מְטַלְטְלָא m. (טַלְטֵל) 1) exile, homeless.—Pl. מְטַלְטְלַיָּא. Targ. Mic. IV, 6, sq.; Targ. Zeph. III, 19 (h. text הצלעה). —2) (mostly pl.) מְטַלְטְלֵי, מִיטַּ׳ = next w. Yeb. 99ᵃ עבדא מ׳ ומ׳ וכ׳ a slave is chattel, and chattel (in R. Meir’s opinion) is seizable for widowhood; Keth. 81ᵇ ומ׳ לכתובה לא וכ׳ and chattel is not seizable &c.; a. fr.