נָשַׁף, to blow, breathe. Num. R. s. 20 וכי לא … לִנְשׁוֹף וכ׳ could not the angel have blown at him, and he (Balaam) would have given up his spirit?; Tanḥ. Bal. 8. Yalk. Cant. 986 והיה … נוֹשֵׁף בה and a serpent blew (hissed) at it (the dove); a. e.—נ׳ עֵמָּה (or עִיסָה) to make the leaven swell, to stir up passion, hatred. Esth. R. introd. (ref. to Am. V, 19) the serpent, that is Haman שהיה נוֹשֵׁף עֵמָּא כנחש who stirred up passion like the serpent (Gen. III, 13); Lev. R. s. 13 שנשף עיסה כנחש (not שמשך); ib. s. 15 end ששף כנחש (insert עמה); Gen. R. s. 16 שהיה המן שף עמה וכ׳ (fr. שׁוּף); Yalk. ib. 22 שף כנחשׁ (corr. acc.).—[Nif. נִשּׁוֹף, נִישּׁוֹף, v. שׁוּף II.]