרים ויונים ... בעוף הגס - אווזות ותרנגולים".

גם לגבי החיות ניתן לראות שגודלן קובע את מעמדן כחיה דקה או גסה. ממהלך הסוגיה בעבודה זרה (טז ע"א) משתמע שאריה נחשב כחיה גסה ומותר למכרו לגוי אך ורק משום שאין הוא ראוי למלאכה (באופן רגיל או משום שהוא "שבור"). דוגמה נוספת לחיה גסה הוא הערוד: "וחיה גסה מיהת מאי מלאכה עבדא? אמר אביי, אמר לי מר יהודה דבי מר יוחני: טחני ריחים בערודי" (עבודה זרה, טז ע"ב). בהמה גסה טמאה הוא הסוס כפי שניתן להסיק מדברי בן בתירא: "... ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה, עגלים וסייחים, שלמין ושבורין; רבי יהודה מתיר בשבורה, ובן בתירא מתיר בסוס" (עבודה זרה, יד ע"ב). 

מאידך גיסא ניתן לעמוד על גודל חיה דקה מתוך רשימת החיות הדקות שרבי ישמעאל התיר לגדל: "כשם שאמרו אין מגדלין בהמה דקה, כך אמרו אין מגדלין חיה דקה; ר' ישמעאל אומר: מגדלין כלבים כופרין, וחתולים, וקופין, וחולדות סנאים, מפני שעשויים לנקר את הבית" (בבא קמא, פ ע"א). חיה דקה האסורה בגידול מתאפיינת על פי המאירי בכך שהיא עלולה להזיק וכנראה הכוונה לכלבים ("כלב מין חיה ר"מ אומר מין בהמה", כלאים, פ"ח מ"ו). לגבי מכירה לגוי כתב הרשב"א (עבודה זרה, טז ע"ב): "... וחיה דקה מוכרין דלאו בת מלאכה היא ובמקום שנהגו למכור להם בהמה דקה אבל במקום שנהגו שלא למכור בהמה דקה חיה דקה נמי אין מוכרין משום חשש רביעא". רבינו גרשום (בכורות, ח ע"א) מזהה חיה דקה כחתול וכלב: "אם. מבהמה נתקלל דבהמה דקה מְאַחרת יותר לילד מחיה דקה קטנה לא כל שכן. דבהמה דקה לה' חדשים וחיה דקה לנ"ב יום כגון חתול וכלב".

להבחנה בין חיה דקה וגסה עשויה להיות משמעות הלכתית במקרה של שחיטת חיה טהורה מסוכנת: "אמר רב חנין בר רב חסדא, ואמרי לה אמר רב חנן בר רבא אמר רב: חיה גסה הרי היא כבהמה דקה לפירכוס, אבל לא למכירה, ואני אומר: אף למכירה וכו'". לאור כך שהמקורות אינם מציינים במפורש מה מעמדן של החיות הטהורות (גסות או דקות), יש מקום להסיק מתוך הדוגמאות של החיות הטמאות ואולי גם בעזרת השוואה לגודלן של הבהמות הטהורות (ראו בטבלה).

אין ספק ששור הבר גדול אף מהבקר המבוית אלא שלגביו קיימת מחלוקת תנאים אם הוא במעמד חיה או בהמה ("שור בר מין בהמה ורבי יוסי אומר מין חיה", כלאים, פ"ח מ"ו). ). ייתכן והגבול בין בהמות וחיות גסות ודקות עובר בסביבות משקל גוף של 100 ק"ג. אם אנו מזהים כראוי את הזמר כג'ירפה הוא בוודאי נחשב חיה גסה טהורה. מאידך גיסא משקלו של הצבי הארץ ישראלי הוא כשל חיה דקה (משקלו הממוצע של הזכר כ – 25 ק"ג והנקבה כ – 18 ק"ג). בטבלה מוצגים משקליהם של בהמות וחיות בהשוואה למינים שמעמדם מפורש במקורות ("חולדת הסנאים" מזוהה כחמוס או הסמור).

בפורום "פורטל הדף היומי" מובאים הצעה ודיון סביב קריטריון אחר להגדרת בהמה גסה ודקה והוא היכולת לבצע מלאכה. לקריאה לחץ כאן. לכאורה ניתן לתמוך בהצעה זו באמצעות הברייתא המובאת במסכת בבא מציעא (כח ע"ב) העוסקת במשך הזמן שמוטל על המוצא לטפל באבידה: "ולעולם? אמר רב נחמן אמר שמואל: עד שנים עשר חדש. תניא נמי הכי: כל דבר שעושה ואוכל, כגון פרה וחמור מטפל בהן עד שנים עשר חדש. מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. עגלים וסייחין מטפל בהן שלשה חדשים, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. אווזין ותרנגולין מטפל בהם שלשים יום, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן. אמר רב נחמן בר יצחק: תרנגולת כבהמה גסה. תניא נמי הכי: תרנגולת ובהמה גסה מטפל בהן שנים עשר חודש, מכאן ואילך שם דמיהן ומניחן". לענ"ד הדגש כאן הוא על האפשרות "לעשות ולאכול" בדומה לתרנגולת המטילה ביצים ולא על עצם האפשרות לבצע מלאכה. האפשרות לבצע מלאכה היא רק תוצאה של גודל בעל החיים ולא המדד להגדרתו כבהמה גסה.  

בדיון הנ"ל בפורום "פורטל הדף היומי" כתב "משיב מאורות הדף יומי":

א. צ"ע למה הקריטריון של משקל הוא יותר מוצלח מזה של המלאכה
ב. להיפך, מבואר להדיא בב"ק לגבי החילוק בין שור ושה לגבי תשלום ד' וה'', שור שביטלו ממלאכה חייב ה',
שה שלא ביטלו ממלאכה רק ד''. מבואר שפשוט לגמרא ששור עושה מלאכה ושה לא. ופשוט ששור הוא מאפיין של בקר, ושה של צאן.

ברצוני להוסיף הערה והיא שמקור זה מוכיח גם שהמשקל משמעותי שהרי הביזיון "שהרכיבו על כתיפו" נובע מכך שהשה שוקל פחות מאשר שור:

"אמר רבי מאיר: בא וראה כמה גדול כח של מלאכה, שור שביטלו ממלאכתו חמשה, שה שלא ביטלו ממלאכתו ארבעה. אמר רבן יוחנן בן זכאי: בא וראה כמה גדול כבוד הבריות, שור שהלך ברגליו חמשה, שה שהרכיבו על כתיפו – ארבעה" (בבא קמא, עט ע"ב).


 

ערוד - חיה גסה		חמור - בהמה גסה

חתול בר - חיה דקה          צילם: Schorle		חמוס - חיה דקה         צילם: Alfredo Gutiérrez

(1) בית הבחירה למאירי (בבא קמא, פא ע"א): "הראשון שיהו רשאין להרעות את בהמותיהם ביערים ולא יהא כח ביד בעל היער לעכבם ומ"מ דוקא בהמה דקה ביער גדול ומסובך עד להרבה שאין ההזק ניכר בו כל כך והוא שנקרא בכאן דקה בגסה ר"ל בהמה דקה ביער הגסה הא דקה בדקה או גסה בגסה אסור ואין צריך לומר גסה בדקה ויש מפרשים ביער הגסה שאילנותיה גסים ויער הדקה שאילנותיה דקים".
 
 

א. המחבר ישמח לשלוח הודעות על מאמרים חדשים (בתוספת קישוריות) העוסקים בטבע במקורות לכל המעוניין. בקשה שלח/י ל - [email protected]
ב. לעיתים ההודעות עלולות להשלח על ידי GMAIL למחיצת ה"ספאם" שלך לכן יש לבדוק גם בה אם הגיעו הודעות כנ"ל. 

כתב: ד"ר משה רענן.     © כל הזכויות שמורות 

הערות, שאלות ובקשות יתקבלו בברכה.