הגדרה^[1] - איסור הסגרת עבד כנעני שברח מחוץ לארץ לארץ ישראל, לאדוניו, ושאר הדינים הנלמדים מכתוב זה

הדינים הנלמדים מן הכתוב

את הכתוב: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו (דברים כג טז), פירשו תנאים בכמה אופנים בעניינים שונים:

• יש מפרשים שהכתוב מדבר על עבד-כנעני (ראה ערכו) שברח מאדוניו שבחוץ לארץ, לארץ-ישראל (ראה ערכו), שאסור להסגירו אל אדוניו (רבי אחי בן רבי יאשיה בגיטין מה א).

• יש מפרשים הכתוב מדבר על המוכר עבדו לחוץ לארץ (רבי יאשיה בגמ' שם; ספרי כי תצא רנט, לפי ספרי דבי רב שם, ומיני תרגומא דברים שם).

• יש מפרשים שהכתוב מדבר בעבד שלקחו על מנת לשחררו (רבי ביבמות צג ב, וגיטין מה א, וקדושין סג א), שמוזהר הלוקח שלא להשתעבד בו (רש"י יבמות שם ד"ה על), וביארו אמוראים דהיינו כשכתב הלוקח לעבד קודם שקנהו, "לכשאקחך הרי עצמך קנוי לך מעכשיו" (רב נחמן בר יצחק ביבמות שם ב, וגיטין וקדושין שם).

• יש מפרשים שהכתוב מדבר בעבד - גוי (כן משמע מרבנו הלל לספרי שם; ספרי דבי רב שם) - הבא לפרוש מעבודה-זרה (ראה ערכו), ורוצה לישב בארץ-ישראל (ראה ערכו), והתיר הכתוב את ישיבתו בארץ ואסר לגרשו (ברייתא בגיטין שם; ספרי שם, לפי ראב"ד שם).

• ויש מפרשים שהכתוב מדבר בעבד גוי שברח מאדוניו הגוי (אונקלוס שם, לפי ראב"ד שם, ומשנה למלך עבדים ח י), ומצוה שיהיה בן חורין, ואף אנחנו לא נשתעבד בו, שנאמר: עִמְּךָ יֵשֵׁב בְּקִרְבְּךָ בַּמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר (דברים שם יז. רמב"ן שם טז), ונחלקו הדעות אם המדובר בעבד הבא להתגייר (ראב"ע משלי ל י; ראב"ד לספרי שם); או אף הבא לקבל עליו שבע מצוות בני נח (ראה ערך בן נח. מלבי"ם שם); או אף שאינו רוצה לקיים מצוות, אלא לברוח מאדוניו בלבד (באור הגר"א משלי שם); ויש מפרשים שהכתוב מדבר בזמן מלחמה, ואסור להסגיר את העבד, שלא ילמד העבד את מבוא העיר, ויסגיר את העיר לאויב (רמב"ן דברים שם, בטעם השני)^[2].

עבד שברח לארץ ישראל

עבד-כנעני (ראה ערכו) שברח מחוץ לארץ לארץ-ישראל (ראה ערכו), יש מהאמוראים סוברים שאסור להסגירו לידי אדוניו הישראל, שעל זה נאמר: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו (דברים כג טז. רבי אחי ברבי יאשיה בגיטין מה א), וכן הלכה (רמב"ם עבדים ח ה"י; שו"ע יו"ד רסז פה), ואפילו כשברח לארץ ישראל מפני עבודה קשה, ולא מחמת חביבות הארץ, אסור להסגירו (ברכת הארץ (כהנא) אות קז).

איסור זה נמנה במנין המצוות (ספר המצוות ל"ת רנד; יראים ריג; סמ"ג לאוין קפ; חינוך תרסח), ונוהג בין באנשים ובין בנשים (חינוך שם).

טעם האיסור

בטעם האיסור נחלקו הדעות אם הוא למעלת ארץ ישראל וכבודה (תשובות הגאונים (שערי צדק) ג ו יב; טעמי המצוות (הבבלי) שלב), להודיע חיבת ישוב ארץ ישראל שעל ידיה משתחררים העבדים (רבנו בחיי דברים שם; רלב"ג שם התועלת העשירי), וניתן אל ליבנו כבוד המקום, ויקבע בלבבנו יראת ה' כשנדור שם (חינוך שם); או מפני שארץ ישראל יש בה יותר מצוות, ואסור להפקיע את העבד ממצוות אלו (ראב"ד לספרי שם; ר"י בכור שור ורמב"ן דברים שם).

כשלא ברח מחוץ לארץ לארץ

עבד כנעני שברח מאדוניו הגוי, אבל לא מחוץ לארץ לארץ, נחלקו ראשונים:

• יש סוברים שאסור להסגירו, ואף על פי שלא ברח מחוץ לארץ לארץ ישראל, שאצל הגוי מופקע הוא ממצוות (כן משמע מרבנו הלל לספרי כי תצא רנט).

• ויש סוברים שאין איסור להסגירו אלא אם כן ברח מחוץ לארץ לארץ ישראל (כן משמע מחינוך שם, ורבנו בחיי דברים שם).

העבד

העבד שאסרה תורה להסגירו לאדוניו לחוץ לארץ הוא עבד-כנעני (ראה ערכו) שמל וטבל (כן משמע מהחינוך תקסט; עמודי שש, קדושת הארץ טז, בדעת הרמב"ם), שאילו קודם שמל וטבל אינו נקרא עבד (דרך מצותיך ל"ת רמא), והוא גוי גמור, ואין אצלו שום מעלה לארץ ישראל (אהבת יעקב למסכת עבודה זרה).

וכן חציו-עבד-וחציו-בן-חורין (ראה ערכו) שברח מאדוניו לארץ ישראל, אסור להסגירו, וקל וחומר הוא מעבד גמור שאף על פי שאין לו צד ישראל אסור להסגירו (מנחת חינוך שם ג; מעשה בראשית (בן אדהאן) תקסח). אף שפחה אסור להסגירה (פנים יפות דברים כג טז; מנחת חינוך שם; מעשה בראשית שם).

בימינו

אף בזמן הזה נוהג האיסור להסגיר עבד כנעני לאדוניו (כן משמע מגיטין מה א, ורמב"ם עבדים ח ט-י).

מלקות

המסגיר עבד אינו לוקה (כן משמע מרמב"ם סנהדרין יט ד; כן מצדד בחינוך תקסח), שאין לחייבו אלא כשהחזירו לעבדות, ושמא לא יעבוד בו אדוניו עוד, ואין מלקים אותו מספק (חינוך שם), או משום שהסגרת העבד היא לאו הניתן להישבון - שאין לוקים עליו (ראה ערך לאו הניתן לתשלומים) - לפי שצריך לתקן את האיסור, ולהבריח את העבד מרשות האדון (מרכבת המשנה שם).

שטר חוב וגט שחרור

עבד שברח לארץ ישראל ואסרה תורה להסגירו, צריך לכתוב העבד שטר חוב על דמיו לאדון, ויכתוב לו האדון גט שחרור, ואם אין האדון רוצה לכתוב גט שחרור - ויש שכתבו שהוא הדין אם רצה להוציאו לחוץ לארץ, אחר שהתרו בו (מאירי גיטין מה א) - מפקיעים את העבד מן האדון (גמ' שם).

כשבא האדון להוציאו לחוץ לארץ

עבד שרבו גר בארץ ישראל, ובא להוציאו לחוץ לארץ, יוצא לחירות, שנאמר: לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו (דברים כג טז. ספרי כי תצא רנט; כן משמע מראב"'ד ורבנו הלל לספרי שם; הפלאה כתובות שם, בדעת הרמב"ם שם ט ושו"ע יו"ד רסז פד).

מקום ישוב העבדים

עבדים שברחו לארץ ישראל, אין עושים להם עיר בפני עצמה, שמא מערימים הם כדי לכבוש את ארץ ישראל (רבנו הלל לספרי שם), שנאמר: עִמְּךָ יֵשֵׁב (דברים כג יז) - ולא בעיר עצמו (ספרי שם, לגירסתנו). וכן דרשו: בְּקִרְבְּךָ (דברים שם) - ולא בספר (ספרי שם), שלא יֵשֵב בעיר הסמוכה לגבול, שלא ימסור את העיר לאויבים (ראב"ד ורבנו הלל ומלבי"ם שם). עבד זה נותנים לו לישב במקום שפרנסתו מצויה, ולא יהיה גולה מעיר לעיר, ושיניחו לו לישב בנוה היפה (כן משמע מהספרי שם).

הערות שוליים