קָבַל II, (cmp. חבל) to feel oppressed; to cry; (cmp. צָוַח) to complain, bring charges. Yad. IV, 6 קוֹבְלִין אנו עליכם we cry out against you (we say, ‘woe unto you’). Ib. 8 קוֹבֵל אני עליכם I accuse you. Gen. R. s. 96 (ref. to ויקרבו, Gen. XLVII, 29, v. קָרַב) אמר [לו] הקב"ה היום קובל עליך לומר בי הוא יקום (not כי) the Lord said to him, the day brings suit against thee (summons thee before court) saying, with me (on this day) he shall stand (before the throne of justice); Tanḥ. Vayḥi 2; Yalk. Kings 168. Deut. R. s. 9 (ref. to Deut. XXXI, 14 הן קרבו) היום קבל לפני הקב"ה וכ׳ (some ed. קובל) the day cried out before the Lord saying, O Lord, I will not move, I will not set, and Moses shall live; Yalk. ib. 941 כאדם שאומר פלוני קובל … כך היום קובל וכ׳ (not קיבל) as one says, that man is bringing charges against thee …, so (the Lord said,) the day is summoning thee, but the sun said, I will not move &c. Y. Peah I, 15ᶜ אמו של … וקָבְלָה עליו לרבותינו וכ׳ R. Yishmael’s mother … came and complained of him before our teachers, saying &c.; Y. Kidd. I, 61ᵇ; a. e.