מְחִי ², (preced.) [to diminish, cmp. נָכָה,] to smite, wound.—Targ. Ex. VII, 20. Targ. II Esth. II, 21 יִמְחֵיה חויא the serpent will bite him; a. v. fr.—Part. מָחֵי, מַחְיָא; pl. מַחְיִין, מַחְיָין. Ib. XXI, 19 (Y. מְחַיָּיא, corr. acc.). Targ. Is. X, 15. Targ. Y. Gen. III, 15; a. e.—Part. pass. pl. מְחָן (מָחָן). Targ. Is. LIII, 4.—B. Bath. 21ᵃ כי מָחִית לינוקא לא תִימְחֵי וכ׳ when thou strikest a child, thou must strike it only with a shoe-strap. M. Kat. 17ᵃ דהוה מָחֵי לבנו גדול was striking a grown up son. Gen. R. s. 41, a. e. אין אמרת מְחֵי מָחֵינָא as soon as thou sayest, ‘strike’, I shall strike. Snh. 109ᵇ דמחי לאיתתא וכ׳ (v. Rabb. D. S. a. l. note) when a person struck his neighbor’s wife, and she miscarried &c.; a. fr.—V. מַחֲתָא.