שָׁכִיב, שְׁכִיבָא c. (preced.) 1) lying; שְׁכִיב מרע dangerously ill, v. מְרַע II. —2) dead, deceased. Targ. Y. Deut. XXV, 5, sq. Targ. Ps. XXXI, 13; a. fr.—[B. Mets. 73ᵇ, read: שְׁכִיבְנָא, v. שְׁכֵב.]—Pl. שְׁכִיבַיָּא, שְׁכִיבִין, שְׁכִיבֵי. Targ. Ruth I, 8. Targ. Koh. IV, 2 (not שכיבא); a. e.—Snh. 46ᵇ, v. יְקָרָא. Sabb. 109ᵇ בי ש׳ Ar. in the cemetery, v. שֵׁיבָבָא; a. e.—V. שִׁכְבָּא.