תַּסְקוֹפָא, תִּסְ׳ m. (סְקַף I; v. תּוּסְקָפָא) 1) divine disposition, destiny. — Pl. תַּסְקוֹפִין, תִּסְ׳. Targ. Ps. LXVI, 5 (h. text עלילה). Ib. LXXVII, 13 תַּסְקוֹפֵי ניסייך ed. Lag. (ed. Wil. ת׳ נסך, corr. acc.; h. text עלילות׳). —2) machination, intrigue; false accusation. Pl. as ab. Targ. Ez. XXIV, 12 (h. text תאנים). Targ. O. Deut. XXII, 14; 17 תַּסְקוּ׳ ed. Berl. (h. text עלילות).