|
לא תחמוד; לא תתאוה הגדרה[1] - איסור לאדם, לרצות לקבל דבר השייך לחברו, ולדחוק בו שיתננו לו הלאוים וגדרםאסור לו לאדם לשים את מחשבתו לקנות דבר השייך לחברו (ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסה) - או לחמוד את אשת חברו (ראה להלן: באשת איש) - וכל החומד את עבדו, או אמתו, או ביתו וכליו של חברו, וכיוצא בהם, והרבה עליו רעים - אנשים שהפצירו בחברו עבורו (כן משמע מהמאיר לארץ גזלה א ט, ותולדות שמואל לח א ד) - והפציר בו עד שלקחו ממנו, או שנטלו בחזקה, עובר בלא תעשה, שנאמר: לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ, לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (שמות כ יד. רמב"ם גזלה שם, וטוש"ע חו"מ שנט י), ונמנה איסור זה במנין המצוות (הקדמת בה"ג לאוין שבמלקות אות לג; ספר המצוות לרמב"ם ל"ת רסה; יראים קטו; סמ"ג לאוין קנח; סמ"ק יט; חינוך לח). וכן הזהירה התורה שלא יתאווה אדם בליבו לדבר של חברו, שנאמר: וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (דברים ה יח)[2]. החומד חפץ ולא לקחובמכילתא שנינו: יכול - יעבור על איסור חימוד - אפילו חומד בדיבור בלבד - ולא לקח החפץ מחברו (רמב"ם גזלה א ט, וספר המצוות ל"ת רסה-רסו), תלמוד לומר - באיסור עבודה זרה - לֹא תַחְמֹד כֶּסֶף וְזָהָב עֲלֵיהֶם וְלָקַחְתָּ לָךְ (דברים ז כה), מה להלן אינו עובר עד שעושה מעשה, אף כאן עד שעושה מעשה (מכילתא יתרו בחדש ח), כלומר עד שיקח החפץ מחברו (רמב"ם שם ושם; יראים קטו). ונחלקו ראשונים:
מהות הלקיחהבמהות הלקיחה, שאינו עובר אלא עליו, לסוברים כן (ראה לעיל), נחלקו אחרונים:
גדר האיסורבגדר איסור לא תחמוד בלקיחת החפץ, לסוברים כן (ראה לעיל), נחלקו ראשונים:
ההפצרה האסורהההפצרה האסורה אף באופן שנתרצה חברו לבסוף, לסוברים כן (ראה לעיל), כתבו ראשונים, שהיא הפצרה כזו שחברו שאינו רוצה למכור בוש להשיב פניו מפני רוב דברי התחנונים, כי זה כמו הכרח, ואדם נכבד, שאם הוא מבקש מחברו אינו משיב פניו ריקם, אסור לו לבקש ממנו חפץ, אף מבלי להפציר בו, אלא אם כן ברור שהלה יתננו בנפש חפצה, ולא ירע לבבו בתתו לו (כן משמע משערי תשובה לרבנו יונה שם, וארחות חיים ב מג)[4]. אף המרבה בדמים עד שנתרצו הבעלים למכור את החפץ, יש מן הראשונים שכתבו שעבר בלא תחמוד (מלמד התלמידים, יתרו). הגוזלהגוזל חפץ מן הבעלים, מבלי שהפציר בהם תחילה שימכרוהו לו, יש סוברים שאינו עובר בזה בלא תחמוד ובלא תתאוה (מהר"ם שיק לספר המצוות שם, בדעת הרמב"ם; כן משמע מערוך השלחן חו"מ שנט יב), שעיקר האיסור הוא החמדה וההפצרה בבעלים (ראה לעיל), וכיון שלא הפציר בהם אינו עובר (כן משמע מהמהר"ם שיק שם); ויש סוברים שאף הגוזל עובר על לא תחמוד (מלמד התלמידים, בהר; רבנו בחיי שמות כ יד; מנחת חינוך רכט ה, ז-ח). המדברהמדבר דיבור של חימוד, כגון שאמר: אילו היה שלי החפץ של פלוני, כתבו אחרונים שאף על פי שאינו עובר בלא תחמוד - לסוברים שאינו אלא במעשה (ראה לעיל) - מכל מקום עבירה יש לו בדיבור יותר ממה שהיה לו תחילה במחשבה (דרישה חו"מ שעא סט, בדעת שו"ת הרא"ש צה א). כשסובר שהחפץ מותרהלוקח חפץ של אחרים מתוך שסבר שהוא שלו, אינו עובר בלא תחמוד (חידושי הרי"ם חו"מ לד יג), והחומד אשת איש, וגרם לבעלה לגרשה, ונשאה (ראה להלן: באשת איש), אם סבר שהיא פנויה, לא עבר איסור אפילו בשוגג, שעיקר האיסור הוא בכך שהוא חומד אשת איש בליבו, וכיון שלא ידע כלל שהיא אשת איש, אין כאן לא תחמוד (שו"ת הרמ"ה רנה). איסור תאווהאסור לאדם להתאוות לדבר של חברו, שנאמר בדברות האחרונות: וְלֹא תִתְאַוֶּה בֵּית רֵעֶךָ, שָׂדֵהוּ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ שׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (דברים ה יח) - ושינה הכתוב את לשונו מהדברות הראשונות, בהן כתוב: לֹא תַחְמֹד (שמות כ יד) - ושנינו במדרש: מנין שהוא מוזהר על התאוה שהיא בלב, כדי שלא יבא לידי חמוד, תלמוד לומר, "לא תתאוה בית רעך", לחייב על התאוה בפני עצמה, ועל החמוד בפני עצמו, נמצאת אומר שהם שני לאוים (מדרש תנאים דברים ה יח; כן משמע מהמכילתא דרשב"י שמות שם). ונחלקו ראשונים:
המתאוה למה שביד חברו, ואינו מחשב בליבו איך לקנותו ממנו - לסוברים שאיסור לא תתאוה הוא בתאות הלב (ראה לעיל) - נחלקו בו ראשונים:
חפץ הדומה למה שיש לחברוהחומד ומתאוה שיהיה אף לו חפץ הדומה לזה שיש לחברו אינו עובר בלא תחמוד ובלא תתאוה, שאין האיסור אלא במי שהוא חומד ומתאוה לאותו החפץ עצמו השייך לחברו (פירוש רבי אברהם בן הרמב"ם שמות כ יד; כן משמע מפלא יועץ, חמדה; בצל החכמה ג מט, על פי מכילתא דרשב"י שם)[6]. מלקותהעובר על לא תחמוד, כתבו ראשונים שאינו לוקה (רמב"ם גזלה א ט; ראב"ד שם; חינוך לח), ומספר טעמים ניתנו לכך:
העובר על לא תתאוה, לסוברים שאיסורו הוא במחשבה (ראה לעיל), אינו לוקה, שהוא לאו-שאין-בו-מעשה (ראה ערכו. חינוך תטז א). המפציר שישכירו לו חפץהמפציר בבעלים שישכירו - או ישאילו - לו חפץ, אינו עובר בלא תחמוד (יד איתן גזלה שם; תולדות שמואל לח א ה), שאין האיסור אלא בהוצאת החפץ לגמרי מרשות הבעלים, ולא באופן שהוא נשאר בבעלותם (ליקוטי שפת אמת יז, לצד זה)[8]. המפציר שימכרו לאחרהמפציר בבעלים שימכרו חפץ לאדם אחר, אינו עובר בלא תחמוד (בן יהוידע קידושין נט א; דברי יציב חו"מ סה אות ו), שהרי אין החפץ נכנס כלל לרשותו של המפציר (דברי יציב שם)[9]. כשמצוה לתת החפץחפץ שמצוה על הבעלים ליתנו לחברו - כגון עשיר, שהוא חייב ליתן ממעותיו צדקה לעני (ראה ערך צדקה. ארץ צבי ד) - אין איסור לחמדו או להתאוות אליו (ארץ צבי שם; בצל החכמה ג מג יב-יד), שכיון שהבעלים מחויבים על פי הדין ליתנו, לא אסרה תורה להפציר בהם לקיים חיובם, ועוד שכיון שמצוה על כל אדם להפציר בהם לקיים חיובם משום מצות תוכחה (ראה ערכו), מסתבר שאף על אדם זה הזקוק לחפץ לצרכו לא נאסרה ההפצרה (בצל החכמה שם), ובפרט במצוות בהן כופים את הבעלים על הנתינה (ראה ערך צדקה) ודאי שמדין כפיה (ראה ערכו) מותר להפציר בבעלים לתת (כן משמע מארץ צבי שם, ובצל החכמה שם). כשהחפץ של מצוההחומד חפץ של מצוה, כגון אתרוג או תפילין של חברו, לצורך קיום המצוה, עובר בלא תחמוד (חדושי הרי"מ בבא קמא סו ב; כן משמע מבן איש חי א, כי תבא יח; דברי יציב חו"מ סה ו; בצל החכמה ג מג)[10]. כפייהאיסור לא תחמוד, כופים עליו, כשאר איסורים שבית דין כופים עליהם (ראה ערך כפיה. כן משמע מר"ן שבועות מג א). בן נחאיסורי לא תחמוד ולא תתאוה בן נח מוזהר עליהם, שהוא מוזהר על הגזל (ראה ערך בן נח: שבע מצוות), ואיסורים אלה הם ענפים והרחקות לאיסור גזל, אלא שישראל הוזהרו עליהם בלאו מיוחד, ואילו אצל בן נח הכל בכלל גזל (חינוך תטז), ולדעתם, בן נח מוזהר אף על חימוד חפץ של בן נח אחר (מנחת חינוך לח ח). ואפילו לסוברים שישראל אינו מוזהר על חימוד חפץ של בן נח (ראה להלן: הממון שאסור לחמדו ולהתאוות לו), הרי זה מפני שאינו רעהו, ואילו בן נח חשוב רֵעַ של בן נח אחר (אבני נזר או"ח שכד ו)[11]. הממון שאסור לחמדו ולהתאוות לודבר שאפשר לקנותואיסורי לא תחמוד ולא תתאוה, אינם נוהגים אלא בדבר שאפשר לקנותו מן הבעלים (רמב"ם גזלה א ט-י, לגירסתנו; טוש"ע חו"מ שנט י), שנאמר: לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ וגו' וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ (שמות כ יד), ודרשו חכמים: בית רעך - היינו קנייני רעך (רלב"ג שמות שם) - כלל, ועבדו ואמתו ושורו וחמורו, פרט, וכל אשר לרעך, חזר וכָלל, כלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו) אי אתה דן אלא כעין הפרט, מה הפרט מפורש, בדבר שהוא קונה ומקנה, אף כל דבר שהוא קונה ומקנה (מכילתא יתרו בחדש ח), היינו דבר שבממון (זית רענן לילקוט שמעוני יתרו רצט), או שהפרט מפורש, דבר שאפשר לו לבוא תחת ידי החומד ולהיחסר מחברו (מכילתא דרשב"י כ יד). תורה וחכמהחמדת התורה - מותרת (כן משמע מזוהר ב צג ב), שמותר לאדם לחמוד ללמוד תורתו של חברו (זית רענן שם), ואף לדחוק ולהפציר בחברו שילמדנו מתורתו (שבות יהודה ל שם). וכן חמדת חכמה או מלאכה מותרת, ולכן החומד חכמה או מלאכה שחברו יודע, ונשתדל והרבה עליו רעים עד שלמדו, אינו עובר על לא תחמוד, שכל אלו הם דברים שאין אדם קונה ומקנה, שאי אפשר להם לבא תחת ידי החומד ולהיחסר מחברו (ערוך השלחן שם י). וכמו כן, האומר: הלואי שיהיו עיני או שערי יפים כשל חברי, אינו עובר על לא תחמוד, שאין דברים אלו באים תחת ידי החומד, ונחסרים מחברו (מכילתא דרשב"י שם). קרקעקרקעות, אף הן בכלל איסור לא תחמוד (כן משמע ממכילתא שם, ומכילתא דרשב"י שם, ורמב"ם שם, וטוש"ע שם). ואף על פי שהפרט שבכתוב זה אינו אלא מטלטלים שאין להם אחריות (ראה ערכו), מהפרט: שָׂדֵהוּ (דברים ה יח), שנאמר בלאו של לא תתאוה, למדו שאף קרקעות בכלל (מכילתא יתרו שם). כשאפשר לקנותו בקלותדבר שאפשר לקנותו בקלות מן הבעלים, כגון שיש להם עוד מעין אלו, ואינם זקוקים לכולם, יש סוברים שאיסור לא תתאוה, שעיקרו הוא המחשבה באלו תחבולות יוכל להוציא את הממון מחברו, לסוברים כן (ראה לעיל: הלאוים וגדרם), אינו נוהג בו (פרישה שם י, בביאור השני; מנחת סולת לח א, בדעת הזית רענן שם), שהרי אינו צריך לחשוב איך לפייסם (כן משמע מהפרישה שם). כשאין החומד יכול לקנותוממון שאין החומד יכול לקנותו, כגון שחברו תקיף ממנו, או מחמת אימת מלכות, שאיסור לא תחמוד, התלוי בלקיחת החפץ, לסוברים כן (ראה לעיל: הלאוים וגדרם), אינו שייך בו (כן משמע מרמב"ם שם, ורמב"ן דברים ה יח, וטוש"ע שם), איסור לא תתאוה, שהוא בחימוד הלב, לסוברים כן (ראה לעיל: שם), נוהג אף בו (רמב"ן שם; פרישה שם, וסמ"ע שם ס"ק יח, על פי גירסת הטור שם ברמב"ם שם). כשאי אפשר לקחתו אלא באיסורדבר שאי אפשר לקחתו מחברו אלא באיסור, אף בו נוהגים איסורים אלו, כשם שנוהגים הם באשת איש, באופן שלקחה או שחשב לקחתה באיסור, לסוברים כן (ראה להלן: באשת איש. ב"ח שם). כשהבעלים רוצה למכרודבר שבעליו רוצים למכרו, אין בו לא תחמוד (כן משמע מספר המצוות ל"ת רנח, ושלחן ערוך הרב גזלה ה, וקיצור שלחן ערוך קפב ה), ואפילו אינם רוצים למכרו לאדם מסויים, מותר לאותו אדם לחמדו, ולהפציר בבעליו שימכרוהו לו (ברכת הנצי"ב יתרו בחדש ח; תולדות שמואל לח א ג). כששווה פחות מפרוטהאיסור לא תחמוד, וכן איסור לא תתאוה, אינם נוהגים בפחות משוה פרוטה (מנחת חינוך לח ה; רב ברכות ל א; מנחה חדשה לח ב), אלא מדין חצי-שעור (ראה ערכו. מנחת חינוך שם; רב ברכות שם), שכשם שפחות משוה פרוטה אינו נחשב ממון (ראה ערכו) לשאר איסורים שבממון, כגון גזל (ראה ערכו), כך אינו נחשב ממון לענין לא תחמוד ולא תתאוה (רב ברכות שם). ואף על פי שאין איסורים אלו מחמת הפסד ממון חברו, מכל מקום השיעורים (ראה ערכו) הם הלכה-למשה-מסיני (ראה ערכו), וכל ממון שיעורו הוא בשוה פרוטה (מנחת חינוך שם). כשחומד ממון בכללותהחומד ממון חברו, אך לא חפץ מסויים שביד חברו, נחלקו בו הדעות:
שותפיםממון שבבעלות שותפים, עוברים עליו בלא תחמוד (רב ברכות שם; בצל החכמה ג מו), אולם שותף החומד את ממון השותפות, נחלקו בו אחרונים:
כששוכר מוחזק בוהחומד חפץ שהוחזק בשכירות אצל חברו, ומפציר בבעלים שישכירו לו את החפץ, נחלקו אחרונים אם הוא עובר בלא תחמוד בהוצאת החפץ מיד השוכר המוחזק בו, ואף אם ישלם לשוכר את שווי דמי החזקה במקום (מהרשד"ם חו"מ רכז; מהרש"ך ב קמט, לפי משנה למלך גזלה א ט; תורת חיים למהרח"ש א נט); או שאינו עובר (כן משמע מהמשנה למלך שם; מחנה חיים או"ח לב), שאין האיסור אלא בלקיחת חפץ ממי שגוף החפץ שלו - וכמשמעות הכתוב: בֵּית רֵעֶךָ וגו' וְעַבְדּוֹ וגו' (שמות כ יד; דברים ה יח) - ולא ממי שהחפץ אינו אלא משועבד לו (מחנה חיים שם). ממון גויממון של גוי, נחלקו בו אחרונים:
באשת אישלא תחמודכשם שאסור לו לאדם לחמוד את ממון חברו, כך אסרה עליו תורה לחמוד אשת איש, שנאמר: לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ (שמות כ יד; דברים ה יח), ואפילו ארוסה (כן משמע משו"ת הרמ"ה רנה). ונחלקו ראשונים במהות האיסור:
מלקותהחומד אשת איש לוקה (מגלת ספר ל"ת קנח; פנים יפות שם; מנחת חינוך שם), באופן שעשה מעשה (פנים יפות שם; מנחת חינוך שם). ואינו לאו-הניתן-לתשלומים (ראה ערכו), שכיון שנאסרה על בעלה הראשון (ראה ערך מחזיר גרושתו) אין הלאו מתוקן בהשבתה לו (מגלת ספר שם; פנים יפות שם). לא תתאוהאיסור לא תתאוה, נוהג אף הוא באשת איש (רמב"ם שם י, לגירסתנו; טוש"ע שם). ואף על פי שבאזהרת לא תתאוה לא נזכרה בפירוש אשת רעהו, כיון שדרך לקרוא לאשה "בית", הרי היא בכלל בֵּית רֵעֶךָ (שמות כ יד; דברים ה יח) שבכתוב (מרכבת המשנה למכילתא יתרו בחדש ח)[12]. לסוברים שאיסור זה הוא במחשבת הלב (ראה לעיל: הלאוים וגדרם), החומד בלבו אשת איש, עבר על לא תתאוה (חרדים, ל"ת מן התורה התלויות בלב ב; פרישה שם י, וסמ"ע שם ס"ק יט); ולסוברים לדעה זו שלא תתאוה אינו אלא כשהוא מחשב כיצד לקחת את הדבר שחמד (ראה לעיל: שם), ודווקא באופן שאם יקיים את מחשבתו יעבור בלא תחמוד (ראה לעיל: שם), אף באשת איש אין הדברים אמורים אלא כשחשב כיצד יגרום לבעלה לגרשה כדי שישאנה, לדעה שלא תחמוד הוא בלקיחתה לאחר גירושיה (ראה לעיל. חרדים ופרישה וסמ"ע שם), או שחשב כיצד יקחנה בעודה אשת איש, לדעה שלא תחמוד הוא בלקיחתה בעודה אשת איש (ראה לעיל. כן משמע מהב"ח שם). פנויההחומד פנויה, ומפציר בה להינשא לו, אינו עובר בלא תחמוד, שלא אסרה תורה אלא "אשת רעך" (ברכת הנצי"ב יתרו בחדש ח; ערוך השלחן חו"מ שנט יא); ועוד שאין איסור לחמוד דבר העומד למכירה (ראה לעיל: הממון שאסור לחמדו ולהתאוות לו), ופנויה עומדת להינשא (ברכת הנצי"ב שם). בת חברוהחומד את בתו של חברו, ומפציר באביה שיתננה - לו (מכילתא שם, לגירסת איפת צדק שם; מכילתא דרשב"י כ יד), או לבנו (מכילתא שם, לגירסתנו) - לאשה, אינו עובר בלא תחמוד (מכילתא ומכילתא דרשב"י שם), ואפילו בתו הקטנה, שהיא ברשותו (ערוך השלחן שם יא), שלא אסרה תורה אלא חימוד אשה האסורה לו, כמו אשת רעהו (מכילתא דרשב"י שם), ועוד שמכלל-ופרט-וכלל (ראה ערכו) למדים שלא אסרה תורה אלא חימוד דבר שאינו יכול לבוא לרשות החומד אלא ברצון הבעלים, ואילו בת חברו יכולה להתקדש לחומד אף שלא ברצון אביה (כן משמע מהמכילתא שם). ואף קטנה יכולה להתקדש לכשתגדל, ואינה כשאר דברים שאסרה תורה לחמוד, שהם לעולם ברשות הבעלים (ערוך השלחן שם). כשמכין אשת איש לנאף עם חברוהמכין ומזמן עבור חברו אשת איש כדי לנאוף עמה, עובר בלא תחמוד, אבל אינו עובר בלא תתאוה על המחשבה לעשות כן, שאין האיסור אלא במתאוה ליקח אשת איש לעצמו (מכילתא שם, לפי זה ינחמנו שם, בשם רבו, ומרכבת המשנה למכילתא שם). יפוי קישוט ושיבוחאסור לו לאדם לייפות ולקשט את עצמו כדי למצוא חן בעיני אשת רעהו, ויכנסו אהבתו ויפיו בלבה, שנאמר: לֹא תַחְמֹד (שמות כ יד; דברים ה יח), ונכתב "תחמד", וניתן לקוראו לא תֵחָמֵד, כלומר אל תגרום שיחמדו אותך (כן משמע מחסידים (מרגליות) צט, והיראה לרבנו יונה). וכן אסור לשבח אשה ביפיה בפני אדם אחר, שמא על ידי כך יחמדנה, ודרשו כן מזה שניתן לקרוא את הכתוב: לא תחמִד - כלומר אל תגרום שיחמדו - אשת רעך לאחרים (וכן משמע מחסידים שם, והיראה לרבנו יונה שם). הערות שוליים
באדיבות אנציקלופדיה תלמודית
|
